קבלו ריאיון אמיתי עם נסיכה שמחופשת לנוודית: בגילוי לב היא מספרת על חייה ועל נדודיה; על הרגעים שבהם היא שוכחת שהיא נסיכה, מאמינה לתחפושת המאובקת; על הרגעים שבהם היא נזכרת, יודעת שוב שהיא נסיכה; ובעיקר, היא מספרת על מה שמחזיק אותה בדרכים הארוכות
קוראים לה רותי, יפה, שרה'לה או שושי. קוראים לה באלפי שמות, ואלו כולם השמות שלנו, נסיכות של אבא | אלפי שנים עברו מאז עמדנו למרגלות ההר וקיבלנו את התורה זו אורה. לכבוד היום הגדול הזה, באנו ללמוד על שש המצוות היחידות שכולנו מקיימים כל הזמן | "קיימו וקיבלו היהודים…"
היא נסיכה.
לא, לא מחופשת. נסיכה אמיתית. ראיינתי אותה.
הריאיון הזה היה בשבילי חוויה מרגשת.
את כמו שאומרים עלייך, נסיכה אמיתית?
"בוודאי. בת של מלך".
האמת היא ש… את לא נראית בדיוק כמו שמדמיינים נסיכה.
"תקשיבי, איך אפשר לצפות שאיראה כמו נסיכה במסע הארוך הזה שאני עוברת?"
מסע?
"מסע. אל הארמון של אבא. כבר שנים אני הולכת לכיוונו".
נשמע מתיש…
"לא רק נשמע. באמת מתיש. הדרך ארוכה כל כך, וחולית כל כך. מה הפלא שאני נראית כך – מותשת, שחוקה ומאובקת".
למסע הזה יש בוודאי מטרה. הרי לא סתם שולחים נסיכה לנדוד בדרכים.
"כן, בוודאי: אני אמורה לאסוף במהלכו את האוצרות שהטמין לי אבא בדרכים. עם האוצרות האלה אגיע, בסופה של דרך, לארמון".
איך את עוד זוכרת, בכל שנות הנדודים האלה, שאת נסיכה? איך את לא מתבלבלת מהתחפושת הזו שעטית עלייך, תחפושת של נוודית תשושה?
"לא תמיד אני זוכרת, לצערי… קל להתבלבל מהתחפושת הזו. אבל פעם, פעם-פעם, קיבלתי עלי את התפקיד הזה. באהבה קיבלתי אותו, מרצון. ומאז הרצון הזה פועם בתוכי בלי להפסיק. הפעימות שלו מזכירות לי, ברגעים של שקט, את האמת על עצמי ועל חיי".
פעם-פעם, היא אמרה. אנחנו אמרנו את זה, בעצם. פעם, בימים ההם בזמן הזה, קיבלנו את התורה. ומאז פועם בנו הרצון לבוא אל המלך, לזכור שאנחנו נסיכות שלו.
קשיי היום-יום העטו עלינו מעיל מוכתם בעפר, התשישו את צעדינו, כופפו את גבנו, הפכו אותנו לקבצניות שמקוששות מהחיים כמה דקות של שקט ואם אפשר גם קפה ושוקולד, תודה. תכף נמשיך במסע המיגע.
לא יעזור להם, לקשיים. מתחת לתחפושת המאובקת הזו – היינו ונשארנו נסיכות.
נכון, לפעמים אנחנו חנוקות מעומס, מתזזות בין מטלות, נקרעות, בקושי נושמות.
אבל לחיים שלנו יש סוד:
סוד שמנשים אותנו כל הזמן. סוד שמעסה את הדופק של הרצון הפנימי ההוא, הפועם.
בשיחה מדהימה, מגלה לנו הרב יהודה וינברג, מנהל בישיבת 'אש התורה' ומנהל סמינר 'שיויתי', את הסוד של החיים שלנו. הסוד שמחזיק אותנו בדרכים הארוכות.
ברגעים שבהם נגמר האוויר, והחיים מדשדשים בחולות של סתמיות עייפה – הסוד הזה מזרים לנו חמצן צלול, עוזר לנו להתנער מעפר, לגלות בו את אוצרות הזהב שהצפין עבורנו אבא, מלך העולם.
דופק, נשימה, חיים
כמה מצוות יש בתורה?
כולנו יודעים, 613.
