זברת פסים ו'סוּפֶּר' בתל אביב, מדי שוטר ומבט קשוח בבני ברק: שלחנו את השחקן עודד מנסטר להחליף זהויות ולתעד מקרוב את השסע החברתי. התוצאה לפניכם
כיכר 'הבימה' לא מסבירה פניה לחסיד תולדות אהרן, באי איצקוביץ' לא מחבבים את כחול-המדים שרק מחפש מניין למנחה: בעיצומה של התקופה המתוחה ביותר ביחסי חרדים-חילונים – שיגר 'משפחה' את השחקן עודד מנסטר להתהלך בלבוש חרדי אותנטי בשדרות רוטשילד ולהיכנס במדי שוטר לבית הכנסת איצקוביץ' ● הוא שרד כדי לרשום את היומן החד ביותר על יחסי החרדים והחילונים בעידן הקורונה
עודד מנסטר
צילום: מנחם קאליש
שלום, קוראים לי עודד מנסטר, ואני הייתי חרדי ליום אחד.
את הרחובות של של תל אביב אני מכיר הכי מקרוב שאפשר. כלום לא זר לי בעיר העברית הראשונה. לא הנוף, לא האוויר, לא האווירה. בטח שלא התרבות שאני חלק מיוצריה.
מה שלא הכרתי וכן היה זר לי ומפתיע עד כאב – זה להסתובב ברחובות המוכרים לי כל כך, בלבוש לא מוכר בכלל. בתחפושת. ולא, לא כזו של שחקן מפורסם או דמות מצוירת מהאגדות. גם לא של פוליטיקאי ערב בחירות. עם כל אלו עוד הייתי מסתדר. אני רגיל.
לראשונה בחיי, הסתובבתי ברחובות תל אביב, בירת החילוניות, מעוז הישראליות – בלבוש חרדי.
יודעים מה? לא שאני מבין גדול בניואנסים התת-מגזריים שמרכיבים את המגזר החרדי הגדול, אבל עורך המגזין ומלוויי החרדים לחשו לאוזניי, כי אני לא הולך להפוך לסוכן ביטוח מבני ברק או אברך סטנדרטי מעיר חרדית סטנדרטית. הם הזהירו אותי מראש, אפילו כמה פעמים, שאני הולך להפוך לדמות השמרנית ביותר על הסקאלה של החרדיות. דמות, שהציבור ממנו אני בא, מזהה אותה כאחת כזו שזורקת אבנים, צווחת 'שאבעס' ו'נאצים' לסירוגין, ומעדיפה לתלות על מרפסת ביתה כרזות בגנות המדינה.
כשהלבישו אותי בלבוש הזברה עם הפסים וחבשו על ראשי את כובע ה'סוּפֶּר' השטוח (כך אמרו לי שקוראים לזה) – ניסיתי לשאול לאיזו דמות אני הופך עכשיו. מה השיוך התת-מגזרי המדויק שלי. הם הסבירו לי שאני הופך מרגע זה לאיש ירושלים, חסיד תולדות אהרן. הסבירו לי שהם לא מצביעים בבחירות, מתנזרים מהמדינה ושומרים ממנה את המרחק הגדול ביותר שאפשר, וכמובן – לא דוברים עברית ונזהרים שלא לקחת תקציבים ו'ביטוח לאומי'.
התחפושת הייתה אמורה להיות מושלמת. האביזרים נסחבו מבית ירושלמי אותנטי, ואריה, העורך, לימד אותי אפילו את זווית אחיזת הסיגריה האופיינית לאלה מבני חסידות הזו. הוא הסביר לי שכשאני ניגש לעוברים והשבים, עלי לשאול אותם באידיש: "הָאסְט אַ צִיגַאר?" כלומר: "יש לך סיגריה?"
אל תצחקו עלי. הרבה זמן התאמנתי ושברתי שיניים עד שהצלחתי להגות את המילה הארוכה הזו – 'תּוֹילְדוֹיס-אַהרְן', כדי שאם ישאלו אותי לאן אני שייך – התשובה תישמע אותנטית. ושלא תחשבו שאני חושב שכל לובשי ה'זברה' הם קיצונים או משהו. ממש לא. אבל זה מין משחק אסוציאציות ישראלי שכזה: חרדי – משתמט. מאה שערים – נאצים. זברה – אבנים.
בדיוק את הסטיגמה הזו – באתי לפצח. אני מאמין בהצבת מראה – נוקבת ככל שתהיה – במטרה, אולי, להוריד את המפלס. אבל כדי לעשות את זה – קודם כל צריך להיכנס לראש החרדי. וכשאני אומר 'לראש החרדי' – אני מתכוון לרובד הפשוט ביותר: לחבוש כובע חרדי וללבוש מעיל ירושלמי עם פסים.
