שבעת המינים

שבעת פלאי ארץ ישראל

במה נתייחדו שבעת המינים, מדוע נחלקו לשתי קבוצות ומדוע הביאו המרגלים רק את הפירות מהקבוצה הראשונה? הכרות קרובה יותר עם הפירות ותכונותיהם – נותנת הסבר לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל

קיץ שנת תרס"ו (1906). החוקר אהרון אהרונסון[1] עשה את ההכנות האחרונות שלו למסע אל עבר הר החרמון. הוא ידע שכל העולם המדעי מחכה בכיליון עיניים לתוצאות מחקרו, היכולות לשנות את פני חקלאות העולם כולו.

כבר עשרות שנים שבוטניקאים בכירים טוענים שהמקור של כל זני החיטה בעולם הוא מארץ ישראל, ומשם היא נפוצה לעולם כולו. על פי העדויות נראתה חיטת הבר הקדמונית לראשונה, עשרים שנה קודם לכן על פסגת הר החרמון.

אם אכן יצליחו למצוא את אותה חיטה קדמונית מימי בראשית, יוכלו להכליא אותה עם זני החיטה המבויתים ובכך לגרום למהפכה עולמית, שכן החיטה המבויתת רגישה מאוד למזיקים רבים הפוגעים בה קשות. אבל אם יצליחו למצוא את 'אֵם החיטה' ששרדה בטבע מול מאות מזיקים שונים במשך אלפי שנים, יוכלו להכליא אותה עם זני החיטה הקיימים ובכך להפוך אותם לזנים עמידים בפני מזיקים רבים.

חיפושים דקדקניים אחרי החיטה המסתורית שנערכו בכל רחבי יבשות העולם העלו חרס. היא לא נמצאה בשום מקום על פני הגלובוס.

באותו בוקר הוא יצא עם ידידו מ' ברמן לסיור בינות למדרונות ליד בית הקברות של ראש פינה, ואז לפתע היא הופיעה מולו, בינות לעשבים השוטים צצה לה חיטת הבר במלוא תפארתה.

התגלית עשתה רעש עצום בעולם והייתה לאחת מן התגליות הבוטאניות הגדולות של המאה העשרים.

מה שאהרונסון וחבריו לא ידעו הוא, שכבר קדמונינו אמרו, שעיקר החיטה הוא מארץ ישראל ואפילו קבעו את נוסח ברכת הלחם בהתאם לכך.

ארץ ישראל מקור החיטה

החיד"א ב'שיורי ברכה' (או"ח סימן ר"ג אות ב') שואל, מדוע על פרי האדמה אנו מברכים 'בורא פרי האדמה', אבל על הלחם העשוי מן החיטה אנו לא מברכים 'המוציא לחם מן האדמה' אלא 'המוציא לחם מן הארץ'? ומבאר, שהסיבה לכך היא, מכיוון שברכה זו תוקנה בשבחה של ארץ ישראל וכוונת הברכה היא שהקב"ה הוציא את הלחם מן ה'ארץ' בה"א הידיעה, דהיינו ארץ ישראל.

גם הגאון מווילנה ב'אדרת אליהו' (פרשת בראשית) מבאר כך, ומוסיף שכל העולם ניזון מכוח ארץ ישראל, ומכיוון "ששבעת המינים יונקים מארץ ישראל"[2], לכן גם בברכה אחרונה של שבעת המינים, ברכת מעין שלש, אנו מזכירים את הלשון "על הארץ ועל המחייה", ובברכת המזון על הלחם אנו מזכירים "על הארץ ועל המזון".

לא לחינם מצאה החיטה את מקומה בראש שבעת המינים שבהם השתבחה ארצנו. החיטה היא המזון החיוני והמזין ביותר של רוב תושבי העולם, ויש בה את מרכיבי המזון העיקריים הדרושים לאדם.