האם אנחנו מקיימים את כולן?
ודאי שלא. אין לנו אפשרות.
חלק מהמצוות יכולות להתקיים רק כשבית המקדש קיים. חלק מהן שייכות רק לאנשים בודדים, כמו מלך או כהן. יש מצוות שאפשר לקיים רק פעם אחת בחיים, אם בכלל, כמו פדיון הבן. יש מצוות ששייכות רק לגברים וכאלה ששייכות רק לנשים. יש מצוות שכולם מחויבים בהן – אבל לא כל יום, כמו שמירת שבת.
"בעל ספר 'החינוך', שעושה את החשבון הזה, מסכם אותו: יש רק שש מצוות שכולם מחויבים בהן תמיד", אומר הרב וינברג. "אלו הן שש מצוות תמידיות.
"בהשוואה לעולם הפיזי – מהן הפעולות שאנחנו עושים תמיד תמיד, כולנו ללא יוצא מהכלל, בכל רגע ורגע? אנחנו נושמים, והלב שלנו פועם. זה מה שמחיה אותנו ברמה הפיזית.
"בעולם הרוחני, שש המצוות התמידיות מקבילות לפעולת הלב והנשימה – הן שמחיות אותנו כל הזמן מבחינה רוחנית. הן שמזרימות לנו את הכוח לשרוד בניסיונות החיים".
בסיום החשבון הזה, מביא ספר 'החינוך' סימן שיקל עלינו לזכור את המספר שש: "וסימנך שש ערי מקלט".
"זה מעניין", אומר הרב וינברג. "למה שש ערי המקלט הן סימן עבורנו? מי מאיתנו זוכר שהיו שש ערי מקלט? לא היה הגיוני יותר, לכאורה, לאמץ לסימן מושג נגיש יותר, כמו נניח ששת ימי המעשה?
"העניין הוא, שהסימן הזה נושא בתוכו משמעות עמוקה מאוד.
"למעשה, אנחנו בסכנת מוות רוחני בכל יום ויום. 'בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו', אומרת הגמרא.
"מה רוצה היצר הרע? לא להחטיא אותנו – אלא להמית אותנו. כמו גואל דם, יש לו רשות להרוג אותנו.
"לנו, לעומתו, יש מחויבות להימלט לעיר מקלט. ומהן ערי המקלט הרוחניות, שימנעו מהיצר להמית אותנו? אלה הן שש המצוות התמידיות".
מדהים להתבונן במשמעותן של שש המצוות האלה, ולגלות עד כמה הן יסודיות בחיים שלנו. איך הן מקיפות כל פרט, כל רגע, כל מחשבה, כל פעולה.
האמת היא, שהן נוכחות בחיינו הרבה יותר ממה שאנחנו שמים לב. כולנו כנראה יודעות לצטט את ההלכה הפותחת את ה'קיצור שולחן ערוך': "'שיוויתי השם לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים".
"אבל בודדים הם אלה שיודעים", מציין הרב וינברג, "שהכוונה ב'שיוויתי' היא לקיום שש המצוות התמידיות, כפי שאומר ה'ביאור הלכה'.
"למעשה, המצוות הללו כתובות בקריאת שמע שאנחנו אומרים בכל יום. הקדוש ברוך הוא ציווה עלינו להניח אותן על דלתותינו. המזוזות אמורות לשמש עבורנו תזכורת תמידית, אם רק נשים לב ונהיה מודעים לכך.
"וככל שאנחנו מודעים יותר למשמעותן המעשית של שש המצוות התמידיות, כך יש לנו יכולת גדולה יותר לקחת את הרגעים הכי קטנים והכי פשוטים שלנו, ולהפוך אותם לאוצרות אדירים ממש.
"הלשון של ה'ביאור הלכה' בעניין שש המצוות התמידיות היא ש'חיובן תמידי', ועם זאת הוא כותב: 'ובכל רגע שיחשוב בהם קיים מצוות עשה ואין קץ למתן השכר'. כלומר, יש כאן שני רבדים: גם לחיות תמיד את המצוות הללו – וגם להזכיר אותן לעצמנו, להיות מודעים להן. כל רגע ורגע שבו אנחנו נזכרים בהן ופועלים על פיהן ייתן לנו שכר עצום, ללא קץ".
