מעבר להררי החושך

נשים שהכריזו בעלות על 'אזור מוזנח' בבית, לא ממצמצות כשהן מדברות עליו בפומבי.

הסוד הכי שמור בבית: כמעט לכל אישה יש 'אזור מוזנח' בבית שלה, מקום או חפצים שעליהם היא מכריזה שהיא לא נוגעת בהם, לא מנקה, לא מסדרת  קשה עד בלתי אפשרי כמעט למצוא בערב פסח אישה גאה בעצמה בגלל בית שקרצפה חלקית, לכן הלכנו לחפש אותן – ומצאנו נשים שמדברות בגלוי על החלונות הלא נקיים ועל התנור במטבח שלא צפוי להתנקות לפסח, מעדכנות מה המצב מתחת למיטת חדר הבנים ומכריזות: טוב לנו עם זה. לא יהיה בסדר

אין נשים לא מושלמות. זאת אקסיומה. גם אם חלילה, ולא באשמתן, כמובן, הן חוות מצבים לא מושלמים, הן תסתרנה אותם. באופן הכי מושלם שנשים מושלמות יכולות להסתיר.

בערב פסח נשים מושלמות עולות לרמה מייסרת: הן מחמשות עצמן בסמרטוט ואקונומיקה, מסתערות על כל סדק, על כל בוידם; מקרצפות הכל מתקרה עד פאנלים. לעיתים לא נדירות, מתרחשת תופעה אל-טבעית: הן לא מספיקות. רוצות לקרצף הכל מתקרה עד פאנלים, אבל המצבים הלא מושלמים בעוכריהן. או אז נשלף הכושר הרטורי מהמחסן שלא הספיקו לנקות, מנסה להגן עליהן, להסביר מדוע הן לא אשמות, וכמה לא הייתה להן ברירה.

קל למצוא בערב פסח אישה גאה בעצמה בגלל בית שקרצפה בייסורים; קל למצוא בערב פסח אישה שפופה בגלל בית שקרצפה חלקית. קשה עד בלתי אפשרי כמעט למצוא בערב פסח אישה גאה בעצמה בגלל בית שקרצפה חלקית.

זו הסיבה שאני גאה להציג את מרואיינות הכתבה הזו – נשים שמסרבות להשתחוות לפאנלים, וגם את התקרה הן משאירות לפלורסנט. הן מכריזות בעלות על אזור מוזנח בבית, לא ממצמצות כשהן מדברות עליו.

כן, הוא הפוך. כן, הוא מלוכלך. כן, ככה הוא הולך להישאר.

לא, לא אכפת להן.

לראשונה בחיי הן שופכות אור על חייהן, מצהירות: יש חיים מעבר להררי החושך, והם נעימים מאוד.

 סלון

שיינדי כץ, יועצת מס, לא מנקה כלי כסף. מהיכרות איתה אני יכולה להעיד: שיינדי מסודרת, נקייה. כנ"ל ארונותיה וחדרי ביתה. בכלי הכסף היא לא נוגעת. עקרונית.

"בשנה הראשונה אחרי החתונה הברקת כלי הכסף הייתה חלק מהרוטינה של הניקיון לשבת. בכל שבוע, אחרי צחצוח חלונות ושפשוף הכיסאות החדשים מאבק, התיישבתי להבריק את כלי הכסף. היה לי ברור שכל דבר בבית צריך לנצוץ, ובטח כלי כסף שמיועדים לשולחן השבת. התייחסתי בכבוד לתפקיד. שפשפתי, ניגבתי. לפעמים השתמשתי במנקי אוזניים כדי להגיע לכל הפיתולים בגביע.

