כבר כמעט 22 חודשים הן חיות את הבלתי אפשרי. בעליהן מצויים בשבי חמאס וילדיהן הקטנים מבקשים להבין "מה עם אבא?" ו"מה, הוא לא אוהב אותי יותר?" | גב' לישי מירן, אשתו של עמרי, וגב' רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה, נאחזות בתקווה ומספרות בריאיון משותף ודומע על הקרב היום יומי על המשפחה, הילדות והשבת האבות הביתה
צילום: פלאש 90
האם תהיה עסקה או שגם הפעם יתנפצו התקוות? מאחורי השאלה הזו ניצבים בני משפחות החטופים ועם שלם שעוקב במתח אחר ההתפתחויות, בהם גם שתי נשים, אימהות לילדים, שבעליהן חטופים בעזה וכבר כמעט 22 חודשים שהן נאבקות שישובו הביתה, שילדיהן יזכו לרגעים של ילדות נורמלית ושמשפחתן תשוב להיות שלמה.
"אני מרגישה ברכבת הרים. מאז פרוץ המלחמה החיים השתנו לחלוטין", משתפת גב' רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה החטוף בעזה ואימו של ראם בן החמש, שהפעם האחרונה שבה ראה את אביו הייתה בגיל שלוש וארבעה חודשים.
"עד היום אני והבנות שלי לא התאוששנו ממתקפת חמאס, כשהמחבלים פרצו אל ביתנו", מספרת גב' לישי מירן, אשתו של החטוף עמרי מירן. "עברו כמעט שנתיים, ואנחנו מרגישות כאילו אנחנו עדיין באותו יום, עם זיכרונות ופלשבקים שלא עוזבים. הבנות ראו את אבא שלהן נחטף מול עיניהן. רוני הייתה בת שנתיים וחודשיים ועלמא הייתה בת חצי שנה.
"כולנו היינו בני ערובה כשמחבלים נכנסו אל תוך הבית שלנו, ובמשך שעות ישבנו כשנשקים ואר–פי–ג'י מכוונים אלינו.
"כיום אנחנו מתגוררות בקיבוץ כרמים, ואני משתדלת שהילדות יחיו כמו שאר בני גילן. לצד זה יש נפקדות גדולה, ויש רגעים שבהם אני מרגישה שהילדות נלקחה מהן. ברור לי שעד הרגע שעמרי יחזור לא נוכל באמת לנהל חיי משפחה אמיתיים".
חיים של הישרדות
מה עובר עליכן מאז פרוץ המלחמה? קיימת שגרה כלשהי?
"אני עובדת 24/7 סביב דבר אחד: הצלתם של אלקנה ושל שאר החטופים", עונה גב' בוחבוט. "ולא, אין לי אפילו צל של שגרה, כי אלה לא חיים אלא הישרדות. זה לקום בבוקר ולספור עוד יום ועוד יום, בלי לחיות את ה'מחר', כי אני לא יודעת מה יהיה מחר. אני לא מאחלת את זה לאף אחד".
"גם אצלנו השגרה נעצרה", משיבה גב' מירן. "עד למלחמה ניהלתי את המכינות הקדם אקדמיות במכללת ספיר, אך מאז שעמרי נחטף החלפתי עבודה ואני עובדת בשני תפקידים: 'להיות אשתו של חטוף' ו'להיות אמא של הבנות שלי'. הבנות הולכות לגן מדי יום ואני משתדלת לשמור עבורן על שגרה, כי הן בסך הכל ילדות, אבל בכל פעם מחדש אני נבהלת לראות שהחסר של אבא מוחשי והזיכרונות מאותו יום מציפים בלי הפסקה. אפילו במשחקי מחבואים רוני מסבירה לי ש'אנחנו מתחבאות כדי שהאנשים הרעים לא יראו אותנו'".
ומה אתן מסבירות לילדים? מה קרה לאבא?
גב' בוחבוט: "בתקופה הראשונה ראם היה ילד ממש קטן וסיפרנו לו ברמה התואמת לגילו שאבא 'נעלם', 'הלך לאיבוד' ושמטוסים מחפשים אחריו. היה כל כך ברור לנו שהוא יחזור במהרה, שלא חיפשנו הסבר אחר. רק אחרי חודש הבנו שהוא חייב להבין את המציאות, ודרך משחק עם פסיכולוגית סיפרנו לו שאבא היה בעבודה, והגיעו אנשים לא טובים וחטפו אותו. מאז אנחנו חוזרים שוב ושוב על הסיפור הזה, ותמיד מדגישים ש'אבא מתגעגע ומאוד רוצה לחזור'.
