"רוב מוחלט של אלו שקוראים 'לשחרר את פלסטין' לא יודעים להצביע על מיקומה במפה" | מיוחד: הסופר והפובליציסט דאגלס מארי, המחבר של רב המכר 'המוות המוזר של אירופה', מרעיד את בריטניה ואת החברה המערבית כולה, וקורא לה להפסיק לחיות באשליות | עכשיו, כשהוא מבקר בארץ, מסקר את הזוועות בעיניו, הוא מתראיין ל'משפחה' ויש לו מסרים חשובים
צילומים: משה מזרחי ודו"צ
ככניסתם של מיליוני אנשים אל תוך אירופה לא הייתה גזר דין מוות ליבשת אלמלא העובדה – המקרית או שלא – שבמקביל איבדה אירופה את האמונה בערכיה, במסורותיה ובלגיטימיות שלה".
את הטקסט הזה, הפואטי משהו, אין הרבה אנשים רציניים באירופה של ימינו שמסוגלים לומר בלי להסתבך. בעולם שבו המערב כולו שבוי בתקינות פוליטית קיצונית, הסופר הבריטי דאגלס מארי (Douglas Murray), עיתונאי ופובליציסט ומחבר של מספר רבי מכר, הוא בהחלט יוצא דופן. הוא בורך בחרצובות לשון מושחזות ובתוספת ניכרת של ציניות בריטית טיפוסית, והוא לא מפסיק להטיח בפרצופו של המערב את המציאות העגומה שאליה הוא צועד; מלגלג על אשליותיו האוויליות המובילות אותו לאבדון; ומנסח בקול את אשר חושבים רבים מדי בשקט – המוות המוזר של אירופה כבר כאן, ובגדול.
כבר שנים הוא זועק על חדלונה של השיטה המסרבת להביט אל המציאות נכוחה. התאוריה האומללה הזו, שאת בעיות העולם אפשר לפתור באמצעות הגירת אוכלוסיות, כבשה הלכה למעשה את יבשת אירופה – תרתי משמע. ולמרות שמיליוני המהגרים המוסלמים שהציפו את היבשת מתעקשים להוכיח שהם לא מסוגלים להשתלב בחברה האירופית וערכיה – האירופים עדיין מעדיפים לספר לעצמם סיפורים, וההגירה נמשכת במלוא עוזה.
לפני כחודש, שבוע לאחר הטבח בקיבוצי העוטף ופרוץ מלחמת חרבות ברזל, נחת דאגלס מארי בארץ ויצא למסע ארוך, כדי לפגוש ולסקר את הזוועות באופן בלתי אמצעי.
הוא נפגש עם חיילים וקצינים, אזרחים מן השורה, פוליטיקאים ודיפלומטים. במהלך שהותו בארץ הספיק גם לבקר באזורי הקרבות בניר עוז, ואף נכנס לפגוש את כוחות צה"ל בתוככי רצועת עזה. שם צפה שעות ארוכות על ציר פילדלפי; היה עד למראות הימלטות האוכלוסייה העזתית דרך צירי המעבר ההומניטרי; והתרשם במו עיניו מפעילות הכוחות בגזרות השונות.
אתם חייבים להכריע. דאגלס מארי בעזה השבוע
כעת, לאחר שבעה שבועות סוערים שבהם הוא פועל במרחב ההסברה הבין־לאומי לטובת מדינת ישראל ולהצדקת מלחמתה, הוא מתיישב לשיחה עם 'משפחה' כדי לתאר את רשמיו מהמראות והמפגשים, לנתח את ההשפעות הגאו-פוליטיות של האירועים, ובעיקר להבין את המרכיבים העולמיים שאיתם מתמודדת מדינת ישראל המנסה להסביר את עצמה לעולם, אותו עולם שלטענתו לעולם לא ירשה למדינת ישראל לנצח. ולא בכדי.