"אחרי שנה נולד הבכור שלנו, ברוך השם. כשחזרתי הביתה אחרי חודשיים מפנקים אצל אמא, הסתכלתי על הוויטרינה, ונהיה לי חושך בעיניים. הכלים היו צהובים, וממש צעקו שאבוא ואנקה אותם. שמתי את התינוק בעריסה. התיישבתי לנקות אותם. זאת אפיזודה שאני לא יכולה לשכוח. לא עניינה אותי סלסילת הכביסה המלאה, לא עניין אותי המקרר הריק. כלי הכסף הצהובים, רק הם ייסרו אותי.

"חזרתי להבריק אותם כל שבוע, אבל משבוע לשבוע הלך חוסר החשק שלי וגדל. לפעמים, תצחקי, הרגשתי תרעומת על כלי הכסף שלי. הייתי מסתכלת עליהם, שבוע אחרי ששפשפתי אותם במאמץ גדול כל כך, והנה הם שוב דורשים צחצוח. נכון, ניהול בית דורש תמיד חזרה על דברים שעשינו לא מזמן. כולנו מכירות את האושר ששוטף אותנו מול סלסילת כביסה ריקה, על האכזבה מולה אחרי יומיים, כשאי אפשר להיכנס למרפסת, כי כל פיסת טקסטיל שקיימת בבית חזרה לשם, משום מה. אנחנו מבשלות, יש כלים, הכיריים מתלכלכות. אנחנו שוטפות, מנקות, ואחרי יום – שוב. אבל התסכול הכי גדול תקף אותי מול כלי הכסף. אולי כי אי אפשר להשוות צחצוח קנדלברה במשך שעה להפעלת מכונה שלוקחת חצי דקה.

"אחרי שהבת נולדה וחזרנו הביתה, הלכתי לישון. הייתי עייפה, היא הייתה תינוקת צרחנית, רק הכרית שלי עניינה אותי. ביום חמישי, יומיים אחרי שחזרתי הביתה, אמא שלי שלחה אלי את העוזרת שלה. ומה נראה לך ששלחתי אותה לעשות? כמובן, להבריק כלי כסף. התובנה השגויה, שכלי כסף צריכים להבריק בכל מצב, הייתה מוטמעת בי כל כך עמוק. לא הצלחתי לשחרר אותה.

"העוזרת השקיעה בהם שעתיים. עזרה לי עוד שעה במטבח. פרחה לה. השאירה אותי בבית זקוק למגב ועם שני תינוקות צרחניים. התיישבתי על הרצפה בסלון, התינוקת בידיי, ה'גדול' קופץ על ראשי. התחלתי לבכות. נראה לי שאז הייתה הפעם הראשונה שהכרזתי על 'ברוגז' עם כלי הכסף.

"אחר כך באו תקופות של 'און אנד אוף'. אני באה מבית פדנטי מאוד, והתחושה שהוויטרינה חייבת לנצוץ תמיד, הייתה חזקה ממני לפעמים. ברוך השם, כבר עשור אני 'גמולה' מהתחושה הזו. מבינה ששלוות נפשי חשובה יותר. שאם כלים גורמים לי תרעומת, אז הבעיה היא בי, ולא בהם… ואני זו שצריכה 'לחתוך'. לא נוגעת בכלי הכסף. גם לא בערב פסח.

"הבת שלי נלהבת לצחצח אותם פעם בשנה, אז אני מפרגנת לה את האושר הזה מכל הלב. ובמשך כל השנה מאפשרת לכלי הכסף ליהנות מהאוויר המצהיב. וכמו שאמרתי לבעלי: 'מי קבע שכלי כסף יפים יותר מכלי זהב?'

"לשמחתי, הוא לא מבדיל בין זהב לכסף. וגם אמא שלו וגם אמא שלי הן שתי נשים טקטיות שלא אומרות כלום על האג'נדה שלי בנושא. אני אומרת. בכל הזדמנות אפשרית מסבירה לנשים החרוצות סביבי שמותר לכלי כסף להצהיב, ומותר לנו לנשום. הן לא מקשיבות לי. אולי עכשיו זה יקרה, בזכות הכתבה".

