עולם ללא גבולות | כשהוא מנודה ומוחרם בקרב מרבית חבריו לשעבר מהשמאל, מנהל ד"ר גדי טאוב מאבק-יחיד נגד הטוטליטריות של 'הניידים'. ראיון
פעם-פעם הוא היה חלק מאליטת 'השמאל הנאור'. מאז הוא הספיק לעשות שינוי של 180 מעלות בעמדותיו, וכיום, ד"ר גדי טאוב מחלק את העולם ל'ניידים' ול'נייחים', ומקדיש את חייו להסביר לכל מי שמעוניין לשמוע על המאבק של האליטות הליברליות לטשטוש זהויות לאומיות, לביטול מפתחות הכניסה למדינות ולהעמדת קליקה של 'שומרי סף' שינטרלו את כוחו של העם • ראיון עומק מרתק
שורת אירועים רבי משמעות התרחשו בשבועות האחרונים בפינות שונות של הגלובוס – אך חוט אחד מחבר ביניהם.
בארצות הברית פינה דונלד טראמפ את הבית הלבן לטובת נשיא דמוקרטי, החולש עתה גם על בית הנבחרים. זוהי שליטה בלתי מוגבלת עבור נשיא אמריקאי, שיוכל להעביר כל החלטה שהוא רואה לנכון, ללא התחשבות בצד הרפובליקני.
בלונדון סיימה ממשלתו של בוריס ג'ונסון את תהליך הבּרֶקזיט (היציאה מהאיחוד האירופי) וחתמה על הסכמי סחר חדשים עם האיחוד.
אצלנו, במדינת ישראל, השיק בית המשפט העליון את 'ההפיכה החוקתית השנייה' עם הדיון שהוא מקיים בעתירות נגד 'חוק יסוד: הלאום'. כלומר, בית המשפט העליון מכריז על עצמו כמי שרשאי לדון בחוקי יסוד ואולי אף לפוסלם. זוהי דרגת שיא של ריבונות שיפוטית שלא הייתה כמותה.
למראית עין, מדובר באירועים שאין קשר ביניהם. הראשון הוא אירוע פוליטי; השני אירוע מדיני; והשלישי – משפטי. ובכל זאת, כך טוען המומחה להיסטוריה אמריקאית, ד"ר גדי טאוב – אם מחברים את חלקי הפאזל, מגלים שכולם חלקים מאותה תמונה. כולם יושבים על קו שבר שחוצה עמים וארצות; כולם היבטים שונים של אותו מאבק כלל-עולמי. "במלחמה הזאת יש אויב משותף אחד, שאֶליטוֹת בכל רחבי תבל אוהבות לשנוא: זהו הרעיון שהציבור הרחב – אתה ואני – יהיה ריבון על עצמו", אומר טאוב.
במילים אחרות, ה'אליטות' הכריזו מלחמה על הדמוקרטיה והן תעשינה הכל כדי לכרסם את מעמדו ולקעקע את כוחו.
צילום: פלאש 90
מי הן אותן אליטות?
"המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית היא מפלגת הגלובליזציה, שחרתה על דגלה את רעיון ביטול הגבולות והחלשת ריבונות העם לטובת גופים ואמָנות בינלאומיים בתחומי אקלים, כלכלה ומשפט, ולטובת מוסדות בלתי נבחרים כמו בתי המשפט", מסביר טאוב. "זה לא במקרה, שהצעד הראשון שעליו הכריז הנשיא ג'ו ביידן עם כניסתו לבית הלבן היה מתן אזרחות ל-11 מיליון מהגרים בלתי חוקיים בהליך מזורז.
"מדובר", לדבריו, "לא רק בצעד ציני שנועד להגדיל את מאגר המצביעים הפוטנציאלי של הדמוקרטים, אלא במהלך, שבלי ספק יעודד מיליוני מהגרים בלתי חוקיים נוספים לבוא בעקבותיהם. מי שישלם את המחיר, הוא האזרח האמריקאי הפשוט, שמאבד בפועל שליטה על היכולת לעצב את סביבתו התרבותית והכלכלית. אבל מבחינת הדמוקרטים – זה לא הפסד משמעותי. משום שעצם הרעיון של 'אזרחות' המקנה פריבילגיות לבעליו – נשמע להם דבר מיושן וגזעני".