מכחישי שואה מודרניים
"כבר סיקרתי בחיי כמה קונפליקטים עולמיים", מספר דאגלס מארי בריאיון המיוחד ל'משפחה'. "ראיתי לא מעט מחזות מצערים כתוצאה מהמלחמות הרבות המתנהלות על פני הגלובוס. ממלחמת רוסיה-אוקראינה ועד סכסוך נגורנו-קרבאך בין ארמניה לאזרבייג'ן, וכל מה שביניהם.
"אבל כאן יש משהו שונה. למעשה הרבה דברים שונים בתכלית.
"מאז 7 באוקטובר", הוא מספר, "אני מנסה לקבל כל מבט אפשרי על הקונפליקט, שכמובן החל עם פרוץ הטבח שביצעו מחבלי חמאס באותו בוקר. הזוי שבכלל צריך להדגיש את זה, אבל זו המציאות. עוד לא עברו חודשיים והכחשות השואה, בבבואתן המודרנית של 2023, נשמעות בעוז".
האם אתה מרגיש משהו שונה מהרגיל במראות שנגלים לעיניך?
"קיים בהחלט מוטיב משמעותי במתקפה של ארגון הטרור חמאס, שטרם נראה כמעט בדפוסי ההתנהלות של מלחמות אחרות בעבר או בהווה. מלבד הברוטליות האכזרית שבה פעלו כוחות הנוח'בה, שבהחלט תופסת מקום מכובד במדדים עולמיים, מה שהכי הכביד עליי באופן אישי, היה השמחה וההנאה הבלתי נתפסת שאחזו בהם תוך כדי ביצוע המעשים השפלים ביותר שידעה האנושות.
"זה פשוט בלתי נתפס", הוא מוסיף ואומר וניכר שהזעזוע אוחז בו. "החיות הללו רצחו זקנים וילדים. תינוקות חסרי ישע ביד אימותיהם. והם היו פשוט מאושרים מזה. איך אפשר?
"נכון שגם בצבא הרוסי שפלש לאוקראינה יש פסיכופתים שמפיקים הנאה מביצוע מעשים סדיסטיים, אך באופן ברור, רוב רובם של החיילים מרוכזים בלחימה – מתוקף תפקידם כחיילי הצבא הרוסי, וכך גם בצבאות השונים ובמלחמות אחרות. אך כאן זה נראה כאילו חדר ליישובי העוטף צבא של פסיכופתים צמאי דם. הלחימה לא הייתה המטרה שלהם, אלא הברבריות".
את הבוקר הזה העביר דאגלס במכון הפתולוגי הממשלתי, שבו עדיין עובדים על זיהוי הנרצחים. את הימים הקודמים הוא הקדיש לשהייה ארוכה ביישובי העוטף, כדי לראות במו עיניו את הזוועות.
"אין כמו לראות בעיניים את מה שקרה", הוא אומר בפסקנות. "היקף המתקפה, עוצמת החורבן. למי שלא רואה את זה במו עיניו, קשה עד בלתי אפשרי להבין ולהכיל את עומק הטרגדיה. זה פשוט נורא מדי מכדי שיישמע אמיתי".
על ישראל להביס את הרוע. כוחות צה"ל פועלים ברצועת עזה
הסברה אבודה מראש
בשהותו בארץ מחלק מארי את זמנו בין סיורים ומפגשים לבין ראיונות וסיקור חי עבור גופי התקשורת הזרה, בבריטניה ובארה"ב. בשידוריו הרבים, במיקרופון האחוז בידו, הוא מצליף ללא רחמים בכל הגורמים המבקשים לטשטש את העובדות, לגמד את האירועים, להנדס את תודעת הצופים ולפזר סיסמאות ריקות מתוכן. הוא מתווך את המציאות באופן ישר ואמיץ, ללא משוא פנים והנחות לארגון הטרור הרצחני – "חיית המחמד של מפמפמי ההומניזם המתקרבנים", כלשונו.