עד כמה המצוות האלו זמינות לנו, ממחיש הרב וינברג בדוגמה קטנטנה, לכאורה. יום-יומית: "כששואלים אותך 'מה נשמע' ואתה עונה 'ברוך השם' – קיימת אחת משש מצוות תמידיות. זו מצווה ענקית!"
וזו, כאמור, רק דוגמה.
איפה הן מוצפנות לנו ביום-יום, מתנות הזהב האלה, ואיך אוספים אותן באופן לא מטפורי – אלא מעשי לגמרי?
בואו, נגלה את זה ביחד.
זה ממנו
המצווה הראשונה: להאמין שיש לעולם אלוק
"היה יום חמישי בערב, הייתה ערמת כביסה לא הגיונית, והייתה אישה אחת עצבנית עד הקצה.
"ובעיקר הייתה מכונת כביסה סוררת שסירבה לפעול. היא גנחה, חרקה, הסתובבה, אבל לא עשתה את הדבר הפשוט שלחצתי עליה לעשות – לא כיבסה. הטכנאי? יוכל לבוא רק ביום ראשון. תודה רבה. מה אני עושה עכשיו, הרגע?
"אולי זה נשמע חסר פרופורציה, אבל נו, כל אישה יכולה להבין מה זה אומר מכונת כביסה מושבתת ביום חמישי. זעמתי. כעסתי על הטכנאי ועל הביטוח ועל היצרן ועל הילדים שלכלכו את הבגדים ועלי, כמובן, כדרכן של אימהות לכעוס על עצמן בגלל כל תקלה שהיא.
"ואחרי שכעסתי על כל העולם התחלתי גם להתבייש ממנו. כלומר, מעצמי. למה אני ככה מאבדת את העשתונות? וזה לא רק עכשיו, זה קורה לי כל כך הרבה. משהו קורה לא לפי התוכנית, והפתיל הקצר שלי מגיע לקצהו בקול פיצוץ רועם".
רגעים כאלו יש לכולנו. ולא רק במצבים מדכדכים. באופן כללי, כשהעולם מתנהל באופן שונה ממה שתכננו, ממה שחשבנו שיהיה, מהרגיל והידוע לנו – אנחנו לא פעם מתבלבלים. יש דרך לחיות את הרגעים האלה טוב יותר, נכון יותר?
המצווה הראשונה משש המצוות התמידיות היא להאמין שיש אלוק לעולם. זהו הדיבר הראשון בעשרת הדיברות: "אנוכי השם אלוקיך".
יש כאן משהו מרגש מאוד, תחשבו.
הקב"ה לא אומר רק "אנוכי השם", הוא ממשיך ואומר: "אלוקיך" – אני האלוקים שלך. שלך באופן אישי.
מה הכוונה בזה?
"שלוש פעמים ביום", אומר הרב וינברג, "בברכה הראשונה שבתפילת שמונה-עשרה, אנחנו אומרים: 'אלוקינו ואלוקי אבותינו', ואז מפרטים: 'אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב'.
"הפירוט הזה מעורר שאלה. למה לא מספיק לכתוב: 'אלוקי אברהם, יצחק ויעקב'? או 'אלוקי אבותינו אברהם יצחק ויעקב'?
"אבל חז"ל בחרו בלשון המדויקת הזו. הסבא מקלם מסביר על כך, שהניסוח הזה נועד ללמד אותנו שכל אחד מהאבות הקדושים יצר בעצמו את החיבור שלו עם בורא העולם.
"ברור שאברהם לימד את יצחק על בורא העולם, ויצחק לימד את יעקב – אבל הם לא הסתפקו במה שהם למדו. כל אחד מהם יצר בעצמו את הקשר שלו, את האמונה שלו בהשם.
"גם אנחנו קיבלנו את האמונה מההורים שלנו. מגיל אפס ספגנו את הידיעה שיש בורא ומנהיג לעולם.
"אבל זה לא מספיק. השם רוצה מאיתנו יותר מזה: הוא רוצה שהאמונה שלנו בו תהיה יצירה אישית. הוא רוצה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ישקיע וימצא בעצמו את הקשר המיוחד שלו איתו".
איך יוצרים את האמונה האישית הזו באופן מעשי?
"לומדים, מתבוננים, מתעניינים", משיב הרב וינברג. "לא מסתפקים באמונה השטחית שקנינו בילדות, אלא מעמיקים אותה. ללמוד אמונה, לדבר אמונה, זה לא בונוס. זו החובה שלנו. זו המצווה.