בהתחלה זה היה נשמע לי מוזר ונועז. אני חושב שמרבית עמיתיי לעולם המשחק לא היו מסכימים לקחת על עצמם את המשימה – אבל הבנתי את חשיבות המשימה, הזדהיתי ונרתמתי. החשיבות – להציג נתוני אמת. כאלו שצפים על פני השטח, טבעיים וספונטניים. ללא מגע יד אדם. לא נתונים מעובדים ומהונדסים המועברים באמצעיים טכנולוגיים.
המשימה – לא להיחשף. להיות אותנטי. להיכנס לדמות. ובמידת האפשר, אל תוך הנעליים של הדמות.
אבל המשימה הייתה כפולה: אם האמירה המפורסמת דורשת ש'ברומא התנהג כרומאי', המשימה שלי – ברוח החודש והימים הללו – הייתה לעשות 'ונהפוכו'. בתל אביב – להיות 'צ'אלמער'. בבני ברק – להתהלך כשוטר. לקלוט הכי מקרוב שיש – איך מרגיש חרדי עם כתונת פסים בתל אביב, ואיך מרגיש שוטר בבני ברק.
אם בתל אביב ה'דוס' המצוי נהנה מסטיגמה מעליבה של 'מפיץ מחלות', הרי שבבני ברק השוטר המוסת מפיץ דו"חות ולא אחת זוכה לצעקות. שניהם, החרדי והשוטר, אינן דמויות אהודות במיוחד מחוץ למקום המחיה הטבעי שלהם. ואני, כמו שלמדתי לא מזמן על המדרש שמספר על הצפרדעים במצרים – נעניתי לאתגר וקפצתי דווקא לתוך התנורים הלוהטים של בני ברק ותל אביב.
גילוי נאות? קרקרה לי הבטן. ועוד איך קרקרה. היא התהפכה עשרות פעמים. בתוך הלבוש המוזר לי כל כך – התחרטתי בערך מאה פעמים על שלקחתי על עצמי את המשימה.
זה היה קשוח. קשוח מאוד. אבל מי אמר שהחיים עשויים ממשימות קלילות? לפעמים צריך לחוות את החיים מהצד המורכב והמסובך שלהם – ואולי ככה לסייע בהבאת מזור לחולי החברתי.
לפחות ניסיתי.
'אתה דווקא נחמד'
תחנה ראשונה: כיכר הבימה, תל אביב
לבוש: חרדי, חסיד 'תולדות אהרן'
זאת הייתה שעת צהריים מלווה בשמש חמימה ומשב רוח קל ביום שני השבוע. צעדתי בלבוש החסיד היישר על 'כיכר הבימה' בתל אביב, או בשמה המלא: 'כיכר התזמורת על שם ליאונרד ברנשטיין'. הייתי מאות פעמים במקום הזה בחזות הטבעית שלי – אבל לבוא לרחבת 'הבימה' בהופעה חרדית מלאה, זאת הייתה חוויה לגמרי מוזרה. שלא לומר מביכה.
כמו פטריות אחרי גשם סוער שהתחלף בשמש חמימה – עשרות תל-אביבים מצאו כר נוח ברחבת הכיכר להעביר בו את הזמן. כשנכנסתי לכיכר – יכולתי לחוש את העיניים הננעצות בי ללא רחמים, כמו מאה דקירות של חיסון קורונה. כלומר, לא חשתי בכלום. אפילו הלבוש המסורתי שעלי – הכולל חלוק אפור מתחת לפסים לבנים, כובע 'סופר' ירושלמי, פאות וזקן מתבדרים, ציצית מצמר, מכנס קצר עם שרוך שנקשר באזור הברך, וגרביים שחורים ארוכים – לא הצליח להרים את עיניהם של התל-אביבים לכיווני. האדישות הייתה מוחלטת – עד שהתקרבתי.
הוא ישב שם למעלה במרומי התל המלאכותי, שקוע במכשיר הטלפון שלו, בדיוק כמו עוד כמה עשרות אנשים שסביבו. יום אחד, אולי בפרויקט אחר – אדבר על הבעיה של העידן שלנו: אנשים שאת כל המידע שלהם הם שואבים מתוך המכשיר, שהעיניים נעוצות בו מהרגע שקמים עד הרגע שהולכים לישון, כולל הצצות תוך כדי שינה. ואולי שתי הבעיות קשורות זו לזו – אנחנו תלויים מדי במה שהמכשיר מספר לנו. לא שמים לב לחיים בעצמם.
טיפסתי על התל ו'צנחתי' לידו צניחת חירום. מזווית העין שלי הבחנתי, שמזווית העין שלו הוא הבחין בי. הוא הרים גבה והתעלם. כמו כל השאר ברחבה הזו, פחות או יותר. מכיוון שלא הצלחתי לנחש אילו מחשבות צצות לו בראש – קיבלתי החלטה אמיצה: לפתוח בשיחה.