במדינת ישראל רואים התפכחות רעיונית בקרב קהלים נרחבים, גם כאלה שעד ליום המתקפה חשבו שחמאס הוא ארגון שאפשר לראות בו פרטנר. אך ממש מתסכל שגם היום, שבעה שבועות לאחר תחילת המלחמה, עדיין נראה שבעלות בריתנו לא מבינות עם מי יש לנו עסק. כיצד ייתכן שלמרות התיעודים הנוראיים, לא כולם מבינים את ההצדקה למלחמתה של מדינת ישראל?
"התשובה מורכבת מכמה גורמים. ראשית יש משקל רב לנושא האנטישמיות, אין אפס. עם זאת, ישנם גורמים עמוקים יותר.
"קודם כל, העובדה שרוב אוכלוסיית העולם פשוט לא מבינה את ההיקף של מה שקרה. לא את המשמעות, לא את הנתונים. זה חלק מהסיבה שרציתי להגיע לכאן בעצמי, ואני מנסה לכתוב ולהעביר מסרים ככל יכולתי, כדי לגרום לאנשים הממוקמים אלפי קילומטרים מכאן להבין את אשר קרה ביום שמחת תורה, וזה לא פשוט. במיוחד נוכח נחשולי הפייק ניוז שמציפים כל חלקה טובה.
"זה פשוט לא ייאמן. רק לפני מספר ימים ניהלתי דיון עם עיתונאי איטלקי. האוויל יושב על כורסת עור באחד האולפנים הממוזגים, עם כוס קפה ביד, ובלי להתבלבל מתווכח איתי על היקף הטבח, על המחזות שאני ראיתי במו עיניי. התזה שלו מבוססת על פרסומים פלסטינים.
"לכן אני די בטוח שמחוץ לגבולות המדינה אנשים מתקשים להבין את ההיקף המחריד של המתקפה. מלבד זאת, אין זה סוד שגופי התקשורת העולמית אוהבים להתגלגל במהירות לשאלה ההיפותטית בדבר 'אחריותה של מדינת ישראל'. בקושי עוברות 24 שעות של חסד, עד שמתחילים עם השאלות המגוחכות הללו, שלצערי משמעותן היא אחת: מדינת ישראל אשמה".
כלומר, אתה טוען באופן נחרץ שהתקשורת הזרה מדווחת באופן מוטה.
"כן, בוודאי, ללא כל ספק. אם כי יש לציין שיש גם רציונל מובנה הקשור למקום שממנו אתה יכול לדווח", הוא מוסיף בחיוך מסתורי, תוך שהוא נכנס בעיניים פקוחות לעוד דיון סוער במיוחד.
כלומר?
"ניקח למשל את מלחמת האזרחים בסוריה. אגב, נהרגו בה יותר אזרחים מאשר כל הפלסטינים שנהרגו אי פעם מאז קום המדינה. נגלה שדיכוי האזרחים בידי משטר אסד עבר בצורה די שקטה, ברמה התקשורתית. היודע אתה מדוע? כי טכנית, כמעט אין גוף תקשורת מערבי שמסוגל להכניס עיתונאי לסוריה ולקבל דיווחים מהימנים ובלתי אמצעיים, ובמקביל לוודא שהכתב נותר בחיים.
"הברירה שנותרה, בסוריה כמו גם בעזה שסובלת מאותו עיקרון תמוה בכל הקשור לסיקור פרונטלי של גופי תקשורת מערביים, היא להסתמך על הנתונים שמספקים גופי הממשל הרשמיים, כמו משרד הבריאות הפלסטיני או דוברות חמאס, שהם כידוע אמינים מאוד.
"כאן בארץ מבינים זאת היטב, אך בעולם המערבי פחות. גם הכתבים שמורשים להיכנס לתוככי הרצועה, הסיכוי שהם ידווחו על מה שהם רואים באופן בלתי אמצעי וללא סינון מבוקר, הוא כמו הסיכוי שלהם לקבוע ריאיון עם סינוואר. זהו המצב בזמני שגרה, כל שכן במצבי מלחמה.
