במצב הרצוי, חיים של ילד צריכים להיראות כמו בציור תמים ומתוק: אבא, אמא, ילד. כולם נותנים ידיים וכולם מחייכים. אבל לפעמים מצייר המצוי ציור אחר, שמח פחות: לפעמים אבא נעדר ממנו, לפעמים אמא לא שם, ולפעמים הילד הוא שבורח מהם • תופעות של ניכור הורי, סרבנות קשר והמרדת ילדים נגד הוריהם הן תופעות קשות מאוד, כואבות מאוד, אך בלתי ניתנות להתעלמות: כן, צריך לדבר על המקרים האלה, שבהם מתחולל תהליך של 'חטיפת ילדים' מהמקום הטבעי והחיוני הזה, מהקשר שלהם עם הוריהם • איך מזהים, מה עושים, והאם יש בידי ההורים למנוע מצבים כאלה? • אירוע לבבי
גם אתכן הפחידו פעם שיש ברחובות "חוטפי ילדים"? אילו תיאורים תיארתן לעצמכן? רעולי פנים כאלו, ששובים את הילדים, מכניסים אותם לצינוק עם נחשים ונותנים להם מים מלוכלכים בצלחת חרס סדוקה, ואחרי שהילדים שותים קצת הם סותמים להם את הפה בסמרטוט מלוכלך…? אמא'לה.
כיום, כגדולות וחכמות, אנחנו מבינות שהתופעות האלו קצת יותר מורכבות, אבל לא פחות קשות ומסוכנות. והכי נורא? מתרחשות. בלי צלחת חרס סדוקה וסמרטוט, אבל מתרחשות.
למשל? למשל תופעת הניכור ההורי.
החוקרים ברגמן וויצטום כינו את הילדים האלו כ"ילדים חטופים", והשוו את החוויה שלהם לחוויה של ילד שכלוא בתוך כת הרסנית שלא נותנת לו את האפשרות לחזור למקום שהוא כל כך רוצה לחזור אליו: הבית שלו.
בכתבה נרחיב את גבולות התופעה לסוגים נוספים של "חטיפת ילדים". לפעמים מטפלת רגשית יכולה "לחטוף" ולנכר. לפעמים אפילו מורה או משפחה אומנת.
המשוואה הבסיסית היא כזו:
כל ילד צריך אבא ואמא.
כל אדם הוא גם ילד.
מה יוצא לנו?
כל אדם צריך אבא ואמא.
עוד חידוד קטן: את אבא ואמא שלו.
לב עקור
את שירה הכניסו למשפחת אומנה כשהיא הייתה בת שמונה. גיל מורכב. לאמא המקסימה שלה, וגם לאבא האוהב שלה, חסרה בשלות הורית: אמא שלה לא ידעה להכין לה תלבושת נקייה, ואבא שלה לא הצליח לקנות לחם בבקרים. אמא שלה לא לימדה אותה לשמור על ניקיון בסיסי, ואבא שלה לא שמר עליה בלילות מלשוטט ברחובות.
שירה אהבה מאוד מאוד את אבא ואמא שלה. גם הם אהבו אותה, בכל ליבם. אבל עד שהם ילמדו איך להיות הורים מיטיבים, היא הייתה צריכה לחיות במשפחה אחרת.
וכאן עומדת שאלה אתית קשה ונוקבת: איך ההורים במשפחת האומנה יתייחסו להורים של שירה?
הם יכולים לאהוב אותם, לקבל אותם, לקרב אותם, לארח אותם בסעודות שבת, לתת לשירה את ההרגשה שהמבוגרים האחראיים של עכשיו בחייה, כלומר – הורי האומנה, מכבדים את ההורים האמיתיים שלה. וככה הם ייתנו את המתנה הכי עצומה לעולם הפנימי של שירה: היא לא תצטרך לפצל ולחתוך את הדמויות בעולם שלה ל'טובים' ול'רעים', אלא תלמד, בצורה בוגרת ונבונה מאין כמוה, שבכל אחד יש חלקים טובים וחלקים פחות טובים, ואת כולם מקבלים: את אבא ואמא היא הכי אוהבת, ומשפחת האומנה יותר מאורגנת ומסודרת. העולם הפנימי שלה יהיה שמור ועטוף.