"לצורך כך צריך ללמוד את נושאי האמונה, וגם להתבונן איך מציאות הבורא נגלית אלינו בכל מקום ובכל זמן.
"כשאנחנו מכירים בעובדה שכל מה שקורה איתנו – הכל! – הוא נס, הוא מושגח, הוא רצון הבורא, האמונה בקיומו של השם מתעצמת בתוכנו והופכת לחלק מאיתנו.
"כשאנחנו אומרים: 'זה משמים', 'זה רצון הבורא', 'זה לא קרה במקרה, זה קרה כי כך השם רצה' – אנו מקיימים בפועל את המצווה התמידית הראשונה".
"ואז, ברגע הקטן והמושפל ההוא, עצרתי פתאום. נשמתי עמוק. אמרתי לעצמי: רותי, תהיי רצינית! על מי את כועסת, על מכונה? היא יודעת משהו בכלל? היא עושה לך דווקא? ומה את כועסת על הטכנאי ועל הילדים ועל עצמך? זה טיפשי בדיוק כמו לכעוס על מכונה!
"'בואי, נשמה', אמרתי לי, 'את מאמינה שלא קורה בעולם שום דבר שהשם לא ברא אותו? אז הנה לך ההזדמנות, תגידי לעצמך בקול: השם ברא את הקלקול במכונה. ממש ברגע זה הוא מתחזק את הקלקול הזה במיוחד בשבילך. למה? לא יודעת, לא משנה כרגע. מספיק לי לדעת שזה לא קרה כי אני עקרת בית גרועה ולא כי כל הבלגנים קורים ביום חמישי ולא כי כלום – אלא כי כך השם רוצה בשבילי עכשיו".
מהיכן הכוח
המצווה השנייה: לא להאמין באלוהים אחרים
"זה היה אחד הימים הטובים שלי.
"כבר אתמול הצלחתי לנכס לעצמי את הבייביסיטר הכי מדהימה בשכונה, וסיכמתי איתה על ארבע שעות הבוקר. תכננתי למלא את המקפיא לשבועיים הקרובים, לנקות יסודי את החדרים ולעשות תוך כדי כך כמה סידורים טלפוניים שהגיע הזמן לטפל בהם.
"הייתי מאורגנת מראש: קניתי אמש את המצרכים, ארגנתי מלמעלה את החדרים, הכנתי לי בהישג יד את מספרי הטלפון הדרושים, אז מה הפלא שהיום העבודה 'רצה' לי?
"היה כיף. הילדים חזרו לבית נקי ולסירים גדולים וריחניים, כל מה שהיה צריך להיות מטופל טופל, והמשכנו לנו לאחר צהריים רגוע ועליז, מלא הווי של בית, כמו בחלומות.
"בערב, אחרי שהקטנים אכלסו את מיטותיהם בחיוכי חלומות מתוקים, התקשרתי לפטפט עם חברה. היא ענתה לי בקול דהוי. התלוננה שהקטנים מייללים כל הזמן ואין לה כבר כוח. שכבר יומיים לא אכלו אצלה אוכל מבושל נורמלי. שהבית מהפכה. שהיא לא מגיעה לכלום.
"וואו, כמה רציתי לפצוח בזה הרגע בשיעור המבוא לסדנת 'כך תהיי אמא מושלמת'! אבל שתקתי. הכרתי אותה, ידעתי שהיא לא כמוני, מאורגנת ומעשית. היא פשוט לא יכולה. בדיוק כמו שאני לא יכולה, אממ, להספיק להתפלל בכל בוקר שחרית, כמוה. כל אחד ומה שהוא יכול".
יכולה? לא יכולה? כל הזמן אנחנו מתנדנדות על הקו הזה, בין הרגשה של יכולת ושליטה, לבין הרגשת דכדוך של חוסר יכולת וחוסר שליטה. מתי אנחנו צודקות יותר – כשאנחנו מרגישות יכולות, או כשאנחנו מרגישות לא יכולות? האמת היא ש…
המצווה הזו היא מצווה מעניינת.
היא מעוררת שאלה, ומביאה תשובה מדהימה.