גבולות הגזרה של המאבק הזה אינן נעצרות בארצות הברית. סדנא דארעא חד הוא, ומה שקורה בוושינגטון הוא רק קצה הקרחון של תהליכים מקבילים המתרחשים באזורים רבים בעולם, כולל מדינת ישראל.
"בניגוד לתבוסה של טראמפ בארצות הברית", הוא מסביר, "בבריטניה, למרות מסע תעמולה אדיר והפחדות של הגלובליסטים – הצליח בוריס ג'ונסון לעקור את הריבונות מידי הפקידים הבלתי-נבחרים של האיחוד האירופי ולהחזיר אותה לידי העם הבריטי. ואילו אצלנו במדינת ישראל, ההפיכה החוקתית השנייה הופכת את המִשלב המשפטי-פקידותי הבלתי-נבחר – לריבון העליון שנבחרי הציבור בכנסת עומדים מולו חסרי אונים".
'שנה ופירש' מהשמאל
עם השקפות שכאלה, טאוב הוא סדין אדום בעיני רבים מחבריו-לשעבר בשמאל, וזה לא פלא. השמאל אוהב לדבר על פתיחות, על גיוון ועל חשיבה ספקנית; אך בפועל אינו סובל שוברי שורה המאתגרים את חשיבת העֵדֶר. טאוב הוא שובר שורה מובהק.
כמרצה ואיש תקשורת שגדל בתוך התלמים המסודרים של השמאל התל-אביבי, ד"ר טאוב נמנה עם אותה קבוצה שנואה במיוחד של 'בוגדים' – אנשי שמאל שחצו את הקווים ונעשו לדובריה של אידיאולוגיה ימנית רהוטה. בהתאם לכך, בליסטראות מילוליות מוטחות בו השכם והערב, והן לרוב מלוות בארסיוּת מיוחדת.
לפני כמה שנים, אחרי שפרסם בעיתון 'הארץ' מאמר בשם 'אסור לומר את האמת', בו תיאר טאוב את משטרת המחשבות השמאלנית שבגללה סירב אובמה להכיר בקיומו של טרור אסלאמי – הזעם כלפיו הרקיע שחקים והגיע לממדים היסטריים של ממש. טאוב עשה את האסור מכל: הוא העז לשחוט פרה קדושה שמאלנית; בתגובה, ה'עֵדֶר' פשוט יצא מדעתו.
"אני מבחינתם סוג של 'שנה ופירש'", הוא מעיר. "יש חברים-לשעבר שניתקו איתי קשר בגין דעותיי ה'פסולות'. החרימו אותי, כי העזתי לחשוב מחוץ לקופסה. יש כאלה שרואים לעצמם חוב קדוש לתקוף אותי בחמת זעם ולהציג אותי כאיש קונספירציות הזוי. האפשרות שמישהו פשוט חושב אחרת מהם – אינה מתקבלת על דעתם. כי בשמאל אין באמת סובלנות. אם אתה לא חושב 'נכון' – אתה בהכרח אדם רע. אבל אני שמח לא להיות עוד חלק מהעדר הזה, לחשוב ולהסיק מסקנות באופן עצמאי".
את המהפך האידיאולוגי האישי שלו, שהחל בשנות התשעים, הוא תולה בקריסת הקונספציה של הסכמי אוסלו. תקופת לימודים במוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב הובילה אותו למסקנה כי סדנא דארעא חד הוא: תהליכים הרסניים שזיהה במדינת ישראל מתרחשים במקביל גם באמריקה ובארצות אחרות. עם הזמן התגבשו התובנות הללו לכדי הבנה שהמאבק הבסיסי בעולם המערבי מתנהל בימים אלה בין שתי קבוצות – אותן הוא מכנה: 'ניידים' ו'נייחים'.