אבל לא בטוח שמשפחת האומנה תצליח ליצור את המציאות הנפלאה הזו. אולי יהיו בה ביקורת ולעג להורים הלא מוצלחים של שירה. אולי היא תרצה שאחרי ההשקעה הרבה שלה, שירה תהיה נאמנה רק לה. אולי היא תרצה להוכיח לכל העולם שאין כמותה, וששירה לא רוצה את ההורים האמיתיים שלה, אלא רק אותם, את הורי האומנה.
ואז? אז, חלילה, הם יעשו בצורה ישירה או בעקימות אף וברמזים דקים, מעשים קשים ולא נסלחים: הם יוכיחו לשירה שההורים שלה הם הורים גרועים, לא מתפקדים, דחויים, לא נעימים, ובכלל, לא כדאי לה לחשוב לחזור אליהם.
בשביל העולם הפנימי של שירה, תהיה להתנהגות הזו תוצאה נוראה: היא תקרע אותו לגזרים.
איך ילד מרגיש אם ההורה שלו 'לא שווה'? איך הוא הולך בעולם אם השורש שלו, החלק הכי פנימי שבתוכו, מוזר, דחוי ונלעג?
כבר אמרנו, כל ילד צריך אבא ואמא, את אבא ואמא שלו.
לפעמים ההורים הללו כאן, בריאים, קיימים, נותנים ואוהבים. לפעמים הם רק בתוך ליבו, הרחק מן העין או מארץ החיים, אבל גם מגן עדן או מאמריקה הרחוקה, הם משפיעים על האופן שהוא מסדר את שעון השבת, ועל הצורה שהיא ממשיכה להדיח את הכלים בדיוק כמו שאמא לימדה, ולאהוב את הילדה שלה כמו שעמוק בתוך ליבה היא זוכרת שאמא חיבקה אותה.
לפעמים ההורים הללו רחוקים עוד יותר. עולה מולם כעס, אכזבה, ואולי אפילו יותר מכך – ריחוק, פחד. לפעמים, נכון לקיים שיקול דעת הלכתי ולקבל פסק ברור שצריך להתרחק מהורים אלו או אחרים. ועדיין, ההבנה לכמיהה שנמצאת שם, לצורך האין סופי בדמות של אבא, בדמות של אמא, היא הבנה בסיסית שכל בן אנוש צריך להכיר.
והחוויה הנוראית יותר היא, כשילד מרגיש שאבא מרחיק אותו מאמא, או שאמא מרחיקה אותו מאבא.
לב מפורק
"הייתי ילדה בת 12, תמימה מאוד, כשיום אחד הבנתי שהבית שלי הולך להתפרק", מספרת מירי, כיום אמא לשלושה שעליהם היא שומרת בכל ליבה. "יותר מדי", כמו שהיא מציינת, "שרק לא יחוו את מה שאני חוויתי.
"לא היה לי שמץ של מושג ש'זה' הולך לקרות. שזה משהו שקיים בעולם, בכלל. הייתי שקועה בעולמי הקטן שכלל חברות, מבחנים, חבל וגומי. ואז אמא קראה לי לחדר, סיפרה שאבא עומד לעבור דירה בגלל כל הפעמים שהוא התנהג אלי לא יפה.
"התמונה של הרגע הזה חרוטה לי במוח: אני יושבת על הכיסא הכתום, ליד שולחן הכתיבה שבחרתי לפני כמה שבועות עם אבא, מתנה לבת מצווה. הוא הרשה לי לקנות גם קישוטי פלסטיק חמודים לשולחן הזה, ובחזור קנה לי מיץ גזר. אבל אמא אומרת שהוא התנהג אלי לא יפה. הוא באמת אמר לי בחנות שהוא לא מוכן לקנות לי את המכתבייה. לזה היא מתכוונת? או לפעם ההיא שהוא כעס עלי ששברתי את התמונה? או לזה שהוא לא רצה לענות לי אתמול כששאלתי אותו שאלה בחומש, ואמר שהוא יענה לי אחר כך והוא שכח?
"אמא שלי, מסיבה שעד היום אינני יודעת, המשיכה להיאנח שהיא מצטערת שהיא לא גרמה לכל זה להיפסק לפני כן, ושעברתי כזה סבל נורא. לא ידעתי איזה סבל. ניסיתי להיזכר או לדמיין ולספר לעצמי סיפורים שקרו והם, אליבא דאמא שלי, איומים ונוראים. והכי מעניין: התפתח בי כעס על אבא שלי, ממש כמו תולעת. כעס מתכווץ ומתרחב, קטן וגדל חליפות. הוא ממש כרסם לי את הלב, וכשאבא שלי שאל אותי בשיחת הפרֵדה מהבית באילו ימים אני רוצה לבוא אליו מבית הספר, ראיתי את העיניים של אמא נעוצות בי ואמרתי שאני לא יודעת אם אני רוצה.