"יש לך אש?" שאלתי, מנסה לְשַׁווֹת לעצמי את האקצנט הירושלמי שאימנו אותי בו. הוצאתי סיגריה מסוג 'טיים', שהכנתי מראש למצב הזה.
"לא אדוני. אני לא מעשן", ענה בטון של 'השיחה הסתיימה'.
"תודה. מזג אוויר נפלא היום, הא?" אמרתי.
"כן", ענה קצרות. אבל נשמע היה פתאום כי הוא נפתח.
עוד שאלה ושתיים נימוסיות, והשיחה פרצה לפתע לאפיקים שלא ציפיתי. איך להגדיר את זה? פתאום כל התל-אביביות הפנימית שלו יצאה החוצה בשטף שקשה היה לעצור. הוא פשוט היה צמא לדבר.
"תגיד לי, איך אתם מתנהגים? מה זה צריך להיות? כל המדינה מפחדת מקורונה ואתם חוגגים בחתונות המוניות. זה נראה לך בסדר?"
"לא. ממש לא בסדר. אבל תדע לך שלא כולם ככה", ניסיתי להגן על המגזר שעכשיו אני השגריר שלו. ידעתי שאסור לי לפקשש. אני צריך להיראות הכי אותנטי שאפשר.
"לא כולם, אבל הרבה. אתה נראה לי דווקא די נחמד. אני שם לב שהמסכה מכסה אותך טוב. הלוואי שכל החרדים היו כמוך".
בהמשך אשמע מהמלווים שלי שאת המשפט הזה – "הלוואי שכל החרדים היו כמוך" – חרדים רבים רגילים לשמוע.
"יש הרבה נחמדים", עניתי לבר השיח שלי, "אבל התקשורת מעלימה אותם. מעדיפה להבליט את אלו שלא. כלומר, אלו שבעיניה הם לא נחמדים".
"ותגיד", הוא הסתקרן, "מה יש לך להסתובב ככה בעיר חילונית למהדרין?"
האמת היא, שלשאלה הזו לא ציפיתי. לא התכוננתי אליה. פאשלה. אז שלפתי.
"האמת, אני חוזר בתשובה. אתה רואה את הבניין הזה ממול? הייתי גר כמה רחובות אחריו".
האיש היה בהלם.
"אתה נראה בחור טוב. חבל שלא כולם כמוך. אתם החרדים צריכים ללכת בדרך הישר. אתם תשמרו על עצמכם ואנחנו נשמור על עצמנו".
"תגיד", שאלתי, "היית פעם בבני ברק?"
"כן. שלוש פעמים. כלומר, פעם אחת שהייתה ראשונה, אחרונה ויחידה. לא מתקרב יותר למקום הזה".
"למה? עשו לך משהו רע?" ניסיתי להבין.
"ועוד איך. אבל עזוב. אני אומר לך, אולי אין גדר בין תל אביב לבני ברק – אבל יש מחסום. מחסום רציני. ותשמע לי, קשה מאוד לפרק את המחסום הזה".
השיחה הסמי-אמוציונלית נקטעת כשהטלפון שלו צלצל. הוא התנצל, הבהיר שהיה שמח להמשיך ושאני דווקא 'חרדי נחמד'. נפרדתי ממנו לשלום וכבר חיפשתי את האובייקט הבא.
תאונה חברתית
הם ישבו סביב שולחן עגול. שלושה. איך להגדיר אותם? היפים כאלה, או משהו בסגנון. התיקים שלהם מונחים ברישול על הרצפה, והם עסוקים בשיחה קולנית. התקרבתי לכיוונם בזהירות. התיישבתי על המקום היחיד שנותר פנוי.
"יש לכם אש?" זרקתי את משפט הפתיחה האולטימטיבי. הרי מה יש בימים האלה בינינו – החרדים והחילונים – אם לא אש גדולה, גדולה מדי?
"בכיף, אחינו", זעו באי-נוחות. "למה לא?"
מסתבר שהם עוד לא הפנו את מבטם אלי. שמעו את הדיבור, אבל לא ממש שמו לב לפרצוף. כי אם כן, אני ממש לא בטוח שעדיין הייתי 'אחינו'.
כבר מהדקה הראשונה נראה היה שהולכת להתפתח כאן שיחה מעניינת ומלאת תובנות. הכנתי את עצמי ל'גרוע מכל'. כלומר, לזה שהם יגידו שהם אוהבי חרדים מושבעים ואולי אפילו שהיו פעם חרדים בעצמם, או לפחות שיש להם סבא חרדי. אבל בדיוק אז הם הבחינו בצלם שהתלווה אלי מטעם מערכת 'משפחה'.