"החלוקה הפוליטית המסורתית ל'ימין' ו'שמאל' כבר לא מספיקה בשביל להבין את התופעות המתרחשות לנגד עינינו", הוא אומר בראיון ל'משפחה'. "אנחנו חלק מסיפור עולמי – אבל הסיפור גדול מאיתנו. המאבק הפוליטי החשוב היום הוא בין הנייחים לניידים".
מי הם הנייחים ומי הם הניידים?
"הניידים הם גלובליסטים הדוגלים במחיקת גבולות והפקעת הריבונות מהעם לבין תומכי מדינת הלאום. בעומק הדברים – האיבה שיש לרבים בשמאל ליהדות, למסורת, לשורשיות, ללאומיות – היא פועל יוצא מכך שרבים מהם משתייכים לקבוצת ה'ניידים'. האופק שלהם גלובלי. הם רואים את עצמם 'אנשי העולם הגדול'. הם פחות מחוברים לשאיפות ולתקוות המקומיות. השמאל עוין את הדמוקרטיה. הוא רוצה כמה שפחות ריבונות לעם וכמה שיותר ריבונות על העם. זה כל הסיפור בקליפת אגוז".
מלחמה עולמית
טאוב יודע להניח את האצבע על הרגע שבו החל להבשיל התהליך העולמי שאותו הוא מתאר בספרו.
"נקודת ההתחלה הייתה נפילת חומת ברלין בשנת 1989 (תשמ"ט)", מסביר ד"ר גדי טאוב. את הרעיונות הללו פרסם בספרו החדש, שנושא כמובן את השם 'ניידים ונייחים'. "במקביל לנפילת החומה – החל להבשיל רעיון 'הכפר הגלובלי': הליברלים חגגו את 'קץ ההיסטוריה', ודימו לחשוב כי אופקים חדשים נפתחו בפני האנושות. שכן אם חומת ברלין נפלה – למה לא להפיל את כל החומות כולן? למה בכלל להפריד בני אדם לאומות ומדינות? האם לא הגיע הזמן להעביר מהעולם את עצם המושג 'מדינת לאום'?"
החזון הקורץ מצא לו מעריצים נלהבים. ביטויו המובהק היה 'אמנת שֶׁנגֶן' – זו שביטלה את הגבולות באירופה והפכה את היבשת כולה למדינה אחת בעלת כלכלה משותפת, מטבע אחד וממשלת-על אחת בדמות פקידים מרוחקים אך נאורים, המרחפים הרחק מעל לממשלות לאומיות מקומיות. משם – מגובהי מרומיהם – הם ממטירים את שִפעת חסדם ותבונתם על הבריות.
"רעיון הכפר הגלובלי הציף קונפליקט בסיסי שקיים בכל רחבי העולם – גם כאן במדינת ישראל – בין הנייחים לניידים", אומר טאוב. "ה'ניידים' – הם רוב מניינה ובניינה של האליטות בארצות המערב. אלה אנשים בעלי השכלה, מצב כלכלי נוח ואופקים בינלאומיים הפתוחים בפניהם. משלח ידם אינו כובל אותם לנקודה גיאוגרפית מסוימת. הם מסוגלים לעקור מכל מקום לכל מקום מבלי שפרנסתם תיפגע. גם כשהם בוחרים מטעמי נוחות או הרגל להשתקע בנקודה מסוימת – האופקים של הניידים הם גלובליים, וכך גם קבוצת ההתייחסות שלהם.
"לניידים אין סנטימנטים מיוחדים לתרבות או ללאום שלהם. הם אף רואים בהם משקולת מעיקה, שככל שיתפטרו ממנה – כן ייטב להם ולעולם. מחמת השקפה זו, חשוב להם הרבה יותר מה יאמרו עליהם הקולגות שיפגשו בכנסים בינלאומיים, ממה שיחשבו עליהם בני מעמד הנייחים הגרים בסביבתם הקרובה.
