כאן ועכשיו, מהרגע להרגע: האימפולסיביות קובעת מהלכי פתע, הספונטניות גם היא מריצה קדימה החלטות ומעשים. האם יש הבדל בין שני המושגים? אם אני מחליטה לקום ולנסוע הרגע למקום רחוק, אני ספונטנית או אימפולסיבית? אם החלטתי לרכוש מייד חפץ יקר, מה ההגדרה שלי? # אנשי הכן המיידי והלא התמידי, עומדים לדיון מרתק, על התנהלויות ודרך חיים מול האנשים האיטיים יותר # רגע, עוצרים
רגע נהדר של אימפולסיביות:
אני מחליטה להכין את הכתבה הזאת.
אימפולסיביות, כך מבהיר המילון, היא אוטומטיות, אינסטינקטיביות, התפרצות, חוסר מעצורים, מיידיות, ספונטניות. הרבה מילים שאמורות לתאר שבריר רגע של הסתערות.
ספונטניות, סובר המילון, היא גם אוטומטיות, אימפולסיביות, אינסטינקטיביות, דחף פנימי, התפרצות, רגעיות, אלתור. מצאו את ההבדלים. הם קיימים. או שלא?
חת ושתיים
רגע נהדר של ספונטניות:
הבוסית מחליטה לצאת לחופשה פתאומית. לא משאירה הנחיות מיוחדות.
רגע לא נהדר של ספונטניות:
דרשן בהתהוות קם בין מנה למנה ב'שבע ברכות'. מצהיר שלא הכין שום דבר, פוצח בשישים דקות של דיבורים לצערם של המאזינים על כורחם.
אני מבקשת מנועה שרון, יועצת ארגונית, לדבר איתי ספונטנית על אימפולסיביות וספונטניות. לשמחתי, היא מגיבה באופן הנכון. אומרת כן.
"בעיניי, אימפולסיביות וספונטניות הן אותה מילה משני הקצוות שלה. כמו 'עץ' או 'פלי' המופיעים על אותו מטבע. זווית המבט שלי תלויה בנפש המתנהגת ואיך אני שופטת אותה. מישהי אחת תספר על ביקור פתע בבית הדודים שלא פגשה עשור ואחשוב עליה שהיא אימפולסיבית להחריד, ומישהי אחרת תספר על ביקור דומה ואחשוב בחיבה 'כמה היא ספונטנית, מתוקה שכמוה!'
"כמו כן, מרשה לעצמי להאשים מעט את הטכנולוגיה שגורמת לנו להבטיח זמינות-יתר, לענות מייד. לפעמים עוד לפני שהספקנו לחשוב לעומק על העניין. ולא תמיד זה רע, גם אם האשמתי את הטכנולוגיה. יכולה רק לומר שאם אני עניתי 'כן' על הצעה ספונטנית להתראיין לכתבה הזאת, זה אומר שיש תקווה לכל הלא ספונטניים בעולם…"
קודם כל, כן?
"לא אמרתי שקודם כל, כן. אמרתי: למה לא? פעם שמעתי מנחת הורים מסוימת מדברת על עניין דומה והפוך – איך אנחנו ממהרים להגיב לכל בקשה של הילדים ב'לא' מוחלט. מה לא? למה לא? מתי לא? איפה לא? אין לנו מושג, אבל אנחנו נוטים לבטח את עצמנו קודם כל בלא. מין ספונטניות שלילית שמתפרצת מאיתנו בלי קשב או מחשבה. שלא ישתמע ממני, חלילה, שאני בעד 'קודם כל, כן' תמיד ובלי תנאים מקדימים. אני לא".
הזכרת ילדים. בואי נדבר על ה'בום! טראח!' שלהם. איך מתמודדים איתו?
"פרוסות תפוח על צלחת. הן פלא-על למזער נזקים".
תפוח? זה הפתרון לאימפולסיביות?
"זה הפתרון. חיה הרצברג דיברה עליו פעם ואימצתי בחום. ילד חוזר הביתה רעב. אנחנו מתנפלות עליו בשאלות אימהיות מיותרות: 'איך היה בחיידר? אוי, אתה נראה עצוב'. ולא תמיד הוא ורבלי כדי להסביר: 'אני לא עצוב. אני רעב'. לכן קיימות אימהות, לפתוח פה סגור… אני חותכת תפוח לפני בואם של הבנים הביתה. ואז האימפולסיביות גוועת בתהליך מופלא שנראה ככה: דלת נפתחת. נטרקת. טראח. תיקים מושלכים לכל הרוחות. בום. פרוסות תפוח מחכות על צלחת. שקט מבורך".
מקשרת בין אימפולסיביות להפרעת קשב?
"לא בהכרח. אמנם אימפולסיביות יכולה להיות אחד ממאפייניה של הפרעת קשב אבל היא יכולה להיות גם אורחת עצמאית.
"לפעמים אנחנו מגדירות 'כן' שאנחנו אומרות מייד, ובלי מחשבה מוקדמת, כמאפיין של הפרעת קשב בעוד שזה 'כן' המאפיין נטייה לריצוי אחרים, או כמיהה חזקה למלא חסרים בהכרה, כבוד, כסף, הנאה ועוד. אימפולסיביות אולי מאופיינת כהתנהגות נטולת מחשבה, אבל כדי להבין את מניעיה, אין ברירה אלא לחשוב עליה ברצינות".
כמומחית לסדר, רואה קשר בין עודף בלגן לעודף פריטים שמקורם ברכישות ספונטניות מדי?
"לאו דווקא. נכון שלרוב, בית דורש סדר הוא בית שיש בו עודף פריטים. אבל אי אפשר להאשים בלי ראיות את האימפולסיביות או הספונטניות. דווקא אישה אימפולסיבית יכולה להשליך שליש בית בכיף, ובלי להתייסר בנקיפות מצפון. אותה אימפולסיביות שעלולה להוביל לקניות לא מחושבות יכולה להוביל גם לריקון מהיר ומוצלח של הבית".
הפניות שאת מקבלת הן תוצר של ספונטניות או מחשבה מושכלת?
"זו שאלה מעניינת. בדרך כלל הולכים לרופא, כשכואב. ובמפורש יש כאלה שמתקשרות ספונטנית ומתוודות שהמצב כבר בלתי נסבל, ואנא, שאפגין גם כן ספונטניות ואפנה לכבודן לו"ז. אבל יש גם אחרות ש'מתבשלות' עם הרעיון לא מעט זמן, עד שהן שלמות איתו. אפשר להבין אותן, ואני מצדיעה להן על הצעד הזה. הוא מחייב, והן לא בורחות ממנו. באמת, כפיים להן.
"כפיים גם לספונטניות, כמובן. כפיים לכל מי שמבינה שמותר לה לחיות חיים אחרים, טובים יותר. ולא משנה אם התובנה הזאת היא תוצר של רגע או של שבוע. העיקר, היא כאן".