"בוא, בוא רגע", הם צעקו לעברו בהיסטריה. "תמחק מיד את התמונות שלנו".
מפה לשם, ולמרות שהצלם הוכיח להם כי הוא מחק את תמונותיהם, קם לפתע הגבוה שבחבורה וקרע באחת את המסכה הנחמדה שעטה על פניו רגע קודם. הוא הרים את הסקטבורד שהיה טמון עד אז תחת רגליו והרים אותו לעבר הצלם בתנועה מאיימת. "הרגשת פעם סקטבורד על הפרצוף ש'ך? עוף מפה. אתה לא רצוי כאן".
הצלם, אני צריך לומר, הוא חרדי. לא בעל חזות כמוני, אבל כיפה גדולה, זקן וציציות. האם זה תרם לקבלת הפנים העוינת במפגיע? אין לי מושג. אבל נעים זה לא היה.
הוא הפנה את מבטו הזועם לעברי, ונפרד לשלום: "וגם אתה".
וואו, לא קל להיות חרדי, הרהרתי בשקט. ועוד יותר לא קל להיות חרדי עם מצלמה. בטח לא ב'כיכר הבימה'.
התנצלתי על ההפרעה. מיהרתי להתרחק, אפוף מחשבות.
- ●●
התלבטתי אם למשוך אם תשומת ליבם של שני צעירים שנשענו על גזע עץ וצרכו חומר בלתי מזוהה. ההתלבטות לא ארכה זמן רב. הם משכו את תשומת הלב בעצמם.
"היינו מציעים לך, אבל אתם החרדים שמחים גם ככה כל הזמן. אתם לא צריכים אביזרי עזר". הוחמאתי.
נכון – עניתי בשמחה – כשיש אמונה יש שמחה.
"אשריך, רבנו", צחקו במבוכה. זה היה קצת אור באפלה. איך שמעתי עשרות פעמים במהלך היום הזה? לא כל החרדים אותו דבר. מתברר שגם לא כל החילונים.
רגע מרגש נוסף נרשם כאשר בחור בשם גל התקרב לעברי מיוזמתו, מצידה השני של הכיכר. הוא תפס אותי ליד הפסל 'התרוממות' של מנשה קדישמן וביקש להניח תפילין. הייתי נבוך: "מצטער, לא הבאתי איתי תפילין", אמרתי. התפתחה שיחה. הוא סיפר לי שהוא בוגר של מלחמת לבנון השנייה שבה איבד כמה מחבריו לפלוגה. "מאז, כל פעם שאני רואה דוֹס – אני משתדל לבקש ממנו תפילין".
משהו במבט שלו היה אנושי מאוד, ומעודד מאוד. לא הכל שחור.
תחנה שנייה: שדרות רוטשילד
לבוש: חרדי, חסיד 'תולדות אהרן'
כשהייתי ילד, אני זוכר משיעורי התנ"ך את הפסוק שתמיד ריגש אותי – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". טוב, זו לא ירושלים – אנחנו בתל אביב שנדמית לא אחת כניגוד הגמור והקוטבי שלה – אבל מראה של ילדים משחקים בשלווה אחרי חודשים ארוכים של הרחקות חברתיות – זה בכל זאת מראה אוניברסלי ומלבב, לא משנה אם הילדים חבושי כיפה או לא.
הם מילאו את הדשא בשדרות רוטשילד, קבוצות קבוצות, בישיבה מזרחית. נהנו מהרוח הקלילה שנשבה עליהם ישירות מהעצים. שילבתי את ידיי לאחוריי – עוד תנועה צ'אלמערית שאנשי 'משפחה' אימנו אותי בה בטרם יצאתי לדרך – כופפתי מעט את הגב ופסעתי מעדנות לאורך השביל. איך אמר לי אהרן? "ככה מטיילים ברחוב מלכי ישראל בשבת אחרי הצ'ולנט". קניתי.
התגובות – אני חייב לומר – היו קיצוניות להחריד. נעיצות עיניים חודרות – לצד התעלמות מוחלטת. אין אמצע. רק שחור ולבן. עם עדיפות ללבן כמובן.
אם יש לי אי אלו זכויות בשמים – אני מקווה שהן לא נוכו מהניסים שרדפו אחריי במהלך הצעידה בשדרה. מבלי משים, כנראה מרוב בלבול וניסיון להתרכז בדמות שאני מגלם – פסעתי בטעות על השביל השמאלי, שמיועד לרוכבי אופניים. מוזר שלא שמתי לב לסימונים הרבים על השביל. יש מצב שאני כבר עמוק בתוך הדמות שלי?
