עושים רוח: לפזר את התחפושות בין הילדים, לצייר מסכות, לקרוא במחברת 'ילדודס' חכמות מבדרות, לרקוד בכל יום ולהודות. איך נכניס תמיד אווירה שמחה הביתה, ובמיוחד איך נביא את כל הבית לנשום אווירת אדר שמח? | נשים שמייצרות אווירה, צוחקות שכל רגע הוא טריגר לחיוך ומשתפות אותנו בחוויות ובתוכניות שלהן: מכתיבת מכתב אישי לכל ילד במשלוח המנות ועד היעזרות באחות ובשכנה לקניות ולסידורים, להשראת אווירה רגועה יותר | אדר שמח ומבורך
"אמא, מי זה 'מִישֶה'?"
היינו באמצע הדרך הביתה מהגן, כשהילדה שלי שאלה על 'מישה'. הסתכלתי עליה, בת שלוש וחצי דאז. היא קימטה אף מתוק, תהתה שוב: "מי זה מישה? למה הוא נכנס?"
רק אז תפסתי למי התכוונה. עצרנו והקשבנו למוזיקה שעלתה מבית הספר הסמוך.
צחקתי. גם היא.
"אמרו חכמים (תענית כט): … משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא… איש ישראל שיש לו דין עם הנכרי, ישתמט מלדון עמו בערכאותיהם בחודש אב שמזלו רעוע וימצא עצמו בחודש אדר שמזלו בריא, לפי שמן השמיים מגלגלין זכות ליום זכאי ושופעין שמחה לחודש שמח, ואין חודש שמח כחודש אדר…"
(מתוך ספר התודעה)
ערב ראש חודש אדר זה האתגר הגדול: לפתוח לאדר את הדלת. שייכנס, יביא איתו שמחה ורוח אחרת.
מקרא מגילה
אביגיל קרוואני, מנטורית להתפתחות עסקית ואישית, יודעת שהדרך להתפתחות נכונה מתחילה ב'חמצן' הנכון:
למה בכלל משתלם 'לעשות רוח' – לייצר אווירה אדרית בבית או במשרד?
"מה היא אווירה? אווירה היא הרגשה כללית ש'ננשמת' באוויר ונוצרת מסינרגיה של חושים עם אנושיות. יכולה להיות סביבה יפה ומשובבת עין, אך האווירה בה רעה. ויכול להיות בית פשוט, אך האווירה בו נהדרת.
"אם עד היום יכולנו לדלג מדי פעם על הצורך החיוני ביצירת אווירה, בעידן הקורונה זה ממש בגדר 'מהזדמנות פז אל תתעלם'. הקורונה העמידה בפנינו את ההזדמנות להפיג את האווירה הסוגרת. כשיש אווירה טובה אנחנו מחוברים, מייצרים, רוצים ושמחים להיות שייכים. אווירה טובה היא קרקע פורייה לשיתופי פעולה מדהימים ומקסום יכולת ה'ביחד'.
"כשהלכתי לבחור ריהוט למשרד שלי, גיליתי עולם שלם של עיצובים ושפות ומחקרים שלמים שדנים בדיוק בנושא הזה – כמה אווירת המשרד משפיעה על המוטיבציה של העובדים, התפוקה וההכנסות. בחברת 'גוגל' העולמית ניסו להתמודד עם תחלופה גדולה של עובדים טובים. המנהלים החליטו לפתור את הבעיה בעזרת יצירת אווירה נעימה. הם עיצבו את המשרדים ופינות העבודה לפי אזורי המדינות של העובדים. כל עיצוב אקזוטי 'שידר' הווי ואווירה שהעובדים מכירים מבית. זה גרם להם להרגיש מחוברים יותר לחברה, נאמנים יותר. הזליגה לחברות אחרות נעצרה, האנרגיה עלתה, ואיתה האפקטיביות. אווירה טובה יכולה באמת להעיף אותנו קדימה".
יש מחירים ליצירת אווירה?
"הדבר הכי קל הוא לעשות, בלי תכנון ובלי גבול. קל לומר: 'אנחנו רוצים אווירה, בואו נדליק מוזיקה ונרקוד'. או: 'אנחנו רוצים להרגיש שחרור, בואו נוציא הרבה כסף ונלך לחופש'. אווירה אמיתית, שמועילה ומתגמלת, אינה 'זבנג וגמרנו'. אולי דברים פשוטים יוצרים אותה, אבל חייבת לעמוד מחשבה מאחוריהם. כל חוסר תכנון גובה מחיר, כל מהלך 'אינסטנט' מהיר, קל ובלי מאמץ.