אפרת, שלא מרשה לי לספר עליה יותר, שומרת מרחק מהחלונות.

"הם גורמים לי בחילה. אולי אם הם היו חדשים, הייתי מסתדרת איתם. אבל נכון לרגע זה, ועד שייפול עלינו כסף מהשמים לשיפוצים, הם עשויים עץ מרקיב, מתפורר. והיונים אוהבות אותם מאוד.

"אני יכולה לקרצף אותם, לנקות. אחרי שעה הם יתלכלכו, ואחרי יום הם יתאבקו, ואחרי יומיים יגעילו אותי עוד פעם. אז מלכתחילה, לא מתקרבת אל החלונות. מנקה רק את הצד הפנימי של הזכוכיות, שהילדים אוהבים להצמיד אליו ידיים מרוחות בשוקולד. וזהו.

"בכל שנה, בערב פסח, אני יוצאת למסע קניות הכרחי – ביגוד, נעליים לילדים. ספרים לחג, כלים. דברים כאלה. נעלמת לחצי יום מהבית. בזמן הזה בעלי מזמין עוזרת, והיא עוברת מחלון לחלון בבית ומבריקה. זאת מתנת יום ההולדת שלי, שחל, אגב, בסיוון. בעלי צוחק שהוא מן המקדימים למצוות. לפעמים יש לי תחושה שזאת גם מתנה בשבילו. קצת מציקים לו החלונות המלוכלכים לפעמים. אין לי שום בעיה שיתפוס טרמפ על מתנת יום ההולדת שלי. זה נהנה וזו לא חסרה".

מטבח

החדר שהכי מעביד אותנו בערב פסח, ותמיד, הוא גם החדר שבו מתקבצים הררי חושך קטנים ונעימים.

שושי, מורה ואם למשפחה מבורכת, שיפצה לפני שלוש שנים את המטבח. מאז ועד היום, ובעזרת השם גם הלאה, הוא מבריק ומסודר. חי בשלום עם המקומות שאינם כמוהו.

"קנינו תנור חדש למטבח. הזמנתי גלגלים, והגיעו גלגלים, אבל הם לא מתאימים לו. אז הוא לא זז, והרצפה תחתיו נהנית משאריות משביעות חך, אבל אין מצב שאזיז אותו כל שבוע כדי לשטוף אותה. גם המקרר כלוא בנישה מעצבנת, מאז השיפוץ. וגם המרצפות תחתיו לא מדאיגות אותי. מגיעה אליהן כמה פעמים בשנה, לא רק בערב פסח. אבל זו ממש לא התדירות שהייתי מנקה בעבר, טרום השיפוץ.

"גם בכיריים עצמן יש 'דפקט' – האש הגדולה חורכת יותר מדי. ובכל פעם אחרי שימוש בה, האזור סביבה נראה כמו המגרש מתחת לבית שלנו במוצאי ל"ג בעומר. כמה שאני מנקה, יש פיח שלא מוכן ללכת לשום מקום. הכרזתי על האזור ההוא כאזור מוזנח רשמית והסרתי דאגה מליבי. העיקר, יש מטבח ויש אוכל".

תמי שמואלי, מעצבת פנים, לא מוטרדת מהפנים של התנור שלה. תמי מתקתקת את כל הבית, לא מתקרבת לתנור. "לא להתבלבל בין כיריים לתנור! את הכיריים אני מנקה, וכהוגן. לא סובלת שהן מלוכלכות, אבל התנור הוא סיפור אחר. ברוך השם, כבר שנים בתפקיד, ויש בו כתמי שומן שלא יורדים. בכל שנה בערב פסח הייתי מקרצפת את המסילות ואת התבניות, הורסת לעצמי את העור, משפשפת שוב ושוב, וגם זה עזר חלקית.