מהרגע להרגע
פרדוקס האימפולסיביות – אין שום בהילות בדיבורים עליו עם #רבקה סגל, עו"ס קלינית ומנהלת 'מכון סגל' בבני ברק#. היא מפנה יותר מרגע לקשב, יותר מרגע לתשומת לב. אולי זו הדרך לתקשר עם מיס אימפולסיביות. להפסיק לדחוף.
מה היא אימפולסיביות, בעצם?
"אִימְפּוּלְסִיבִיּוּת היא צורת התנהגות המאופיינת בפעולה ללא מחשבה תחילה של הילד / האדם שלוקה בה. האימפולסיבי עושה מעשים בלי לחשוב על התוצאות שלהם, בלי לתכנן וללא מחשבה מספקת. מדובר בנטייה לפעול תוך הקדשת מינימום מחשבה לתוצאות או נטייה לתגובות מהירות שאינן מתוכננות, ללא התייחסות להשלכות השליליות של תגובות אלו. מקור המונח 'אימפולסיביות' הוא במילה 'אימפולס', שמשמעותה דחף".
אימפולסיביות היא נגזרת של מציאות חיים מסוימת?
"פעמים רבות האימפולסיביות היא חלק מהפרעת קשב וריכוז, ואז היא מגיעה עם תסמינים נוספים כשהאימפולסיביות יכולה להיות הדומיננטית שבהם. לפעמים אין הפרעת קשב אלא רק אימפולסיביות".
איך מתבטאת אימפולסיביות?
"האימפולסיביות בחיי היום יום מופיעה במספר פנים. אציין חלק מהם: קושי בדחיית סיפוקים, קושי בשמירה ותחזוקת מערכות יחסים, קושי בהתנהגות בהתאם לחוקים הרשמיים או החברתיים, למשל: נטייה להתפרץ באמצע שיחה או בין שני אנשים משוחחים, קושי לחכות לתור ועוד; קושי להימנע מפעולות מסוכנות כמו נהיגה מהירה, יציאה לטיולים בצורה לא אחראית, לקיחת סיכונים כלכליים, פתיחת עסק ללא בדיקות מעמיקות ולמרות מצב כלכלי שאינו אופטימי ועוד".
לא נעים.
"ואף נורא לפעמים. תסמיני האימפולסיביות עלולים להשפיע לרעה על החיים החברתיים והאישיים, היות שאנשים הלוקים באימפולסיביות מואשמים לעיתים קרובות בהתנהגות קולנית, שתלטנית, אגרסיבית ומעצבנת".
איך תתבטא האימפולסיביות אצל ילדים?
"אצל ילדים האימפולסיביות יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגות בעייתית כמו לקיחת צעצוע מילד אחר ללא מודעות להשלכות של הפעולה, אי יכולת להמתין לתור שלהם במשחק, עניית תשובה לפני שהמורה גמרה לשאול את השאלה ואי קבלת חוקים חברתיים.
"צריך לתת את הדעת לעובדה שהרבה פעמים ילדים מראים התנהגות של שובבות, התנהגות ללא מחשבה, אבל עם הגיל זה עובר. בדרך כלל עד גיל שתים עשרה ההתנהגות הזו עוברת".
בבקשה, עצותייך לאימהות שבעם. מה אפשר לעשות כדי 'לגמול' ילדים מהתנהגות אימפולסיבית?
"ראשית, למדו את הילדים לתת שם לרגשות. ילדים שאינם יודעים לתת 'שם' לרגשותיהם נוטים יותר להיות אימפולסיביים. ילד שאינו מסוגל לומר 'אני כועס' עלול להביע כעס באלימות ובמכות. ילדה שאינה מסוגלת לבטא 'אני מרגישה עצובה' עלולה לזרוק את עצמה (או חפץ) על הרצפה ולצרוח. כשילדים לומדים לתת שם לרגשות שלהם, ויש להם את מי לשתף, הם ילמדו להתנהג בצורה שקולה ופחות עם דחף.
"שנית, למדו אותם דרכים לפתרון בעיות. לילדים אין מאגר פתרונות יעילים. הם מורגלים בתגובה האימפולסיבית אף שאינה מסייעת להם. הרחבת האפשרויות לפתרון בעיות עשויה להיות אחת הטכניקות היעילות ביותר לשליטה באימפולסיביות.
"למדו את הילדים שיש יותר מדרך אחת לפתור בעיה. נסו להעניק להם דרכי פעולה יעילות, רעיונות שהם לא חשבו עליהם, ואף תנו להם לחשוב לבד, ובנחת, על דרכי פעולה שתעזורנה להם בזמן אמת.
"שלישית, למדו אותם כיצד לנהל את הכעס שלהם כדי שיוכלו להתמודד עם רגשותיהם באופן נכון. פעמים רבות אימפולסיביות מתפרצת בשעת כעס. לכן חשוב מאוד לתת לילדים כלים להתמודד עם הכעס. למדו אותם לעשות הרפיה, לנשום כמה נשימות עמוקות, להסתובב בבית כדי לשחרר קצת אנרגיה, לבקש עזרה ממבוגר, לשמוע מוזיקה או כל התנהגות אחרת שעוזרת להפחית כעס. אחת העצות הכי יעילות בזירת ניהול הכעס: ללמד את הילד לזהות את הכעס, כשהוא עדיין 'טרי' וקטן. קשה להירגע כאשר ממש ממש כועסים. אם ילד ילמד לזהות את הכעס לפני שיגדל בתוכו, יהיה לו קל יותר לשלוט בו.
"עצה רביעית, עודדו פעילות גופנית. דרבנו את הילדים לשחק בחוץ. פעילות גופנית מסייעת לשחרור אנרגיות בדרך חיובית, והוצאת אנרגיה בדרך חיובית תמנע התקפי אימפולסיביות.
"והכלי החשוב מכל: עקביות. עקביות, התמדה וחזרה הן המפתח לכל אפשרות של שינוי. התמדה ועקביות מצידכם, ההורים, יסייעו לילדיכם לעבור תהליך ולהפנים את מה שאתם מנסים ללמד אותם. אל תצפו לשינוי ללא יכולת שלכם להתמיד בהטמעה שלו".
בבת אחת
"סוף סוף אחרי החגים. אנחנו נכנסים לשגרה מבורכת. בעיניי. בעיניו, זה הסימן להתחיל לזוז מצד לצד. הוא גורר אותי ואת הילדים לטיולים באמצע השבוע, לא משנה שאני עובדת והם לומדים. מזמין אורחים בלי לתאם איתי מראש. מנהל דיונים עמוקים עם חברים לתוך השעות הקטנות של הלילה על דרכים לשנות את העולם, הופך לאקטיביסט במשרה מלאה. יוצא, נכנס, עושה, מזיז.
"אני מזהה את חוסר השקט. לא אומרת כלום על הבית שהוא מטלטל. אבל אני לא יודעת כמה זמן עוד אצליח לשתוק. הוא מוכרח להירגע. אני לא מסוגלת להיות מטוטלת כל החיים".