"הכלל הוא: תשקיעי – תקבלי. זה נכון לכל תחום, וגם לאווירה. אנחנו שמחות לשלם על השקעה שמחזירה את עצמה. זה מחיר שאנחנו רוצות לשלם, כי הוא שווה את התמורה. הרגשה טובה, משוחררת, מצחיקה, גובה אמנם מחירים משתלמים, כי אנחנו רוצות הרגשה כזאת, אבל כדאי לבדוק – אולי יש דרך נוספת לייצר אווירה טובה ולזמן ארוך יותר.
"פעם, כשהייתי עייפה ורציתי לשמח את הילדים, לקחתי את קופסת הקרטון של המסרטה שקניתי. הקופסה הייתה מלאה כדורי קלקר זעירים. העמדתי אותה באמצע הסלון והרשיתי לילדים לקפוץ בתוכה. הייתה אווירה נהדרת, אבל שילמתי עליה במחיר בלגן גדול בגלל העייפות וחוסר הכוח להשקיע מחשבה עמוקה יותר באווירה. בפעם אחרת, כשכן היה לי כוח להשקיע ורציתי לדרבן את הילדים לעזור לשבת, עיצבתי במחשב כרטיסים יפים עם תמונות. בכל כרטיס רשמתי משימה מפורטת הקשורה להכנות לשבת. חילקתי כרטיס לכל ילד, ומי שסיים לבצע את המשימה שהופיעה בכרטיס שלו קיבל כרטיס נוסף. התחרות על הכרטיסים הוכיחה את עצמה בבית מבריק ובילדים שמתרגשים לעזור שבוע אחרי שבוע לתקופה לא מבוטלת".
איך אפשר לייצר אווירה אדרית בבית?
"בכל בית קיימים רגעי מפגש עם הילדים, אלה רגעי אוצר. לדוגמה, כשאנחנו מכינות לילדים את התחפושות, נדבר איתם על התחפושות, על החלומות והדמיונות שקשורים בהם ונולדים מהם… בכל ערב, לפני השינה, אפשר לשחק 'ונהפוך הוא' עם שירים. אנחנו 'מלבישים' מילים של שיר על מנגינה של שיר אחר, הצרמוניה מושלמת, ואיתה גם הצחוק.
"אצלנו בבית קופסת התחפושות זמינה ברגע שמתחילים לנשום אדר באוויר, והילדים שמחים להתחפש מבוקר עד ערב. בארוחת בוקר אני מציירת להם פרצופים מצחיקים על הצלחת. בכל פעם משתמשת בחומרי גלם אחרים: לפעמים אני משתמשת בירקות ולפעמים בסוכריות קטנות של עוגה; לפעמים מציירת בקיסם על הממרח ולפעמים דווקא ה'קשה' של הלחם הוא הפרצוף.
"יש לנו מחברת 'ילדודס'. את ההשראה למחברת קיבלתי מחברתי ענת נחום, מנהלת 'בית יעקב' בכפר גדעון. אנחנו מתעדים במחברת כל 'חכמה', כל הגיג, כל שיבוש לשוני מתוק של הילדים, ובכל פעם שאנחנו רוצים לצחוק ביחד, כמשפחה, אנחנו מוציאים את המחברת וקוראים בה בקול. כמה פשוט, ככה מצחיק. וזה תמיד רגע מאחד ומלא נוסטלגיה.
"במהלך חודש אדר, בארוחות המשפחתיות שלנו אנחנו עושים סבב, וכל אחד מספר בתורו משהו מצחיק שקרה לו היום. זה אימון בריא לצחוק ול'ציד' של רגעים שמחים במשך היום.
"במשפחות עם ילדים גדולים יותר, אני מציעה להכין משחק רביעיות – 'מה מצחיק?' הילדים בעצמם יכולים להכין את המשחק, ויש בו קטגוריות שונות כמו 'משפטים מצחיקים', 'מאורעות מצחיקים', 'פרצופים מצחיקים' וכן הלאה. כיף לשחק במשחק הזה בכל זמן, ובכל גיל. באמת, לא חסרות תוכניות לילדים, ברוך השם.