פירות רבים וטובים גדלים בארץ ישראל, אולם התורה הדגישה במיוחד את ייחודיותם של שבעה מינים: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון. ארץ זית שמן ודבש (-תמרים). ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה" (דברים ח', ז'-ט').

ממצאים ארכיאולוגיים מן התקופות הקדומות מעלים, שארץ ישראל הייתה מבורכת בגידולים מרשימים, פירות רבים בויתו לראשונה בתחומי ארץ ישראל לפני אלפי שנים.

ביות של פרי, פירושו שאֵי שם בהיסטוריה מצאו בני האדם סוג פרי מסוים הגדל פרא בשדות הבר, והחלו לגדל אותו בצורה חקלאית מסודרת, על ידי זיבול גיזום וטיפול אגרונומי לאורך שלבי הגידול, דבר שהוביל לייצור הרבה יותר נרחב של אותו זן ואף גרם לשינויו הגנטי.

המעניין הוא, שהממצאים מראים שלפחות שישה מתוך שבעת המינים בויתו לראשונה בהיסטוריה בארץ ישראל ובסביבתה.

השרידים הראשונים של הפירות הללו נתגלו דווקא באזור שבו הם מאוד לא היו צפויים להימצא – אזור בקעת ים המלח ובקעת הירדן[3].

מסתבר, שלמרות שכיום זהו אחד מן המקומות הקשים ביותר לגידול יבול חקלאי מגוון, בתקופת האבות היה זה המקום האידיאלי לגידולים חקלאיים מסוגים רבים.

הממצאים הארכיאולוגיים מעלים ממעמקי האדמה את המובא כבר בתורה על אודות ערי כיכר הירדן: "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער" (בראשית י"ג), וכן מובא באיוב: "ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש".

סדום עמורה וחברותיהן היו משופעות בכמויות גדולות של מים שהגיעו מן הירדן ומנחלים רבים שזרמו בסביבה בשפע רב, החקלאות באזור זה הייתה מן המפותחות בעולם ומשם "יצא הלחם", כלשון איוב, לכל אזור המזרח התיכון.

הידע הבוטאני הייחודי שפותח בכיכר הירדן היווה אוצר של ממש, ואנשי סדום לא רצו לחלוק את רזי המקצוע שלהם עם אף אחד. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שאמרו: "אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלנו, אלא הרי מזון יוצא מאצלנו… בואו ונְשַׁכַּח תורת רגל מארצנו" (מכילתא דרבי ישמעאל וספרי).

את אֵם החיטה כפי שראינו, מצאו רק בארץ ישראל. שרידים קדמונים של שעורה מתורבתת נמצאו באזור 'נתיב הגדוד' שמצפון לים המלח. המחקר העלה שהשעורה הייתה הדגן העיקרי של בקעת הירדן ושל כל המרחב שמסביב החל מראשית ימי האנושות.

השעורה התרבותית הראשונה נמצאה כפי הנראה באזור התבור[4].

השימוש בענבים לייצור יין החל ללא ספק במזרח התיכון אלפי שנים לפני שהגיע לאירופה. בחפירות שנערכו בתל יריחו ובתל לכיש נמצאו גלעיני ענבים בני יותר מ-5,000 שנה, כלומר, עוד בימיו של אדם הראשון או סמוך לכך. אחת העדויות הראשונות לגפן מבויתת נמצאה בצפון בקעת הירדן, באזור ים המלח וכן בערד.

רש"ר הירש על הפסוק 'ארץ זית שמן' מבאר, שלשון זו היא, מכיוון שמקור הזית הוא מארץ ישראל, ומביא שם את מחקרו של החוקר לורנץ אוקן, המוכיח שארץ ישראל היא המולדת העיקרית של עץ הזית ומשם הועבר ליוון ולשאר ארצות העולם.