(ציפי, אם לחמישה)
אני חוזרת לרבקה, לדיון על הדוחפים והנדחפים.
שום ילד אינו נשאר ילד. ילד אימפולסיבי יתעצב, אוטומטית, למבוגר אימפולסיבי?
"כאמור, אימפולסיביות היא נטייה לפעול על פי הרגש ולהתעלם משיקול דעת רציונלי והגיוני. במקרים רבים התנהגות כזו איננה נעלמת בגיל הילדות אלא ממשיכה לבגרות. אמנם בטיפול נכון אפשר למזער מאוד את התופעה, אך כאשר הילד אינו מקבל טיפול, וזה המצב ברוב המקרים, או שהטיפול אינו מספיק אפקטיבי, הוא גדל ומתעצב כמבוגר אימפולסיבי.
"לאימפולסיביות בבגרות קיימות השלכות מעשיות בשני מישורים עיקריים: המישור ההתנהגותי והמישור השכלי".
נתחיל במישור ההתנהגותי. מה קורה בו?
"אימפולסיביות משפיעה על המישור ההתנהגותי כיוון שהיא מובילה לפעולה ממקום המתעלם מחשיבה רציונלית ושכלית. כך נוצר מצב שבו אדם פועל בפזיזות ונותן לרגשות המניעים אותו להחליט. הוא אינו חושב ועל כן אינו מודע לכך שמעשיו בעייתיים. השפעת האימפולסיביות על ההתנהגות עלולה להתבטא בחוסר מנוחה הגורם לתחושת עצבנות, לתזוזה בלתי פוסקת בתדירות גבוהה, ובמקרים מסוימים אף לחוסר יכולת להתנהג בצורה מתונה ונורמטיבית. השפעה נוספת של אימפולסיביות היא על צורת הדיבור: דיבור מהיר, מענה מתוך דחף וללא סינון והתערבות בשיחותיהם של אחרים. רכיבים מרכזיים בהתנהגות האימפולסיבית הם עצבים, כעס בלתי נשלט, אגרסיביות ושתלטנות. בחלק המילולי, רכיבים מרכזיים ידועים הם קולניות, דיבור גבוה ועוד".
ומה קורה במישור השכלי?
"כאמור, כשהאימפולסיביות תוקפת, יכולת החשיבה הרציונלית נעלמת. בשל כך, קבלת ההחלטות לקויה ומתעמעמת על גבול הנעלמת לגמרי. נעלמת גם היכולת לדחות סיפוקים.
"האימפולסיביות עלולה, למשל, לגרום לאדם להשקיע את כספו בצורה לא נכונה. למשל להעדיף קבלת תגמול מיידי אך נמוך על פני קבלת תגמול בזמן מאוחר יותר, אך גבוה יותר, ואפילו גבוה משמעותית. כיוון שיכולת דחיית הסיפוקים נמוגה, הרצון לתגמול עכשווי גובר על יכולת החישוב הרציונלי של רווח והפסד. המאפיינים המרכזיים במישור השכלי הם חוסר סבלנות, קבלת החלטות לקויה וחוסר יכולת לדחות סיפוקים".
הזכרת את השלכותיה של האימפולסיביות על חיי היום יום. בבקשה, הרחיבי.
"מטבע הדברים, כשקבלת ההחלטות לקויה, היא גוררת בעקבותיה השלכות בעייתיות רבות המפריעות לתפקוד היום יומי ולכל מה שקשור בחשיבה רציונלית מושכלת במהלך השגרה.
"למשל, הקושי בדחיית סיפוקים עשוי להשפיע על בריאות הגוף שלנו בעקבות אכילת מאכלים עתירי סוכר, כולסטרול ושאר דברים שאינם בריאים ועלולים להזיק למערכת הגופנית שלנו. או כאשר האימפולסיביות מתבטאת במישור המילולי, היא עלולה להשפיע על מעמד חברתי ועל יצירת אינטראקציה בריאה עם אנשים כתוצאה מהתפרצויות זעם בלתי נשלטות, או מדיבור שלא במקום ובזמן הנכון.
"כשמילים נאמרות ממקום רגשי רגעי וללא מסננים שכליים רציונליים, קשה לשמר מערכת יחסים וכל שכן מערכת יחסים זוגית.
"נוסף על כך, באימפולסיביות אצל מבוגרים, קיימות השלכות נוספות המתבטאות במישור קבלת ההחלטות. כמו לדוגמה, רכישת מוצרים יקרים מאוד למרות חוסר ההתאמה ליכולות הכלכליות והתעלמות מפריסת התשלומים הרחבה שיצטרכו לעמוד בה. כמו כן, העדפה רגעית של בילויים וכדומה על פני עיסוק הכרחי כמו למידה ועבודה, אף זאת יכולה להיות השפעה של אימפולסיביות. למעשה, האימפולסיביות משפיעה על חלקים נרחבים משגרת היום יום ועלולה לפגוע בתחומים רבים.
"כדאי לדעת שאין סוג אחד בלבד של אימפולסיביות אלא מספר תופעות שקשורות זו לזו ומוגדרות אימפולסיביות".
כמה סוגים יש?
"ישנה אבחנה המדברת על שני סוגים של אימפולסיביות. הסוג הראשון הוא אימפולסיביות בלתי תפקודית שהיא נטייה להתנהג ללא מחשבה תחילה. למשל בזבוז כספים בלי שיהיה כיסוי להוצאות. הסוג השני, אימפולסיביות תפקודית שהיא נטייה להתנהג במידה מסוימת של מחשבה תחילה כשהמצב הוא אופטימלי. למשל לנהוג באופן אימפולסיבי כשיש הזדמנות מסוימת שעלולה לא לחזור.
"במקרים כאלו יכול להיות יתרון לאימפולסיביות. האדם האימפולסיבי יֵדע לנצל הזדמנות חד פעמית, לא יתמהמה בהרבה בירורים והוא יכול בנקודה זו להצליח יותר מאלו שלא יעשו כלום מרוב חשש ובירורים".
וקיימת גם האימפולסיביות הפתולוגית.
"נכון. מדובר, למעשה, במצבים פתולוגיים שונים, שהתנהגות אימפולסיבית היא אחד המאפיינים המרכזיים שלהם. לדוגמה: מאניה, הפרעת אישיות, התמכרות, קלפטומניה, הימור פתולוגי, הפרעת אכילה, טריכוטילומניה ועוד. כמו כן, אימפולסיביות היא אחת מהמאפיינים המרכזיים של הפרעת קשב. כלומר, האימפולסיביות היא רק חלק מתוך מכלול גדול יותר של קושי משמעותי".
יש תקווה לאימפולסיביות? דרך טיפול?
"הדרך לשינוי התנהגות אימפולסיבית אינה פשוטה מאחר שפעמים רבות מדובר בחסר במיומנויות שליטה עצמית בסיסיות, ובצורך בהקניית הרגלים חדשים בגילי הבגרות.