רק כדי לשׂבר את האוזן, ללכת על מסלול אופניים בתל אביב – מסוכן הרבה יותר מלצעוד על פסי הרכבת הקלה בירושלים. ההקפדה כאן על ההפרדה, בעיר שמתהדרת בהיותה בירת האופניים, עם מיזמי תל-אופן והשכרת אופניים בכל פינה – היא כמעט ברמה של דת. הייתי אומר: לצעוד כהולך רגל על שביל האופניים בשדרות רוטשילד – זה כמו להיקלע עם מכונית בשבת לרחוב מאה שערים.
ואני, החרדי המצוי והלא רצוי, הצלחתי להרגיז את הרוכבים שחלפו על פניי במהירות של כמה קמ"ש טובים. "הלו, זה שביל אופניים, זוז מכאן מהר", צעק אחד מהם את התגובה הכי עדינה מבין שלל התגובות שנזרקו לעברי.
רציתי לענות להם ששביל האופניים היחיד שאני מכיר מירושלים הוא גם שביל הכניסה לבניין, ושינסו בבקשה להבין אותי, אבל לא בדיוק היה למי לענות. הם כבר הרחק בשדרה הבאה. עברתי לצד השני והבטוח יותר – השביל להולכי הרגל.
אני לא לגמרי בטוח שזה טון התגובה שהייתי מקבל אילו הייתי פוסע בטעות על שביל האופניים – בחזות הרגילה והיומיומית שלי. מסתבר שיש תגובה מיוחדת ששמורה למי שנראה שונה ואחר.
מה שתסכל אותי יותר מכל, זו העובדה שתמיד ימצאו משהו. מסכה, הליכה על השביל הלא נכון. כשאתה שונה – אתה שונה.
משום מה חשבתי לרגע, שתל אביב של שדרות רוטשילד רגועה ונחמדה יותר מתל אביב של כיכר הבימה, למרות שהמרחק ביניהם לא עולה על מטרים ספורים. אבל אז ציפתה לי הפתעה לא נעימה בכלל.
משחק הכיסאות
השדרה זרועה כיסאות נמוכים עם משענת שכובה, כמו בחוף. התיישבתי על הכסא הריק הראשון שראיתי. רציתי להישען לרווחה ולספוג לתוכי את האוויר הנאור והמכיל של תל אביב, אבל בדיוק אז, הבחור עם השיער הארוך שהתבדר לו ברוח החופשית של תל אביב, שישב בכיסא הסמוך – קם בבת אחת על רגליו כאילו שמע אזעקה עולה ויורדת. הוא עזב את המקום בזריזות מתריסה. כאילו הייתי איזה מפיץ מחלות מוסמך.
מסתבר שהתבדיתי.
מולי הופיע אדם בסביבות גיל ארבעים, שאחז בידו רצועה ארוכה. אל הרצועה מחובר היה כלב שחור, קטן ממדים. חיכיתי שיחלוף על פניי.
"סלח לי, איך מגיעים ל…?" זרקתי לעברו.
"תמצא לבד", הפטיר תוך כדי הליכה, מבלי לשמוע אפילו לאן… הסתובבתי לאחור, בניסיון להבין ממה נבע היחס המתנכר. הבנתי מיד – כלב שחור עבר בינינו.
ואז ראיתי את הבחור החייכן על הדשא. הוא היה שקוע בשיחה ערנית, וכנראה – לפי תנועות הידיים – גם מאוד חשובה. אז אולי יש מקום לסנגר. איך אומרים אצל החרדים? "לדון לכף זכות". אולי ההתעלמות הייתה בגלל השיחה החשובה.
החלטתי לגשת אליו בכל זאת. בתקווה שהכלב החום-בהיר הענק לא יכעס על שאני מעז להפריע להם בשיחה.
גם לאחר שנשכבתי לצידו כשכף ידי תומכת בראשי, הוא לא הפסיק את החיוך. די היה לי לשמוע את ה'שלום' שלו ולהבין את החיוך המוזר גם לאחר שהוא ראה אותי. היה לו מבטא כבד. הוא 'חוצניק'. הוא מאמריקה.
השיחה בינינו זרמה באנגלית רהוטה. הבחנתי בפליאה על פניו.
"מנין לך אנגלית כל כך טובה?"
"מהבית", אמרתי. הוספתי שאימי מקנדה במקור ובבית דיברו באנגלית.
בלי משים, הרמתי את ידי והתחלתי ללטף את הכלב, שבאורח פלא היה גם הוא חייכן ואדיב.
"וואו, אתה נוגע בכלב? מותר לכם? זאת לא חיה טמאה?"
"אתה צודק", התבדחתי. "טמאה לגמרי. לפי כל הדעות והשיטות. אין בזה אפילו מחלוקת אשכנזים וספרדים. אבל גם כלב הוא יצור שהבורא ברא".
המשכנו ללטף ולגלגל את השיחה באנגלית על הדשא בשדרה בעיר העברית הראשונה.
