מוקדש באהבה לכל לוחמות העורף: המלחמה הזאת כאן, וגם אנחנו. וכל עוד זה המצב – אנחנו זקוקים נואשות לכלים כדי לעבור את התקופה הקשה, הכואבת והמורכבת לחיים ולשלום בתקווה | בואו יחד נעשה את תרגיל הכוכבים והעננים, את משחק כוחות העל, נתרגל הכרה בטוב, מספור או איתור סימנים | זה הזמן לערוך היכרות עם הכלים הטיפוליים האלו, שיעזרו לנו לנשום עמוק, להירגע בעצמנו, להרגיע גם אחרים | זה לא רק תרגיל!
המילים הולכות ונאבדות ככל שצריכים אותן יותר. אבל אם נחפש אותן בכל דרך שהיא כמו סיפור ילדים, כמו עבודה עם הגוף, כמו ציורים ואומנות – אולי נצליח לבטא קצת משהו, כדי לשמור על העם שלנו, זה שבעורף, חזק יותר ומחייך יותר.
נתחיל בסיפור:
ברנט לינדקה (בהשראת פו הדוב של א"א מילן), כתב דרום אפריקני, מספר לנו במילים קצרות ויפות על מה שעוזר לנו באמת בתקופות של פחד וחרדה. התרגום חופשי:
"סוסון?" אמר פו.
"כן?" אמר סוסון.
"אני מפחד", אמר פו.
לרגע השתררה דממה.
"אתה רוצה לדבר על זה?" שאל סוסון, כשפו לא אמר שום דבר נוסף.
"אני פשוט כל כך מפחד", אמר פו. "כל כך מודאג. כי אני לא מרגיש שנהיה פה יותר טוב. אם כבר, אני מרגיש שנהיה יותר חמור. אנשים כועסים, כי הם כל כך מפחדים, ומוציאים את הכעס אחד על השני, ונראה שאין תוכנית ברורה מכאן. ואני דואג לחברים שלי ולאנשים שאני אוהב, ואני מאחל כל כך שאוכל לחבק את כולם, סוסון! אני כל כך מפחד, והלוואי הלוואי שזה לא היה ככה עצוב".
סוסון היה מהורהר כשהביט אל השמיים התכולים, הציץ אל בין ענפי העצים ביער שליד והקשיב לחברו.
"אני כאן", הוא אמר בפשטות. "אני שומע אותך, פו, ואני כאן."
לרגע, היה פו נבוך.
"אבל… אתה לא הולך להגיד לי לא להיות כל כך טיפש? שאני סתם מפחיד את עצמי בכוח? שקשה לכולם עכשיו?"
"לא", אמר סוסון בהחלטיות, "לא, אני ממש לא מתכוון להגיד אף אחד מהדברים האלה."
"אבל…" אמר פו.
"אני לא יכול לשנות את העולם עכשיו", המשיך סוסון, "ואני לא מתכוון להגיד שהכל יהיה בסדר, כי אני לא יודע את זה.
"אבל מה שאני יכול לעשות, פו, זה לוודא שאתה יודע שאני כאן, ושאני תמיד אהיה כאן, להקשיב, ולתמוך בך, ושתדע ששומעים אותך.
"אני לא יכול לגרום לפחדים האלה להיעלם, לא ממש.
"אבל אני יכול להבטיח לך שכל עוד יש לי נשימה בגוף… לעולם לא תצטרך להרגיש את הפחדים האלה לבד."
וזה היה דבר מוזר, כי אפילו בזמן שסוסון אמר את זה, פו יכול היה להרגיש כמה מרגשי הפחד האלו מתחילים לשחרר את אחיזתם בו; הרגיש שאחד או שניים מהם מתחילים להתפוגג אל היער, מורתעים על ידי חברו, שישב שם ביציבות לידו.
פו חשב שמעולם לא היה אסיר תודה יותר על כך שיש לו סוסון בחיים האלו, שהם לפעמים גם קשים.
בכתבה הזו נביא כמה שיותר סיפורונים שידברו אלינו וגם לילדים שלנו, ואולי גם להורים שלנו. נביא תרגילים שנוכל לעשות אותם עם עצמנו מול המראה או עם התלמידות שלנו. נניח כאן כמה דרכי פעולה מעולמות טיפוליים שונים כמו DBT ,SE, טיפול באומנות ועוד, בהשראת פייגי לוטרמן, מטפלת בהבעה ויצירה בהתמחות טראומה, ועטרה ויינשטיין, עו"ס קלינית ומטפלת במגוון שיטות ודרכים.