"אני יודעת שיש כאלה שממליצות על שימוש ב'הפצצה ארטילרית' של חומרי ניקיון רעילים. לא מכניסה אותם הביתה בגלל הקטנים. וגם בגלל הגדולים. גם  הריאות שלנו לא צריכות לנשום את הרעל הזה. פשוט הושבתי את עצמי לשיחה כנה על התנור. אמרתי לעצמי: 'תמי, את תמיד מסבירה ללקוחות שיש מצוי ויש רצוי, וחכמת החיים הכי גדולה היא להביט במצוי, לראות בו רצוי. נראה אותך מיישמת'.

"הסברתי לעצמי כמה לא הגיוני לנקות תנור שאי אפשר באמת לנקות אותו. זה כמו לנסות לגרוף מי מעיין… ומבחינה הלכתית, אם התנור נמכר, ואם עברה עליו אקונומיקה קודם, בוודאי אין בעיה. ואף אחד גם לא אמור להציץ לי לתוך התנור. ומי שעושה את זה, שיתבייש בעצמו ולא ישלח אותי להתבייש בעצמי'. זאת הייתה שיחה אפקטיבית מאוד. עובדה, כבר שנתיים לא נוגעת בתנור. לא מתכוונת לגעת בו גם השנה".

פינת עבודה

נחמה מפתיעה אותי. משמחת. כחברה טובה אני יודעת כמה היא מאורגנת, נקייה. סיפרתי לה על הכתבה, והיא סיפרה פתאום על סליק:

"בסוף חדר העבודה שלי שמאלה, מתחת לשולחן המחשב / מדפסת וכו', יש ארונית נידחת שפותחים אותה רק בערב פסח ובתוכה מסמכים מסווגים. סליק אמיתי.

"קודם אני חייבת לציין שבעלי שייך למחנה האוגרים, ואני, כמו הרבה נשים, אוהבת להיפטר מחפצים מיותרים. אלמלא הוא היה נשוי לי, מן הסתם הפיג'מות שלו מהחתונה עדיין היו חונות בארון, אף על פי שהוא עלה בשלושה מספרים בשלושה עשורים, ונראה שהק-ג-ב השתמש במשהו דומה במרתפי לוביאנקה. (אל תגלו לו, הוא בטוח שהפיג'מות עדיין בארון העליון, ממתינות ליום שירזה.)

"פעם היינו צעירים ואידיאליסטים. נלחמנו למען השכונה שלנו שרצו להקים מולה אזור תעשייה מסוכן. הייתי רצה עם תינוקות על הידיים לישיבות עירייה, ועדות תכנון למיניהן ועוד ועוד. נפגשנו עם עיתונאים, עם יועצים לאיכות הסביבה ועוד אנשי מקצוע, אנחנו עם שכנים אכפתיים. עשינו מלחמות והצלחנו חלקית.

"כל התוכניות, המפות, ההתכתבויות, הפקסים שצולמו (מישהו זוכר את גלילי הנייר הטרמי שהדיו היה נמחק מהן והיה צורך לצלם?) הכל נמצא שם, ומדובר בקילוגרמים נכבדים של ניירת שבטח הכחידו כמה יערות בגללם.

"השכנים אמרו לנו אז: 'אתם מסודרים. עדיף שכל המסמכים יישמרו אצלכם'. היום אני יודעת שזו הייתה מזימה אפלה במסווה של מחמאה, שאנחנו נשלם את הארנונה על האחסון.

"עם השנים הצטרפה לשם עוד ניירת מסוגים שונים, כזאת שלא צריך ביום-יום, אולי אפשר היה לזרוק, אבל, וזה האבל של הסיפור – אני מתעצלת למיין.

"זה האזור המוזנח של הבית שלי. לא יודעת אפילו מה יש שם.