ואכן, הממצא העתיק ביותר בעולם של 3 גלעיני זיתי בר נתגלה בארץ ישראל ליד גשר בנות יעקב, והממצאים הראשוניים של ביות הזית, נמצאו גם הם בארץ ישראל בתולילאת א-גסול, הנמצא בקצהו הצפוני של ים המלח, גם הם מן התקופה שלפני כ-5,000 שנה לערך. ספלולים חצובים בסלע לעצירת שמן מראשית ימי האנושות נתגלו בנחל אורן שבכרמל, כשלידם נמצא בור איגום לאסיפת השמן.

שרידי קליפות וזרעי רימונים נחשפו בחפירות גזר מלפני כחמשת אלפי שנה, וכן ביריחו, במצדה, בעין גדי ועוד.

תאנים מפוחמות מראשית ההיסטוריה נתגלו באתר הגלגל שבעמק הירדן, וזרעים נוספים נמצאו בכמה תילים נוספים באזור.

רק לתמר אין עדויות לביותה בארץ, הממצאים הראשונים לביותה לראשונה נמצאים באזור בבל ואוּר. בכל אופן, בעת חציית בני ישראל את הירדן עצי התמר כבר פיארו את מרחבי הארץ, כפי שאנו מוצאים בדברי התורה המתארת את משה המשקיף אל הארץ מפסגת הר נבו משם ראה: "את הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער". תמרים גם היוו את אחד הבסיסים לכלכלתה של הארץ בתקופה ההיא.

ארץ שבעת האקלימים

אם נצא למסע בארץ ישראל ממרומי הר החרמון הקפואים עד לשיפולי הנגב הלוהטים, ניווכח בכך שיש בארצנו הקטנטונת כמעט את כל סוגי האקלימים הקיימים בעולם, וכידוע כל אקלים מאפשר לגדל בסביבתו סוגים מסוימים של צמחים בעוד אחרים לא יצליחו לשרוד בקרבתו. לכן, ייחודיותה של הארץ היא בכך שניתן לגדל בשטחה המורחב כמעט את כל סוגי הגידולים העולמיים.

החיטים, השעורים והתמרים זקוקים לאזורי גידול חמים, ולעומתם הגפן והזיתים מתאימים לאזורים יותר קרים, וזוהי מעלתה של הארץ המגדלת את כל הסוגים יחדיו.

הגמרא במסכת בבא בתרא מביאה ברייתא, המפרטת את הבעייתיות הזו: "רוח צפונית יפה לחיטים בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שיינצו, ורוח דרומית קשה לחיטין בשעה שהביאו שליש ויפה לזיתים בשעה שייניצו, ואמר רב יוסף ואיתימא מר זוטרא ואיתימא רב נחמן בר יצחק וסימנך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. האי מרבי דידיה והאי מרבי דידיה (ב"ב קמז.). דהיינו, שעל מנת שנזכור איזו רוח מועילה לכל דבר, נראה מה היה המצב בבית המקדש. שם היה מוצב השולחן הטהור בצד צפון ועליו לחם הפנים, והדבר רומז לכך שרוח צפונית טובה לחיטים, ואילו המנורה שהודלקה בשמן המופק מן הזיתים הייתה מוצבת בדרום, רמז לכך שרוח דרומית טובה לזיתים. רואים מכאן, שלמרות שמה שמועיל לדבר אחד מזיק לשני, בכל אופן שניהם גדלים ומתרבים בארץ כמו שצריך וזהו שבחה הגדול.

תו תקן בינלאומי

רש"ר הירש מביא בביאורו על התורה (דברים ח', ח') עוד ממצא מעניין על אודות שבעת המינים.

הגמרא במסכת ברכות (מא.) מביאה, שבכל פרי מפירות שבעת המינים אנו משתמשים על מנת לשער משהו בדיני התורה: "אמר רבי חנן, כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר: חיטה לעניין בית המנוגע… עד שישהא בכדי אכילת פרס פת חיטין; שעורה, דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל; גפן כדי רביעית יין לנזיר; תאנה כגרוגרת להוצאת שבת; רמון, כדתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים; ארץ זית שמן, אמר ר' יוסי ברבי חנינא… ארץ שרוב שיעוריה כזיתים; דבש ככותבת הגסה ביום הכפורים".