נניח את כל זה כאן, ויישאר לנו רק לעשות את התרגילים, לספר את הסיפורים, וללכת עם עצמנו בסמטאות שלנו, כדי לצאת מחוזקות יותר.
לא מצליחות לעשות? נגלה לכן סוד: אף אחד לא מצליח תמיד. לפעמים, רק לקרוא את התרגילים, את הסיפורים ואת האפשרויות פותח לנו במוח אפיקים ומזרים לנו הורמוני רוגע. תנסו.
תרגיל כוכבים ועננים
הנה תרגיל שלקוח מעולם ההבעה והיצירה. מספרת עליו פייגי לוטרמן:
נצייר על דף ארבעה כוכבים גדולים וארבעה עננים. בכוכבים נכתוב או נצייר מה עוזר לנו, מה נעים לנו, מה טעים או סתם מרגיע. בעננים נכתוב או נצייר את מה שקשה לנו, מפחיד לנו, מעצבן או עצוב.
עכשיו נבסס את הכוכבים. נדבר עליהם עוד יותר, נבין אותם לפרטי פרטים: טעים לך גלידה? באיזה צבע? מתי אכלת כזו? עם מי? נעים לך שאמא יושבת לידך בלילה? ובאיזה צבע השמיכה שלך? נציין כמה שיותר פרטים על הכוכבים שלנו. שייכנסו חזק לתוכנו.
ואז ניעזר בבובות אצבע או סתם בובות קטנות כדי לעודד את הילד לספר סיפור השלכתי: 'ברווזי' או 'אפרוחי', או סתם 'שושני הבובה' מתחילה לספר והילד ממשיך. כשהבובה – הילד, מבטאים פחדים, צער או אימה, ההורה תומך ומתופף על הכתפיים של הילד לסירוגין. יש פחד, אבל הוא לא לבד. ו- זה לא רק פחד, יש עוד דברים איתו. תמיד לצד העננים יש כוכבים.
משחק כוחות העל
באדיבות נט"ל – האגודה לנפגעי טראומה על רקע לאומי, קבלו משחק לקטנטנים, ובואו תראו שגם אנחנו יכולים להיתרם ממנו:
כוח העל של הדובי, הוא החיבוק. יכולים לחבק עכשיו חזק, דקה שלמה?
כוח העל של הינשוף הוא הראייה. מי רוצה להיות ינשוף? לראות בחדר חמישה דברים חדשים, ארבעה דברים כחולים, שלושה מרובעים!
כוח העל של חסידה הוא לעמוד על רגל אחת. בואו נראה מי תופס את כוח העל של החסידה.
כוח העל של הקוף הוא קפיצות ונשימות. אתם יכולים לקפוץ כמו קוף, לתופף על החזה ולנשום ביחד?
כל התרגילים החמודים האלו עוזרים לאונות הקדמיות לחזור לתפקוד ולפעולה, במקום האונות הטראומטיות שנדלקות בשעת סכנה.
הכרה בטוב
עטרה ווינשטיין מזכירה לנו שכשיש לנו חרדה מלאבד משהו או מישהו, סימן שיש לנו משהו או מישהו טוב שכזה. "וברגעים כאלו של חרדה, אפשר לעצור רגע ולהזיז, בעדינות, את הפחד לכיוון של הכרה בטוב שיש לנו, ודווקא בגללו מגיע גם הפחד. בכל פעם שהפחד שם, להכיר בו ולנתב אותו להרגיש: יש לי טוב. יש לי מישהו אהוב.
"הראש שלנו עובר אוטומטית למקום קשה. אנחנו מרגישים שעלינו לסבול כי כולם סובלים, פוחדים להיות בטוב ובהכרה בטוב שיש לנו, כי אחרים סובלים. אבל השם נתן לנו טוב ברגע הזה, וכדאי להעמיק את זה ולהכיר בטוב שיש.
"פוחדים על הבית? כן. הפחד כאן. בואו רגע נסתכל על הבית, נתמלא אהבה ותודה על הפינה הזו, שעכשיו צבענו בתכלת. פוחדים על הילד? בואו נחשוב על העיניים החומות הצוחקות שלו, ניזכר בבדיחה שהוא סיפר בשבוע שעבר, נזיז, בעדינות, את הפחד לכיוון של הודיה על הטוב הזה, האהבה שיש לנו. ננכיח אותה עד כמה שניתן".