"אבא שלי ניסה עוד קצת ועוד קצת, וככל שהוא ניסה אני כעסתי, למה הוא רודף אחריי? לאט לאט הוא חדל. אחרי שנישאתי, היו לי שיחות עומק רבות עם בעלי שהכיר את אבא שלי מצומת אחר בחייו, ובתהליך ארוך ומורכב הבנתי ששנים ארוכות איבדתי את אבא שלי, לשווא. פשוט לשווא".
והצער האיום הזה, גורם לחוויות ולתהליכים נפשיים קשים מאוד.
מוטי שטרן, עו"ס ומטפל זוגי, מכיר את זה מהשדה הטיפולי: "כשילד חווה את ביתו מתפרק, הוא חווה אובדן של הקרקע הכי בסיסית שאמורה לעצב את עולמו. כשההורים עובדים יחד, למען הילד, הוא יכול להרגיש שעדיין, למרות הכאב העצום, יש אבא ויש אמא שדואגים לו. אמנם כל אחד בנפרד, אבל לשניהם יש מטרה משותפת: הוא. הילד שלהם.
"לעומת זאת, במקומות אחרים, וגם אם הבית אינו מתפרק, כשהילד מרגיש שההורים שלו עסוקים בוויכוחים שלהם ואינם פנויים לחשוב עליו ולראות אותו, את הילד שלהם, הרי שהעולם שלו נחרב.
"ישנן עמותות שונות שמסייעות לאישה בתהליכים, ישנן עמותות אחרות שמסייעות לבעל. עידית הוניגמן, MSW, פיתחה את 'מודל התיאום ההורי' (ראו מסגרת), מודל שבו מלמדים את שני ההורים, גם אם הם מחליטים להיפרד, לזכור תמיד שהם שניהם נמצאים שם למען הילד, כי ילד צריך גם אבא וגם אמא", מציין שטרן.
"כי לפעמים, מרוב בלגן וכעסים הדדיים, ההורים לא פנויים להתבונן במה שעובר הילד שלהם בתוך התהליך שהם עוברים בפני עצמם. הם לא שמים לב שמשהו הכי בסיסי בנפש של הילד שלהם – נשמט, שהקרקע מתמוטטת. הם עסוקים, כביכול, בלהציל את הילד מההורה האחר, אבל לא שמים לב שכל ילד צריך שיהיו לו גם אבא וגם אמא.
"כן. גם ילדים שנראה שכל החלום שלהם הוא שייפסקו כבר הוויכוחים בבית, בסתר ליבם חולמים על בית שיש בו אבא ואמא ושלום.
"פגשתי פעם ילד שחי בפנימייה אחרי שהבית שלו התפרק. האמא לא קיבלה משמורת עליו בגלל בעיות התנהגות קשות ביותר, והוא הורחק ממנה. באחת השיחות שלנו שאלתי אותו על החלום הכי עמוק שלו, כזה שהוא בקושי מרשה לעצמו אפילו לחלום עליו, והוא סיפר לי שהוא חולם על אבא ואמא שחוזרים לחיות יחד ומחזירים אותו לבית.
"ייתכן מאוד שבמבחן המציאות החלום הזה לא היה שורד, שעדיף לו לחיות בפנימייה, אבל עדיין: הערגה הפנימית הזו, הכמיהה האמיתית לבית, פשוט בית, שיש בו גם אבא וגם אמא ששומרים על הילד, ונמצאים שם בשבילו, היא כמיהה שאי אפשר לשער עד כמה היא עצומה ושורשית.
"ואת זה, ההורים לא תמיד פנויים להרגיש. לפעמים אמא חושבת שאם היא כל כך כועסת על אבא של הילדים, אולי גם הם כועסים עליו ועדיף שישמרו מרחק ממנו. לפעמים אבא חושב שאם הילדים כבר המתינו שההורים יסיימו את הוויכוחים, אולי זה אומר שהם שמחים להרחיק את אמא מהעולם שלהם. וזה לא בהכרח נכון.