הרש"ר הירש מביא על דברים אלו תגלית מעניינת, שראה בספר שהראה לו יהודי שחקר את הנושא לעומק ועמד להוציא ספר 'על השיעורין שבתורה'. בכנות רבה מודה הרב הירש, שברבות השנים שכח את שם המחבר ואת שם ספרו, אולם התגלית של אותו מחבר הייתה מעניינת מאוד. כשם שבימינו ישנן מידות מאוד מדויקות למושג 'מטר', כמרחק בין שני פסים על מוט העשוי מפלטינה ואירידיום ושמור היטב בלשכה הבין לאומית למידות ומשקלות בפריז, וכן משקל של קילוגרם נקבע לפי מוט במשקל זה הנמצא אף הוא בלשכה הבין לאומית – כך גם בעולם העתיק היה צורך לשער את המידות לפי מידה בינלאומית אחידה. ואכן, בתקופה ההיא היו מודדים יחידות משקל לפי גודל קבוע של פרי מסוים. אבל מכיוון שהפירות של כל ארץ שונים בגודלם ובמשקלם, נקבעו מספר סוגי תקן של משקל ומידה ברחבי העולם. באזור המזרח התיכון נקבעו המידות לפי נפחם ומשקלם של פירות ארץ ישראל, בגלל שהיו משובחים במיוחד.

יתכן גם שהעובדה שארץ ישראל עמדה על הציר המרכזי שבין שלש היבשות הגדולות, היא זו שגרמה לכך שהמידות והמשקלים ישוערו בפירותיה.

בכל מקרה, לעניין דיני ההלכה, כפי שראינו, נקבעו השיעורים בכל מקום שהוא על פי שיעורן של פירות ארץ ישראל.

אם נחזור לדברי הפסוקים המתארים את שבעת המינים, ניתקל בכמה שאלות מעניינות, שפתרונן יחשוף בפנינו עובדות מרתקות:

א. מדוע התורה חילקה את שבעת המינים לשתי קטגוריות – בהתחלה מוזכרות חיטה, שעורה, גפן ותאנה ולאחר מכן בנפרד מוזכרים הזית והתמר?

ב. בשני הפירות המוזכרים בפסוק השני, מושם דגש דווקא על התוצר היוצא מהם ולא עליהם בעצמם. על הזית מודגש שהוא זית שמן, והתמר בכלל הוזכר רק ברמז כפרי שממנו מופק הדבש.

ג. לאחר מות מרים במדבר מתלוננים חלק מן העם על כך שמשה הוציא אותם ממצרים אל השממה: "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ', ה'). בדבריהם הם מזכירים רק את חמשת המינים הראשונים: זרע (-חיטה ושעורה), גפן, תאנה ורימון. מדוע אין הם מתלוננים על חסרון הזית והתמר?

. כאשר המרגלים חוזרים ומביאים מפירות הארץ המרשימים בגודלם, שוב נעדרים משם הזיתים והתמרים כפי שכתוב בפסוק: "וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּונִים וּמִן הַתְּאֵנִים[5]" (במדבר י"ג, כ"ג).

במה אם כן שונים הזית והתמר מכלל שבעת המינים?

מסתבר, שישנם כמה הבדלים עיקריים[6].

ראשית, הזית והתמר יכולים להתקיים גם באזור צחיח וחם מאוד, בו יש מעט מים. ואכן בני ישראל נפגשו במסעם במדבר גם בתמרים וגם בעצי זית, כאשר חנו באילים הם מצאו שם: "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹות מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" (שמות ט"ו, כ"ז), ובמרה השליך משה עץ זית מר אל המים כמובא במכילתא: "זה אחד מן המקומות שהמתיק מר במר ואין לך מר יותר מן הזית" (בשלח מ"ה).