"לעומת זאת, כשזה מגיע לדיונים האוויליים בדבר 'אחריותה של מדינת ישראל', מתברר שהם יכולים לשבת בנחת במלונותיו המפנקים של הקולוניאליזם הישראלי בירושלים, לגמוע קוקטייל ליצ'י בבריכה ולמלא דו"חות ממוחם הקודח – שבינם לבין המציאות אין דבר. משעשע אותי לראות לא פעם כיצד הם מבכים בשידור חי על ה'כיבוש', כאשר רגע לאחר מכן הם לוגמים ויסקי משובח בבר המלון הקולוניאליסטי".
אם כך, לדעתך על מדינת ישראל לשלול את רישיון השידור מכתבי רשת 'אל ג'זירה' הקטארית או 'אל מיאדין' הלבנונית (המזוהה עם חיזבללה)?
פשע שהעולם לא מגנה מספיק. בהמתנה לחטופים הראשונים בבית החולים בילינסון
"אני בהחלט מבין את הסנטימנט", אומר דאגלס בכנות, "אך צריך להבין שזה גובל בסוגיות דיפלומטיות, לא רק פרובינציאליות. דברים שכאלה צריכים להתקבל כהחלטה בין מדינות, בדרג דיפלומטי בכיר. זו ודאי לא שאלה שאני כעיתונאי יכול להביע בה דעה, אם כי אין ספק שלגיטימי לחלוטין למנוע מגורם הפוגע באינטרסים של המדינה באופן כה חמור, לעשות זאת כל כך בקלות".
הבורות של היום
"כעת", אומר דאגלס מארי, "משסגרנו את הנקודה הזו, אבקש לשוב ולפרט גורמים נוספים לחוסר ההכרה במה שהתחולל כאן בבוקר שמחת תורה: בעשורים האחרונים קיימת תזוזה של אנשים מאידיאולוגיות וערכים למעין 'חבילת רעיונות' או 'חבילת השקפות' עדכנית, המותאמת לכל מיני תאוריות שלעיתים הן מופרכות מהיסוד, אך היות שהן משתייכות לאותו קו משותף של שאר הרעיונות שבחבילה – הן מקבלות תוקף, גם אם אין להן כל אחיזה במציאות.
"כלומר, המבט על הקונפליקט במדינת ישראל נגזר כחלק מהחבילה של 'צדק חברתי', והחבילה הזו מחויבת ללקסיקון מילים כמו 'קולוניאליזם' או 'דיכוי אזרחים'. עליה נבנה המבט המוסכם והקדוש שאותו צריך לאמץ, בלי שום קשר לנתונים בשטח. מכאן והלאה המאבק ליישום התאוריה שהיא לא יותר מאשר הימור, היות שהיא לא נתמכת בנתונים קוהרנטיים, מובל בידי קבוצות שלא פעם אין לאנשיהן שום מושג לגבי המשמעות של מה שהם אומרים. הרי מה אכפת להם להמר?
"בכלל, המושג הזה של 'להמר', ביישום הרעיון הוא משהו קדוש, ויוכיחו כל התהליכים שקרו כאן בארץ בשלושים השנים האחרונות, כמו הסכמי אוסלו וההתנתקות, שהתבססו במקרה הטוב על משאלות לב של אנשים שהעדיפו לספר לעצמם אין־סוף מעשיות ואמתלאות ולהמר על הרעיון, גם אם הוא מנותק עד כלות מהמציאות בשטח, עד שהפך לחלום בלהות.
"אשר על כן, לא משנה כמה הרוגים יספרו כאן, כל עוד מדינת ישראל נמצאת בקווים של משטר קולוניאליסטי ומדכא, חברי 'חבילת הרעיונות' הזו יהיו נגדה.