"כל ילד צריך שני הורים מתפקדים, שנמצאים שם – עבורו, ולא מערבים אותו במה שקורה ביניהם. לא מעניין את הילד מי צודק ולמה, אלא איך ההורים שלו יהיו מגויסים אליו, איך הם יחשבו עליו. לא פעם ולא פעמיים נמצא ילדים שמפתחים הפרעות שונות – החל מהרטבה ועד להפרעות אכילה והפרעות התנהגות ולמידה, רק כדי שההורים יפסיקו את הוויכוחים ביניהם ויהיו פנויים לדאגה משותפת עבור הילד שלהם.
"קיימת תוכנית פיילוט של משרד הרווחה, תוכנית שבודקת ובוחנת צורת טיפול שבה ההורים צריכים לדבר על הילדים במפגשים בין ההורים והילדים. בתוכנית הזו, הילדים מקשיבים איך ההורים מספרים עליהם, ובעצם – איך ההורים מתפנים לרגע מכל העיסוקים שלהם, הבלגן של חייהם, ועסוקים בדבר אחד: בלספר על התחושות של הילדים שלהם, על הקשיים שלהם והאתגרים שהם חווים במציאות חייהם המורכבת. התוכנית הזו עושה המון טוב לילדים, והתוצאות בשטח – כמעט מיידיות, כי ההורים שמים בצד את המאבק של עצמם ומתמקדים בילד שלהם.
"רוב השיטות הטיפוליות מבקשות 'לנקות את הארובה', להוציא את כל העשן השחור והחוויות השליליות בתהליך הטיפולי. אבל השיטה הזו, בדומה מעט לשיטות ההתנהגותיות, שמה בצד את החוויות הפנימיות הלא פתורות להזדמנות אחרת שבה יטפלו בהן, ושמה דגש על הדבר שהכי חשוב עכשיו: הטובה של הילד. והטובה שלו היא ששני ההורים שלו, מאיזה מקום שהם, יראו אותו. ככה מתרחשים דברים נפלאים".
ציפורה רוזנברג, עו"ס קלינית, מספרת מה קורה לילד שחווה את הניכור הזה, את שלילת הקשר: "אין ספק כי ההורה המנוכר סובל סבל רב, אולם את המחיר הנפשי הגבוה משלם הילד דווקא. לעיתים הנזק מתגלה בטווח הארוך ולא בטווח הקצר, כאשר הילד נדרש לבסס את זהותו ואת תחושת הערך העצמי שלו, לבנות את משפחתו ולקשור קשרים משמעותיים עם אחרים בחייו. אציין מספר נזקים בולטים:
"ילד הנמצא במצב של ניכור הורי סובל קודם כל מאובדן של ההורה, אף על פי שההורה חי, קיים ורוצה בקשר איתו. חוויית ההיעדר כוללת בתוכה הן חסך קיומי המורגש ברמה היום-יומית, והן היעדר דמות הורית מופנמת.
"דמות הורית מופנמת כוללת בתוכה את הייצוגים של גבריות או נשיות ואת התכונות והתפקידים המתאימים להורה. היא באה לענות על השאלות 'מה זה להיות אבא? מה זה להיות אמא?' לייצוגים פנימיים אלה תפקיד משמעותי בבניית הזהות העצמאית של הילד בבגרותו. ייצוגים פנימיים אלה משפיעים על האופן שבו הוא יתנהג בתור הורה ובתור בן זוג. ילד שאין לו ייצוגים אלה, או שהייצוגים מכילים תוכן שלילי ופוגעני, עשוי לסבול מקשיים בגיבוש הזהות, באימוץ התפקידים (אני? להדיח כלים? כמו אמא שאבא אומר עליה שהיא…? אני? לשבת עם הילדים וללמוד איתם משנה? כמו אבא ש…?) וביכולת להיות הורה ובן זוג מיטיב בעצמו.
"נוסף על כך, ילד המגלה ניכור כלפי אחד ההורים, ילד המגלה שאבא רוצה שלא אוהַב את אמא, או שאמא לא רוצה שאוהַב את אבא, הוא ילד שהמבוגר המשמעותי לו ביותר בחייו השתלט על התודעה שלו והשתמש בו ככלי במאבק שלו נגד ההורה האחר. בילד כזה עלולה להיפגע היכולת לפיתוח זהות משל עצמו וביטוי רצונותיו שלו. זוהי תופעה שיש בה ממד של להיות בשבי. מהילד נמנעת הזכות לחשיבה עצמאית ונפגעת היכולת שלו להיות מחובר לצרכיו ולרגשותיו.