"ראם עצמו זוכר את אלקנה היטב. לפני כמה ימים הוא הוציא כבאית צעצוע ואמר לי: 'את זה אבא קנה לי'. כל דבר מזכיר לו את אבא והוא תמיד מספר ש'אבא אוהב חריף', ו'אוהב מים רותחים', יש לו הרבה זיכרונות ממנו.
"ככל שחולף הזמן והוא גדל, הוא שומע סביבו דיבורים על 'חטופים' וחשוב לי שלא יפתיעו אותו בכל מיני אמירות, ואני מעדכנת אותו בפרטים נוספים, בהתאם ליכולתו להבין. אין לילה שבו אנו לא מתפללים יחד 'קריאת שמע', ומבקשים שאבא וכל החטופים יהיו חזקים ויחזרו מהר הביתה".
"אצלנו הפרש הגילים בין רוני לעלמא הוא בסך הכל שנתיים, אבל אני כל הזמן מרגישה שמדובר בשני עולמות שונים", מספרת גב' מירן. "רוני זוכרת לפרטי פרטים כל רגע ורגע מהפסקת החשמל ומהדפיקות על הדלת, את אבא שעמד עם שני סכינים כדי להגן עלינו, ואת הרגעים שבהם הוא נתלש ונלקח. אבל היא גם זוכרת מעמרי הרבה דברים טובים: שהוא מרכיב אותה על האופניים בדרך לגן, שהם משחקים יחד בפינת החי, אוכלים חלה עם חמאה ודבש ביום שישי, ועוד ועוד.
"אצל עלמא זה סיפור אחר. היא לא באמת מכירה את עמרי אלא רק מהתמונה ומהפוסטר. אבל גם היא מאוד מחוברת אליו. מדי לילה לפני שהן הולכות לישון הן מתפללות שהוא יחזור. הרגלתי אותן לאחל לו 'לילה טוב', עד שבשלב מסוים רוני סירבה וטענה: 'הוא בכלל לא שומע אותי'. אבל אני הסברתי לה: 'הוא מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו'.
"וכן, יש גם שאלות: 'למה אבא עוד לא חוזר? אולי הוא לא אוהב אותי?' 'אולי הוא מצא לעצמו משפחה אחרת?' אין לי מה לענות, אני רק משתדלת להכיל ולהזכיר לבנות כל הזמן שאבא אוהב ומתגעגע, רוצה מאוד לחזור הביתה, רק שאנשים רעים לא נותנים לו לחזור אלינו. אני גם מבטיחה להן שאני מסתובבת בכל העולם ומבקשת שיעזרו לנו להחזיר את אבא, וזה באמת נכון כי כל החיים שלי מתמקדים כעת בדבר אחד: השבתם של עמרי ושל 49 החטופים האחרים, שכולנו כל כך מחכים להם".
אל תשאירו אותנו לבד. אלקנה בוחבוט
יש חיים. יש תקווה
קיבלתן אותות חיים מהבעלים?
"קיבלנו ארבעה אותות חיים", מספרת גב' מירן. "הראשון הגיע כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה, דרך החטופים ששבו בעסקה הראשונה; השני הגיע כחצי שנה לאחר מכן: סרטון פסיכולוגי שפרסם חמאס שבו נראו עמרי וקית' סיגל; אות החיים השלישי הועבר אלינו דרך קית' סיגל בעצמו, לאחר ששוחרר; וחודשיים לאחר מכן הגיע סרטון נוסף של טרור פסיכולוגי, שבו נראה עמרי מציין את יום הולדתו ה־48. אגב, עמרי הוא החטוף החי המבוגר ביותר בשבי, וכשנה בלבד הפרדה בינו לבין האנשים ה'מבוגרים' שנכללו בעסקה הקודמת.
"כל סרטון וכל דרישת שלום שאנחנו מקבלים נותנים לנו המון תקווה, אך מנגד ברור לי שהדברים נכונים לאותה שנייה וייתכן מאוד ששנייה אחרי שעמרי צולם, מצבו השתנה באופן דרמטי פיזית, בריאותית או פסיכולוגית. אנחנו רואים את עמרי והלב יוצא אליו. אנחנו לא יודעים אם הוא לבד או בחברת חטופים אחרים, במנהרה או בדירה, אם יש לו אוכל ומה מצבו הרפואי. אז כן, הסרטונים האלו מעודדים אך גם מציפים פחד וחרדה שרק גדלים ומתעצמים עם הזמן".