איתור סימנים
עטרה חולקת איתנו כלי מעולם ה-SE: "יש לנו נטייה לחפש את הסכנות, את מה ששלילי. המוח שלנו מחפש אוטומטית את המסוכן. כשאנחנו במקום של סכנה הנטייה הזו חשובה, כי היא גורמת לנו ללכת למקום בטוח. אבל כשאנחנו במקום בטוח, הנטייה הזו בעוכרינו, ואנחנו צריכים לאמן את הראש לחפש את הסימנים של הביטחון שכן יש.
"בצורה הכי פשוטה, בסיסית וקונקרטית שיש: הדלת? נעולה. אני יכולה להסתכל על עצמי במראה, לספור את האצבעות. אני ברוך השם שלמה. לתת לגוף להרגיש את זה. להניח לעיניים לשוטט בחדר בראייה לצדדים במאה ושמונים מעלות ואפילו להזיז טיפ טיפה את הראש ולהנכיח את כל מה שבסדר.
"כדאי לומר את זה בקול: הארון במקום. הילד משחק. יש סיר עם אוכל במקרר. אני במקום בטוח. לשים לב לנשימה ולחזור על זה עד שמרגישים קצת יותר רגועים.
"אנחנו לא צריכים להיות רגועים לגמרי", מזכירה עטרה, "זו לא המטרה. אנחנו לא יכולים להיות כעת רגועים לגמרי. אנחנו 'קפיץ': דרוכים אולי תהיה אזעקה, וזה בסדר, בזמנים של 'היכון'. תוך כדי כך ננסה עוד ועוד להרגיע, כדי שהעצבים לא יישחקו לחלוטין. להוריד את המפלס".
מִספוּר
"אחד הכלים הקלים והיעילים בעבודה בזמן חרדה הוא המספור. מאחת עד מאה, איפה החרדה שלי?
בואו נחשוב על סיטואציה שמסמלת אפס חרדה", מציעה עטרה, "נניח… אנחנו בחוף נתניה עם חברות, והילדים בגן, ואנחנו יודעות שטוב להם. אני מסתכלת על הגלים ועל המדשאה ליד ונמצאת ב… אפס חרדה.
"עכשיו מאה: כל אחת והמאה שלה, אין צורך ברעיונות. ועכשיו, מאחת עד מאה, איפה הפחד שלי? איפה החרדה על הציר? ננסה לנשום קצת. אולי לעשות תרגיל. היא הייתה בשמונים ועכשיו היא בשישים? יופי. אנחנו לא יכולות להוריד אותה כעת לאפס כי אנחנו לא בנתניה עם חברות. שישים אנחנו יכולות קצת יותר לסבול. ואולי נצליח לעשות עוד תרגיל ולהוריד את המפלס לחמישים?"
הכוח של הקול ושל הגוף
"זה אולי מביך קצת", צוחקת עטרה, "אבל לא נורא. זה תרגיל נהדר, ואם עושים אותו בקבוצה הוא יעיל עוד יותר. להשתמש בכוח של הקול שיוציא את החרדה. ודווקא על ידי זמזום. לאו דווקא של שיר אלא זמזום כזה שמרגישים אותו בסרעפת, עמוק.
"לזמזם, להרגיש רטט, להרגיש את הרוח הפנימית הזו זזה בגוף עד שנגמר האוויר, לחכות רגע ושוב. עד שמפלס החרדה יורד קצת או מאוד.
"עוד עבודה עם קול שמגיעה מעולם ה-SE היא לעשות ווואואווווו ארוך ארוך ארוך. מצחיק? יופי. אז זה יותר מרגיע ועוזר לגוף לשחרר מתח.
"ועוד תרגיל סומאטי – ממוקד גוף: איפה בגוף את מרגישה? איפה מתחיל? איפה נעצר? מה העוצמה שלו? האם אפשר להעלות או להוריד את התחושה בגוף? הדגש הוא על החוויה הפיזית, שאותה ננסה לשחרר.