"המפתח לשינוי התנהגויות אימפולסיביות הוא בדרך כלל חיזוק של היכולת להבין את הרגשות העומדים מאחורי התנהגויות אימפולסיביות. כאשר מתחזקת ההבנה של הרגשות המגרים התנהגויות אימפולסיביות, בדרך כלל הצורך בביצוע פעולה שתבטא את הרגש נחלש במידה משמעותית".
בבקשה, דוגמה.
"חגית פנתה לטיפול על רקע התנהגויות אימפולסיביות הקשורות בהרגלי אכילה כמו קניית כמויות מזון מוגזמות בסכומי כסף גבוהים שלא תאמו את יכולותיה הכספיות ולעיתים אף התקפי זלילה. במהלך הטיפול זיהתה חגית דפוס של אכילה רגשית שבו הצורך בהתנהגויות אימפולסיביות של אכילה וקניית מזון התעוררו כפיצוי על חוויות של כישלון, דחייה, עלבון או ערך עצמי נמוך.
"ההכרה ברגשות העומדים בבסיסן של התנהגויות אימפולסיביות אלה אפשרה לחגית לעצור ולהתבונן ברגשותיה לפני שהיא מקהה אותם באכילה, ולאחר מכן גם לשתף בהם אנשים שיכלו להקל עליה.
"את העבודה הרגשית הזו קשה עד בלתי אפשרי לעשות לבד. בעזרת טיפול נכון ניתן יהיה להגיע לתובנות הנדרשות ולהפחית במידה משמעותית את האימפולסיביות.
"יש דרכים מקצועיות נוספות לעשות את השינוי הזה וחשוב לזכור שניתן לטפל, ובהצלחה יפה, ואפשר להתפטר בכל גיל מההתנהגות הלא פשוטה הזו".
מהיום למחר
בדרך כלל, ראיונות עבודה מגשימים את הציפיות שנתלות בהם. המועמדים נשאלים על ניסיון קודם, על חזון לעתיד, על כישורים, על ציפיות.
בחברת 'אפל', ענקית הטכנולוגיה, יפגשו המועמדים שאלה שאין בינה ובין המשרה המוצעת שום קשר נראה לעין: 'האם קוקוס הוא פרי?'
הספונטניות שיפגינו המועמדים, האופן שבו יתמודדו עם השאלה הלא צפויה, התגובות שלהם עליה – כל אלה שווים נקודות לטוב ולמוטב בעיני המגייסים של 'אפל'.
סירי גולדמן, מטפלת ויועצת רגשית, בעלת מכון 'הרמוניה', מעניקה גם היא נקודות זהב למושג 'ספונטניות'.
ספונטניות – תכונה מולדת או נגזרת של חיים?
"ספונטניות היא תכונה מולדת. היה מעניין לערוך מחקר אם גם בין התינוקות ישנו הבדל ברמת הספונטניות שלהם. מסתבר שכן, אך בו זמנית ובלי סתירה, גם ברור שקל יותר למצוא ספונטניות אצל תינוקות ופעוטות, מאשר אצל הילדים ובני האדם שהם גדלים להיות".
מה משנה את רמת הספונטניות שלנו בהמשך החיים?
"ההתנסויות שנחווה, יחד עם האופן שבו כל אחד מאיתנו ייקח את ההתנסות. ספונטניות היא התנהלות זורמת על פי התחושה המיידית שלנו ברגע הספציפי של המאורע. ולכן מאורעות שבהם 'שילמנו מחיר' על הספונטניות שלנו ילמדו אותנו לעצור ולשאול לפני המאורע הבא: 'רק רגע, כדאי או לא?'
"ככל שנחווה יותר מאורעות, עם מחיר גבוה יותר, וככל שהרגישות שלנו לתגובות הסביבה גבוהה יותר – כך נשים מעצור חזק יותר לספונטניות שלנו".
בבקשה, תני דוגמה.
"נגיד שהכנו הפתעה לאמא בתור ילדים – ארוחת ערב שטרחנו עליה בעצמנו, והתוצאה הייתה מטבח הפוך וסליל דק של עשן המתפזר מבעד לחלון… כמה קשה קיבלנו את הכישלון? איך הייתה התגובה של אמא? מה למדנו ממנה עלינו, על ניסיונות, על כישלונות והצלחות? ואם חטפנו ביקורת – עד כמה גבוהה הרגישות שלנו אליה?
"כל אחד מהנתונים האלה מטה את מידת ההשפעה שתהיה להתנסות הזאת עלינו. שאלת אם ספונטניות היא נגזרת של חיים. גם. צורת חיים המעודדת יוזמה, ויש בה יכולת 'ספיגת זעזועים' שמכוונת כיצד ללמוד מטעויות, מצד אחד, אבל מהצד האחר, גם סלחנית אליהן ומקבלת אותן כחלק בלתי נפרד מתהליך של התנסות ולמידה – יש בה כדי לעודד את המשך הספונטניות הטבעית. לעומת זאת, התנהלות הרואה כל שגיאה בחומרה רבה, אינה נותנת מרווח ללמידה ויוצרת רתיעה מתוצאה בלתי ידועה, חוסמת את הביטוי של ספונטניות. וכמובן, תמיד יכולה לקרות 'אם כל הכישלונות', מה שיכול ליצור רתיעה נוראה גם אצל ילד שכן קיבל מרחב והכלה לכישלונותיו, בגלל עצם המפגש עם תוצאה קשה כל כך…"
האם קיים קשר בין ספונטניות לאינטואיציה?
"מניחה שילד בעל אינטואיציה מפותחת יושפע יותר מהשאלה 'מה תהיינה התגובות למעשיי?' והשפעת הסביבה אצלו תהיה דומיננטית יותר, לטוב ולמוטב. אבל אני לא חושבת שיש לה השפעה בקו ישיר ליותר או פחות לספונטניות".
תיתכן מציאות שבה אישה מתנהגת באופן ספונטני רק במקומות ובזמנים מסוימים?
"הספונטניות היא תכונה. כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא יודע ויכול להיות ספונטני, אנחנו מתכוונים שאותו אדם בורך ביכולת להשתמש בספונטניות. האם זה אומר שהוא בהכרח ישתמש בספונטניות בכל תחומי חייו, בכל רגע נתון? ממש לא. כאשר הספונטניות תהיה נכונה לו, כאשר היא תשרת אותו, הוא ישתמש בה. וכשהיא לא, אז לא.
"אישה בעלת יכולת ספונטנית שרוצה לחוות כיף ו'אקשן' עם הילדים שלה תיענה בקלות לבקשתם לנסוע באופן מפתיע ליער הסמוך בסתם אחרי צהריים של יום חול. לעומת זאת, כשיבקשו ממנה בעבודה להחליף יום חופשי, ייתכן מאוד שהיא תסרב לבקשה, אלא אם כן תהיה לה סיבה טובה לעשות זאת. וייתכן גם להפך: כשבעבודה יבקשו ממנה, היא תענה בחיוב, כי זה משרת את הרצון שלה להתקדם, או לעזור לעמיתה שצריכה את השינוי, או למצוא חן, או להימנע מעימותים וכדומה. לעומת זאת, ייתכן שבקשת ילדיה תיענה בשלילה כי אין לה מניע לגייס את הספונטניות שלה, נכון לרגע זה".