"מתי הוא הזמן שבו מקיימים מצוות לא תעשה?" מציג הרב וינברג את השאלה. "מתי, לדוגמה, אדם מקיים את מצוות 'לא תרצח'? רק כשהוא נקלע לניסיון ומתעורר אצלו הרצון לרצוח, חלילה.
"אם כך, איך יכול להיות שמצוות לא תעשה תהיה מצווה תמידית?
"המשמעות היא, שאנחנו עומדים כל הזמן, ממש בכל רגע, בניסיון של אמונה באלוהים אחרים!
"זה מפתיע. האם באמת למישהו מהקוראים יש כרגע רצון לסגוד לאיזו בובה? ממש לא.
"אז מה, בכל זאת, הניסיון התמידי שבגללו יש לנו מצווה תמידית לא להאמין באלוהים אחרים?
"מסבירים על כך, שה'אלוהים אחרים' הכי גדול של האדם – זה הוא בעצמו.
"האם אנחנו זוכרים ויודעים בבירור שכל מה שאנחנו עושים הוא לא מכוחנו אלא מכוח הבורא? באופן עקרוני, כן. באופן מעשי, לא תמיד.
"ניקח שני אנשים ונשאל כל אחד מהם שאלה אחת. את הראשון נשאל: 'האם אתה יכול לכפתר כפתור?' סביר להניח שהוא יענה: 'ודאי שאני יכול'. את השני נשאל: 'האם אתה יכול ללמוד את כל הש"ס בעל פה?' מן הסתם הוא יענה: 'לא, אני לא יכול'.
"מי משניהם צודק? האמת היא – שאף אחד מהם.
"אם השם יעזור לך, תוכל הכל. כן, גם ללמוד את הש"ס בעל פה. אם השם לא יעזור לך, לא תוכל כלום. אפילו לא לכפתר כפתור.
"במציאות, אנחנו נוטים להסתמך על הכוחות שלנו. נעשים מתוסכלים כשעומדת בפנינו משימה גדולה, כי איך נצלח אותה? כועסים על עצמנו אם נכשלנו, כי איך זה שנפלנו כך? מרגישים שבעי רצון מההצלחות שלנו, כי הן סימן מבחינתנו כמה אנחנו חכמים או מוצלחים.
"אבל זו טעות. שום דבר אנחנו לא עושים מהכוח שלנו. כל מה שפעלנו, הצלחנו או נכשלנו, זה מפני שהשם הוביל אותנו לכך.
"כשאנחנו שוכחים את זה – אנחנו נכשלים בעבירה על מצווה תמידית. כשאנחנו זוכרים זאת – אנחנו מקיימים את המצווה הזו".
ובאופן מעשי, איך נוכל להפנים את האמונה הזו?
"על ידי שנרגיל את עצמנו שיהיה שם שמים שגור בפינו. על יוסף הצדיק במצרים נאמר, שאדוניו, פוטיפר, ראה שהשם איתו. איך יכול להיות שהמצרי הזה, מארץ מצרים שטופת העבודה הזרה, הכיר במציאות השם?
"רש"י מסביר על כך: 'שהיה שם שמים שגור בפיו'. כשיוסף התבקש לעשות משהו, הוא אמר: 'בעזרת השם'. כשהחמיאו לו, הוא אמר: 'ברוך השם'. הוא לא ייחס שום פעולה לעצמו, אלא הוכיח באופן מעשי את אמונתו בכך שהכל מאת השם, עד שאפילו פוטיפר המצרי הכיר במציאות השם יתברך.
"גם אנחנו צריכים לאמץ את הדרך הזו, ולהרגיל את לשוננו להזכיר את שם השם. לבקש את עזרתו, להודות לו, לא לקחת לעצמנו קרדיט על שום מעשה, אלא לזכור מי הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל".
"החלק הכי מעניין של השיחה היה אחרי שהיא נגמרה, כשנזכרתי במה שחשבתי, שהיא לא יכולה להיות מסודרת כמו שאני לא יכולה להתפלל. זה גרם לי להרגיש רע עם עצמי. שביעות הרצון של קודם התכווצה לה, הרגשתי פתאום עלובה. גם כן אישה מוצלחת, שלא מסוגלת להתארגן לרבע שעה של תפילה בבוקר.