"כמובן, מומלץ להתאים לאופי ולגיל. ועוד טיפ: אם אתם רוצים לרתום את הגדולים לאווירה הפורימית, תנו להם להוביל, לעבוד איתכם יחד על 'פס הייצור' האדרי".
איך אפשר לייצר אווירה אדרית במשרד?
"חשבי: מה הנרטיב שלך? מה התחושה שאת רוצה ליצור בעסק? ברגע שתדעי את הכיוון, יהיה לך קל יותר לייצר את האווירה המדויקת לך ולמשרד.
"מציעה לתלות משפטי מוטיבציה קומיים על הקירות, הם משפיעים מאוד. אפשר לקרוא לכל העובדות לשתות קפה ביחד ולשחק איתן משחק פורימי קצר. אפשר לחדש משהו במשרד – בר מים, מכונת קפה, כיבוד טוב. אפשר לחלק לעובדות מתנות קטנות עבור הילדים. ובעיקר, חשוב לזכור שאדר אינו מילה נרדפת לליצנות. אדר זה זמן של שחרור, זמן שבו אנחנו מורידות מסכות, מאפשרות לעצמנו להיות אנחנו, וזה זמן מצוין לפתוח ולשוחח על נושאים רגישים יותר. האווירה נינוחה יותר, הלב פתוח יותר. שניים מהבונוסים של אדר שכדאי לנצל".
בתור רכזת חברתית לשעבר, נשמח למילים שלך על אווירה אדרית במוסד לימודים.
"מחלקת את תשובתי לחדר מורות ולמסדרונות בית הספר. במסיבת הצוות שערכנו, החלטנו להעביר את המסרים של המנהלת בסקצ'ים. זה היה מדהים, דיבר בעד עצמו. המורות ראו את המציאות בעיניים, ונחסכו מהמנהלת הרבה הסברים על הנהלים…
"בקשר לתלמידות, הסגנון והמקום משנים ומשפיעים על התשובה. השאלות שצריכות להישאל הן: מה הבנות צריכות? מה זה פורים בשבילן? מה אנחנו רוצות שתרגשנה?
"כדאי לשתף את הצוות בתהליך קבלת ההחלטות הקשורות לאווירה האדרית בבית הספר, כי לרוב בעיות נוצרות באשמת חוסר סנכרון. שיתוף של הצוות בקבלת ההחלטות, אין פירושו להודיע לו מה הולך להיות, אלא לאפשר לחברות הצוות האחרות להביע את חוות דעתן מה, לדעתן, צריך להיות.
"לפעמים הרכזת או הסגנית מחליטה שהאווירה צריכה להיות תחרותית, ושהבנות צריכות תוכנית שתיצור את האווירה הזו, לעומת המורות שמרגישות שהבנות צריכות שחרור ומסגרת גמישה מתמיד שתאפשר להן לפרוק עומס. שיח מוקדם יחסוך קונפליקטים שעלולים להיווצר על רקע ההיכרות הקרובה יותר של המחנכת עם הבנות מול הסמכות העליונה של הרכזת…
"בכלל, אווירה מתחילה ממידות טובות. מאכפתיות. משימת לב לאורך כל הדרך. נכון, יש רגעים מיוחדים שמעלים את המינון, ואז האווירה משתבחת. אבל אם כל הזמן קיים ניתוק, והאווירה בבית או במשרד היא חלק מה'פה ושם', שום פעילות, גם המשמעותית ביותר, לא תיצור אפקט מתמשך.
"אווירה צריכה להיות כדרך חיים, חלק מתוכנית עבודה, פרק באסטרטגיה של הבית או העסק שמיושם פעם בשבוע, לפחות. התורה הקדושה מלמדת אותנו לעצור כל ששת ימי מעשה להיטענות, לאווירה של קודש. העצירה קיימת גם בחגים ובמועדים, והאוויר שאנחנו נושמים בהם הולך איתנו הלאה".
משתה ושמחה
אסתי אייזנברג, מפיקת מולטימדיה, עושה שמח מילדות:
"אני אוהבת אקשן, ושמח, וכיף. זוכרת את עצמי כזאת מגיל קטן. בתור ילדות קטנות ממש אחותי ואני היינו מנסות את כוחנו בתעלולים על אבא שלנו, הסלחן והסבלני. בכל שבוע הצטרפנו לאבא כשיצא לערוך קניות לשבת. ובכל שבוע 'שברנו' את הראש איזה תעלול נוכל לעולל הפעם.