"נקודה נוספת: ילד שמחונך לשלילת קשר עם ההורה שעימו ההורה הנוסף מסוכסך, אינו מפתח כלים להתמודדות במצבי קונפליקט ואי הסכמה. הפתרון של התנכרות הוא פתרון פשוט יותר מאשר התמודדות עם הקושי, דיבור ועבודה עליו. לא פעם מוצאים ילדים כאלה שמתקשים בפתרון קשיים המתעוררים במעגלים נוספים, כגון עם שכנים ועם חברים, שכן הם חסרים את היכולת לדיאלוג ולגישור.
"ועוד, ילד שמקבל מההורה לגיטימציה להכפיש את ההורה האחר, מקבל מסר המעודד אותו לשבירת הסדר החברתי והחוק המוסרי. הכבוד והציות להורים הם היסוד של כבוד וציות לסמכות, לחוק ולערכים, וילד שלומד לזלזל בהורה שלו, עלול להמשיך עם זה הלאה וגם לפרוק עול רוחני, חברתי ומוסרי. זהו ילד שעלול להמשיך לא לכבד את סמכות הצוות החינוכי שלו, לא לכבד גבולות, ולבסוף קורה לא מעט שהילד אף אינו מכבד את ההורה המנכר בעצמו.
"כאשר ילד מקבל עידוד לרמיסת המבוגר המשמעותי בחייו, הוא עשוי להפנות את חרב הפיפיות הזו לשני הכיוונים.
"הטיפול במקרים של ניכור הורי הוא מורכב וסבוך. מחקרים וניסיון מלמדים כי הטיפול היעיל ביותר הוא שילוב של החוק עם כלים טיפוליים. כלומר, נדרשת במצבים אלה מעורבות של בתי הדין או בתי המשפט, לצד עבודה טיפולית עם המשפחה. אין להסתפק באחד בלא השני".
לב שבוי
למרות המונח המקצועי המייחס את תופעת הניכור להורים, התופעה העצובה הזו אינה מצטמצמת לבית ולהורים. התולעת הזו עלולה להתפשט למקומות נוספים, כמו זה שמספרת אילה, אמא של מיכלי בת השמונה:
"מיכלי שלי הייתה ילדה מופנמת וביישנית. בדיעבד התברר לי שהיא חוותה הצקות משמעותיות וגם חרם כיתתי, ואני, לצערי, לא ידעתי. ייתכן שזה קרה כי הייתי עסוקה מדי עם התאומים שנולדו לנו ועם העבודה התובענית שלי. כך או כך, החלטתי לשלוח אותה לטיפול רגשי אצל מטפלת ששמעתי עליה הרבה דברים טובים.
"הייתי תמימה, ולא ידעתי שסוד הטיפול בילדים נעוץ בהדרכת ההורים על ידי המטפלת. חשבתי שהמטפלת תטפל בה, ותחזיר לי ילדה שמחה ואנרגטית.
"הילדונת שלי הלכה בשמחה רבה בכל יום שלישי לטיפול, וגם נשארה בו שעות ארוכות, ופיתחה קשר עמוק עם המטפלת, בד בבד עם תהליך של התרחקות משמעותית שלה ממני.
"בתחילה ייחסתי את זה לכך שלא הייתי פנויה עבורה, שלא נתתי לה מספיק תשומת לב. הרגשתי המון אשמה ו'הבנתי' שהבת שלי רוצה להתרחק ממני בגלל זה. אבל ניסיונות שלי להתקרב נענו בהדיפה ובחוצפה שלא הכרתי במיכלי שלי.
"בפעם שזה עבר כל גבול אפשרי, ומיכלי שלי צעקה עלי לפני החברות והשכנות בגינה, שאפילו 'ציפי' – אותה מטפלת – אומרת לה שאמא שלה לא יודעת מספיק איך להיות אמא, פרצתי בבכי, ושכנה מזועזעת שהיא גם יועצת חינוכית בבית ספר, הסבירה לי שמתרחשת כאן תופעה רקובה מהיסוד. נדרשו לנו שנים ארוכות לתקן אותה".