בעד ספונטניות או נגדה?
"הספונטניות, כתכונה, היא יכולת. כשמשתמשים בה באופן הנכון, היא יכולה להביא הרבה תועלת. האם עלול להיות בה גם נזק? בעיקר כשהיא מעורבת באימפולסיביות. אימפולסיביות היא עשייה בלי ראיית העתיד, בלי תכנון ובלי להביא בחשבון את התוצאות. הספונטניות יכולה להיות מחושבת מאוד. כלומר לא היא עצמה, אלא היישום שלה – כשמביאים אותה לידי ביטוי רק לאחר חישוב התוצאות שלה. לעומת זאת, הפעלת הספונטניות ללא שום חשבון עלולה להביא נזקים.
"וכמו שספונטניות איננה מחייבת אימפולסיביות – כך גם אימפולסיביות איננה מחייבת ספונטניות. ייתכן בהחלט אדם תקוע ולא ספונטני בכלל, שעדיין פועל באימפולסיביות וללא ראיית עתיד. עייני ערך ההוא שעומד על שפת הכביש ומתלבט מתי הזמן הנכון לעבור, ובסוף מוריד רגל בדיוק כשנצפית מכונית מתקרבת… זאת דוגמה לצורך הבדיחה, אבל הרעיון אמיתי לחלוטין".
בואי נדבר על קשר שבו אחד מהצדדים הוא טיפוס ספונטני, אך הצד השני לא.
"במערכות יחסים הכוללות אדם ספונטני לעומת אדם שאינו כזה – בין אם הקשר הוא בין בני זוג, בין הורים לילדים או במערכות יחסים רחוקות יותר – תמיד ה'לא ספונטני' בעצם 'מכיר' את הצד הספונטני. הוא היה שם… לכן ייתכן שזה ייצור אצלו געגוע ורצון 'להצטרף' לספונטניות, כשיזהה את המעשה הספונטני כדבר שעכשיו איננו מסוכן עבורו ('אם היינו מחליטים פתאום לקפוץ להורים שלי – הם היו נבהלים. אבל אשתי אומרת שההורים שלה ישמחו – אז למה לא?! זה יכול להיות כיף דווקא') או לחלופין – הדחקה של הרצון לזרימה ולחופש שגורמת להתנגדות ('איזה רעיון הזוי זה?! מי קופץ לביקור בלי לתאם? לא מתקבל על הדעת!')
"שני הצדדים, למותר לציין, אינם מודעים. אלה דברים שקורים בתת מודע ומשפיעים על ההתנהלות של הצד הלא ספונטני במערכות היחסים.
"כשמדובר בהורה לילד, יצטרפו למכלול הרגשות גם תחושת האחריות והצורך לחנך שעלולים באחוזים גבוהים יותר לגרום לדחיית הספונטניות ולעצירתה – כחלק מהנחלת החיים וההתנהלות הנכונה בהם, על פי התפיסה שהשתרשה אצל ההורה. הרי לא לחינם הוא איננו ספונטני…"
לצורך הדוגמה, אני הצד הלא ספונטני. איך את מציעה לי להתמודד?
"אני יודעת שיש רוויה ציבורית מהגדרות כמו 'להתבונן פנימה' או 'להקשיב לעצמי' וכדומה, אבל מה לעשות שזה הפתרון? ובמקרה שלנו, זו הקשבה יותר 'משוכללת'. לא רק להתבונן ברגשות הרתיעה שעולים, אלא גם לבדוק איפה הספונטניות ה'מרגיזה' קיימת אצלי? אולי בהווה, אולי בעבר. כל דבר שמעורר בנו התנגדות קיים אצלנו.
"אחרי הזיהוי איפה הספונטניות נמצאת אצלי – יהיה ניתן להבין גם למה היא מעוררת בי התנגדות. האם חונכתי שספונטניות היא דבר גרוע? האם שילמתי מחיר כבד עליה? האם זה מעלה בי זיכרונות לא נעימים? או שמא קיימת בי שאיפה מודחקת לספונטניות שגורמת לכעוס כל פעם שמישהו מזכיר לי את קיומה של האופציה הזו, וכך מחוללת בי את הסערה שוב, באופן לא מודע, כמובן?"
במעבר לצד השני של הקשר: האדם הספונטני שמולו אדם לא ספונטני. גם הוא מתמודד.
"במרבית המקרים, ההתמודדות שלו יותר 'טכנית' ופחות רגשית. הוא יאלץ לוותר לא פעם על תוכניות עקב ההתנגדות של בן הזוג / הבוס להתנהלות ספונטנית, אך פחות נפוץ שזה יעורר כאב. במקרה שמתעורר כאב צריך לבדוק, כמובן, מה מקורו. אך ההתמודדות הטכנית תהיה קלה יותר, אם תהיה מלווה במודעות ובהבנה שהאדם שאיננו ספונטני איננו מחפש 'להכשיל' את התוכניות של מי שמולו, אלא יש כאן התנהלות שנלמדה בדרך כלל בלא מעט כאב ודמע.
"הבנה כזו תוכל אולי לסייע לאדם הספונטני ליצור גשר בין הקצוות – גשר שיאפשר לשני הצדדים להתקדם זה לקראת זה ולהיפגש במקום טוב, לאו דווקא באמצע – כל פעם במקום הטוב לשניהם".
טיפים לפיתוח ספונטניות?
"כיוון שהספונטניות קיימת בתוכנו, כל אחד ומידת הספונטניות שבה בורך, השלב הראשון בפיתוח שלה הוא פשוט למצוא אותה שם. ננהל שיח עם עצמנו: 'נניח שהייתי ספונטנית. אני לא, ברור. אבל נניח שכן הייתי… מה הייתי עושה? אולי מארגנת נסיעה למירון היום בערב? אז למה אני לא עושה זאת?'
"הקשבה לכל הקולות ה'שפויים', המזהירים, המגחכים או המלמדים תיתן יותר מסתם הצצה למחסומי הספונטניות. דיאלוג חופשי וכן עם הקולות העולים יוכל לשחרר אותנו לצעד הראשון פנימה, אל הספונטניות הגנוזה בתוכנו. דרך צלחה".
…
על המקום
אסתי ליסיצין – אלתור ברגע מקדישה את הריאיון הזה באהבה לכל מי שפוגשת אימפולסיביות בחייה כאישה, כרעיה או כאם.