"פעם, לדוגמה, אחותי אמרה לו שאני לא רוצה לבוא. כשהם יצאו מהבית, אחותי גררה אחריה אשפתון, מלמלה שהיא צריכה להוריד את האשפה. אני הייתי באשפתון, כמובן. הכנו בו מראש חורים לידיים ולרגליים. אבא 'הופתע' מאוד שקפצתי מהאשפתון פתאום…
"או בפעם אחרת, לבשנו כותנות מעל הבגדים, העמדנו פנים שאין לנו כוח להתלבש. אבא קיבל בחיוך את התעלולים שלנו. מזכירה שוב, לזכותנו: היינו ילדות קטנות מאוד. גדלנו והפסקנו עם השטויות, אבל אהבה לעשות שמח נשארה בי. מקווה שתישאר תמיד".
ספרי על דרך נוספת לעשות שמח.
"בכיתה ז הייתה לנו מחנכת שאהבנו מאוד. מורה עם רוח צעירה, שרמזה לנו כשהתקרב חודש אדר, שהיא תשמח ל'מיני פורים' בראש חודש. לא רצינו לעשות לה תעלול נוסח התעלולים שעשינו בגילים נמוכים יותר, כמו להעמיד פנים שאנחנו ישנות כשהמורה נכנסה או להחשיך את הכיתה.
"החלטנו ללכת על משהו קלאסה, ומפה לשם הכרזתי על פתיחתו של מלון 'ציפורי קלאס', בהשראת שמה של המורה, ציפורה. קישטנו את הכיתה, עיצבנו 'בר', התלבשנו כולנו במדי מלצריות, שחור-לבן. ברקע התנגנה הקלטה שחזרה על עצמה שוב ושוב: 'ברוכים הבאים לציפורי קלאס'.
"כשהמחנכת נכנסה, שרנו לכבודה שיר שהיא עצמה לימדה אותנו: 'יונתי בחגווי הסלע'. שרנו לה שיר נוסף שחיברנו לכבוד האירוע, על להקת ציפורים מאוחדת. אפילו טרחנו לייבא דרישת שלום מחברה שהיגרה לאנגליה. המחנכת כמעט לא נשמה מרוב התרגשות. השקענו המון, והיא התרגשה מהעוצמה ומהמיזם שהפקנו מא' עד ת', לבדנו. מורות אחרות נקראו מחדר מורות לראות ולהתרשם. הרגשנו ממש בנות סמינר, גאות בעצמנו כהוגן".
איך התעליתן על עצמכן בכיתה ח'?
"לא התעלינו. לא הצלחנו לחשוב על שום רעיון שיתעלה על 'ציפורי קלאס' שלנו".
היית פעם בצד שחוטף את התעלול?
"בטח. הנה דוגמה: הייתי בחורה, כשאחי הקטן ניגש אלי, סיפר שקנה לורד חדש והוא רוצה לנסות אותו עלי. ביקש רשות לצייר שלוש נקודות על האף שלי ואמר שייתן לי בעדן עשרים שקלים. הסכמתי. הוא הביא את הכסף, פתח את הלורד, צייר עלי נקודה אחת. צחקנו. צייר נקודה שנייה. התפקענו מצחוק עוד פעם. ואז הוא חטף את השטר, אמר: 'בעצם, מספיקות לי שתי נקודות'. ברח…"
עבד עלייך המשפט 'עד החתונה זה יעבור'?
"לא, ברוך השם. בכיתה ב' סמינר למדתי עיצוב שיער. התחלתי לעבוד כמתסרקת. אהבתי מאוד להגיע לבתים של אנשים בימים השמחים שלהם. אהבתי להחמיא לבנות המשפחה הנרגשות על השמלות היפות שלהן. הייתי אומרת לאחות או לגיסה של כלה כמה השיער שלה מיוחד, והיא הייתה נשטפת שמחה ששטפה גם אותי.
"גם היום אני אוהבת להשתתף בשמחות. מאז שהקורונה פרצה לחיינו, והתחילו לערוך חופות קורונה בחוץ, הרחפנים נכנסו יותר לתמונה. אפשר לצלם בעזרתם מלמעלה את כל החופה, להרוויח מזכרת מרגשת, ואחרת. יש לי רחפן, ואני מסריטה בו את חופות הקורונה. עומדת בצד, מכוונת אותו מעל החופה, שמחה עם השמחים.