"מתעצלת, כי אין לי כוח לפתוח עוד חזית. דבר ראשון – המסמכים ההם מהמלחמות על אזור התעשייה – הם קודש בעיני בעלי, ויום אחד נצטרך כנראה להוכיח לדורות הבאים מה עשינו, אז מבחינתו מדובר בדוקומנטים שאסור לזרוק. יותר מפיג'מות הפסים והמעוינים. הוא ממש דורש בשלומם, ובכל ערב פסח כשאני רוצה להגיע לארון שמעלה אבק ואומרת לבעלי שאולי אזרוק, הוא עומד ומתחנן לשלומם של המסמכים הרבים.

"נראה לי שהשנה לא אגיד. פשוט אזרוק, בתקווה שישכח לשאול.

"רק שלא יקום לי איזה מרפי ויתברר שכן יהיו צריכים את המסמכים יום אחד. אז אולי נזכה ללכת לייעוץ זוגי…"

חדר ילדים

דבורה פינק, מזכירה רפואית, עוד אישה מסודרת בכל עת ובכל מקום, מחריגה את ארונות המשחקים מכל עת וכל מקום:

"גרמת לי להבין כמה אני זקנה. נו נו לך. פעם כל ערב פסח התחיל בארון הזה. כיבוס אלפי חלקים של לגו, מיון בובות וחפצים של פליימוביל להמון קופסאות שקופות בגדלים שונים, הדבקת כל קלף קרוע, כל פיסת פאזל, שפשוף ידני של מכוניות וכלי מטבח שאי אפשר לכבס. זה היה סיוט. כניסה מרצון למצרים.

"כל משחק דורש טיפול VIP, והכי גרועים המשחקים שצריך לחכות בסבלנות שיתייבשו, כמו ה'קפלה' למשל, וקוביות העץ. ואז הם פרושים על מגבות גדולות ברחבי הבית, וצריך לשמור על הקטנים שלא ימעדו עליהן עם הסנדוויץ' ביד…

"כל שנה ארון המשחקים היה מעביד אותי פרך וגם הופך אותי לאמא החורגת מהאגדות. התעצבנתי על הבלגן בארון, והתעצבנתי על הילדים שיצרו אותו, והייתי מנקה ומתעצבנת, ומתעצבנת ומנקה, ונואמת נאומים לא נגמרים על 'פכים קטנים' ועל כפיות טובה ועל…

"לפני ארבע שנים עברתי ניתוח חירום בערב פסח. גמל אותי מארון המשחקים. היה אסור לי לנקות באותה שנה. בעלי והבנים ניקו רק את ההכרחי ממש. הקדישו יומיים למשימה. מכרנו שמונים וחמישה אחוזים מהבית. על עשרה אחוזים נוספים בעלי הודיע שאין סיבה אפילו למכור אותם, שאין סיכוי שיש בהם חמץ. תעשי חשבון לבד כמה נוקה. ארון המשחקים נמכר. בעלי הלך, קנה לקטנים משחקים חדשים לחג. הגדולים קיבלו ספרים. והיה חג.

"אחרי פסח, כשהייתי מאוששת יותר, חשבתי לנקות את הארון, אבל בכל פעם דחיתי את המחשבה הזו, וככה הגעתי לערב הפסח הבא. אצלנו בבית הוא מתחיל יום אחרי פורים. הלכתי לחדר הילדים, פתחתי את ארון המשחקים, סגרתי. פתאום הבנתי כמה לא הגיוני שאישה תכלה את כוחותיה וגרונה עליו. הילדים מסתדרים איתו? הוא מעסיק אותם? יופי, זה סימן שהוא עושה את העבודה שלו.

"שאלתי את בעלי בכמה הוא מתמחר את שפיות דעתה של אשתו. הוא תמחר אותה בסכום גבוה מאוד. אמרתי לו שאני מוכנה להסתפק במעט, לקנות אותה בכמה מאות שקלים, וחן חן לו על המיליון שפרגן… הלכתי לחנות משחקים, השקעתי בקנייה של משחקי הרכבה, קופסה, פליימוביל, לגו. הודעתי שאלה המשחקים של פסח. יצאו מהארון כשפסח יגיע, יחזרו לארון כשפסח ייגמר. וזהו. זאת הייתה ההתעסקות היחידה שלי כמעט עם המשחקים באותה שנה.