"פעם הסתכלתי על האימפולסיביות שלי כחיסרון. היא הובילה אותי לתסכול פעם אחרי פעם, והייתי מדמיינת איך אני זורקת אותה מחיי. במופע שלי על מופרעוּת הקשב, יש סצנה שבה אני מנסה להחזיר את המוח שלי למחלקת החזרות, כביכול, ולהחליף אותו במוח אחר, מרובע ויציב. אפשר להבהב את המילים 'זה קרה באמת' מעל הסצנה הזאת… היום אני יודעת שהאימפולסיביות היא עבודת חיי".
כשאסתי אומרת שהאימפולסיביות היא עבודת חייה, היא מתכוונת גם למילים כפשוטן. זו העבודה שלה: לאלתר על במות סצנות מהחיים, להצחיק עד דמעות.
תכננת להיות מאלתרת?
"לא. למדתי בכלל 'יוגה צחוק'. המורה שלי החליטה לשלב שיעור על אלתור, והרעיון חלחל אלי כמו חיידק. נדבק בי לפני כעשור ולא יצא ממני עד עצם היום הזה. ההתנסות באלתור הסבה לי עונג כל כך גדול שידעתי מייד שהוא עתיד להפוך לחלק מחיי. חקרתי את הנושא לעומק, עשיתי ניסוי על בני אדם… בסדנאות הצחוק שהעברתי הייתי משלבת קטע של אלתור, בודקת בשקט איך נשים מגיבות לו. ראיתי שאלתור גורם לנשים בדיוק מה שהוא אמור לגרום להן. הוא פלא על פלא.
"כל צחוק הוא בעצם תגובה להפתעה. אנחנו צוחקות כי משהו או מישהו הפתיע אותנו. ובאלתור אנחנו מפתיעות כל הזמן. וזה צחוק חכם. נעים. עברו שנתיים נוספות עד שסיימתי את המחקר הסודי שלי וקיבלתי אומץ לבנות את המופע ולצאת לדרך ראשית כמאלתרת. ומאז אני מזוהה עם 'אלתור ברגע' אף שיש לי עוד מוצרים. לפעמים מישהי מתקשרת, שואלת: 'הגעתי לאלתור ברגע?' ואני מתאפקת לא לענות: 'ברור, ככה קראו לי כשנולדתי…'"
מה באלתור קוסם לך כל כך?
"היום אני מבינה שהתלהבתי כי הוא מאוד מתאים לדפוסי המחשבה שלי, לאופן שבו הראש שלי עובד. באלתור יש הרבה ספונטניות, הרבה אימפולסיביות. מיידיות היא מילת פשרה בין ספונטניות לאימפולסיביות… בחיים האמיתיים המיידיות הזאת כרוכה לפעמים בפזיזות, והיא, בתורה, יודעת לייצר תקלות וטעויות, וממילא חרטות.
"חטפתי לא מעט בגלל האימפולסיביות שלי, ופתאום בעבודה התכונה המאתגרת הזאת הופכת לכישרון שמתפעלים ממנו. הבלגן והפזיזות אחראיים פתאום להצלחה, לכיף. אני זוכה עליהם להערכה. נשים ממש שמחות שאני שולפת במהירות, ובלי הפסקות למחשבות עמוקות מדי. זה המסר שלי: לקחת את הקושי, את האתגר של חיי, ודרכו לעשות טוב. זאת אמירה שאני מהדהדת גם בהצגות ובשיחות שלי על חיים בהפרעת קשב.
"בעיקרון, שונאת סיסמאות וקלישאות. והסיסמה שאני הכי לא אוהבת היא 'לגדול למרות הקושי'. אנחנו לא גדלים למרות הקושי. אנחנו גדלים מתוכו וממנו. כל קושי הוא כמו אש. יכול לחמם, יכול לשרוף. ואני לא אכחיש, לפעמים האימפולסיביות שורפת. אז מה? יש דברים שרופים שנעים ללעוס. הם מתפצפצים מצוין בין השיניים. אחר כך אפשר לצחצח, לשטוף את הפיח, לעבור הלאה".
קורה לפעמים שהאימפולסיביות מסרבת לעלות על הבמה ו… את נתקעת?
"כמעט ולא, ברוך השם. אני מאלתרת מקצועית, ועד כמה שזה יישמע פרדוקסלי, יש כללים באלתור, והם עוזרים במצבים שבהם ערוצי המחשבה חסומים".
תני דוגמה לכלל.
"יש כל מיני כללים. כמו להגדיר מראש את הסצנה ולבנות לה בסיס מהודק בשניות הראשונות. או לא לנסות להצחיק בחמש עשרה-עשרים השניות הראשונות של הסצנה. ובעיקר, להיות חיובית. נכון, במופע רגיל אנחנו נחפש את הקונפליקט, את הכאב, נחשוף דווקא נקודות חולשה, אבל במופע אלתור אנחנו נתרכז בפן החיובי. נאמר בעיקר כן. אני תמיד אומרת לתלמידות שלי שתענינה קודם כל 'כן, בכיף'. על הכל. החיוביות פותחת את הראש. ואם אנחנו פותחת את המוח לערוץ חיובי, אוטומטית הוא מזרים לנו חשיבה יצירתית. אגב, בסוף הסדנאות שלי כשאני שואלת תמיד מה הדבר שהן לוקחות איתן הלאה, התשובה שזוכה במקום הראשון היא 'כן, בכיף'.
"הכלל השני הוא לא לבקר את עצמנו. לא לבוסס בטעויות. אם חוויתי רגע של כשל על הבמה, אעיין בו אחרי שארד ממנה, כדי שאדע מה לשפר בפעם הבאה ואמשיך הלאה. לא אשב בתוך הכישלון ואתבשל בו כי זה ייקח אותי לאחור בוודאות ואולי אף יעצור אותי.
"עוד כלל חשוב נוגע לעבודת צוות: לקבל רעיונות של הפרטנריות, לאמץ אותם, לא להתנגד להם. זה קשה, כי שתינו אמנם על במה אחת, אבל אנחנו לא מתקשרות בינינו. היא מביאה רעיון אחד, ואני מביאה רעיון סותר. היא החליטה, למשל, ששתינו צריכות להציג נערות צעירות. ואני כבר התכופפתי כדי להיות ה'זקיינה' שתכננתי להציג. במקרה כזה, כשאני תופסת שהיא בחרה דמויות של מתבגרות, או שאזדקף תוך הסבר הגיוני להזדקפות ('איזה פתח נמוך יש כאן!') לא אהיה הקשישה שתכננתי. או שאפעיל מחשבה יצירתית, אכניס את הזקנה לסצנה, אצור חיבור בין הרעיון שלי לרעיון שלה. אבל אני לא אתנגד ולא אכפה עליה להתכופף.
והכי חשוב, לבוא באנרגיות גבוהות. לעבוד. לא להוריד הילוך. כי כשאנחנו מאיטות דיבור ותנועה, גם המוח מתחיל להיכנס להילוך איטי ונסתמים המעיינות".
עוד תרופת קסם למוח שמסרב להיות ספונטני?