"החלטתי שמחר בבוקר אני מנסה. ביקשתי מהשם שיעזור לי להצליח. ופתאום, בהארה, היה לי ברור כל כך שזה לא אני והמוצלחוּת שלי. שאני באמת לא יכולה להצליח בכלום אם לא שהשם נותן לי את האפשרות להצליח. לא במה שנראה לי שאני חלשה בו, וגם לא במה שנראה לי שאני חזקה בו. אין הבדל".
מאותו מקום
המצווה השלישית: להאמין שהשם הוא אחד
"אני עובדת מהבית, עם כל מה שזה אומר. כל מה שקשור לקונפליקט הידוע של בית-עבודה נדחס לתוך שמונים המטרים של הבית שלי, שהוא גם המקום שאני מגדלת בו את ילדיי, וגם המקום שאני משרתת בו את לקוחותיי. מעורבב בדיוק כמו שזה נשמע.
"הסגרים והבידודים, כצפוי, החמירו את התסכול שלי מהערבוב הזה. הייתי אמא טרודה, קצרת רוח, עצבנית ומדוכדכת.
"מדוכדכת, כי רציתי להיות אמא אחרת. סבלנית יותר, רכה יותר, פנויה יותר.
"ידעתי שזה רצון נכון, והרגשתי שהעבודה עומדת כמו חומה ביני לבינו. בלעדיה הכל יכול היה להיות מושלם. בגללה הכל לא".
וזו לא רק העבודה, שאנחנו מרגישים שהיא כמו חומה בינינו לבין הרצונות הטובים שלנו. זה גם הילד המאתגר, האופי העצבני, המחסור, השפע, השכונה, השכנה, החולמנות, הצפיפות. למי אין לפחות נתון אחד שמפריע לה לעשות את המעשים הנכונים?
הרב וינברג מסביר: "אבא שלי זצ"ל היה אומר, שכל הדתות, להבדיל אלף אלפי הבדלות, משתמשות במונחים האלוקיים שבהם אנחנו משתמשים: השם, אלוקים, האב הרחמן – הן העתיקו מאיתנו הכל.
"אבל יש תואר אחד שאף אחד בעולם לא הצליח לקחת מאיתנו, ואף אחד חוץ מעם ישראל גם לא יבין אותו.
"ומהו התואר הזה? 'המקום'.
"לך תגיד לגוי 'המקום עשה לי כך וכך. המקום דיבר איתי' – הוא לא יבין על מה אתה מדבר. אולי הוא אפילו יחשוד ברמת שפיותך.
"רק יהודי יכול להבין את העובדה הזו, שאין בעולם כלום חוץ מאשר הקדוש ברוך הוא. אין מקום נפרד שנקרא 'עולם' ובו קיים בורא העולם, אלא להפך: בורא העולם הוא מקומו של העולם. הוא הכל. חוץ ממנו אין כלום.
"זו מצוות הייחוד: להכיר באופן עמוק בכך שהשם הוא אחד, והוא הכל".
האם יש דרך להפוך את האמונה הזה למעשית?
"אחד הביטויים של האמונה בייחוד השם", מסביר הרב וינברג, "הוא להבין שגם מה שמתפרש בעינינו כהפרעה, הוא בריאה של השם.
"כלומר, אנחנו נוטים לפעמים לחשוב: 'הייתי רוצה ללמוד, אבל אני לא מספיק חכם', 'הייתי רוצה לגמול חסדים, אבל אין לי זמן', 'הייתי רוצה להתפלל, אבל אני עייפה'.
"אנחנו תופסים את זה כאילו ישנו רצון השם – שנלמד, שנתפלל, שנקיים מצוות, ויש מנגד דברים שמפריעים לנו לקיים את רצונו.
"האמת היא שזה לא נכון. המפריעים האלה הם לא משהו נפרד, גם אותם עצמם ברא הקדוש ברוך הוא. הרי אין בעולם שום דבר שהוא לא ברא. הוא ברא גם את מה שנתפס בעינינו כהפרעה, כדי לעזור לנו להתעלות ולקיים את רצונו ברמה גבוהה יותר.
"ההכרה בכך היא חלק בלתי נפרד ממצוות הייחוד התמידית".
"יום אחד קבעתי פגישה טלפונית עם לקוחה. סיכמנו שנדבר מאוחר בערב, בשעה שבה השקט פחות או יותר שורר בבית.