"כשפתחתי את העסק, קראתי לו 'פרפאקשן', שילוב של המילה 'פרפקט' עם 'אקשן'. אני אוהבת לצחוק עם הלקוחות, להמציא רעיונות חדשים, לשמוח. לא צריכה אדר כדי להרבות בשמחה. גם בבית מוצאת סיבה למסיבה. כשחגגנו חצי שנה לחתונה, לדוגמה, קניתי צלחות נייר צבעוניות, חתכתי אותן לחצי, שמתי ב'חצאים' את הכיבוד. מאמינה שכל יום, כל רגע, יכול להיות טריגר לחיוך".
הניה רוזנבלום, מטפלת באמנויות,מציעה להזמין לשמחה 'פנים חדשות':
"בכל שנה בערב פורים אני מציעה, גם בקליניקה, גם בבית, שיח ופעילות סביב מסכות. בקליניקה המטופלת ואני מחפשות ביחד תשובות על השאלות: מה מסתירה המסכה שלך? מה המסכה הכי שימושית שלך? יש כאלו שהמסכה הכי שימושית שלהן היא מסכת ה'כל יודעת'. יש אחרות שהמסכה הכי שימושית שלהן היא 'לא נעלבת מכלום'. אנחנו גם מדברות על המסכות שהמטופלת הייתה רוצה לשים על פניה, ולמה. מביטות למציאות בעיניים דרך החרכים של מסכות.
"וגם בבית המסכות קיימות. אנחנו עושים מסיבת מסכות! אני קונה מסכות פשוטות באחת החנויות של 'הכל בשקל', מזמינה את הילדים לקשט אותן בחומרי יצירה. כל ילד מכין לעצמו שתי מסכות. המסכה הראשונה מייצגת את מי שהוא היום, והמסכה השנייה מייצגת את מי שהוא רוצה להיות. אחרי הפעילות מגיע החלק הכי חשוב: אנחנו תולים את המסכות היפות ברחבי הבית שתזכרנה לנו מה נהיה בקרוב מאוד, אחרי שנשתנה ונגדל…"
משלוח מנות
חני מרזל, מנחת סדנאות בגישת 'הורות בראש אחר' – מודל לפתרון אתגרים עם ילדים באופן יצירתי ,היא אמא לדוגמה. שווה 'העתק הדבק'.
חני, פיתחתם מסורת משפחתית בפורים – לשלוח משלוחי מנות גם לילדים. מתי החלטתם עליה, ולמה?
"לפני ארבע שנים בעלי ואני דיברנו על משלוחי המנות שאנחנו שולחים, והחלטנו שאנחנו משקיעים ביקרים ובחשובים לנו. הכי יקרים והכי חשובים לנו הם הילדים שלנו. לכן הכנו להם משלוחי מנות. בשנה הראשונה הם קמו בבוקר פורים והמשלוחים חיכו להם על השולחן בסלון. כל ילד קיבל כרית ועליה הדפס עם התמונה שלו, ממתקים טעימים, והעיקר – מכתב מההורים. במכתב כתבנו לכל ילד כמה אנחנו מעריכים אותו, הזכרנו את מעלותיו, ובירכנו אותו בברכה מיוחדת, הקשורה הן לאופיו, הן לתחפושת שבחר.
"בשנים הבאות הילדים כבר הבינו שהם עתידים לקבל שוב משלוחי מנות. ואם אנחנו מדברות על אווירה, זו אחת הדרכים היפות ליצור אותה. אנחנו מדברים על משלוחי המנות שלהם, ואני מדגישה באוזני הילדים שאנחנו משקיעים במשלוחי המנות גם מחשבה וגם כסף (כמובן, לא מדובר במשכנתא…)
"אני מאמינה שזה זיכרון שילווה את הילדים כל חייהם. הרצון שלנו להשקיע בהם, ההשקעה בפועל. והדיבור על כך מלמד אותם להעריך, להוקיר ולא לקבל הכל כמובן מאליו.
"נכון, בכל שנה אנחנו שוברים את הראש מה לקנות ומה להכין, כי הרף עולה משנה לשנה. ואני כבר חושבת הרבה זמן מה ניתן להם השנה, אבל לא דואגת. יודעת בוודאות שהילדים יקבלו משלוחי מנות, בעזרת השם, ויושקעו בהם מחשבה והרבה אהבה".
מה חלוקת התפקידים?