"יש כעס, למשל? איפה יש מקום מוצק מספיק בעולם שיכיל את כל הכעס הזה? מה המקום שאת חושבת שיוכל להחזיק את כל העוצמה של הזעם מהמצב? אולי… אולי הסלע הענק שנמצא שם, בחוף של ראש הנקרה, יוכל להחזיק את הכעס הזה? יופי. עכשיו, מאיזה מקום יֵצא הכעס מהגוף? מהנחיריים? מהידיים? בואי ננשוף אותו בדמיון, אט אט לתוך הסלע הענק. נרוקן אותו מהגוף, וככה נוכל להקשיב לו, לכעס שמגיע עם השנאה והצורך בנקם, בלי שזה יהרוס את העולם".
התרגיל הזה יעיל במיוחד לבני נוער שמרגישים שהם רוצים עכשיו וכאן לחסל את כל המחבלים, ו… הם צודקים, בתחושה, כמובן.
נחקר מדעית!
עטרה מניחה שני תרגילים שנחקרו מדעית ונמצאו מסייעים מאוד: "חיבוק של עשרים שניות ומעלה מעלה את רמת האוקסיטוצין במוח, ובכך הוא משחרר תחושות של שמחה, רוגע ונועם. חיבוק ממישהו אוהב או סתם עם שכנה ששמענו 'בומים' ביחד. המדע קבע!
"תרגיל נוסף מעולם ה-DBT והביולוגיה הימית: כשמישהו בסטרס אומרים לו לשתות מים קרים, נכון? יונקים ימיים נחקרו ונצפו: כשהם בסטרס והם צוללים אל המים הקרים, מערכות הגוף שלהם נרגעות.
"חרדה היא פיזיולוגית. אומנם היא מייצרת רגשות כמו פחד, מתח ועוד, אבל הפעולה שלה פיזיולוגית לחלוטין. לכן, מים קרים שמניחים מתחת לעיניים באזור הלחיים – איגלו קפוא או קרחונית, מאיטים את קצב הלב, מצמצמים את הצורך בחמצן, ועוזרים למערכת העיכול להאט גם היא.
"כשאנחנו במקום בטוח אבל המוח עדיין לא קלט את המסר, המים הקרים והקרח יכולים לעזור לו לקלוט: עכשיו בסדר. וככה זרימת הדם מואטת והלב כבר לא על 200. המעגל הנוראי שיצר התקף החרדה נפרץ, ואפשר לחזור לנשימות רגילות".
זיהוי מנהיג
וזה כבר תרגיל למנוסים יותר שבקיאים יותר במפת הנפש שלהם. עטרה מתארת אותו: "ננסה לזהות את החלק שמנהיג עכשיו את הרגש. האם זה פחד? האם זו תחושת הבגידה? האם זה החלק הכועס, שמרגיש חוסר אונים? בזמן של רגיעה, כדאי להזמין את החלק הזה לשיחה, ובתור מבוגר אחראי להקשיב לו באמפתיה, בסקרנות ובפתיחות.
"התרגיל הזה בנוי על כך שהרגשות שאנחנו חשים עכשיו, כמבוגרים, הם לא חדשים, הם מתבססים על רגשות שחווינו אי פעם כשלא היו לנו כלים וכוחות מספקים. אז עכשיו, כמבוגרים, הגיע הזמן לשיחה. לשאול אותו, את הרגש הזה: מה אתה צריך ממני כעת?
"יכול להיות שלא נוכל לספק לו את מה שהוא צריך. אולי הוא רוצה הבטחה שהכל יהיה בסדר, אולי הוא רוצה נקמה כאן ועכשיו.
"אפשר להקשיב לרצון הזה, בלי להבטיח ובלי להיבהל. אולי אפשר לספק לו משהו אחר: הכלה, הקשבה. מקום. אולי פעם, כשהיינו ילדים לא יכולנו לספר לחלק הזה שתמיד יש דין ודיין, גם מול חוויות מפלצתיות. אבל עכשיו – יש לנו מילים להרגיע. יש לנו יותר אונים מבעבר, ואם אני לא יכולה להעניש את המחבלים הארורים, אני יכולה בעזרת הכעס הזה להגן על המשפחה שלי. זה דורש העמקה בעבודה עצמית, אבל זו כבר עבודה לטווח ארוך.
"ובינתיים? לגלוש עם הרגש. עם כל רגש שמופיע: לפעמים זה כעס, לפעמים זו נקמה, לפעמים בהלה. לחוות את העלייה עד לקצה, ואת הנסיגה, כי כל רגש חולף".