"הלקוחה התקשרה, והקטן התחיל לבכות. התנצלתי, הבטחתי לחזור אליה עוד מעט, ניסיתי להרגיע אותו. לא הלך. הוא בכה, ואחר כך צרח, וכלום לא עזר. השעה התאחרה, ידעתי שהלקוחה מחכה, והרגשתי שעצביי מתקרבים לנקודת הפקיעה שלהם.
"לא רציתי שזה יקרה. זה לא הגיע לתינוק שלי. הוא היה כל כך מסכן. למה להוסיף לו גם אמא עצבנית וקשה? נשמתי עמוק, ביקשתי מעצמי לחכות עוד קצת, להיזכר שהילד שלי חשוב יותר מהעבודה, שהשם יעזור. זה היה מופלא. הצלחתי להחזיק מעמד עד שהוא נרגע בלי לכעוס עליו.
"כל כך שמחתי לגלות שהתקדמתי. שאני כבר מצליחה להיות קרובה יותר לאמא שאני רוצה להיות. פתאום הבנתי שלא העבודה היא שמפריעה לי, אלא להפך – דרכה אני מקבלת הזדמנויות לעבוד על מידותיי, להפוך להיות אמא מעובדת יותר, מודעת יותר. זו לא חומה, זו מדרגה. מדרגה שהשם מציב בפניי כדי שאטפס עליה".@3=
זה טוב
המצווה הרביעית: לאהוב את השם
"זו הייתה שיחת חברות שהתחילה רגיל, אבל הפכה להיות אחת השיחות המכוננות של חיי.
"החברה הזו שלי היא מהסוג העמוק, זה שאפשר לדבר איתו על שאלות דקות ודילמות כמוסות ברגש, בתפיסה, ברוחניות. חברה מתנה.
"ברגע של גילוי לב, אמרתי לה את זה. אמרתי לה שהיא אחת המתנות שעליהן אני מודה לקדוש ברוך הוא.
"המשכתי ואמרתי לה שבזמנים כאלה, כשאני קולטת בכמה טוב אני מוקפת, אני מתביישת. השם מפנק אותי בכל כך הרבה מתנות – משפחה מתוקה, דירה שאני מחבבת, עבודה נחמדה, ואפילו חברה מדהימה כמוה – מה אני מחזירה לו על כל זה? מה אני עושה בשבילו?"
יש רגעים שבהם אנחנו מוצפות ברגש עז של אהבת השם. רגעים מדהימים במתיקותם. יש גם רגעים שבהם קשה לנו יותר להרגיש את האהבה הזו. האם יש דרך מעשית להפוך את אהבת השם לדרך חיים תמידית, כפי שעלינו לעשות?
אם מותר להתבטא כך, מצוות אהבת השם היא מצווה מאוד מפנקת.
כשאנחנו אוהבים את השם, אנחנו נעטפים בהרגשה הממשית של אהבתו אלינו.
ומה אנחנו רוצים בחיים יותר מאשר את זה: שיאהבו אותנו אהבה גדולה, מוחלטת ותמידית?
אבל בואו נתחיל מההתחלה.
"אהבה", מגדיר הרב וינברג, "היא רגש שנוצר אצל אדם כשהוא רואה את הטוב במה שנמצא מולו. אנחנו אוהבים את מה שצופן טוב.
"הביטוי המעשי של אהבת השם, הוא להתבונן במודע בטוב שהוא עושה בעולם.
"כשאנחנו שותים כוס קפה ונהנים, נבין שזו מתנה מאלוקים. כשאנחנו רואים זריחה יפה, נקדיש רגע להבנה שזה יופי שהשם ברא כדי לתת לנו הנאה. כשאנחנו מתמוססים מהמתיקות של הילד שלנו – נזכור שהמתיקות הזו היא יצירה שהשם יצר במיוחד עבורנו, באהבה.
"למה השם ברא לנו כל כך הרבה סוגי טעמים? למה הוא ברא לנו עולם שופע צבע ויופי? למה הוא נותן לנו את היכולת להתרגש, להתלהב, לחלום, להתיידד?
כי הוא אוהב אותנו, ורוצה שיהיה לנו טוב.
והוא רוצה גם שנכיר באהבה שלו אלינו.
"הירושלמי מביא, שאדם שרואה דבר ולא נהנה ממנו ייתן על כך את הדין. תחשבו, כמשל, על אמא שטורחת ואופה עוגה מדהימה למשפחה שלה, ואף אחד מבני הבית לא טועם ממנה. זה עלבון. היא עשתה את זה עבור בני המשפחה, והם לא רוצים ליהנות ממעשה ידיה.