"הסיבה שמעוטרי זקן וחובשי סנדלים אסלאמיים רשאים ללחום את מלחמת הצדק שלהם, בעוד שפעולות המשטר הקומוניסטי בסין משום מה לא סובלות מהתנגדות של קבוצות אקטיביסטים בלונדון, נובעת מהעובדה שהמאבק הוא חבילת רעיונות ארוזה מראש.
"ה'מורפיום' הזה משפיע בייחוד בדור הזה, של צעירים שצווחים סיסמאות בכיכרות בלי שיהיה להם בדל של מושג לגבי משמעותן, וגורמים לחץ ציבורי על כל ממשלה דמוקרטית, שנאלצת לעשות ניסויים בבני אדם בשל רעיונות מפוקפקים למדי".
זו גם הסיבה לחוסר ההבחנה המוסרי בין כוחות טרור שמכוונים את נשקם במכוון לאזרחים חפים מפשע, לבין צבא שמנסה להרוג את הטרוריסטים המשתמשים באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי?
"בהחלט, וזה הרבה יותר מזה", אומר מארי ומוסיף: "באים בטענות למדינת ישראל ובודקים אותה בשבע בדיקות וחקירות על כל צעד ושעל אם היא פועלת על פי 'דיני המלחמה הבין־לאומיים'. למען השם, בו זמנית הם מתעלמים לחלוטין מכך שהאויב המדובר הוא ארגון טרור שמשתמש בילדים כמגן אנושי ומחזיק בתינוקות, בנשים ובזקנים, בניגוד לכל אמנה בין־לאומית. זה נובע מהגישה התומכת בנרטיב שאומר שהם 'לוחמי חופש' לעומת מדינה עם צבא חזק שמבצע פשעי מלחמה. מישהו חושב שיש סיכוי להסביר משהו לחברי הכת הזו? לצערי לא.
"ברגע שהגישה אומרת שאסור לזלזל או להוקיע מישהו, בגלל שהוא בעד או נגד דברים שאינם מתקבלים על הדעת בעולם מתוקן, פתחת את הדלת לעיוות המחשבתי הזה שהולך ופושה בקצב מסחרר.
"לפני מספר ימים" הוא מספר, "ראיתי כיצד בצעדה פרו־פלסטינית שהתקיימה בלונדון, עצר המראיין שתי משתתפות במחאה ושאל אותן מה הן היו מרגישות אם החמאס היה מבצע תקיפה על ביתן, כפי שביצע על יישובי העוטף בשבעה באוקטובר. התשובות שלהן יכולות להיות חומר ללימודי פילוסופיה מודרנית: אחת מהן ענתה שהיא לא מרגישה מספיק משכילה בשביל לענות על השאלה הזו; והשנייה שאלה את המראיין ברצינות תהומית, האם זה בכלל קרה.
"אפשר לומר את זה בתור בסיס: ההסברה הישראלית מתמודדת עם אסופות של בורים ונבערים. אין לי מילה אחרת להגדיר אותם. סביר להניח שמהמוחים ברחובות לונדון, פריז וברלין, שיעור האנשים שיוכלו להצביע במפה על המקום שבו אנו שוהים כעת (תל אביב) עומד על בין 1 ל-10".
האקלים העולמי והסכסוך
אתה מאמין שעד כדי כך המידע של המפגינים נגד מדינת ישראל לוקה בחסר?
במקום להשיב דאגלס מארי מאתגר: "כמה אתה חושב, מכלל הסטודנטים הללו שממשלת ארה"ב משקיעה בהם עשרות אלפי דולרים בשנה, שמעו על הסכמי אוסלו, הסכם וואי, ההתנתקות או שאר הצעדים שמדינת ישראל עשתה למען סיום הסכסוך? אנשים לא יודעים מחייהם, לא כל שכן הצעירים ששוטפים את הרחובות. התהליכים הללו קרו כשחלקם הגדול עוד לא נולדו".
אפשר לומר אותו דבר לגבי השואה, שככל שעוברות השנים מתרבים מכחישיה.