"ה'נייחים' הם כל האחרים – דהיינו הרוב הגדול של האזרחים האחוזים בשורשיהם ולפיכך קשורים בעבותות למקום מסוים. הנייחים יונקים את תרבותם ואת זהותם מסביבה מסוימת; הם גם תלויים לפרנסתם ולמעמדם הכלכלי בסביבה מוגדרת. בשונה מהנייד – שהוא 'איש העולם הגדול' המסוגל עקרונית לארוז מזוודה ולהעביר בקלילות את משפחתו למדינה אחרת – הנייח לא יכול לעשות זאת, ולמען האמת גם לא מעוניין בכך. הוא קשור למקום שבו הוא נולד ומבקש לעצב את סביבתו הקרובה בהתאם לתרבות ולזהות היקרים לליבו.
"לדידם של הניידים – האיחוד האירופי היה ונותר נס ודגל", אומר טאוב. "הוא מצביע על הדרך המובילה לעולם מתוקן יותר. לשיטתם, ביטול הגבולות יפתח את הדרך לזרימה חופשית של רעיונות, עסקים ויוזמות. במקום קהילות סגורות ומדינות לאומיות בעלות אינטרסים מצומצמים – העולם יהיה מקום של תנועה מתמדת וזרימה בלתי פוסקת".
לכאורה, זהו חזון משובב נפש. רק אחרי שהופכים את המטבע, מגלים מי בעצם ישלם את מחיר העולם נטול הגבולות: הנייחים. שכן, המשמעות המעשית של עולם נטול גבולות – היא נדידה אינסופית של מקומות עבודה ושל עובדים, תוך מחיקת זהויות ולאומים. הנייח מאבד את שליטתו הפוליטית על מה שקורה בסביבתו. הוא מוגבל, הוא מקורקע, אין לו את הכלים שיש לנייד. בחזון העולם-ללא-גבולות של הניידים – לכל בני האדם יש אולי זכויות אדם – אבל לאף אחד אין זכויות אזרח.
רוב האנשים לא מתלהבים מתרחיש כזה, בפרט אם אין להם יכולת מעשית ורצון לנדוד למקום אחר. הם מעדיפים לשמור בידם את השליטה על סביבתם ועל המרקם החברתי שבו הם חיים. וכך נוצר המתח בין המיעוט הגלובליסטי הנייד, לבין הרוב הלאומי הנייח.
"לפעמים מציגים את זה כגלובליסטים נגד לאומיים", אומר טאוב, "אבל בעצם זה גלובליסטים נגד הדמוקרטיה, כי הדמוקרטיה – כלומר, ריבונות העם – היא אבן הנגף הראשונה בדרך להגשמתו של חזון העולם האוניברסלי. כך מגיעים באופן טבעי לשלב הבא בחזונם של הניידים: החלשת הדמוקרטיה, עד כדי נטרולה".
'משגיחי' הפוליטיקה
האם השלב הבא במלחמתו של המיעוט הנייד מול הרוב הנייח יהיה ביטולן של הבחירות, כדי להשיג שליטה מלאה?
בעניין הזה טוען ד"ר טאוב: "הניידים הם יותר מדי מתוחכמים מכדי לעשות צעד גס וישיר כמו ביטול הבחירות. במקום זה, הם משאירים את הבחירות על מכונן, אבל מכווצים – לאט ובטוח – את התחומים שעליהם יש לבחירות הללו השפעה ממשית. כך אתה מגיע למצב, שבו שר נכנס למשרדו רק כדי לגלות שיכולתו המעשית לקדם מדיניות – היא מצומצמת מאוד ולעיתים בלתי קיימת. יש 'שומרי סף', שהם הריבון האמיתי".
בעולם פוסט-דמוקרטי שכזה, אסור להניח לממשלות לאומיות להפריע למצעד הקִדמה. ממשלות דמוקרטיות הרי נבחרות בידי המון העם, והמון העם – מה לעשות – הוא פרימיטיבי בהשקפותיו ואגואיסטי ברצונותיו. אכפת לו רק מעצמו ומסביבתו. הוא מתקשה לראות את התמונה הגדולה. הוא לא מפגין מספיק אכפתיות לגורל כדור הארץ. לפיכך צריך להחליש את הממשלות הלאומיות, לצמצם את סמכויותיהן, להעביר את מוקד קבלת ההחלטות לגופים בינלאומיים המאוישים בידי 'מומחים' ו'נאורים' שיקבלו את ההחלטות ה'מקצועיות' ביותר.