לפי זה מובן, מדוע לא התלוננו בני ישראל על חסרון התמר והזית שכן הם לא היו חסרים להם במדבר, ולכן גם המרגלים לא הביאו אותם אל בני ישראל מכיוון שהיו להם זיתים ותמרים גם שם.

זו אולי גם הסיבה לכך, שהתורה חילקה אותם לשתי קטגוריות. בראשונה, פירות המיוחדים לארץ ישראל שאותם לא הכירו בני ישראל עד עתה. ובשנייה, פירות שליוו את העם לאורך כל הדרך אך בכל אופן הם משובחים יותר בארץ ישראל.

ה'משך חכמה' מביא רעיון נוסף והוא שטעמו הטבעי של המן שאותו אכלו בני ישראל במדבר היה כטעם שמן ודבש וזה לשונו: "הם (-המתלוננים) הזכירו את הטעמים שלא היו במן והמן היה טעמו 'כטעם לשד השמן' 'וטעמו כצפיחית בדבש' ולכן לא הזכירו את הטעמים המוכרים שלא חסרו להם, משום זה נשאו המרגלים אשכול ענבים ותאנים ורימונים ולא זיתים ותמרים ש(את) זה טעמו במן".

הסבר נוסף לשוני של הזיתים והתמרים יובן מתוך מצוות הביכורים.

התורה מצווה על עם ישראל להביא ביכורים מראשית פרי האדמה, ומצווה זו מתקיימת רק בשבעת המינים, אך בעוד שמחמשת המינים הראשונים ניתן להביא מכל זן שהוא, מן הזית והתמר מותר להביא רק מהזנים המשובחים כמובא במסכת בכורים (פ"א מ"ג) וכפי שפוסק הרמב"ם: "אין מביאין לא מתמרים שבהרים ולא מזיתי שמן שאינו מן המובחר" (הלכות ביכורים פ"ב ה"ג). ואכן מתוך דברי תרגום יונתן משמע שזהו גם פשט הכתוב 'ארץ זית שמן ודבש' שם הוא מתרגם: "ארעא דמן זיתהא עבדין משח ומן תמרהא עבדין דובשא" דהיינו ארץ שזיתיה עושים שמן ומתמריה עושים דבש.

מדברים אלו מובן שהשבח העיקרי של הזית והתמר הוא דווקא התוצרת שלהם: השמן והדבש, אך אין השבח נובע מן הפירות עצמם.

רעיון זה יובן יותר, אם נתבונן בעובדה ששמן הזית מוגדר בתלמוד כמחזק את הזיכרון, בעוד זיתים עצמם קשים לשכחה, וכן הוא בדבש שהיה הממתיק העיקרי בתקופות קדם שבהן לא הכירו כלל את הסוכר, אולם אכילה רבה של תמרים גורמת ליציאות מעיים קשות כמובא בגיטין (ע.), שתמר הוא פרי משלשל. וכן מצינו בגמרא: "עולא איקלע לבבל, חזי מלא צנא דתמרי בזוזא, אמר מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא בליליא צערוהו, אמר מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באורייתא" (תרגום: האמורא עולא הגיע לבבל וראה שמחיר צנצנת תמרים הוא רק זוז בלבד, התפעל ואמר 'לבבלים הללו יש אפשרות לרכוש כלי מלא דבש בזוז, מדוע אם כן הם לא לומדים תורה ביתר מרץ?' בלילה התמרים גרמו לו לכאבי מעיים חזקים, או אז הוא אמר בהתפעלות: 'הבבלים הללו אוכלים כלי מלא סכינים במחיר זוז והם עדיין לומדים תורה?')

תקופת הבאת הביכורים היא מחג השבועות הנקרא משום כך גם 'חג הביכורים' ועד חג הסוכות, ובדיעבד גם עד סוף כסלֵו במועד זמן החנוכה.