ולסיום מציעה עטרה: "כשיש כל כך הרבה לא בטוח ולא ודאי ביום-יום, חשוב לחפש את הדברים שכן בטוחים בהם בצורה הכי בסיסית: במה אני בטוחה? אני בטוחה בשם שלי, עטרה, בטוחה בדברים שאני זוכרת ואוהבת. בטוחה שיש אנשים שאוהבים אותי. למנות כל דבר כזה, בטוח, ולתת לכל דבר כזה מקום וביטחון".
וכן, כן, ושוב, ועוד שוב: לזכור את הבטוח הזה. אנחנו רק חלק מהקיום האנושי הנצחי. הוא נמצא שם, בכל צרתנו – צר לו, ומלאך פניו יושיענו באהבתו ובחמלתו. חבי, רק עוד רגע, יעבור זעם. ]
מישהי
רחלי ראובן
מישהי חייבת ללחום
להגן בגופה על גוזליה
ומישהי חייבת לעצום עיניים
לדמוע את נפשה ולהתפלל עליה
מישהי חייבת לזעוק
כדי שלא ניחנק אל תהומות הלב
ומישהי חייבת לדמום
כדי לאחוז את השברים ופלחי הכאב
מישהי חייבת להתפרק
ומישהי חייבת להיאסף
מישהי חייבת לצום ולקרוע בגדיה
ומישהי חייבת לבשל ולדמוע לידיה
מישהי חייבת להסות את הזוועות
ומישהי חייבת לספר עליהם ולגלות
מישהי חייבת
לכמוס
ומישהי חייבת
לומר
מישהי חייבת לשאת בכי ונהי שאין לו סוף
ומישהי חייבת להמשיך לאחוז חיוך אל החוף
מישהי חייבת לצאת מעצמה
ומישהי חייבת להיכנס שוב אליה
מישהי חייבת לזעום ולשפוך דיו
ומישהי חייבת ללחוש ללא הרף:
נוחו, הרפו,
אין עוד מלבדו,
מישהי חייבת לפקוד לוויות
ולנחם
את האבלים
ומישהי חייבת ליילד
את החיים החדשים,
מישהי חייבת לוותר
ומישהי חייבת להתעקש
ואי אפשר זו בלי זו
אי אפשר זו בלי זו
אי אפשר זו בלי זו
מישהי חייבת להזכיר
ומישהי חייבת להשכיח
מישהי חייבת להדליק נרות בהיכליה
ומישהי חייבת להדליק אחריה
"אי אפשר זו בלי זו", מזכירה לנו רחלי ראובן. אז נהיה פה, זו בשביל זו?
עת מלחמה
אתן שמות לב כמה אנחנו מנסות להרבות טוב, אור, יופי, נועם והתנדבות? זה פלא, זה מעורר השראה, זה מחזק את המורל שלנו בבית ושל העם.
אבל… זה לא הכל.
אנחנו כאן, עמוק בתוך מלחמה איומה, מול אויב אכזר שהמעשים הסדיסטיים הגרפיים שלו לא יופיעו כאן בשום אופן, אבל הם מעוררים חלחלה מצמיתה.
והם קרו לנו. לעם שלנו. לאחינו כל בית ישראל המצויים בצרה ובשביה.
"תדאג כל החבורה", אומרת הגמרא במסכת שבת, ולצד החיזוקים הרבים לנפש שלנו, היא גם מבקשת לדעת בלי הסתרה. לא, לא פרטים מזעזעים שיצלקו אותה. אבל היא צריכה לדעת: עת צרה. והצרה קשה.
הגמרא בברכות מספרת על תפילתו של רב ספרא "יהי רצון שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", ורש"י הקדוש מסביר שכשיש תיגר בין השרים למעלה – בעולם למטה פורצת מלחמה.
הגה"צ רבי אליהו לופיאן הסביר לתלמידיו בקלם בזמן מלחמת עולם הראשונה, שהמלחמות כאן, בעולם שלנו, הן השתקפות של המלחמות של השרים בשמיים. אם שר של אומה אחת מנצח, המדינה שלו תנצח. יש צבא, אנחנו נדרשים לטנקים, אבל יש לנו, עמוק בבית ובנפש פנימה, מלחמה נוספת וחשובה לא פחות: מלחמת הרוח.
בשביל מלחמה כזו אנחנו צריכות למצוא עמוק בתוכנו את הקרב, ולעשות כל שביכולתנו לנצח בו. קל זה לא יהיה.