"כן שטפתי את הבימבה של הקטן, וכיבסתי לאחותו את השמלות של הבובה האמריקאית. אבל זה כבר היה ב'קטנה' ממש לעומת השנים הקודמות. אני לא אגיד שלא עובר בי דגדוג לפעמים כשאני מסתכלת על הארון. מדמיינת כל מיני פירורים של ביסקוויטים ובייגלך שמסתתרים בתוך המהפכה. כשמדגדג אותי דגדוג כזה, אני מרגיעה אותו בהבטחה לעתיד לבוא, שהילדים רק יגדלו, יפסיקו להתעניין בארון, ואסתער עליו. אני אומרת את זה לבעלי והוא מגיב: 'עד אז הפירורים האלה לא יהיו ראויים למאכל כלב, לא ייחשבו חמץ'. גבר… באמת נדמה לו שמטרידה אותי ההגדרה ההלכתית שלהם…"

רבקי, סמל ודוגמה לאם היהודייה, עוצמת עין מול החלון.

"החלון של הממ"ד פונה למרפסת המטבח. איכשהו, מצטברים עליו המוני שמאטעס וחלקי משחקים ועטים לא כותבים וכל מיני. החלטתי על התעלמות מגורלו היות שאין לי די כוחות גוף ונפש לעסוק בו כרגע. גם החדר של הבנים זוכה להתעלמות מצידי רוב ימות השבוע. גרים בו שלושה ילדים, אחד עם הפרעת קשב מאובחנת, השני פוטנציאלי, השלישי יצירתי בלי תירוץ. להיכנס לשם זה לחטוף התקף לב. אז קבעתי לי כלל שאני נכנסת, לוקחת מה שצריכה, ויוצאת בלי לגעת בשום דבר נוסף.

"פעם בשבוע, בימי רביעי לפני בוא העוזרת, מכריזים על גיוס כללי ומסדרים. וגם זה לא היה קורה אלמלא עצמאות המחשבה של העוזרת שנוהגת להתעלם מחדרים שאינם די מסודרים, לטעמה, ואינה שוטפת אותם…"

גם אסתי היא אם הבנים, וגם הרי החושך שלה ממוקמים בחדר הילדים, מתחת למיטה.

"הארגז של המיטה שבור, ולכן כל מה בתוכו נוזל אט אט מטה. כיוון שרשמית, הארגז מיועד למשחקים, בערב פסח, כשאנחנו מזיזים את המיטה, מתגלות כל מיני מציאות כשרות: אג'ואים, קלפים, בובות משחק קטנות, טבעות מהכל בשקל, דברים יפים כאלה. שווה פעמיים.

"אני לא מוטרדת מהעניין כל ימות השנה. הילדים מתרגשים פעם בשנה. כמובן, יש צורך לפקח על תהליך האימוץ מחדש ולהחליט מה הולך לפח ומה הולך למגירות שלהם. אחרת יהיו אזורים מוזנחים נוספים בבית…"

מרפסת

ברכי מצחצחת את הבית כמה פעמים בשבוע. מנקה הכל. למעט הסמרטוטים. "תוקעת אותם בתוך קערה, מתחת לארון במרפסת. לא נוגעת בשטח הזה. בטח יש בו עובש ושערות וגועל לרוב, ועד רגע זה לא חשבתי על ארבע הבלטות האלה, אז תודה לך".

