אחרי אחד עשר חודשי ציפייה מייסרים לבנו אורי דנינו הי"ד, הגיעה הבשורה הנוראה. עכשיו, האב ר' אלחנן, שהסעיר את הארץ באמונתו, מצדיק דין שמיים בריאיון מטלטל ומבקש:
בבת אחת החיים השתנו.
משפחה שקטה ומאושרת, בורחת מזרקורים, נסחפת בבת אחת אל לב הסערה.
מחוץ לבית האבלים של משפחת דנינו עומדים אנשים שיצאו זה עתה מניחום האבלים. כולם מנגבים דמעות, פוסעים ועוצרים, הולכים וחושבים. כאילו צריכים לעכל מה ששמעו מההורים האבלים.
"כל כך רוצה לחבק אותו". ר' אלחנן מתבונן בדיוקן בנו הי"ד (צילום: אלחנן קוטלר)
לפני שנכנסתי לשם, הציפה תהייה קשה ומייסרת את ליבי: אולי במקום מודעות יגון בשחור-לבן קודר, היינו יכולים לראות כאן כרזות צבעוניות צוהלות לכבוד חזרתו מהשבי? אולי במקום העיניים האדומות שנפוחות מדמעות, היינו יכולים לראות כאן הורים עם עיניים בורקות משמחה? אולי במקום שבני המשפחה ישבו על כיסאות נמוכים, היינו יכולים לראותם יושבים עכשיו בשולחן מפואר בסעודת ההודיה לחזרתו של היקר מכל?
אולי כל זה יכול היה להיראות אחרת?
קשה לקבל אחריות על עסקת חטופים ששחרור מחבלים בצידה, אבל השאלות הקשות הללו שמנסרות את הכליות והלב, לא נותנות מנוח.
שלוש יממות קודם לכן, שמונים שעות בלבד לפני שאני פוגש את האב, ר' אלחנן דנינו, בנו אורי, הי"ד, עוד היה בחיים. מוחזק במרתף חשוך וקודר בידי מחבלים שפלים, אבל בחיים.
ועכשיו לא.
להורים הייתה אמונה שהוא יצא משם חי. ככה הם ציפו, שהוא יחזור. את הציפייה הזו הם גם העבירו לכל עם ישראל והמוני יהודים בארץ ובעולם קיבלו עליהם קבלות לזכותו של אורי בן עינב. אנשים שלא יודעים מהי תורה התחילו ללבוש ציצית, ונשים שלא גדלו בבית יעקב ערכו כנסי הפרשת חלה. כולם התחזקו במשהו.
והנה הוא חוזר בארון קבורה.
אחד עשר חודשים קשים חלפו עליהם קודם לכן. אחד עשר חודשים שבהם הלב פרפר והעיניים זלגו דמעות ללא הרף, תקופה שבה הרגישו שהשמש לא מאירה והשמיים תמיד אפורים, תחושה שכל איתני הטבע מושבתים, ליקוי מאורות טוטלי. כי אורי לא כאן. הוא בשבי. איך השמש יכולה לזרוח?
דווקא מתהום יגון הנפש, כשהכמיהה לשובו של הבן הייתה הדבר שעמד בראש מעייניהם – כוחה של האמונה הזכה התגלה, והיא שנתנה תקווה והפיחה ציפייה. "האמונה החזיקה אותנו בחיים", אומרים ההורים.
בליל יום ראשון האחרון נכזבה התקווה. החטוף אורי דנינו הי"ד, עם חמישה חטופים נוספים, שב ארצה כשכבר אינו בין החיים. הוא נרצח על ידי מחבלי חמאס ימ"ש.
עד עכשיו ר' אלחנן כמעט לא יכול היה להתראיין. אורי היה קצין ביחידה מובחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון היה חשש כבד שמא חמאס יגלה את העובדה הזו. בהנחה שחמאס ידע שמדובר בחייל הרי שהסיכויים לשחררו, אם וכאשר, היו פוחתים דרמטית, מלבד החשש הכבד שאורי יעונה במטרה לסחוט ממנו מידע על פעילות צה"ל.