פרופ' מירב רוט, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה מדברת על כמה מצבים קריטיים בהתמודדות במצבים טראומטיים. החוץ משפיע על הפנים, הפנים משפיע על החוץ. תפקידנו הוא לזהות את המאבק הייחודי שלנו.
אנחנו חשופים לרוע? עלינו לחפש את כל ייצוגי הטוב בעולמנו, בסביבתנו, אפילו באירועים עצמם – ולהצביע עליהם ולבטא אותם ולהעצים אותם. בעומק נפשנו, עלינו להזכיר לעצמנו שיש גם טוב ולא רק רוע.
רוב רובם של מצבי הנפש והאדם הם שילוב מסוג זה או אחר של טוב ורוע, ובמצבים התקינים יחסית הטוב גובר על הרוע. וכאמור, אפילו בשיא התופת יש תמיד גם ייצוגים סמויים, ואותם אנחנו צריכים להגביר כעת.
הנפש שלנו פוחדת כל כך מהרוע שעלול להיות באדם. מהחייתיות שיכולה להתגלות פתאום. לרוב, אנחנו מסתירים ומוסתרים מהיצרים הפראיים, אבל עכשיו, כשאויבינו גילו אותם בכל העוצמה, יש לנו תפקיד עוצמתי לא פחות: ללחום נגד הרע במלחמת הטוב. לשם כך נפגוש גם את הרוע בתוכנו, כי אם לא – איך נדע מול מה לעבוד?
וככה, נמשיך לסרוק רחוב אחרי רחוב בנפשנו:
אנחנו חשופים לחוסר אונים? עלינו לחפש את כל ביטויי האונים, הכוח, התושייה שהתקיימו בזמן אמת ומתקיימים גם כעת, ולשקף אותם במלוא כוחם.
אנחנו חשופים לפסיביות שנכפתה עלינו על ידי מהלך אקטיבי מפתיע ורב עוצמה? עלינו לדלות כל סימן של אקטיביות שהתקיים למן הרגע הראשון בכל בית בישראל ולסמן כל ביטוי של אקטיביות מאז ועד לרגע זה. עם ילדים זה קריטי – למצוא גם ביטויי פעילות שהתקיימו בזמן אמת וגם מה הם יכולים לעשות עכשיו. לכתוב מכתב, לצייר ציור, להתקשר לחבר.
אבל אולי, המלחמה הגדולה ביותר היא מלחמת האמונה שלנו. היינו בתוך חיבוק אלוקי, שרים "ורוממתנו", עטופים בסוכה שבעה ימים עד שכבר כל-כולנו הפנים את הטוב הזה. ופתאום? זוכרים שדיברו על מאה נרצחים?
החוויה הזו, מערערת יסוד חשוב מאוד בתוכנו. ריבונו של עולם, לאן הלכת? לאן נעלמת? מה קרה פה?
ד"ר שפרה וולגלנטר, פסיכולוגית קלינית, מזכירה לנו שעיקרי אמונה ראשוניים הם עזרה ראשונה לנפש שלנו, שלוחמת כעת:
החושך מסתיר אור
וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר (זכריה יד) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ (ישעיהו יח) – האור עולה מהחושך, וניתנה לנו הזדמנות להיות שותפים להעלאת האור.
"ואדרבה, השפלתו תהיה הגבהתו, בהיותו הופך את החושך לאור, ואת הצלמוות – לנוגה יזריח" (רמח"ל, דרך השם).
אפשר לברוח תרשישה, אבל התפקיד שנשמתך נועדה אליו ימצא אותך במקום אחר.
ואפשר לבחור להיבחר, להבין שיש כאן הזדמנות לגדול ולהעצים את היותך, לשהות, לבטוח בכך שהכל מוחזק. גם הכאב הבלתי נתפס, גם ההתפרקות מוחזקת.
לשהות רגע אחד במקום האמוני הזה, שבו הכאב הוא כאב ולא אמור להיות אחרת, אבל הוא לא רע.
הוא הזמנה, ויום אחד נבין לאן, ולמה, ואיך בדיוק זה השתלשל.
זו אינה מלחמה ראשונה שלנו. מלחמת האמונה. היא נלקחה מאיתנו? אנחנו הולכות לכבוש אותה חזרה. לטהר את סמטאות עזה האפלות.