מכאן המגמה לכבול את ידיהן של ממשלות באמצעות אמנות בינלאומיות בתחומים שונים, או לייבא לתוך מערכת החוקים הלאומית חוקים ועקרונות שמקורם בחוק הבינלאומי, שלא אושר על ידי הפרלמנט המקומי ואשר לאזרחי המדינות יש השפעה מועטה, אם בכלל, על עיצובו. מכאן גם המגמה להעביר את מוקד ההכרעה לבתי משפט המפגינים עצמאות מוחלטת ב'פירוש' החוק בהתאם לערכים אוניברסליים.
"גם במגרש הפעולה המצטמצם והולך שנותר לנבחרי הציבור לפליטה – אסור להניח להם לשחק לבד. צריך להציב שם מבוגר אחראי שישגיח עליהם ויציל אותם מהטעויות של עצמם. בשביל זה מכתירים 'שומרי סף' – דהיינו, פקידים בכירים ויועצים משפטיים – שיצילו את הציבור מידי עצמו וישגיחו בשבע עיניים שנבחרי ציבור נמוכי-מצח לא יגררו את כולנו לאבדון".
אתה מתאר מציאות שאינה נשמעת דמוקרטית במיוחד…
"זו בפירוש מגמה אנטי דמוקרטית. אבל גם לבעיה הזאת יש פתרון לשוני קל: פשוט מהנדסים מחדש את השפה, ומחליטים שבחירות וריבונות הן רק 'הפרוצדורה של הדמוקרטיה', בעוד מהות הדמוקרטיה היא סט של ערכים ליברליים שאכיפתם היא עניין לשופטים ופקידים בלתי נבחרים. באופן כזה משיגים שתי מטרות במהלך אחד: גם מבטלים את הטענה שלפיה שלטון הפקידים והשופטים אינו דמוקרטי, וגם מתייגים באופן אוטומטי את מי שמתנגד לשלטון הזה כ'אויב הדמוקרטיה' ו'אויב שלטון החוק'".
אתה בעצם אומר שיש כאן קונספירציה של אליטות בכל ארצות המערב, העושות יד אחת כדי להפקיע את הריבונות מידי העם. זה נשמע לך הגיוני?
"זאת לא קונספירציה, אלא תיאור עובדתי של תהליכים המתרחשים לנגד עינינו. אני בסך הכל מחבר את הנקודות ומצביע על הקשר שבין התופעות השונות. אין צורך באיזה גוף בינלאומי מסתורי שיתאם את התהליכים ויקשור את החוטים. בכל מקום יש לאליטה הניידת את אותן שאיפות אוניברסליות, ולפיכך הן כולן נוטות לפעול באופן דומה. האנשים הללו לא אמורים להיות מתואמים".
המפתחות בידם
שום דבר אינו ממחיש את בעלות האדם על ביתו – כמו העובדה שהוא מחזיק בידו את מפתחות הכניסה לבית. לכן, לא פלא שהמאבק על מפתחות הבית – כלומר על שער הכניסה למדינת ישראל – הפך לאחרונה לאחת הסוגיות הטעונות ביותר במלחמת הניידים בנייחים.
"מבחינה סמלית ומעשית כאחת", טוען טאוב, "סוגיית המסתננים היא חוד החנית במאמץ של השמאל והניידים למוסס את עצם הרעיון של זהות לאומית וגבולות ריבוניים".
דוגמה לכך היא הקמפיין נגד 'גירוש ילדי הפיליפינים' שסחף את התקשורת בארץ בקיץ תשע"ט (2019). במשך שבועות ארוכים שידרו עיתונאים כתבות נוגעות ללב על אודות גורלם האומלל של הילדים הפיליפינים דוברי העברית שיוגלו לארץ נוכרייה על לא עוול בכפם…
הפגנה שנערכה ברחבת 'מוזיאון תל אביב לאמנות' קיבצה 3,000 איש ואישה מן האליטות התל-אביביות שגינו את הגירוש בכל פה. לא נחה דעתו של יואל מרשק, העסקן הקיבוצי הבלתי נלאה, עד שהכריז שהקיבוצים יעניקו מקלט מחתרתי לילדים, משל מדובר היה בהסתרתה של אנה פרנק.