"לגבי השואה זה שונה מאוד. ראשית, רוב העולם יודע ומסכים לכך שהייתה שואה. אין מישהו שחולק על העובדה שמלחמת עולם אכן התרחשה, ורובם ככולם מחזיקים בעיקרון המנחה שהנאצים היו הרעים בסיפור.
"מעניין לראות כיצד בגרמניה של שנות הארבעים והחמישים התפתחו מפלגות השמאל שמתבססות על ערך אחד בלבד – לא להיות נאצי, ולבסוף בשנות השבעים והשמונים אותן מפלגות (כפי שמתואר בהרחבה בספרו של פול ברמן 'הכוח והרעיון', העוסק במפלגתו של הפוליטיקאי הגרמני יושקה פישר) הידקו את קשריהן עם תנועות לשחרור פלסטין, שביצעו מעשי טרור.
"באותה מידה אנחנו יכולים לראות זאת כיום. המוחים ברחובות זועקים שמדינת ישראל היא פאשיסטית ומתנהגת כמו הנאצים, ועל כן צריך לשחרר את פלסטין הכבושה 'מן הנהר ועד הים'. אם הם היו מבינים את משמעות הסיסמה הזו, הם היו מתפללים שזה בחיים לא יקרה; כי אם פלסטין אכן תשוחרר ורבבות היהודים יברחו ממנה חזרה לאירופה ולאמריקה, לא מן הנמנע שאותם צדקנים, 'אנטי פאשיסטיים' של היום, יתגלו כנאצים של המחר".
הרוב המוחלט של המוחים לא מבינים את משמעות הסיסמאות שהם צועקים. דאגלס בריאיון ל'משפחה'
דיברת על 'חבילת רעיונות' הכוללת התנגדות מובנית למדינת ישראל. אילו עוד רעיונות נכללים בקבוצה זו?
"המציאות היא שאם אתה סבור שישנו מצב חירום אקלימי, או שאתה נגד פליטת פחמן דו חמצני, או נגד אלימות במזרח התיכון, באופן ודאי תהיה גם נגד מדינת ישראל. זו חבילה ארוזה מראש, בלי אפשרות כמעט לעיצוב אישי. זו גם הסיבה שפעילת הסביבה גרטה טונברג מובילה קו נחרץ נגד מדינת ישראל. אם התזה היא הזדהות עם החלש והקורבן, או לפחות מי שמצטלם יותר טוב ככזה, אוטומטית הקו יהיה אנטי ישראלי באופן מובהק.
"אני יכול להמליץ רק משהו אחד", מסכם מארי בסרקזם. "מי שדעתו ידועה מראש בוודאות, משתייך לקבוצת האנשים שאין להם סקרנות בסיסית לגרד את פני השטח של האידאולוגיה שאספו זה עתה בסיטונאות. זה לא מעיד על חכמה יתרה, ומומלץ להתנהל איתו בהתאם.
"אין לי אלא להשתתף בכאבם של רבים מקרב השמאל הישראלי, שחשים כעת נבגדים בידי השמאל העולמי, שנטש אותם לטובת אריזת הרעיונות הקדושה. ממה שאני פגשתי, זה גרם להם להלם רב ולתחושת תסכול. חבל שהם נזקקו למה שקרה בשביל להבין זאת".
מספיק אשליות לכולם
אחד הדיונים הנוקבים שמתרחשים כעת הוא בשאלת 'היום שאחרי'. האם נכון לדעתך להעביר את השליטה בעזה לרש"פ, ביום שלאחר סיום הלחימה?
"אם לומר את האמת, כשאני שומע את הגורמים מדברים בנושא, יש לי תחושה שמגיעה לעיתים קרובות – שאנשים מעלים רעיונות גם כשהם יודעים שאין להם כל אחיזה במציאות, רק משום שזה יותר נוח לפמפמם אותם.
"למי שאוהב פתרונות קסם, האשליה הזו שחמאס הוא הבעיה והרש"פ היא הפתרון – היא מושלמת, משום שהיא באמת קסומה. במציאות אין לה כל בסיס, אך מי אינו אוהב קסם?