איך מנתבים נכון חומרים כואבים? מה השם רוצה שנעשה מזה?
את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל? שואל איוב.
– הטוב והרע הם שניהם חומרים.
השם דולה לנו נתונים מדויקים, משאבים פנימיים וחיצוניים, משרטט את מרחב הבחירה שלנו – ואז מגיע החלק שלנו, היחיד שיש לנו עליו מנדט.
ועליו יש לנו מאה אחוז אחריות.
השאלה איזה טוב אנו יכולים לפעול עכשיו – בהשראת הרב אהרן מרגלית – היא שאלת המצפן.
התשובה תשתנה מאדם לאדם וממצב למצב, אבל היא רלוונטית תמיד.
זו יכולה להיות עשייה של השתדלות פיזית,
עזרה לזולת (ובדגש על המעגל הקרוב…),
לגמול חסד עם גופך ועם המערכת הרגשית שלך,
לשאת תפילה או ללמוד משהו.
העשייה המדויקת תביא מנוחת נפש של סנכרון במצב דיסהרמוני. היא תאפשר התלכדות וחיבור במקום פירוק. משבר הוא כמו פטיש – הוא יהרוס או יבנה. אין אופציה להישאר בסטטוס הקיים. ניתנה לנו היכולת להיות חלק מהבנייה.
כיף או קל – לא מובטח,
משמעות, שייכות לאחדות הגדולה מסך חלקינו, העונג שבקשר – יהיו הפרי.
המוח שלנו חווה קשר כעונג מהסוג הגבוה שיש.
כל תענוגי עולם הזה לא ישוו לרגע אחד של אהבת אמת בין שניים,
ופירוד נחווה ככאב ראשוני והעמוק ביותר.
נועדנו להתענג על הקשר עם בורא עולם,
דרך הקשר והחיבורים כאן בעולם.
במרחב הקשר – אפשר לכאוב בתוך זרועות מחבקות.
כאב שלא עוברים אותו לבד – הוא כאב עטוף, ונחווה אחרת.
מרחב הקשר האולטימטיבי הוא בבית המקדש,
ובזמן הגלות – בארץ ישראל, הבית שבו בחר השם להנכיח את סגוליות הקשר.
ומבחינה רוחנית – ההתמקמות שלך בחיפוש המשמעות והחיבור לרצונו, מדליקים אור נצחי בנשמתך ומעלים את העולם כולו איתך (רמח"ל, 'דרך ה").
זה לא יעד סטטי שאליו אמורים 'להגיע' או 'להשיג'. זוהי התכווננות מתמדת של 'פנו אלי'. היכולת לקלוט שהחיבור נחלש, ולחזור אליו. כמו הורה שיוצר קשר של attunement (התכווננות). ההורה המיטיב שבנו מפנה עיניים טובות פנימה, רואה ברוך ואהבה את החלקים הרגשיים, הפיזיים, ושואל: למה אתם זקוקים כעת? רואה את הצרכים והחלקים שבילדים ובאנשים מסביבי, ושואל: למה אתם זקוקים כעת? פונה כלפי מעלה ושואל: איך אתה צריך ורוצה אותי עכשיו?
ההתעוררות מלמטה לסנכרון רצוננו כרצונו, פותחת את האפשרות להרגיש את העיניים הטובות המשקיפות ממעון קודשו מן השמיים בי"ג מידות רחמיו. לחוש ולראות את החמלה והחסד שקיימים תמיד, את הפרספקטיבה הגבוהה של כאב מפלח, צעקה ראשונית כזעקת השופר, והוא מוחזק. הוא מוחזק. הכאב שלנו. מוחזק.
אנחנו רק בעמוד אחד בספר. הוא כואב עד העצם, אבל חכו רגע, זה לא הסוף. הזכות ניתנה לנו להיות שותפים לכתיבת הפרק הזה. כל הדורות הקודמים, החורבנות והתקומות שבכל דור – הגיעו איתנו עד הלום, עומדים איתנו בשערי הגאולה, שכבר פתוחים! ועדיין אין רשות לעבור בהם. כולם נושאים אלינו עיניים בוטחות ומעבירים לנו את לפיד הבחירה בעת הזו שנועדה עבורנו.
נשימה עמוקה לדברים האלו. ועוד נשימה עמוקה, מתכווננת אל רצונו של מי שאמר והיה. נשימה עמוקה וחבוקה. זו המלחמה שלנו.