בכל הרעש והמהומה נעלמה העובדה שהילדים לא עמדו בפני שום גירוש אכזרי. מדובר היה בסך הכל בכמה ילדים לאימהות פיליפיניות בעלות ויזת עבודה מוגבלת, שנולדו במהלך שהותן בארץ. הילדים היו אמורים לשוב לחיק משפחתם בפיליפינים, כמו כל ילד אחר בעולם שעוקר יחד עם הוריו למשך מספר שנים בעקבות עבודתם.
מדינת ישראל אף נהגה בהם מידה של התחשבות כאשר ניאותה לדחות את עזיבת האימהות כדי שהילדים יוכלו לסיים את שנת הלימודים עד תומה, ובתנאי שיעזבו אז ללא שערוריות. כמובן שזה לא עזר. עם בוא הקיץ, השערורייה פרצה בכל זאת ויחד איתה צצו ההשוואות הבלתי נמנעות עם השואה.
"זה לא במקרה שהתחום המובהק שבו בא לידי ביטוי המאבק בין נייחים לניידים הוא בנושאי הגירה ומהגרים", אומר גדי טאוב. "אין לך נושא שמדגים את הריבונות כמו סוגיית התושבות – מי רשאי להיכנס לארץ ומי לא. אם אין לך שליטה על מי שנכנס לבית שלך – אתה לא יכול לקרוא לעצמך 'בעל הבית'. העובדה שהציבור הרחב איבד במידה רבה את השליטה על שער הכניסה לארצו-שלו – מלמדת מי כאן בעל הבית האמיתי".
אפילו בחינה מהירה של תופעת המסתננים ומשמעויותיה – מראה עד כמה איבדה מדינת ישראל את השליטה על המתרחש בשעריה. כאשר קבוצת המסתננים הראשונה הופיעה בארץ בשנת תשס"ז (2007) – טענו אנשי שמאל כי מדובר בקומץ אנשים שיש לקבלם מטעמים הומניטריים.
עד מהרה התברר שמדובר רק בקצה הקרחון: בעקבות המאות הראשונות – הגיעו עשרות אלפים נוספים. או-אז שהתברר שלארגוני השמאל אין שום רצון או כוונה לעצור את השטף הזה בשום שלב, קטן או גדול ככל שיהיה. קמפיין תקשורתי מתוחכם הִנדֵס את השפה באופן שהמסתננים הפכו ללא יוצא מן הכלל ל'פליטים' וכל מי שהעז להתנגד לבואם, או אפילו לתהות על מידת התבונה של קליטתם בארץ וההשפעה על העניין הדמוגרפי – הפך מיניה-וביה ל'גזען חשוך'.
מי כאן בעל הבית
במקביל לכיבוש החזית התקשורתית – הופעלו הכוחות העוצמתיים בחזית המשפטית. בית המשפט העליון – מעוזם של הבלתי-נבחרים – סיכל פעם אחר פעם כל פעולה ממשלתית שנועדה להרחיק עובדים זרים ומסתננים. בג"ץ אף ריכז את הטיפול בעתירות בנושאי המסתננים בידי שני שופטים הידועים בעמדותיהם הקיצוניות – עוזי פוגלמן ודפנה ברק-ארז. שני אלה טיפלו ב-97 אחוזים מהתיקים שהגיעו לפתחו של בית המשפט העליון והם ניפקו פסקי דין שפתחו לרווחה את שערי הארץ בפני השתקעות מסתננים, תוך קביעת תקדימים מקצינים והולכים.
בתום מתקפה תקשורתית יעילה בנושאי 'ילדי הפליטים הפיליפינים' – פרסמה המשנה לפרקליטת המדינה דאז, דינה זילבר, חוות דעת הקובעת כי "ילד מעל גיל 12 יגורש מהארץ רק אחרי שנערך לו שימוע, שבו רצונו של הילד וטובתו יהיו שיקולים מרכזיים".