ובעוד שהמשפחה עמדה בנהלים ושמרה על שתיקה קשה תקופה ארוכה, דווקא אנשים מבחוץ, שלא מבינים את הקושי ולא מכירים ברגישות, החלו לפרסם במוצאי השבת האחרונה את שמות החטופים ששוחררו, ובהם אורי הי"ד.
"ההדלפות האלה שפורסמו על ידי חסרי אחריות הגיעו גם אליי. ואני מבקש לומר לאותם רוצחים במקלדת: תדעו לכם, מצאת השבת והתפשטות השמועות הרעות, אנחנו פשוט נרצחנו. הרגשנו נורא.
"מאז ניסיתי ליצור קשר עם כל הגופים הרלוונטיים בצה"ל, אבל אף אחד מהם לא נתן מידע שיש חללים ששוחררו. בינתיים השמות ממשיכים להתפרסם, והבן שלי, אוי הבן שלי, הוא נמצא שם! פשוט הרגו אותנו! חברים, זה לא צחוק. אלו דיני נפשות. בסיוט הזה היינו עד השעה ארבע לפנות בוקר".
בשעה ארבע, אחרי שעות מורטות עצבים, הגיעה הבשורה. קציני צה"ל דפקו בדלת ובפיהם ההודעה על רציחתו של אורי.
"אחרי שהקצינים באו להודיע לנו, הלכתי למיטות של הילדים שלא היו ישנים – הם לא ממש הצליחו להירדם – והערתי אותם לחיים חדשים, בלי האח הבכור שלהם, בלי הבן הבכור שלי".
הכוח מלמעלה
אנחנו מגלים שלכל אורך הדרך ההורים ידעו היטב מה מצבו של בנם החטוף. "בכל תקופה של שלושה שבועות או יותר", מספר ר' אלחנן, "היינו מקבלים עדכון מגורמי הביטחון שהבן חי והוא בסדר. בהמשך אולי נוכל לספר יותר, אבל את זה אנחנו יודעים בבירור: עד סוף שבוע שעבר אורי שלנו היה חי ובריא".
ובכל פעם שאות החיים המיוחל הגיע, השתחררה מפיהם של בני המשפחה אנחת רווחה. הנה, הם הרגישו, יש תקווה. אורי שורד. רק שימשיך להחזיק מעמד, ותכף יבואו לשחרר אותו.
זה לא קרה. אורי לא השתחרר.
זיכוך בשבי ותמונה שנאסרה בפרסום. אורי דנינו הי"ד
עכשיו אנחנו בבית האבלים.
כל מי שנכנס לבית משפחת דנינו זוכה לחיבוק חם מלא זרמים של אמונה. עוד לפני שאתה מספיק להניח יד על הכתף וללחוש מילות נחמה, ר' אלחנן כבר עוטף את כולך בחיבוק.
זרם המנחמים הבלתי פוסק שמגיע לרחוב ג'ינאו בשכונת רמות ג' הירושלמית, מחסיר פעימה שוב ושוב מתעצומות הנפש של ר' אלחנן ורעייתו. "אנחנו מעריצים אתכם", אומרים להם האנשים שבאים לחזק ולהתחזק. "איך אתם עושים את זה? איך שמרתם על השפיות כל התקופה הזו ואיך בחרתם בחיים למרות הכל?"
ר' אלחנן לא משיב, רק מרים את הידיים לשמיים כאומר: זה לא אני, ריבונו של עולם הוא שנותן לי כוח.
בכל פינה יושבת קבוצת מנחמים עם אחד האחים. פה חברים של האח מהישיבה, שם חברים של אורי הי"ד ובחוץ יושבים בני משפחה אחרים עם ידידיהם.
נראה שרק בבתי האבלים מתחילים לקבל קצת פרופורציות על המלחמה הנוראה הזו, שכן רק בתוך מקום כזה אפשר להבין אילו מעגלים רחבים מקיפים כל הרוג וכל חלל, אנשים רבים כל כך. כל הודעה כזו של דובר צה"ל היא טרגדיה בכל קנה מידה עבור מאות ואלפי בני אדם. בשגרת החיים השוטפת אנחנו מעדיפים לדלג על הידיעה, להתעלם מהאייטם שמובא יותר מדי פעמים בשנה החולפת בחדשות. כשנמצאים בבית האבלים של משפחת דנינו שעה אחת, אפשר להבין טוב יותר מהי משמעותה של כל אבדה כזו.