"אני אחראית לרעיון, לקנייה, לעיצוב. בעלי אחראי לכתיבת הברכות האישיות. לדעתי, הברכה עושה את הכל! הילדים מדברים עליה, מתרגשים ממנה ושומרים אותה. כשילד יודע שההורים חושבים עליו ורוצים לשמח אותו ביום הכי שמח בשנה, זה פועל עליו נפלאות ומשפיע מאוד על הבית ועל האווירה בכלל, ואצל כל ילד וילד בפרט".
הנה רעיון שחני מנדבת בשמחה. "בשנה שעברה עברנו דירה. כל ילד התמקם בפינה חדשה, ולכבודה עיצבתי והדפסתי לכל ילד 'קאפה' עם קולאז' תמונות שלו. בפורים הם קיבלו, יחד עם הממתקים, הדפסים קטנים של הקולאז', ועל כל הדפס הופיע כתב חידה שאותו הם היו צריכים לפצח כדי למצוא איפה נמצאות הקאפות הגדולות".
חוץ משיח משמח על משלוחי המנות, איך עוד אפשר לייצר אווירה פורימית בבית?
"בבית שלנו, התחפושות משנים עברו נמצאות בחדר המשחקים של הילדים, וכל הזמן הן בשימוש. הילדים אוהבים להציג, לשחק ולגלם כל מיני תפקידים. כשאני קונה תחפושות, אני מביאה בחשבון שזה לכל השנה ולא רק לפורים…
"מלבד התחפושות שנוכחות כל השנה, יש לנו מנהג בבית – בכל יום, מראש חודש אדר עד שושן פורים, אנחנו רוקדים. בכל יום. מפעילים מוזיקה ופשוט רוקדים ביחד, מקיימים בידינו וברגלינו את המצווה להיות בשמחה. אגב, אווירה טובה בבית היא מתנה שאמא יכולה לתת לילדים שלה, לאורך כל השנה, ובלי תאריך תפוגה של פורים… הנהגנו, למשל, מסורת שבסעודת שבת כל ילד אומר על כל אחד מבני המשפחה מילה טובה, מחמיא לו או מספר בשבחו על משהו מסוים שעשה בשבוע החולף.
"המנהג של חודש שבט הוא 'שנשמיע בשורות טובות': בכל ערב כל אחד מבני המשפחה משמיע את רשימת הדברים הטובים שעברו עליו במהלך היום. אלה יכולים להיות גם דברים טובים שזכה לראות ולשמוע מהצד. חשוב לתרגל עם הילדים, וגם עם עצמנו, זווית מבט שמתמקדת בטוב ובשמח. מרגישה שהשנה, יותר מכל שנה, כשכל כך הרבה סביבנו שייך למפחיד וללא נודע, חשוב להכניס את השמחה הביתה. שהשמחה בחודש אדר תהיה מורגשת וודאית"
מתנות לאביונים
"מה נשים הכי חסרות?" שואלת אותי דינה היילבורן, הנדסאית תוכנה ואם למשפחה ברוכה. חסה עלי, משיבה לעצמה: "זמן, נכון? תמיד תמיד חסר לנו זמן, ובחודש אדר, בואי נודה בזה, עם כל השמחה בבואו, החיסרון הוא כרוני ממש וחונק נוראות. בכל שנה מרגישה שצריך להגיד 'על הניסים' מיוחד על זה שהצלחנו להגיע בכלל לפורים עם תחפושות ומשלוחי מנות שהוכנו ספיישל לכל ילד. והכל קורה תוך כדי עבודה במשך תשע שעות ביום, לא כולל נסיעות, ובית שדורש את שלו, הכל כולל הכל.
"גם אני אמא נחמדה, וגם אצלנו בבית מורידים תחפושות בראש חודש, והרעשנים וה'שומים' עובדים חזק במרפסת, והמערכת שרה שירים של פורים ב'לופ' אין-סופי, ואופים אוזני המן, ואורזים משלוחי מנות, ולכאורה, עושים המון בשביל פורים, ועדיין, במשך שנים הרגשתי שכל העשייה הזאת לא באמת מספקת אווירה שמחה. הייתי לחוצה מאוד, ובצדק. הלחץ השפיע על קוצר הרוח שלי, והוא השפיע על מצב הרוח של הילדים, כמו בתאונת שרשרת.