המרפסת של אילה לא רשומה על שמה במנהל המקרקעין. ואת הארון, שעומד במרפסת, היא בכלל מוציאה מחוץ לטאבו, לא מסכימה להסתכל עליו. "איכס. זה ארון עתיק ומרקיב שבעל הדירה לא הסכים לזרוק, כששכרנו אותה. יש בו כל מיני שמונצס וחפצים מאובקים שהוא לא מסוגל להיפרד מהם. ואל תדמייני כלי קריסטל וכאלה, כן? אנחנו מדברות על צלחת פלסטיק שבורה, מסגרת מקולפת לתמונה, וסקוצ'ים של כלים. כן, כן. גם אותם הוא מתעקש לשמור.

"הארון סגור בשני אזיקונים, כדי שאף אחד לא יתפתה לפתוח אותו, והעין שלי כבר מאומנת לא לראות אותו, כשאני שוטפת את המרפסת".

אזורי פיתוח

אי אפשר להלחיץ את תמר כהן, מובילת המהפכה של 'שבת ברוגע' ויועצת ארגונית. גם הקונספט של הכתבה הזו לא זעזע אותה. זו הסיבה שהיא כאן, זרקור על הררי חושך, אישה של מנוחה ושמחה:

תמר, האם זה בסדר שאישה תתחזק אזור מוזנח בבית? בבקשה, תגידי שכן…

"קודם כל, אם יש לך אזור אחד מוזנח בבית – וואו! מצב הבית שלך מעולה. שנית, ותכף נדבר על זה עוד קצת – כולנו בני אדם, ואם הבית שלך לא 'פרפקט', ייתכן מאוד שזה בגלל העובדה שיש לך עוד כמה דברים לעשות בזמן שלך חוץ מלרוץ אחרי הבית, שלא לדבר על כך שאת צריכה גם קצת אוויר וזמן לנשימה.

"אולי זה המקום לשתף מניסיוני האישי, שאנשים יצירתיים יותר נוטים לבלגן, ושאנשים שהבית שלהם נראה תמיד כמו בית מרקחת (עם דגש על 'תמיד'), עשויים להיות קפדנים ולחיות ברמה גבוהה של ביקורת עצמית וסטרס. נעים ובריא לחיות בבית מסודר – בהחלט, אבל יש גבול לכל תעלול".

האם יש אזורים מוזנחים שהם בסדר, כמו בוידם לדוגמה, לעומת אזורים שאסור להם להיות מוזנחים, כמו ארון מטבח מסוים, שלא מנוצל כראוי, כי הוא ארון מוזנח?

"קשה מאוד להגיע לכל המקומות תמיד, ולכן כדאי שבאנרגיה ובזמן שיש לנו –  נדאג, קודם כל, למקומות שמשמשים אותנו באופן תדיר, כגון המטבח, על כל הקיים בו, ארונות הבגדים, מכתביות ודומים להם. כשהבית מסודר (כאמור, ברמת הסביר והנורמלי), הראש מסודר, ולכן מרחב מאורגן מקל עלינו את ההתנהלות ומקדם אווירה טובה בבית.

"לדוגמה, אם מדף הבגדים של מוישי מסודר ומכיל רק את הבגדים שהוא באמת לובש, הוא לא יצטרך לנבור בארון עד שהוא ימצא את המכנסיים שלו, פעולה שתייצר עוד בלגן, ובשעות הבוקר האינטנסיביות עלולה להוסיף מתח מיותר, ואת לא תמצאי את עצמך מכבסת בגדים נקיים, שאיכשהו מצאו את דרכם לסל הכביסה ("למה יותר קל להם לזרוק הכל לכביסה במקום לקפל – הם חושבים שאני משרתת?!" – והנה תוספת מתח בבית…)

"כנ"ל הארונות במטבח. אם במדף או במגירה יהיו רק כלים שמישים, כאלה שאנחנו באמת משתמשות בהם על בסיס קבוע, יהיו לנו פחות כלים לשטיפה (עוד כלים במגירה או בארון = פחות דחיפות לשטוף כלים = עוד כלים בכיור ויותר כאב ראש ואיך לא… עצבים) ומקום ברור להחזיר אליו את הכלים השטופים. כך נראה יותר אור בעיניים, נחווה יותר קלילות ושמחה".