אצל כלל המנחמים, אנחנו שומעים, הסיפורים די זהים. השמות משתנים, אבל העיקרון שבכולם זהה. אצל כל המכרים שנמצאים כאן אורי הי"ד מוזכר כבעל חסד גדול. ככה הכירו אותו.
"לפני כמה חודשים", מספר האבא, "חבר של אורי ביקש ממני לומר ברכה של שבע ברכות בחופה שלו. לא הבנתי למה הוא מזמין אותי, שכן למעשה לא הכרתי אותו בכלל ואף את שמו לא ידעתי. ואז, להפתעתי, אותו חבר גילה לי עובדה שלא ידעתי עליה עד אז.
"הוא סיפר לי שהוא לא נולד בארץ, אלא הגיע מארצות הברית. הוא היה חייל בודד שאין לו מכרים ובני משפחה בארץ, וישן שנתיים באותו חדר של אורי.
"הוא סיפר שבכל פעם שאורי חזר מהבית אחרי שבת, היה מביא לו אוכל שנשאר אצלנו ודואג לכבס לו את הבגדים. בתוך שקי הכביסה שלו אורי היה 'מחביא' גם הבגדים של אותו חייל בודד. הופתעתי לשמוע את הסיפור הזה, כי לא ידעתי את העובדה הזו עד היום, אבל לא הופתעתי מכך שאורי עשה את זה. כי ככה הוא היה ותמיד בהצנע לכת".
ילדים הם מתנה
עכשיו מצמרר לחשוב על זה, אבל להורים הייתה התמודדות לא קלה עם אורי בימי בחרותו.
"למרות שהרצון שלנו היה שהוא יגדל בתורה ויהיה בישיבה, גם כאשר הלך לצבא תמיד המשכנו להיות בקשר, ואף פעם לא היה נתק או משהו כזה. הייתי רוצה לנצל את הבמה של 'משפחה' כדי לומר לציבור שלנו:
"'רבותיי, אל תפסיקו לעולם להיות בקשר עם הבנים שלכם. גם אם הם לא הולכים לגמרי בתלם וגם אם הם לא תמיד ממלאים את רצוננו – בואו נמשיך לאהוב ולחבק למרות הכל, כי לטווח הרחוק תהיה לזה משמעות. ובלי קשר לזה, הם הבנים שלנו, אין להם הורים אחרים ואין לנו תחליף להם'".
ר' אלחנן נעצר רגע משטף דיבורו. העיניים שלו מתמלאות דמעות ברגע, כאילו עד עכשיו איימו לפרוץ את מחסום הריסים ועכשיו הנחלים מציפים את גומות הלחי. "ילדים הם מתנה, מתנה!" הוא לוחש בקול. ושוב משתנק.
אחרי דקה ולגימת כוס מים קלה, הוא ממשיך: "אורי, חשוב לי להדגיש, אף פעם לא איבד את האמונה בקדוש ברוך הוא. גם כשהיה בתוך פעולה צבאית כלשהי, לפני יום כיפור היה חשוב לו לשמוע את הפיוט הידוע 'לך ק-לי תשוקתי' של רב ניסים גאון כדי להרגיש יום כיפור. לפעמים, בשל מבצע צבאי כלשהו, אורי בכלל לא היה יכול להתפלל ביום כיפור בבית כנסת ובמניין, אבל הוא היה אומר לי: 'אבא, אם אני לא שומע 'לך ק-לי תשוקתי' איך אצליח להיכנס לאווירה של יום כיפור?' זה באמת היה חשוב לו".
ר' אלחנן מנגב את הדמעות לרגע ומציג בפנינו תיעוד של אורי שר 'מידת הרחמים' ליד הקרובים ובני המשפחה. "ובעד עמך!" הוא זועק. "ובעד עמך, ובעד עמך רחמים שאלי!"