קרובים רחוקים
על ספסל הרחוב בשדרה ישב אדם דתי, עם מעיל עור חום, שכיפה סרוגה ושחורה לראשו. לא בדיוק הצלחתי לנחש איך תהיה התגובה שלו כשאתיישב לידו. מצד אחד – הוא גם דתי. אבל מצד שני – אני חרדי.
"התל-אביבים השמאלנים האלה עוד יהרסו את המדינה", הוא פתח בנאום בחירות. כמו חיפש את האדם שאיתו ימצא שפה משותפת ומזדהה.
אהה, נכון. בחירות. איך לא חשבתי על זה קודם? בחירות זה זמן טוב להרגיש מאוחדים. או מפולגים. תלוי ליד מי יושבים.
נאומו הלך והתארך. הסתכלתי עליו. הוא היה מאושר. סוף סוף מצא מישהו שחושב כמוהו – שאמנם אולי לא תולה את דגל ישראל, ולא ממש עומד בצפירה, ולא שומר על ההנחיות, ואולי זורק אבנים על שוטרים – אבל היי, בעד ביבי!
הייתי חייב להמשיך בדרכי. נפרדתי ממנו בברכה ופירקתי את הקואליציה שהאדון הנכבד כבר הקים. בעיני רוחו לפחות.
- ●●
השדרה נגמרה ולפניי צומת גדול. סליחה, השדרה לא נגמרה, היא ממשיכה מעבר לכביש. כשהירוק ברמזור יחליף את חברו האדום, אחצה את מעבר החציה הארוך, ואגיע אל הגדה השנייה של השדרה. פתאום חשבתי, שמעבר החציה הארוך הזה, הוא הזדמנות נהדרת לבחון את התגובות השקטות. אלו של האנשים שאפילו לא יצעקו לעברך 'דוס' או משהו בסגנון.
ירוק. אני מתחיל לפסוע על גבי מעבר החציה שהזכיר לי במשהו את כתונת הפסים שאני עוטה לגופי. עיניי מתכווצות, כדי שהבאים מולי לא יבחינו שאני ממקד עליהם מבט. לפחות שלושה אנשים נקלטו לי באישון.
מרגע שהחלו לחצות – הם לא הסירו ממני את מבטם, וככל שהתקרבו אלי הלך פיהם והתעוות במין עווית כזו של דחייה. מעניין מה חלף בראשם ברגע הזה. או שפשוט מחשבותיהם קפאו למראה החייזר הדוסי שיצא מהמסך בסלון שלהם ואשכרה הופיע מולם בגרסת המציאות הלא וירטואלית והגיע להטיל את אימתו על אזרחים שלווים.
חציתי את כל המעבר והגעתי אל קו הגמר. טוב, לא בדיוק קו הגמר, בסך הכל אל צידה השני של המדרכה. מה גם, שאין כאן שום תחרות ולא נרשמו מנצחים. אבל בכל זאת, חשתי בתחושת הפסד מסוימת. שתי ערים – בני ברק ותל אביב – שהמרחק המפריד ביניהן הוא לא יותר משני קילומטרים ועשר דקות נסיעה, אבל הן מתנהגות כמו שני עולמות. כל כך קרובות וכל כך רחוקות.
תחנה שלישית: רחוב רבי עקיבא, בני ברק
לבוש: שוטר במשטרת ישראל
זאת הייתה שעת בין ערביים בעיר החרדית. הרחובות של בני ברק עמוסים לעייפה. לא שתל אביב היא עיירה פסטורלית למרגלות הר תבור, אבל קשה להשוות בין ההמולה בבני ברק לשאון השקט של תל אביב. אם באחרונה מסתכמת עובדת היותה עיר גדולה בפקקי תנועה כבדים ומצוקה אדירה של מקומות חניה – הרי שבבני ברק נתקלתי בגורמים נוספים המצדיקים את היותה עיר עמוסה, עיר ללא הפסקה באמת.
מה לא היה שם… עומסי תנועה, צפירות עצבניות, מדרכות צפופות, אופנועים, אופניים וקורקינטים, לצד עגלות תינוקות, עגלות קניות ומקבצי נדבות. הכל מתערבב ביחד. לחשוב על קיתונות הזעם שנתקלתי בהם ברגע שרגל אחת שלי גלשה בטעות לקצה של שביל האופניים בתל אביב, ולהשוות את זה לבליל הרוכבים, הולכי הרגל, דוחפי העגלות ונוסעי הקורקינטים על אותה מדרכה בני-ברקית צפופה – ולהבין את התהום החברתית בקליפת אגוז. זה בלתי ניתן לגישור.