"אין לי דעה מה אמור להיות בעזה לאחר המלחמה. אך ממה שאני מבין, דווקא במדינת ישראל יש מודעות גבוהה בקרב חלקים מאוד נרחבים בציבור, שלא רואים בכלל כאופציה את שלטון הרש"פ בעזה. לגבי האמריקאים והבריטים שמשתעשעים ברעיון? מה לעשות, הם לא גרים פה. הבריטים גם מחזיקים בעמדה הרשמית שרמת הגולן היא אדמה כבושה, ושצריך להחזיר אותה לבשאר אסד, כדי שיהיו לו עוד כמה מאות אלפי אנשים לטבוח בהם. אז הם חושבים".
מה לדעתך צריך לקרות כדי שהעולם יתעורר מהפיקציה שלו?
"אני מאוד מקווה שלא יקרה משהו חמור כל כך, כמו שקרה כאן בשבעה באוקטובר. לדעתי מספיק שהעולם יבין את המשמעות של מה שקרה כאן, כדי שההשפעה הדורית שחלה על הציבור בארץ, תקבל ביטוי גם בארה"ב ובאירופה.
"לדעתי יש כאלה שכבר מבינים זאת ומחשבים מסלול מחדש. ישנה תזוזה איטית בקרב הציבור באירופה שמתחיל להרהר שוב בתוצאות ההגירה, והשבעה באוקטובר האיץ זאת. אחד הסימפטומים לכך הוא המעבר של מדינה אחר מדינה לגורמי ימין. האחרונה היא הולנד, שם ניצח בבחירות מנהיג מפלגת החירות הימנית – חורט וילדרס.
"מנגד, יש לך אנשים באירופה שמאמינים באמת ובתמים שהמקור לכל הבעיות בעולם הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדידם גם אירועי ה-11 בספטמבר (פיגוע מגדלי התאומים. ש"ק) של בן לאדן נבעו מהסכסוך ומהעובדה שאין שלום.
"עם פיקציות כאלה אין שום כלים להתמודד. אנשים שחושבים שברגע שיהיה שלום במדינת ישראל או אז כלכלת תימן תנסק, שוויון הזכויות יפציע בערב הסעודית ועזה תהיה סינגפור – אין מנוס מלחכות עד לפעם הבאה שההזיה תתפוגג, כאשר האשליה שלהם תיקבר קבורת חמור תחת ארכובות המציאות".
כיצד בעצם משפיעים האירועים האחרונים בכל הנוגע לסוגיית ההגירה האסלאמית לאירופה?
"ובכן, בהגירה חוקית כמו זו שהתקיימה באירופה, ישנם שלושה פרמטרים שבאמצעותם ניתן לחזות מה תהיה מידת ההצלחה של התהליך: הקצב, המספרים והזהות האתנית. בעוד ששני הפרמטרים הראשונים עוד איכשהו נתונים לדיון, הפרמטר השלישי הוא אנדרדוג שאסור לדבר עליו בקול, בקושי לחשוב מותר.
"גם כאן מתברר היקף הטרגדיה, כשההחלטות המתקבלות מנווטות בידי בעלי קונספציה מדומיינים. באנגליה למשל, עברו מאות שנים עד שחמישים אלף צרפתים, שקיבלו על עצמם את הדת הנוצרית הפרוטסטנטית, הצליחו להשתלב בינות לבריטים. חמישים אלף איש, במשך מאות שנים, כשהקרבה האתנית והתרבותית יחסית די חזקות. למרות כל זאת, האירופים העדיפו סיפורי מעשיות על כך שאפשר להכפיל ולשלש את מספרי ההגירה, לצמצם את מרווחי הזמן ולהעלים אותם כליל, ולחשוב שמעבר של צרפתי לאנגליה הוא אותו תהליך שמצפה למוסלמי ממוצא סומלי שבא לגור בשוודיה. התוצאה כמובן בהתאם.