איך תיתכן פגיעה כזו? זו שאלה קשה. כי אכן, מטפל טוב יעזור לילד ללמוד להכיל מורכבות: כל ילדה בת שמונה לפעמים מאוכזבת מאמא שעסוקה עם התאומים ולא איתה, וכל ילדון בן עשר מעוצבן לפעמים שלא קונים לו מעיל חדש. אישיות בנויה ובוגרת יודעת להכיל את הצער הזה, שלעולם לא נקבל בחיים שלנו את כל מה שאנחנו רוצים, לא פיזית ולא רגשית. תמיד נישאר במקום של חסר, ואף על פי כן נצליח לאהוב, להיות קשורים בקשר כזה שיש בו הרבה טוב וקצת אכזבה. זוהי היכולת שנדרשת מכל אחד מאיתנו: להרחיב את המנעד הרגשי ולדעת שבחיים, גם אם אנחנו מאוד אוהבים, אנחנו לפעמים כועסים, לא מרוצים וקשה לנו. זה עדיין לא אומר בשום צורה או אופן שאנחנו מתרחקים.
מטפל טוב מגדיר לילד את החוויה שלו. קורא לדברים בשמם. משיֵים את הרגשות, גם אלו הקשים, אבל בשום אופן לא גורם לילד להתרחק ממה שהוא הכי צריך בעולם: שורש.
כי כן, אישיות בוגרת היא אישיות שמכילה קושי, כאב, אכזבה ועצב- מכילה ולא הולכת.
לב מסרב
לפעמים, במקרי קצה כואבים, מי שמסרב לקשר וצריך להתרחק, הוא דווקא הילד. אסתר, כיום אמא למשפחה ברוכה, מתארת:
"כשהייתי בת עשרים הלכתי לאחד הרבנים הגדולים בסמינר, וביקשתי ממנו שיגיד לי במילים ברורות איך אני צריכה להתנהג מול אמא שלי, שלא אפרט כאן, אבל כתוצאה מהפרעת אישיות חמורה שלה היא גרמה לי לפגיעה רגשית קשה, לבלבול איום ונורא בתוכי.
"הרב פתח לי שולחן ערוך, הסביר לי במה אני מחויבת בכל מקרה, ומה מתוך מה שאני מתארת לא קשור לכיבוד הורים כלל, ועלי לשמור על עצמי ולהתרחק. הוא גם עזר לי למצוא דירה נהדרת וליווה אותי בתהליך השידוכים כדי שאבנה את ביתי הרחק ככל הניתן מבית הוריי".
כאן כבר לא מדובר באכזבה או בכעס רגעי. לא מדובר במכתבייה שלא קנו לה או בהורות עסוקה מדי ולא פנויה רגשית. כאן מדובר בפגיעה.
מוטי שטרן מרחיב על התופעה האחרת, המורכבת: "לצד התופעה הכואבת הזו, של הניכור ההורי, קיימת תופעה נוספת ומבלבלת – 'סרבנות קשר'. זהו מצב שבו הילד או הילדה מסרבים להיות בקשר עם אחד מההורים שלהם מסיבות עצובות לחלוטין, שקשורות בהורה עצמו. שום ילד לא רוצה להיות במקום שמעליבים אותו בלי הפסקה, מכנים אותו בשמות גנאי או פוגעים בו.
"פגשתי בבית משפט שני ילדים מתוקים שסירבו בכל תוקף לקשר עם אבא שלהם. האב טען שזהו ניכור הורי ושהאם ומשפחתה גורמים לילדים לא לרצות להיות בקשר איתו, אבל עבודה מאומצת עזרה להבין שמדובר בסרבנות קשר מצד הילדים. זהו מצב קצה קשה במיוחד, שבו הילדים לא יכולים לשאת עוד את הפגיעות בהם, ומוכנים לשלם את המחיר הכבד כל כך עבור כל ילד, ולסרב לקשר.
"את ההבדל הדק והמבלבל הזה צריך לבחון לאט ובזהירות, על ידי שאלות מורכבות שאינן פשוטות להבחנה".
מתי ילד מסרב להיות בקשר עם ההורה שלו, ומתי זה סימן שהוא קולט את הניכור מההורה האחר ומעביר אותו לקשר?
ציפורה רוזנברג מנסה לפשט את הדברים ולהבחין בין התופעות: "כאשר מדברים על ילדים המסרבים לקשר עם הוריהם, חשוב להביא בחשבון שני פרמטרים. האחד הוא גיל הילד, והשני הוא סיבת הסירוב לקשר.