"זה היה בחול המועד של חג סוכות האחרון", אומר האב ומוחה דמעה. "מי האמין שכמה ימים לאחר מכן אורי כבר יהיה מוחזק אצל מרצחים ארורים בשבי חמאס? מי חשב שזה יהיה בכלל? אוי, טאטע, במקום מידת הרחמים הייתה לנו מידת הדין".
מתי הייתה הפעם האחרונה ששוחחתם?
"הפעם האחרונה שדיברנו הייתה בערב שמחת תורה, ממש כמה שעות לפני שנחטף. לו רק הייתי יודע שזו שיחתנו האחרונה, הייתי מדבר איתו כל הלילה. אנחנו, ההורים, לעיתים מגיעים לידי כעס, וצריכים להעריך את המתנות שהשם נתן לנו. לו רק ידעתי, הייתי מחבק אותו שעות אחר כך. להרגיש את אורי, לנשום אותו עוד קצת".
על מה שוחחתם?
"הייתה לנו שיחה 'כבדה' בקשר לעתיד שלו ועל הבית שהוא יקים בעזרת השם. לא סיימנו את השיחה, ואורי אמר שיבוא במוצאי שבת ונמשיך לדבר.
"לא זכינו", משתנק ר' אלחנן. "הוא באמת חזר במוצאי שבת, כאילו 'מזליה חזי'. אבל לא יכולנו לדבר עוד על הבית שיקים. הוא חזר בארון".
מוות במסירות נפש
בשמחת תורה בשעה 14:30 דפקו אנשי כוחות הביטחון בדלת בית משפחת דנינו. "הם אמרו לי: 'אתה אדם חרדי ולא מחובר למדיה, אז תדע שבנך הוקפץ בשעה 6:39 ליחידה שלו. הוא אמר שהוא יגיע, אבל חבר שלו הגיע והוא לא'. ואז הם המשיכו ואמרו: 'אנחנו יודעים כרגע שב-9:12 מכשיר הטלפון שלו חצה את הגבול'.
"עדיין לא היה אישור רשמי לכך שהוא חטוף, אבל כעבור 11 ימים התברר שהוא נחטף על ידי ארגון טרור בעזה ובהמשך התברר שהוא מוחזק בידי חמאס".
הם לא ידעו איזה בוקר עבר על בנם הבכור באותו יום נוראי וכמה אנשים זכה להציל במסירות נפש עילאית. רק בהמשך זכו ההורים לשמוע את הסיפור המלא.
"כשהגיעו המחבלים לרעים", מספר ר' אלחנן, "אורי וחברו, תומר, כבר הצליחו להימלט כדי לצאת מאזור הסכנה. דרך השטח הפתוח, כל אחד מהם הצליח להגיע אל הרכב שלו ולברוח. באמצע הדרך תומר ראה שהרכב של אורי שנוסע מאחוריו מאט. הוא מקבל ממנו הודעה: 'תשלח לי את המספר של עומר, מאיה, איתי. מישהו'. תומר אומר לו: 'דנינו, אנחנו לא חוזרים לשם. יירו בנו'. אורי עונה לו: 'אתה תברח, אני מפרסס והולך להציל אותם'.
"אורי זכה להציל את מאיה ואיתי רגב – שהשתחררו באחת מעסקאות השחרור הקודמות, וכן לקח איתו את עומר שם-טוב, שלמרבה הצער נחטף גם הוא לעזה.
"והאמת? הסיפור הזה לא ממש מפתיע אותנו. ידענו שזה אורי. היה ברור לנו שכך הוא יעשה, לו היה נקלע למצב כזה".
חליפת דיין האמת
כשמנסים להבין מר' אלחנן מה נותן לו את הכוחות להישאר חזק בשעות קשות כל כך, הוא אומר: "אני חונכתי בתלמוד תורה 'קמניץ' ושם קיבלתי חוסן נפשי מסוג מסוים, לדעת ולהאמין שהכל מאיתו יתברך. אני יודע שגוף בשר ודם זה 'דבר האבד', זה משהו שבסוף נגמר, אבל הדברים הרוחניים, המידות והמעשים הטובים, הם אלה שנשארים לנצח.