"יש לי קטע קבוע בסדנאות האלתור שאני מעבירה: אני מדברת על הכללים המרכזיים, ואז אני מתחילה לדבר שטויות בביטחון רב. משפטים רצופים שאין בהם שום היגיון. בסגנון 'הסוגריים נפתחים קודם, אבל סימן הקריאה כבר היה בתוכו. הכי חשוב לא לדבר אבל גם לא להקשיב…' חלק מהתלמידות קולטות על ההתחלה שמשהו לא תקין. אבל רובן נועצות בי מבט מוטרד, בטוחות שהן הסתומות. ואז אני אומרת להן: 'הכל בסדר אצלכן, אל חשש. זו אני. דיברתי מלא שטויות'. הן תופסות למפרע את תמצית הנאום המהולל שלי, פורצות בצחוק. ואז אני מבקשת מהן: 'אל תצאו מפה עם התובנה שאסתי אמרה לדבר שטויות העיקר בביטחון. ממש לא. כן רוצה שתדענה שביטחון עצמי הוא כלי. הרבה פעמים יש לנו הרבה כללים בראש, אבל הגוף חסר ביטחון לחלוטין, והפה נחסם כאילו הראש ריק. במקרים כאלה תנשמו, תזדקפו, תדברו בנחת, ברשמיות. בנונשלנט. זה קונה את הקהל'.
"וזה ממש ככה. שימי לב לעולם. יש בו יותר מדי אנשים שכולם מקשיבים להם בלי סיבה. הם לא חכמים בעליל, בלשון המעטה. אבל הביטחון שהם מפגינים, המעטפת החיצונית, כל תו בהם משדר: 'אני יודע על מה אני מדבר', וזה גורם לאנשים שמקשיבים להאמין להם שהם באמת יודעים על מה הם מדברים. מגלה לך, הם לא. אבל הביטחון הזה יכול להיות כלי של עזרה ראשונה ברגע של תקיעות. מותר לפתוח פה, לדבר בלי קשר. אם הגב זקוף, הקהל יקשיב. אוטומטית, אנחנו נרגעות כשהקהל איתנו. ואז ממילא המוח מוציא החוצה כל מה ששמנו בתוכו, וכבר לא צריך לזייף".
צוחקת על עצמך?
"לא פוחדת להודות שכן. באלתור יש מושג שאני אוהבת מאוד, ופירושו 'לצחוק על התקיעות' או במילים אחרות: 'אל תשאירי את המבוכה בפנים, תוציאי אותה החוצה'. במופע רגיל אוי ואבוי אם זה קורה. אם מציגה מתבלבלת או שוכחת, נחשפת לקהל בחולשותיה, זה לא מכבד את הקהל או אותה. במופע אלתור אנחנו חשופות בלאו הכי, וזה בדיוק העניין. הקהל יודע שאנחנו מאלתרות, ושהרגע המצאנו את הסצנה, וכל הזמן הקהל שואל את עצמו: 'איך היא לא נתקעת?' ואז כשזה קורה, ומאלתרת נתקעת, הקהל מאושר להפליא: 'הנה, היא נתקעה. ידענו שזה יקרה'. מתרווח על הכיסא כדי לראות איך המאלתרת יוצאת מהבוץ. כי זה הרעיון באלתור. זה בסדר שתיתקעי, ובלבד שתחלצי את עצמך. במקרים כאלה אני יכולה לומר לנשים שצופות בי, אם אני המאלתרת התקועה: 'אתן יודעות, יש פרשה פתוחה ויש פרשה סתומה. נסכים שזו פרשה סתומה?' לא בטון מתמסכן, בטון מודע לסיטואציה. ואז הקהל צוחק איתי עלי, ואני ממשיכה הלאה.
"אני זוכרת שפעם אמרתי במופע לנשים, ברגע של תקיעות: 'תשמעו, מה שאמרתי עכשיו, יכול להיות שתבינו בעוד הרבה שנים. או בכלל לא. גם אם לא תבינו לעולם, זה בסדר. גם אני לא הבנתי…' רק אז הקהל תפס שצחקתי על המבוכה שלי, הצטרף לצחוק שלי. נטרלנו ביחד את אי הנעימות, המשכנו במופע. כמובן, לא ממליצה להיתקע במופע אלתור. וגם אם זה קורה, ויש רגע של כנות וחשיפה אישית מול קהל, אסור לשהות שם הרבה, ויותר מפעם אחת במהלך המופע.
"הומור עצמי זה כלי חזק, ואני בעדו גם בחיים האמיתיים. שוב, במינון הנכון. אי אפשר 'לפשל' כל החיים ולהסתפק בצחוק עצמי אחר כך. אבל לפעמים ההומור העצמי עוזר. הוא מנטרל את המבוכה, את הכאב, מאפשר להמשיך הלאה. הנה, קבלי דוגמה. המוח של האימפולסיביים דוהר קדימה, ולא פעם השפתיים אומרות מילה אחת כשהראש כבר חושב על המילה השלישית. ככה נולדות כל מיני מילים שלא מופיעות במילון… אני מתחילה להגיד לדוגמה: 'אני רוצה', המוח חושב על המילה הבאה 'לרוץ', ופורצות ממני המילים 'אני רוצרוץ'. לפעמים אנשים מבינים מה התכוונתי לומר. לפעמים הם מרימים גבה. ואז אני אומרת: 'המצאתי מילה חדשה. כל הזכויות שמורות'. או שאני נדיבה: 'זו אמנם מילה חדשה שהמצאתי, אבל אני מרשה להשתמש'…"
לוקחת עוד כלים מהבמה לחיים?
"משתדלת מאוד. פעם הופענו מול קבוצת נשים צדקניות. רבניות וחינוכיות למיניהן. אחת מהן ניגשה אלי בסוף המופע. הייתי בטוחה שהיא מתכוונת להעיר לי. היא הפתיעה אותי, אמרה בהתלהבות: 'תדעי שזה מופע של אמונה'. אמרתי בהסתייגות: 'אני לא בטוחה שאפשר לומר שהמוטיב של המופע הוא אמונה', והיא התעקשה: 'כן, הסתכלתי עליכן. וראיתי איך אתן לא שואלות שאלות. מה שנותנים לכן, אתן לוקחות. לא מתווכחות. מסכימות עם כל מה שהקהל אומר. לא מתעצבנות על מה שההיא לידכן אומרת או עושה. זאת אמונה!'
"יצאתי מהמופע ההוא והחלטתי שאני מקבלת את זווית המבט שלה. לא חשבתי עליה מעולם, אבל אלתור בהחלט יכול לאמן לאמונה. לפעמים, כשקורים דברים בחיים שלא ביקשתי אותם, ואני מתעצבנת, המצפון שלי נוקף, נואם לי: 'על הבמה את יודעת להגיד 'כן, בכיף'? אז בבקשה, תאלתרי גם בחיים. השם נתן. תגידי 'כן, בכיף'. את בעצמך נואמת תמיד ששלילי גורר שלילי וכולי. בואי נראה אותך מסתכלת בחיוביות על הסצנה שהשם כתב בחייך, מאלתרת חיוך. אומרת כן. מקדמת אותך הלאה'".