"גיל הילד: ילדים בגילי בית ספר יסודי נמצאים מבחינה התפתחותית בשלב שבו הם תלויים נפשית בהורים, וזקוקים לקשר עימם כדי לחוש אהובים ומוגנים. זה נכון גם במצבים שההורה אינו מגדל את הילד (כגון ילד הגדל בפנימייה, באומנה או אצל ההורה הנוסף), ואפילו במצבים שבהם הילד חווה התעללות ופגיעה מצד ההורה.
"ילדים נוטים להכחיש או למזער את קיומה של הפגיעה, לשמור על שמו הטוב של ההורה, להתגעגע ולרצות קשר עם ההורה למרות מה שהוא עשה לו.
"התנגדות של ילד לקשר עם ההורה שלו, היא תנועה נפשית המנוגדת לתנועה הטבעית של הנפש, ואף מעמידה את ההתפתחות הנפשית של הילד בסכנה. כיוון שהתלות הנפשית של ילד בהורה שלו כל כך חזקה, היחיד שיכול לחבל בקשר זה הוא ההורה הנוסף, שגם בו הילד תלוי. תופעה זו מתרחשת במצבי פירוד בעצימות גבוהה ומוכרת בשם 'ניכור הורי', מונח שהנחיל אדם בשם גרדנר.
"לעומת זאת, קריטי לזכור ולהבדיל בין תופעה של סרבנות קשר, לתופעה נפשית בריאה שמתרחשת בגיל ההתבגרות, אין בה סרבנות, יש בה פיתוח אינדיווידואליות: ילדים בגיל ההתבגרות נמצאים בשלב התפתחותי של היפרדות מההורים וגיבוש עצמי נבדל מהם. היכולת של הילד בגיל זה לגלות נפרדות מההורה היא יכולת חשובה ובריאה, כל עוד הקשר עם ההורה עדיין נשמר במידה כזו או אחרת.
"סיבת הסירוב לקשר: במצבי ניכור הורי, הסירוב של הילד לקשר עם ההורה נטול הצדקה במציאות. הילד אינו מנסה לשמור על עצמו מפני פגיעה, אלא מנסה לנקום בהורה ו'להעניש' אותו. ניתן לזהותו באמצעות מספר מאפיינים:
1) הריחוק בין הילד להורה מתפתח תוך כדי הסכסוך בין ההורים בלי שהיה קיים לפני כן, ומופנה כלפי ההורה שאינו מגדל את הילד.
2) ההתנגדות של הילד לקשר עם ההורה עמידה בפני כל תנאי (אינה קשורה לנסיבות).
3) הילד מציג את ההורה כדמות דמונית (שטנית, רעה) ושולל באופן מוחלט כל חלקה טובה בהווה ובעבר.
4) ההתנגדות של הילד לקשר עם ההורה כוללת גם התנגדות לקשר עם המשפחה המורחבת של אותו ההורה.
5) הילד אינו מראה שום רגשות אשמה, חרטה או אמפתיה לסבלו של ההורה, בעוד כלפי דמויות אחרות בחייו הוא נוהג באופן אנושי וחומל.
מצב זה ייבדל ממצב סרבנות קשר, ויהיה 'ניכור הורי'".
- • •
כדי להצליח ליצור לילד את המקום הזה, שבו יש עבורו אבא ואמא שהוא רוצה בהם, והם מוכנים בכל מאודם להזיז את הרגשות האחרים שלהם ולהתמקד בו, בילד שלהם, נדרשות יכולות רגשיות גבוהות ועבודה עצמית לא קלה.
לא פשוט להזיז כעסים ולראות את טובת הילד. לא פשוט להרחיק את האגו ולהבין שהילד שלנו צריך אותנו עכשיו. לא פשוט להסכים שלפעמים ילד צריך גם קצת מרחק וקצת מרחב, כדי שעוד מעט הוא ישוב.
אין ספק, להיות הורים זו תופעה מופלאה, שיוצרת ומולידה מתוך הלב שלנו יכולות אדירות, כאלו שלוחמות ביצרים הקשים שרצים להחריב ולהרחיק, ודורשות מאיתנו להביא מתוכנו משהו אחר. של טוּב, של נקיוּת, של מסירות אמיתית לזכות לגדל ילדים שיש להם אבא, ואמא, ושלהם.