רמקולים ניידים על גלגלים כרזו על לוויה של אחד בשם 'מתן בסתר'. בטח אדם חשוב שכל העיר צריכה להגיע ללוות אותו. או שבכלל ערבבתי בין כמה רמקולים. אין לי מושג. רק רשמתי לעצמי בצד לזכור לשאול אחר כך מי זה ה'תַּתּ' הזה שכולם אוספים בשבילו כסף.
את בגדי הצ'אלמער החלפתי כבר בתל אביב. אל בני ברק נכנסתי במדי שוטר בעל מבע קשוח, רוכב על אופנוע. הצעקות שנורו לעברי כשעצרתי בכמה רמזורים אדומים – סייעו לי להיכנס היטב לדמות שאותה אני מגלם. ככה ייעשה לשוטר אשר החרדים לא חפצים ביקרו.
כאן אני מגלה את צידו השני של השסע החברתי. רק שבבני ברק הכל סוער וישיר יותר, לא מתחפש למנומס ונאור. הכל בפרצוף.
ליתר ביטחון לבשתי את המעיל שיסתיר קצת את המדים. לפחות כל עוד אני לא במשימה העיתונאית – אני לא צריך להזמין לעצמי צרות.
ירדתי מהאופנוע במקום המפגש המסוכם – בית הכנסת איצקוביץ'. כאן – כך הבנתי – זו המקבילה הבני-ברקית לכיכר הבימה התל-אביבית (מן הסתם העורך יוסיף 'להבדיל'. אז הנה, חסכתי לו את העבודה).
"אל תדברו איתו", נשמע הלחש בין הסקרנים שהתגודדו סביבי. "יש איתו צלם שמתעד הכל". אין ספק, חושים מחודדים יש לבני-ברקים. מתחבר להלצה ששמעתי פעם על נפוליון שהגיע פעם למקווה בעיר חרדית כדי למשש מקרוב את הדופק, ואז מישהו לחש לו בשקט: "תיזהר, נפוליון נמצא פה".
'זהירות, שוטר וצלם'
כשמדובר בשוטר שמסתובב בעיר – החושים של הבני ברקים נדרכים, הרבה יותר מהחושים הנדרכים של תל אביבי שנתקל בחסיד 'תולדות אהרן' בשדרות רוטשילד. בטח ובטח בשוטר שיש איתו צלם. כאן אני נתקל במשולש הקונפליקטים שמלווה אותנו בשנה האחרונה – משולש שבו משחקים התקשורת, המשטרה והחרדים. אני – בתפקיד השוטר. הצלם שמאחוריי (למרות חזותו החרדית) – בתפקיד התקשורת. ובני ברק בתפקיד העיר החרדית שמארחת נתח נכבד מהתאונה החברתית הזו.
השנה המורכבת שעברה על בני ברק בכל הקשור ליחסיה עם המשטרה – נתנו את אותותיה גם ביחס שאליו זכיתי ברחובות העיר. אם בתל אביב גברה ההתעלמות על ההתייחסות, כאן, קשה היה למצוא את ההתעלמות. אין אחד כמעט שלא הגיב. מי במבט, מי בהטרדות ומי בתגובות קולניות. וזה, אגב, לא בהכרח לא-חיובי.
לפחות התייחסו.
על דש חולצת המדים שלי נכתב השם דוד רובינשטיין. זה מה שהשיגה סוכנות ההלבשה בתל אביב, ששירותיה נשכרו על ידי מערכת העיתון.
חבשתי את כובע השוטר והתחלתי ללכת. לאן? לא ממש מוגדר. פשוט הלכתי. יותר מזה לא היה צריך. בניגוד לתל אביב, כאן לא צריך לפנות לאנשים כדי לזכות בתשומת לב.
עברתי בסמוך לחנויות הרחוב והצצתי פנימה. המוכרים נדרכו. אף אחד מהם לא נתן לי להשלים את הדרישה: שימו מסכה בבקשה. רק אמרתי 'שימו' והמסכה עלתה באמצעות הניווט של הקול שלי וכיסתה את פיהם.
גם המוכר בחנות הפלאפל לא היה צריך יותר מזה. תור ארוך של דורשי מנה, חצי מנה, לאפה וכדורים בתפזורת – השתרך מאחוריו. חלקם עם מסכה כמו שצריך, חלקם עם חצי מסכה, חלקם בלי. כמו בתל אביב, אגב: גם שם לא כולם היו עם מסכה. אני נגד הכללות בעניין הזה.
ההמולה שהייתה סביב המוכר – הפריעה לו לשמוע מה בדיוק ביקשתי ממנו, אבל ברגע שהוא ראה את שפתיי ממלמלות, הוא הניח את הפיתה עם הטחינה והרים את המסכה מהסנטר. דקה לאחר מכן, כשהקרבתי שוב אל חנות הפלאפל – שמעתי אותו צועק על אחד העובדים: "אתה לא מבין שיש פה שוטר? אתה רוצה שנחטוף קנס עשרת אלפים שקל? שים כבר את המסכה ואל תתחכם!"