"אורי הזדכך בשבי אחד עשר חודשים, ואני מודה להשם על המתנה שקיבלנו לעשרים וחמש שנה. צריכים להודות על החיים, אין משהו מובן מאליו. כל רגע הוא נס. פתאום כשזה לא קיים, אתה מבין שכל רגע הוא משמעותי".
"האמנתי תמיד שהוא יחזור". האב והבן
כשאנשים שבאים לנחם מנסים לשאול את ר' אלחנן אם יש לו שאלות על הקב"ה, הוא אומר: "על אבא לא שואלים שאלות", ומסביר: "לכולנו יש קשיים, ואין ספק שגם לנו היו רגעי שבירה קשים מנשוא. אני לא מאחל לאף אחד בעולם את מה שעברנו. זה נורא ואיום. אין לך יום ואין לך לילה. אבל אני יודע שהשם עושה הכל לטובתנו. מה שטוב עבורנו. היו רגעים של שבר, של ספקות קשים שכרסמו בבטן, אבל אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים. האמונה היא משהו שלא בהכרח חייב להיות תלוי ברגשות שלנו".
אחרי שאורי הי"ד נחטף רכש ר' אלחנן בגד חדש כדי לברך עליו 'שהחיינו' במסיבת ההודיה שיערוך כאשר אורי ישוחרר. "באמת האמנתי בזה. אבל באותה צורה שבה הייתי מברך 'שהחיינו' בירכתי קודם הלוויה 'דיין האמת'. כי אותו בורא עולם שהיה מסוגל להביא לנו את אורי, הוא אותו בורא עולם שגזר עלינו את הגזרה.
"השאיפה שלי תמיד הייתה להיות עם אלו שבשואה שרו לפני הכניסה לתאי הגזים: 'נָאר אמונה, נָאר אמונה (רק אמונה)'. האם יש דרך להכיל אמירה כזו בשעה כה קשה? גם אני מנסה ללכת בדרכם ולומר, למרות הכל, 'נָאר אמונה'.
"אורי היה הבן הבכור שלנו ובתחושה האישית שלנו הוא גם היה קורבן. עכשיו אנחנו מתפללים שמותו לא יהיה לשווא. שמכל זה עם ישראל יצא חזק יותר".
לר' אלחנן יש בקשה מעם ישראל: "אני מתפלל ומייחל שעם ישראל יתאחד, כי זה מה שנותן לנו כוח. העם שלנו היה מאוחד תקופה קצרה אחרי שמחת תורה, כאשר היינו שרויים בהלם הראשוני, ועכשיו חזרנו לריב כאילו לא קרה אסון כה גדול. אנחנו חייבים להתאפס על עצמנו, להבין שבלי אחדות אין לנו עתיד.
"בתקופה האחרונה, כאשר הייתי, כאדם חרדי, עם הורים נוספים שבניהם חטופים – ראיתי שלא אבדה תקוותנו, וכן, אנחנו יכולים לחיות ביחד, בשלום ובאחווה. אנחנו לא חייבים לחשוב אותו דבר בכל דבר, אבל תמיד אפשר להגיע להסכמות ולכל הפחות להראות נכונות לזה.
"כאשר היו התכנסויות שלנו, הורי החיילים החטופים, תמיד היה מוגש אוכל כשר למרות שחלק מאותם הורים הם בכלל בדואים. לא משנה אם האדם הוא ימני או שמאלני, דתי-לאומי או חילוני, בסוף הוא אח שלך ואסור לך לשנוא אותו. מותר לנו להתווכח ולפעמים אין ברירה וצריך להתווכח. אבל לפעמים נראה כאילו שכחנו שאנחנו בני עם אחד. הגורל שלנו משותף. אנחנו חיים באותה ארץ ושרויים תחת אותם איומים בדיוק. אין מאיתנו מי שיכול להינצל מזה. כולנו יהודים".