"ככל שהמהגרים מוכיחים שזהותם האתנית לעולם לא תשתנה ושחבילת האידאולוגיות שאיתה הגיעו עדיין כאן בשביל להישאר – בין על ידי פיגועים ותקיפות שמתרחשים כל הזמן, ובין על ידי מחאות אלימות בעלות גוון אתני מובהק – מתקרב היום שבו ילידי אירופה יבחרו שלא להמשיך להתעלם מהזהות האתנית של המהגרים, אשר הוכיחו שאינם בני הגירה והשתלבות במדינות האירוח שלהם.
רוח הלחימה של החיילים מעוררת השראה. בשיחה עם קציני צה"ל ברצועה
"אירועי השבעה באוקטובר והמחאות שפרצו בעקבותיהם, תוך חילול רגשותיהם של אזרחי המדינות הקולטות, כגון המחאות שהתקיימו ביום הזיכרון הלאומי של בריטניה, להערכתי קירבו את היום הזה בעוד כמה צעדים", מוסיף דאגלס מארי.
הבעיה שאינה פתירה
אתה חושב שיש עוד סיכוי להציל את אירופה?
"אני רוצה לקוות שכן. ככל שהיום הזה יגיע מהר יותר, ויביא את אוכלוסיית אירופה לדרוש ממנהיגיה לעצור לחלוטין את ההגירה המוסלמית, יש עוד סיכוי שאירופה תוכל להתאושש. כרגע זה לא קורה".
כיצד היית מקווה לראות את המלחמה הזו מסתיימת?
"רק טיפש יספק עכשיו תחזיות. מה שכן, אסור בשום פנים ואופן שזה יהיה עוד סבב נוסף שיחזיר את המצב לסטטוס שבו היינו קודם לכן. מדינת ישראל חייבת לעשות כל מה שהיא צריכה בשביל שהניצחון הפעם יהיה מוחץ ומוחלט".
הבעיה היא שאנחנו חיים בעולם בעייתי.
"נכון. תמיד אמרתי שבעיה בלתי פתירה, אתה נותן למישהו שאתה מאוד לא אוהב.
"הפלסטינים הם לא משהו פתיר. הם רוצים את הכל ושואפים לדחוף את היהודים לים, ומה שהכי לא הוגן הוא שהעולם רואה במדינת ישראל את הישות שצריכה לפתור את הבעיה הזו, בלי שתהיה לכך כל אפשרות. הדמוניזציה הזו, שבה מדינת ישראל צריכה להיות הממלכתית ולתת יותר זכויות למי שמנסה להרוג אותה, בלי שיזכירו את העובדה שהאנשים האלה רוצחים, נובעת מהגישה המעוותת הזו וגורמת לכך שמעולם לא היה מצב שבו 'הורשתה' מדינת ישראל לנצח במלחמותיה.
"אבל אני מייחל לראות אתכם הפעם מנצחים, ואני בטוח שבכל מקרה בנות בריתה של מדינת ישראל תעמודנה לצידה, כי הן מבינות עם מה אתם מתמודדים".
רק להזכיר: משאיות מזון, תרופות, דלק ואינקובטורים שונעו לרצועה כתוצאה מחיבוק הדב האמריקאי, הדוד סם שמתנה את הענקת הפצצות במחוות הומניטריות לאויב שמחזיק מאות חטופים. אתה בטוח שהם מבינים עם מה אנו מתמודדים?
"זה נכון", מודה מארי, "אבל אני עדיין רוצה לחשוב ולקוות שאתם תוכלו לעשות את מה שאתם צריכים לעשות בשביל לנצח, ובני בריתכם יעמדו לצידכם במלחמתכם הצודקת נגד הרוע.
'Israel must be allowed to win the war' – חייבים להרשות למדינת ישראל לנצח במלחמה", הוא מסיים ואומר בהתרגשות ניכרת לעמי העולם, ובייחוד לבנות בריתה של מדינת ישראל.
הלוואי.