האם נכון לאישה להסתיר מבעלה את האזור המוזנח שלה, כדי לא לחשוף בפניו את אשתו הלא מושלמת? או שעליו לדעת?

"לצערנו, אנחנו חיים בעולם של חיצוניות. עובדים סביב השעון כדי להוכיח לעולם וגם לנו לפעמים, שאנחנו מושלמים. אין חיה כזאת. אין מושלם. אנחנו פה בעולם, וגם בנישואין, על מנת להשתלם! אדם שמציג שלמות מציג חיצוניות מטעה, ואולי אפילו מסוכנת. הוא מבזבז זמן ואנרגיה במקום לשפר את עצמו. במקביל, הוא לא פנוי לאהוב ולהעמיק את הקיים, ונוסף על כך, הוא משתף פעולה ונותן משנה תוקף למנגנון ההרסני של ה'כאילו', ה'מלמעלה'…

"לענייננו – כשאנחנו מקבלות את חוסר המושלמות שלנו בבית ומעריכות את עצמנו למרות זאת (כן, אנחנו בני אדם!) קל לנו יותר לחשוף את האזור המוזנח ולחיות בשקיפות הדדית עם הבעל שלנו. גם הוא לא מושלם, וזה בסדר. זה מושלם!"

האם נכון לאם להסתיר מילדיה את האזור המוזנח שלה, כדי לא להעניק להם דוגמה שלילית גרועה?

"כנ"ל. מקסים שהילדים יגדלו בידיעה שהם מושלמים כמו שהם, למרות העובדה שהם לא 'מושלמים'. למה להכניס ילדים, שהם מטבעם בריאים בנפשם, לתוך הביצה הטובענית הזו של החיצוניות המלחיצה והלא מאפשרת?"

בכל זאת, לא מצליחה להתאפק מלשאול איך נכון להתמודד עם אזורים מוזנחים.

"בקצב החיים האינטנסיבי שבו אנו חיים, אין כמעט זמן לחשוב. אבל אם נעצור רגע וניקח כמה דקות לחשוב על סוגיה שמפריעה לנו (כל סוגיה, בכל תחום), אין לי ספק שנמצא לה פתרונות. ניקח את הבוידם לדוגמה, ונשאל את עצמנו:

מה מפריע לי? (מפריע לי שהארון מבולגן.)

למה זה מפריע לי? (כי זה עושה לי בלגן בראש, ואני רוצה להקנות לילדים שלי כלים של סדר לחיים.)

איך אני רוצה שדברים ייראו? (שקיות ברורות ומסודרות, רשימת 'מלאי' על הדלת.)

מה צריך לעשות כדי שזה יקרה? מה צריך לעשות כדי שזה ייפסק / יירגע? (אני צריכה חצי שעה או שמונה שעות כדי להשתלט על המהפכה: לברור מה לשמור ומה לזרוק או להעביר הלאה, ולעשות סדר במה שיישאר. או: אני צריכה עזרה חיצונית כלשהי – מעוזרת, או מבעלי / אחותי / בתי, שיש להם חוש סדר מפותח, או: אני צריכה עזרה מערכתית מסומכת / קורס…)

מתי נכון לי לעשות את זה? מתי אני פנויה ורוצה, ומהו הזמן הפורה ביותר שלי במשך היום / השבוע? (לא בערב פסח!!!)

להתחייב על זמן ולרשום ביומן או בלוח השנה! אם זה 'פרויקט' שיכלול שלבים, כדאי להחליט על דד-ליין, ולחזור אחורה כדי לציין תתי-יעדים בלוח השנה.

בעזרת השם, בהצלחה, ושיהיה תמיד ברוגע!"