"שנה אחת דיברתי על זה עם שכנה. גם זה נס גדול, אגב, שהגענו לדיבור אמיתי על המצב. והיא הודתה שערב פורים לוחץ וחונק אותה. מפה לשם הגענו לרעיון שאולי אנחנו יכולות להפוך את צרת הרבות לחצי נחמה. בפועל, כשהתחלנו ליישם, גילינו שזו נחמה שלמה".
עכשיו גלי לנו.
"צירפנו את אחותי לקבוצה, והשכנה צירפה את גיסתה. בנינו תוכנית איך לעזור זו לזו, ועל הדרך לעזור לעצמנו. קודם כל, הכנו רשימת קניות מה אנחנו צריכות לפורים. ממש הכנסנו הכל, מפריטי סדקית לתחפושות ועד חד פעמי לסעודה. חילקנו בינינו את הקניות. במקום שכולנו נרוץ לכל החנויות, כל אחת מאיתנו קיבלה אחריות לתחום אחר. אני, למשל, קניתי את החד פעמי בשביל כולן. השכנה חיכתה בתור בחנות סדקית, נכנסה גם לחנות צעצועים להשלמת אביזרים לתחפושות. אחותי הלכה לחנות של מוצרי האפייה, והגיסה עשתה את הקנייה הגדולה בצרכנייה. לבעלה יש רכב, והוא העמיס בתא המטען את הממתקים והשתייה של כולנו.
"אין לך מושג כמה חלוקת העבודה הזו הקלה על כולנו. קניות בערב פורים הן האתגר. חוץ מזה, התחלקנו גם במשימות הנוספות. בתור בעלת המחשב היחידה מאיתנו, הייתי אחראית לעיצוב הברכות והדפסת הכרטיסים למשלוחי המנות. השכנה המהממת שלי גיהצה לילדים שלי את התחפושות, כשהיא גיהצה את התחפושות של הילדים שלה. תיקנה לכלה את השמלה, הדביקה אבנים שנפלו מהחושן של אהרן הכהן. אחותי אוהבת מאוד לאפות, אז היא הכינה לנו את הבצק של החלות לסעודה. לא קלעה, רק הכינה את הבצק. אבל גם זו הייתה עזרה משמעותית.
"הגיסה של שכנה שלי ריכזה את התקציב. היא דאגה לרשום כל הוצאה, וכל סעיף, ולהעביר בינינו את הכספים. שוב, סעיף שנראה קטן, אבל הוא לא. בפרט בימים עמוסים כאלה, שכל סעיף הוא אבן גדולה על הראש ועל הכתפיים. בשנה הראשונה שעשינו את זה, הגענו לערב פורים אחרות לגמרי. נכון, נשארה לנו עבודה, אבל לא הרגשנו שאנחנו הולכות לאיבוד. ומאז, כבר שלוש שנים זה ערב פורים שלנו, וזו האווירה".
יש מחיר שכדאי להביא בחשבון?
"לא מחיר. טיפ. אם אתן הולכות לאמץ את מודל התמיכה ההדדית שלנו, תחליטו מראש שאתן מחליקות. אנחנו דיברנו על כך בישיבה הראשונה שלנו, שהתקיימה בגינה, אגב, עם המון הפסקות למרדף אחרי הקטנים… והסכמנו בינינו שאנחנו עושות את זה כדי להגיע לפורים עם אוויר בריאות וחיוך על השפתיים. זה העיקר, ושווה להתגמש בשבילו. גם אם השכנה קנתה רוכסן אפור במקום רוכסן שחור, או גם אם החד פעמי שאחותי הייתה קונה היה דגם אחר לגמרי מהדגם שקניתי לה. המודל הזה מחייב החלטה שמסתדרים עם מה שיש, ואומרים תודה על מה שיש. וברוך השם, יש הרבה".
ונהפוך הוא
כשהמילים האלה נכתבות, עדיין אין לי מושג איך ייראה ראש חודש אדר במרחב הלימודי. נשטפת נוסטלגיה כשאני נזכרת בימים עברו, בנופיו של ראש חודש: ילדים וילדות יצאו מהגנים, מחופשים בתחפושות שהכינו גננות ורבה'ס מסורים.
לפעמים ניצחו התחפושות האלה את התחפושות תוצרת בית, וגם בפורים יכולנו לפגוש ילדה מחופשת לאמא, חגורה בסינר לבן מאל-בד שגזרה הגננת המסורה.
בבית הספר עוברת האחריות לתלמידות. במוסדות מסוימים הן מקבלות יד חופשית להפוך את הקתדרה, להתחפש, לשבש כליל את יום הלימודים. במוסדות אחרים נדרש אישור סגנית על כל תעלול אדרי.