הוא שם לב שחזרתי. "אדוני השוטר", שאל שאלת קיטבג, "אם אני ליד הצ'יפסר אני גם חייב מסכה?"
לא ידעתי מה לענות. לך תסביר לו שאני לא באמת שוטר. אני בניסוי חברתי מטעם 'משפחה'.
הניגודיות הזו מדהימה. מגיבים בעצבנות יתר ובחוסר סובלנות – אבל גם מכבדים. הנימוס הבני-ברקי שונה לחלוטין מהנימוס התל-אביבי – מה גם שכאן קיים גם מרכיב החשש מקנס והסתבכות עם החוק – אבל בסוף, כל אחד מנסה להיות נחמד על פי דרכו.
וואו.
תחנה רביעית: בית הכנסת איצקוביץ', בני ברק
לבוש: שוטר במשטרת ישראל
"מנחה, מנחה", צעק רמקול אנושי מבעד ללוחות העץ הישנים שמשמשים בתור הקיר של בית הכנסת. שילוב של אתר בנייה וסוכה שלא מתפרקת. נכנסתי.
את המתח שגאה באוויר עם כניסתי – היה ניתן למשש באוויר. בשנייה אחת התחלפה האווירה ונעשתה מתוחה. אנשים ניגשו במרוצה לעבר אנשים אחרים ולחשו לעיניהם דבר-מה. לא שמעתי את הלחישות, אבל יכולתי לנחש בקלות: התגובה ללחישות הללו הייתה אחידה: כולם ייצבו את המסכה על פניהם.
התגובה הראשונית לה הייתי עֵד הייתה המהירות, או יותר נכון – האוטומטיות, שבה המסכה התייצבה על פני המתפללים. רציתי לעמוד ולהתפלל משהו מתוך ליבי על 'שים שלום בינינו' או משהו דומה, אבל הנשיפות בעורפי הלכו והתגברו. הבנתי כי מוטב שלא אעמוד על מקום אחד.
נכנסתי לתוך אחד מחדרי התפילה. פתחתי סידור. רציתי להשתלב בתפילה.
עכשיו כבר שמעתי ממש את הלחשושים. "תיזהרו, יש פה שוטר". לא זוכר שהרגשתי אי פעם כל כך בלתי רצוי כמו כאן. הנוכחות שלי פשוט מעיקה.
כמעט מהומה בתפילה
"בסך הכל באתי להתפלל", אמרתי למישהו שסקר אותי במבט חצי מפוחד, חצי עוין ומתעב. הוא קרב אלי כממתיק סוד: "עדיף שתעזוב את המקום. זה לא הזמן להתפלל פה עם מדים. הכל מתוח". אחרים החמיצו פנים. "אתה לא שייך לכאן וחבל שיתפתח בלגן", נימק זאת מישהו אחר בקוקטייל של טוב טעם ומרירות.
הרגשתי בלב-ליבו של השסע החברתי הבוער. אילו מישהו בכאפייה ומראה בדואי היה נקלע לכאן (לא בפורים) – הוא היה מרגיש הרבה יותר בנוח מכפי שאני הרגשתי כאן במדי השוטר. אני מדגיש: לא הערתי לאיש, לא על מסכה ולא על התקהלות. הדגשתי שאני רוצה להתפלל. לא ממש זכיתי לקשב.
השסע הזה הכאיב לי. במידה מסוימת – יותר מהתגובות המנוכרות בתל אביב.
את התכנון המקורי להסתובב בכל חדרי המבנה הזה – זנחתי. לא רציתי לעורר פרובוקציה. העדפתי לצאת. אם חלילה יקרה משהו, עדיף שזה יקרה בחוץ. להפריע לתפילה – זה ממש לא בתכנון שלי, בטח לא של 'משפחה'.
בסך הכל רצינו למשש את הדופק החברתי – בשני הצדדים של המתרס.
- ●●
עמדתי בצומת הסואן של פינת הרחובות רבי עקיבא והרב שך, ברמזור האדום. מולי, בחנות הבגדים והצעצועים, הבחנתי באברך שביקשתי ממנו אך לפני דקה ללבוש מסכה. לא הייתה לו אחת כזו. הוא מיהר לרכוש בחנות.
אבל אז התקרב אליו מישהו ולחש באוזנו משהו. הם קרבו אלי בצעדים בטוחים. יותר מדי בטוחים. "אפשר לראות את תעודת השוטר שלך?"
נתפסתי. לא פראיירים הבני-ברקים.
הירוק ברמזור נחלץ לעזרתי. עברתי בצעדים מהירים כמי שאץ למשימת הביטחון הבאה, ודהרתי עם האופנוע שלי, הכי רחוק שאפשר.