זו הייתה קביעה מרחיקת לכת, המטילה את האחריות לשלומו וטובתו של הילד לא על הוריו שבחרו להביא אותו למדינת ישראל – אלא על מדינת ישראל. "פתאום אני ואתם נעשינו אחראים ל'שלומו וטובתו' של ילד שאינו אזרח ישראלי ואין לנו אפילו האפשרות להחליט לשלוח אותו הביתה, משום ש'רצונו' של הילד יהיה השיקול המכריע בשאלה הזו", אומר טאוב. "כמובן שאי אפשר להשאיר נער צעיר בארץ בלי הוריו – כך שגם הם מקבלים באותה הזדמנות אשרת שהיה בלתי מוגבלת".
מושלם.
- • •
"כשעוקבים אחר הסיפור של ילדי הפיליפינים מבינים שמדובר רק בדוגמה אחת, הממחישה שיטה", אומר טאוב. "זרוע אחת פועלת דרך התקשורת, זרוע אחרת פועלת דרך בית המשפט והפקידות הבכירה, ובפועל מתבצעת מדיניות שסביר להניח שרוב הציבור לא היה מסכים איתה – לו היו שואלים אותו"…
כך קרה שכיום למעלה מחמישים אלף(!) מסתננים ועובדים זרים המרוכזים בעיקר בדרום תל אביב – הפכו דה-פקטו לתושבי מדינת ישראל. לצורך ההמחשה, ובאווירת הבחירות הנצחית – זהו קרוב לשני מנדטים של תושבים זרים, שכמובן ישתקעו כאן לתמיד וישפיעו השפעה עמוקה על העתיד הדמוגרפי. אבל מה שחמור אף יותר – המפתחות של דלת הכניסה למדינת ישראל ניטלו מידי הציבור ונמסרו בפועל לידי קבוצה קטנה המורכבת מאקטיביסטים, אנשי תקשורת, פקידים בכירים ושופטים בלתי נבחרים.
הם אלה שיחליטו מי יוצא ומי בא. וכידוע, מי שמחזיק במפתחות הכניסה – הוא בעל הבית.
"דרום תל־אביב", מסביר טאוב, "היא דוגמה לתופעה אוניברסלית: הניידים – במדינת ישראל ובכל העולם – לא מוטרדים מגלי הגירה. האליטה העשירה נוקטת עמדה בעד הגירה חופשית, פריצת הגבולות וביטול מדינת הלאום. לפעמים היא עוטפת את זה בשפה של זכויות-אדם.
"בעיניהם, הנזק שהגירה המונית גורמת למרקם החברתי ולזהות הלאומית שלנו – הוא חסר משמעות. מבחינתם, הגירה מתמדת היא דבר נורמלי בעולם שהפך לכפר גלובלי, ומי שמתנגד לכך אינו אלא גזען צר אופקים.
"הכי גרוע: אם עומס המהגרים הפך את הסביבה למקום בלתי נעים – כפי שקרה בדרום תל אביב, למשל – ה'נייד' פשוט יעבור למקום אחר או לארץ אחרת. הוא הרי לא יסבול מכך. מי שיישארו תקועים עם הבעיה – הם הנייחים.
"צריך לראות את התמונה הגדולה: תומכי המסתננים מבקשים למוסס את הזהות היהודית של מדינת ישראל", קובע טאוב. "המסתננים משמשים עבורם כראש חץ במאבק ארוך-טווח, שתכליתו הסופית היא ביטול חוק השבות והפיכת מדינת ישראל ל'מדינת כל אזרחיה', ללא צביון ואפיוּן לאומיים מובהקים. עמדתם של הגלובליסטים ה'ניידים' מזכירה את המתייוונים בימי קדם – המבקשים שנשתלב וניטמע בתוך אימפריה אוניברסלית. מולם עומדים מי שמבקשים לשמר את תרבותם וייחודם הלאומי".
הדיפ-שטעטל בפעולה
עוד מכנה משותף לניידים הנאורים בכל מקום – הוא שנאתם המשותפת לדמוקרטיה. מאחורי השיח הנשגב על זכויות אדם אוניברסליות – מסתתרת איבה עמוקה לרעיון ריבונות העם.