לר' אלחנן חשוב להוסיף מסר מיוחד עבורנו, הציבור החרדי: "לנו יש אמונה שמחזיקה אותנו ברגעים הקשים ויש לנו גם תורה ומצוות שמאירות לנו את החיים. מחוץ לקהילה של כל אחד מאיתנו נמצא ציבור ישראלי גדול שלא מכיר את כל זה, וחבל.
"כמה טוב יהיה אם ננסה להכיר עבור אותם אנשים טובים את התורה והמצוות. בואו נראה להם שהתורה שלנו מתוקה, שהמצוות מחיות את הנשמה ומרפאות את הגוף, בואו נראה להם את זה!
"אסור לנו להיות סגורים בתוך בית המדרש שלנו, חובה עלינו לשים עין גם על האחים שבחוץ. כמה טוב יהיה כאן אם גם הם יכירו את כל זה. הרבה פעמים אנחנו אוהבים להגיד לחילונים 'יש לנו זק"א', 'יש לנו הצלה'. רבותיי, זה יפה ונחמד, אבל תראו להם את התורה, את היופי שנמצא בה.
"לצערי הרב, ואני אומר זאת כמי שבנו היה חטוף בעזה כמעט שנה, הייתה לפעמים תחושה שבציבור שלנו, החרדי, לא ממש מרגישים את כאב משפחות החטופים. זה לא צריך להיות כך".
אל תבטחו בנדיבים
לאחר הלוויה קיבל ר' אלחנן טלפון מראש הממשלה, שבה הביע נתניהו תנחומים וביקש סליחה. "לא קיבלנו את הסליחה שלו", אומר האב, "אם כי היה שינוי מסוים בכך שהוא ביקש סליחה, שזה דבר שלא ראינו אצלו הרבה זמן.
"בפרשת עגלה ערופה כתוב: 'וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו'. וכתוב על זה בחז"ל: 'מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב'. אני לא יודע מי חייב ומי זכאי, הקדוש ברוך הוא ישפוט, אבל אני לא יכול להגיד שהרגשנו תמיד שהוא עשה הכל. גם עכשיו אנחנו לא מרגישים שעושים הכל.
"כל בוקר אמרתי בתפילת שחרית: 'אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה'. מאז ומעולם לא סמכתי על אף אדם ובטח שאני לא סומך על מי שמנהיג כיום את המדינה. מאז ומעולם סמכתי רק על הקב"ה.
"ואני מתנגד לאמירות 'נתניהו רוצח'. אבל אני מוכרח לשאול: האם לא יכולנו לעשות את זה אחרת? נתניהו אמר לי שהוא עושה הכל. האמת? אני לא ממש מאמין לו. למה עד עכשיו החטופים שלנו בשבי? מי אחראי לזה?
"אחד מהמשתתפים בקבינט שהוא לא שר, אמר לי דברים חמורים מאוד בקשר להתנהלות של ראש הממשלה בנושא החטופים. יש לנו תחושה שעסקה הייתה יכולה להיות כבר לפני הרבה זמן.
"שאלתי את יו"ר שס, הרב דרעי, למה רק סמוטריץ' ובן גביר מאיימים בפירוק הממשלה, למה אתם לא יכולים לאיים אותו דבר? מורי ורבי, ה'ראשון לציון' הרב יצחק יוסף פסק בלוויה: 'פדיון שבויים קודם לכל'! גם אביו, מרן הרב עובדיה אמר כך. אז למה הנציגים שלנו לא עוסקים בזה? זה הצלת נפשות לכל דבר ועניין!"
כשר' אלחנן מלווה אותי ביציאה, הוא מבקש להעביר עוד מסר אופטימי לציבור: "אורי שלנו תמיד חייך. כמה שחיפשנו בכל התקופה הזאת, לא מצאנו אף תמונה שלו בלי חיוך. למרות הכל, אני אומר לעם ישראל, תהיו שמחים, תאירו פנים אחד לשני, תוסיפו אחדות. גם כשקשה וכואב תאמרו 'מזמור לתודה'. תודו על המתנות שהשם נתן לכם".