הסיבה לכך היא, שאין אפשרות להביא את כל המינים יחדיו, מכיוון שכל אחד גדל בתקופה אחרת של השנה. השעורים מבשילות בפסח ולכן מביאים את העומר בפסח מן השעורים. החיטים מבשילות באייר ובסיוון ולכן את 'שתי הלחם' היו מביאים בחג השבועות מן החיטים. זמנו של הגפן הוא בסיוון-תמוז, התאנה באב, והרימון מבשיל לקראת אלול. אך התמר והזית מבשילים רק בתחילת החורף, גם זו סיבה אפשרית לכך שהם נכללו בקטגוריה נפרדת, שכן הם שייכים לשנה החדשה כמובא בירושלמי: "התמרים מטילים שאור לאחר ראש השנה" (שביעית פ"ה ה"א) והזיתים – לקראת ימות הגשמים (שם פאה פ"ח ה"א). זו גם הסיבה שהמרגלים לא הביאו אותם למדבר, מכיוון שהם הגיעו אל ארץ ישראל 'בימי ביכורי ענבים', שהם חודשי תמוז-אב, ואז עדיין לא היה באפשרותם להביא מן התמרים ומן הזיתים.

חילוק נוסף ישנו בין חמשת המינים הראשונים לשניים האחרונים והוא שהמוזכרים בפסוק הראשון משמשים בתוך מזון בעצם אכילתם, אבל השמן והדבש הם רק מרכיבים המוסיפים טעם ומרקם באפיה ובבישול.

דיונים רבים נערכו סביב מעלתם של שבעת המינים על שאר הפירות הגדלים בארץ ומדוע הם נבחרו מתוך השלל הגדול.

לשם המחשה נביא רק דוגמה אחת: בשיר השירים על הפסוק (ז', ג'): "בטנך ערימת חיטים" וגו', אומר המדרש: "והלא איצטרובלין יפה משל חיטין? (ומדוע לא נכללו בכלל המינים שנשתבחה בהן הארץ?) אלא אפשר לעולם להיות בלא איצטרובלין ואי אפשר לעולם להיות בלא חיטים".

הסברים מפורטים לתכונותיהם המיוחדות ניתנו בספרים לכל פרי ופרי בפני עצמו, אולם דומה ששבעת המינים הללו נבחרו מכלל שאר הפירות המשובחים הגדלים בארץ הקודש, בגלל האפשרות לשמר אותם לאורך כל השנה כולה. וזאת יש לזכור שבתקופות קדם לא היו מקררים, וזמן המדף של כל מוצר היה קצר מאוד. לעומת זאת, מינים אלו נשמרו במשך זמן ארוך.

גרגרי החיטים והשעורים נשמרים בשקים אף במשך כמה שנים, מן הגפן ייצרו יין וצימוקים המספקים תזונה גם בחודשי החורף. תאנים ותמרים נשמרים בצורתם המיובשת זמן רב מאוד, וכך גם זיתים כבושים, ובעקר בשמוש העיקרי שלהם, כשמן. קליפת הרימון שומרת על תכולתו של הפרי לאורך חודשים ארוכים.

במאמר זה נגענו רק בקצה קצהו של שבח ארץ ישראל ופירותיה, ויהי רצון שנזכה לאכול מפריה ולשבוע מטובה ונברך עליה בקדושה ובטהרה.

[1] מגדולי הבוטניקאים של ארץ ישראל.

[2] לשונו בביאורי אגדות ברכות לה.

[3] הממצאים שלהלן ע"פ ד"ר עקיבא לונדון מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן ומשמש כאגרונום של הרבנות הראשית.

[4] מתוך: "ארץ שבעת המינים" מאת אליעזר זקס הוצאת מורג עמוד 32.

[5] העדר החיטה והשעורה מובן, שכן אין הם פירות אלא שיבולים הגדלים בשדה ולא היה בהם כדי להראות את "פירותיה הגדולים והמרשימים" של הארץ.

[6] הרב צבי שוורץ קובץ 'אמונת עיתך', מכון התורה והארץ תשנ"ח.