"הניידים רואים את עצמם כמיעוט נאור, שצריך להיות אפוטרופוס על הציבור", מסביר טאוב. "הם שכנעו את עצמם שכל מי שלא כמותם הוא מגעיל, לאומני ונמוך מצח. לכן אסור להשאיר את הריבונות בידי העם, ויש להעביר את הכוח לידי המשפטנים. אפשר לראות את זה ב'שיח השחיתות' שהתפשט במדינה בשנים האחרונות: שכבה שלמה שכנעה את עצמה שאנחנו מצויים בהיסטריית סיאוב שלא היה כמותה; כל הפוליטיקאים מושחתים ולכן צריך להעביר את הכוח לאנשים שהם כביכול מוגנים מפני פגמים כאלה: הפרקליטים והשופטים.
"המגמה הזאת קיימת בכל העולם", אומר טאוב, "אבל מדינת ישראל היא אחת המובילות בו. אנחנו הקדמנו קצת את האחרים, משום שתבוסת השמאל בבחירות 77' (תשל"ז. הבחירות שבהן ניצח 'הליכוד' בראשות מנחם בגין את שלטון השמאל ששלט מקום המדינה. א"א) העניקה לו מוטיבציה אדירה להעביר את מוקד השלטון לזירה אחרת שבה נשמר יתרונו: האוליגרכיה הסגורה של שופטים ופקידים הממנים את עצמם בשיטת 'חבר מביא חבר'.
"השמאל פועל נגד העיקרון המרכזי של הדמוקרטיה – עיקרון הקובע ש'אין מחוקקים חוק אלא בהסכמת הנמשלים'. זאת לא תופעת לוואי, אלא משהו שנעשה בכוונת מכוון. הניידים – קרי, השמאל – מבקשים לערער את הדמוקרטיה הייצוגית ולהחליש את כוחה, משום שהציבור הרחב מפריע להם בקידום האג'נדה שלהם ולכן צריך לעבור מעל לראש שלו.
"מכאן נובעת המציאות המדהימה, שבה בית משפט עליון מרשה לעצמו לדון בבחירתו של ראש ממשלה אחרי שניצח בבחירות, או לדון בתוקפם של חוקי יסוד בלא שהוסמכו לכך. הם באמת חושבים שתפקידם הוא לחנך, להוביל, להנהיג ולעצב את החברה בצורתם וכצלמם. ואם הציבור הפרימיטיבי אינו מבין זאת – פשוט צריך לעקוף אותו ולהתעלם ממנו".
אז אתה מאמין בקיומו של 'דיפ-סטייט' שמנהל את ענייני המדינה מאחורי גבה של הממשלה הנבחרת…
טאוב צוחק.
"זה לא עניין של אמונה. מספיק שתקרא את ספרה של דינה זילבר, שכותבת את הדברים שחור על גבי לבן. היא כותבת כך: 'חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית… מהדרג הפוליטי הנבחר – לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית'…
"זילבר אפילו מציינת שאת כל המהלך הזה מסתירים מעיני הציבור באמצעות שפה משפטית מסובכת-במתכוון", אומר ד"ר טאוב. "המשעשע הוא, שיש כאלה המציגים את רעיון הדיפ-סטייט כמין קונספירציה הזויה, בעוד שהפקידים עצמם גאים בכך ומצהירים בפה מלא שהם 'שומרי הסף' ומהות תפקידם היא לקדם את המדיניות ה'נכונה' על אפו וחמתו של הדרג הנבחר".
נשמע מייאש. אז מה יהיה?
"הטוטליטריות", אומר טאוב, "עובדת רק כשאתה מוותר על מושג האמת. הטוטליטריות – זו שמפעילי הדיפ-סטייט מקדמים, מלמדת אותך שאין כזה דבר אמת, אלא רק מה שמפעילי הכוח יטביעו בך. אתה חייב להאמין בסט הערכים שלהם ולענות הן אחר ה'ערכים' שהם מקדמים עבורך. הדרך היחידה לנצח את הטוטליטריות – היא האמת. רק האמת, מבלי להיכנע".