"גם אנחנו קיבלנו אות חיים במספר סרטונים", מספרת גב' בוחבוט. "בכל אחד מהם רואים את אלקנה במצב רוח אחר. אלו סרטונים מאוד קשים לצפייה וכואב לי לראות אותם, אך בסופו של דבר המסר הוא אחד: אלקנה בחיים, וכל עוד יש חיים יש גם תקווה".
מה עם הדיבורים על העסקה העכשווית? אתן תולות בה תקוות?
גב' מירן: "ניצוץ של תקווה תמיד יש כי במו עיניי ראיתי שעמרי יצא על הרגליים והוא גם יחזור על הרגליים. אבל מה שקורה כעת עם העסקה מחזיר אותי בצורה חדה ומצמררת לדברים שהתרחשו לפני שנה בדיוק. גם אז דובר על עסקה הומניטרית שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. חודש אחרי שהעסקה התפוצצה נרצחו שישה מהחטופים במנהרות, כזכור, וחזרנו ללחימה, שלצערנו גרמה מאז ועד היום להרבה מאוד נופלים.
"אני גם רוצה להזכיר שאנו מצויים כיום זמן קצר אחרי הניצחון הענק על איראן, שמייד אחריו הייתה תחושה שעוד רגע נסיים עם המערכה הנוראית הזו בעזה, אך זה לא קרה ואי אפשר להתנתק מהחשש ומהחרדה הקשים שאנחנו מחמיצים את המומנטום ואת ההזדמנות להשבת החטופים. אני כל כך מקווה שבקרוב נגלה שזה לא ככה, ושהאנשים היקרים יחזרו אלינו: מי ששרד לחיים אמיתיים וטובים, ומי שחלל לקבורה יהודית בישראל".
גב' בוחבוט: "גם אני מקווה כל הזמן ומאמינה שכל החטופים ישובו, אם זה יהיה בעסקה זו או אחרת אין לי מושג ואין לי גם כוח לקוות ולהתאכזב. את הכוח האמיתי אני לא מקבלת מההתפתחויות המדיניות, אלא מהבן שלי. בשבילו אני קמה כל בוקר ומבטיחה לו ש'אבא יחזור', והחלום שלי הוא להגיע לרגע שבו אודיע לו: 'אבא חזר!' אני תמיד מדברת איתו שנהיה שוב שלושתנו, ושבעזרת השם תהיה לנו משפחה גדולה, שהוא לא יהיה לבד ושיהיו לו עוד אחים ואחיות. מבחינתי כל עוד אלקנה בחיים זהו התרחיש היחיד שיכול להיות, אין שום אפשרות אחרת".
פשוט להתפלל
לסיום מבקשת גב' בוחבוט להעביר מסר חשוב: "אני רוצה להגיד לכולם: תמשיכו להיות איתנו. אל תשאירו אותנו לבד. נסו לאמץ חטוף, להכיר אותו קצת יותר ולהבין מהו העולם שעומד מאחוריו. כי חטוף הוא לא רק שם או תמונה אלא עולם שלם. אין לכם מושג כמה כוח אני מקבלת מכל מי שפועל ועושה למען אלקנה והחטופים. כל תמיכה, כל שיתוף וכל תפילה נותנים כוח להמשיך, עד להשבתם המלאה של כולם הביתה".
גם לגב' מירן יש מסר חשוב: "אנחנו מצויים כעת בימי בין המצרים, ימים של חורבן, והתחושה היא שחורבן נוסף קורה ומתרחש לעינינו. אני פונה לכל אחד ומבקשת שבמיוחד בימים אלו כל אחד בדרכו שלו יתפלל, יבקש, ידרוש ויזכיר שיש לנו 50 חטופים, בהם עמרי, שעדיין במנהרות חמאס, יום יום, ללא אוכל ושתייה, ואנחנו כל כך מחכים להם בבית. לא נוכל לקום ולהשתקם בלי שיחזרו".
והיא מבקשת: "זכרו גם את החטופים החללים, כי גם להם יש נשים, ילדים ובני משפחות שמצפים להביאם לקבורה, וכמובן את החיילים שנלחמים ומסכנים את חייהם למען כולנו. נבקש כולנו שזה יקרה בקרוב ממש".