בואי נדבר על רגעים בחיים שלא תכננת.
"בדרך כלל אני ממש בעדם. מאוד ספונטנית באופיי. לא מבינה למה יש כאלה ששולחות לי הזמנה לאירוע, מבקשות שאשריין את התאריך. זה סוחט את כל המיץ מהשמחה. בואי, תודיעי לי על האירוע בצהריים, אני אתארגן לקראתו תוך חמש שעות. רוצה לבקר אותי? תתקשרי רק כשתהיי בדרך. בטח, אכנס ללחץ, אבל הכיף נמצא בלחץ. בספונטניות. אצלי, בכל אופן.
"בשבוע שעבר מישהי התקשרה אלי שהיא רוצה מופע למחרת. דיברנו כללית על המופע. לא סגרנו שום פרט. זה היה שבוע עמוס, אז לא טרחתי לברר יותר מדי או לנדנד לה. פשוט המשכתי את עיסוקיי. למחרת, בשעה חמש אחרי הצהריים, ברחתי מהבית להליכה קצרצרה. הרגשתי שכל העומס מכביד עלי ואני מוכרחה לסדר את הראש. בדיוק אז היא התקשרה, אמרה לי בקלילות: 'לא סגרנו כלום, אבל אני רוצה שתבואי הערב. בשמונה'. לירושלים. רצתי הביתה להתארגן. ולכאורה, חזרתי למציאות יותר עמוסה ויותר מבולגנת ולא הגיונית. אבל זאת הייתה תחושה מדהימה. הרפתקה של ממש. למה לעבוד באופן שבלוני אם אפשר להיות שותפה בהרפתקה? כל המנועים נדלקים לי בהזדמנויות כאלה.
"בכלל, העבודה כמאלתרת לימדה אותי איך מהשם עבודה לאישה. לא הייתי שורדת בעבודה קבועה, במפגש יום יומי עם אותם אנשים. פעם-פעם לפני שנים הייתי 'פקקית', ומטבע עבודתי, נשלחתי כל שעה לכיתה אחרת, כל יום לבית ספר אחר. כולם ריחמו עלי שאין לי קביעות, לא הבינו שזה הבונוס.
"אם יש משהו שאלתור לימד אותי זה להסתכל פנימה. ואני מתחילה מבית. פעם הייתי מלקה את עצמי שאני לא שייכת למועדון הנשים המאורגנות מראש. מתחילה תמיד להתארגן ברגע האחרון, וממילא חווה לחץ. היום אני יודעת – זו אני, ולי כיף ככה. גם אם רוב הנשים תעדפנה להתארגן מראש".
לא מתנצלת על היותך.
"ממש לא. אני טיפוס של לילה. דווקא בלילה הראש נפתח לי והרעיונות זורמים. בימים עברו הייתי מתגוננת בפני כל הנשים שלא הבינו מה אני מעוללת לעצמי, ולמה לא לישון בלילה. היום אני לא מתנצלת. אומרת את האמת שאני בנאדם של לילה, ככה הדברים עובדים לי, אז תודה על הדאגה, אבל היא מיותרת.
"או קחי את ההכנות לשבת, שלא באמת יכולות להתחיל ברגע האחרון, אבל בהחלט יכולות להתחיל אצלי בחמישי בלילה או בשישי בבוקר. וזה בסדר, אפילו בסדר גמור, כשאני מבינה שעה לפני שבת שנולד לנו אורח לשבת. ברוך השם, בורכתי גם במהירות. ואני כבר לא זו"צ שסופר שתי מנות בחרדת קודש, שם בסיר. תמיד יש אוכל, ושעה מספיקה כדי להכין מנה נוספת. אני לא מכחישה את הלחץ הגדול שאני חווה בשנייה הראשונה. אבל בשנייה השנייה אני זורמת עם המציאות, מאלתרת בתוכה".
תמיד בעד אימפולסיביות?
"כבר סיפרתי, יש רגעים של חרטה. ואני לא אישה מושלמת. אימפולסיביות היא תכונת אופי שמאפיינת אותי, והיא לא נעלמת. יודעת שהיא חלק מחיי, תלווה אותי עד מאה ועשרים. אבל אפשר לקבל אחריות עליה. לשים לה גבולות כמו לא להתפרץ לדברי הזולת (אפילו שיש לך המון על קצה הלשון ובקדמת המוח כל הזמן, כל הזמן), לא לגבות עליה מחיר מהמשפחה, מהחברה, עד כמה שניתן.
"לפעמים, כשאני ניגשת לטלפון בפרץ רגשי, אני עוצרת את עצמי, שואלת: 'זה באמת מצדיק שיחה בפורמט הבהול הזה, או שהתחושה שאת חווה היא דחף שאפשר וכדאי להשתלט עליו?' לפעמים התשובה היא 'כן, זה מצדיק'. לפעמים התשובה היא 'לא, אחכה'.
"כל הזמן נדרשת לאזן. אבל אני בוחרת להתמקד בעובדה שאימפולסיביות היא גם כלי מדהים שאפשר ליהנות ממנו מאוד. היא מאפשרת לי לעשות דברים שאנשים אחרים לא מסוגלים להם, כי הם לא מסוגלים לפעול מהרגע להרגע. אם אישה מאורגנת קובעת לעצמה יום שבו היא תנקה את המקרר, אני יכולה לקום בבוקר ולהחליט שהיום אני מסתערת על המקרר, מבריקה אותו. פעם הייתי מייסרת את עצמי על ההחלטות האלה מהרגע להרגע. היום אומרת לעצמי: את טובה במהלכי פתע, קדימה, תסתערי על המקרר. אז מה אם את אמורה לעשות דברים אחרים עכשיו? או אפייה.
"מכירה את אלו שקובעות עם עצמן יום אפייה? אצלי האפייה היא אורחת פתע. בוחרת מתי לבקר. ולפעמים החשק לאפות קורה דווקא ביום שבו הדבר היחיד המתאים למטבח הוא עוזרת, וגם היא לא תשתלט על הכל. פעם הייתי מדחיקה את הדחף הזה, אוסרת על עצמי להקשיב לו. היום למדתי להפעיל שיקול דעת בתוך האימפולסיביות, לבדוק את המצב. לבחור באפייה, ככה, בתוך הבלגן. מיידיות היא הכיף שלי. הסתערות היא הכלי. אם הן לא גובות מחירים מהמשפחה, מהבית, אם אף אחד לא נפגע בגללן, לא עוצרת את עצמי יותר. מסתערת. מתארת לעצמי שיש נשים שקוראות את התיאור הזה ומתקשות לעכל אותו, אבל אני מבטיחה: העולם לא יתהפך אם נהיה קצת שונות או פחות מושלמות. ויש המון סיבות טובות לאהוב נשים גם כשהן לא כמו כולן, ובלבד שתעבודנה עם מה שעובד להן באמת".