"מצידי, הייתה פוסלת את כל הרעיונות", מתוודה שרי. "אף פעם לא הרגשתי בנוח בבית הספר בימים של ראש חודש אדר. לא מצאתי את המקום שלי בין המעוללות והמשתוללות. העמדתי פנים שאני בראש אחד איתן, כי לא רציתי להיחשב סנובית, אבל למען האמת, לא הבנתי מה מצחיק לנחור כשהמורה קוראת שמות, או להתחבא לה מתחת לשולחנות.
"התעלול היחידי שאני זוכרת, שעוד היה נסבל, היה בסמינר, כשהדפסנו חולצות עם הסלוגן 'תני חיוך, הכל לטובה', על שם המחנכת שלנו, טובה, שהייתה נערצת עלינו לגמרי (וגם אישה חייכנית מאוד). לבשתי את החולצה על חולצת התלבושות ושכחתי ממנה עד סוף היום".
"שנה אחרי מלחמת המפרץ קבענו שכולנו מביאות מסכות גז לבית הספר, לובשות אותן לזכר הימים ההם", חני פותחת את ספר הזיכרונות שלה מכיתה ח לכבודי. "לבשנו את המסכות, ואז כדי להוסיף שמחה על שמחה, החלפנו כיתה עם כיתה ז שלמדה אצל המחנכת לשעבר שלנו. חיכינו בקוצר רוח שתיכנס לכיתה, תופתע לראות אותנו מאחורי המסכות.
"אבל היא נכנסה בצעד אדיש, פלטה ביובש: 'מה שלומכן?' ככה הבנו שהיא זיהתה מיד, או שהייתה הלשנה סמויה. זה היה מאכזב".
"כשהבת שלי למדה בכיתה י, התלמידות שלי החליטו שמחליפים כיתות לכבוד ראש חודש". אילה היא מורה למתמטיקה באחד הסמינרים הגדולים. "הבת שלי למדה בקבוצה א, ואני לימדתי בקבוצה ב. נכנסתי לכיתה 'שלי' וגיליתי את בתי יושבת מולי, וכנ"ל כל חברותיה לקבוצה. זה היה תעלול חסר טעם, כי עמדנו שבוע לפני מבחן גמר ענק על יחידת חומר רצינית, ולא התכוונתי לוותר על השיעור הזה, למענן. לכן אחרי שקראתי שמות, התקשרתי למקבילה שלי, שאלתי אותה מה תכננה ללמד בשיעור הזה, ואחר כך סגרתי את הטלפון ולימדתי שיעור רגיל, לאכזבתן הרבה.
"היחידה שלא התאכזבה הייתה הבת שלי שלא ידעה איך אגיב, ונרגעה כשהבינה שאמא שלה הולכת להתנהג כרגיל, בצורה מרובעת אך יצירתית. העיקר, לא עשיתי לה בושות…"
"כשלמדתי בכיתה ד, בבית ספר יסודי, המחנכת שלי הייתה אישה צעירה, נשואה מתוקה וטרייה". תמי מחייכת כשהיא נזכרת בימים ההם. "ואני לא שוכחת איך הפתיעה אותנו בראש חודש, כשהופיעה פתאום בכיתה בחולצת תלבושת, חצאית קפלים כחולה, ילקוט על הגב. וגולת הכותרת: עיצבה קוקיות קצרצרות מפאת ה'קארה' שלה, ולכל קוקייה קשרה סרט תכלת תואם-תלבושת. זה היה אחד המחזות היפים".
"כשהייתי בכיתה ט, כמה מורות בסמינר החליפו פאות", צוחקת ללי. "איזה אומץ. כיום, בתור מורה, מודיעה לך: אין מצב שהייתי מסכימה. טוב שאף אחת בצוות שלנו לא יצירתית כל כך…
"היינו המומות כשהמחנכת הבלונדינית שלנו נכנסה לכיתה חבושה בפאה שחורה! לא הצלחנו להתרכז בשום מילה שלימדה. ואז הלכנו לחדר ההקבצות באנגלית, ושם חיכתה לנו המורה לאנגלית, שתמיד חבשה פאות חומות קצוצות, בפאה ג'ינג'ית גלית. עוד שיעור שלא עשינו בו שום דבר חוץ מלבהות בה ולצחקק…"