"בורא העולם ברא את העולם בשבילנו, והוא רוצה שנהנה מהעולם. פשוט כך.
"ואז, כשאנחנו נהנים מהעולם, מתבוננים בכך שהשם ברא עבורנו את ההנאה הזו, ומרגישים כמה הוא אוהב אותנו – אנחנו מגיעים לאהוב אותו.
"בפרשת דברים, משה רבנו אומר לבני ישראל שהם אמרו שהשם הוציא אותם ממצרים בגלל שנאתו אותם. זה מבהיל. אלו דברים מדהימים עשה השם עבור בני ישראל ביציאת מצרים! הוציא אותם מבית עבדים, קרע עבורם את הים, עטף אותם בענני הכבוד, השפיע עליהם שפע של ניסים ונפלאות – איך יכול להיות שהם התאוננו שהשם שונא אותם, חלילה?!
"מסביר רש"י: 'הוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו'. למה הכוונה? שהם התאוננו, חיפשו מה לא טוב, לא התבוננו בחסדים, וכך הגיעו להרגשה שהשם כאילו שונא אותם.
"כששמים את הפוקוס במקום הלא נכון, כשמסתכלים על מה שקשה ולא מתבוננים בחסדי השם, לא מרגישים את האהבה שלו. מגיעים חלילה להרגשה של שנאה, וזה כואב. כואב ומוטעה.
"אנחנו צריכים לחפש את הטוב שהשם נותן לנו, ולהעמיק בתוכנו את הידיעה שכל מה שקורה לנו מגיע מאהבת השם אותנו. גם כשקשה, הקושי הזה מגיע מאותו אבא שמפנק אותנו בעיניים רואות, באוזניים שומעות, במשפחה, בחמצן, בלחם, בשוקולד. הכל – גם היופי וגם הקושי – מגיע מתוך האהבה שלו אלינו.
"וצריך להבין את הנקודה הזו", מדגיש הרב וינברג. "השם לא צריך שנאהב אותו. המצווה הזו היא בשבילנו: כשאנחנו רואים את הטוב שהוא עושה לנו ואוהבים אותו – אנחנו מרגישים אהובים.
"וזה מה שהשם רוצה: שנרגיש אהובים. כל הזמן".
"חברתי הנחמדה שמעה אותי, והתחילה לצחוק.
'מצחיקה אחת', היא אמרה, 'את שואלת מה את יכולה להחזיר להשם? למה, את מחכה שהתינוק שלך יחזיר לך משהו כשאת מטפלת בו, או שהדבר היחיד שמשמח אותך זה לראות אותו מחייך אלייך, מרוצה? נכון שזה מה שאת רוצה? אז זה בדיוק מה שנתת עכשיו להשם: אמרת לו שאת מרוצה, ושמחה, וטוב לך. מה את מתביישת? זה בדיוק מה שהוא רוצה ממך. שתגידי תודה'".@3=
כל הזמן איתנו
המצווה החמישית: לירא מהשם
"אחד הדברים שהכי הדהימו אותי כשהתקרבתי ליהדות, היה הידיעה שהשם רואה אותי בכל רגע. מודה שזה היה מלחיץ מבחינתי.
"יום אחד קיבלנו הביתה דו"ח תנועה. מצלמת מהירות קלטה את הרכב שלנו נוסע במהירות מעל המותר. היה לזה מחיר גבוה.
"'בעצם ככה אנחנו כל הזמן?' שאלתי את הרבנית שלי. 'כל הזמן מצלמים את כל המעידות שלנו ונותנים לנו עליהן דו"ח, וקנס?'"
מה אנחנו אמורות להרגיש לאור הידיעה הזו, שעין רואה ואוזן שומעת, שכל מעשינו בספר נכתבים ועל הכל יבוא דין וחשבון?
לפני שהרב וינברג מסביר מהי המצווה של יראת השם, הוא מבקש שנבין עד כמה היא יסודית:
"כשאדם מסיים את חייו בעולם הזה ועולה לשמים", הוא מסביר, "שואלים אותו כמה שאלות: קבעת עיתים לתורה? נשאת ונתת באמונה? ציפית לישועה?
"השאלות האלה לא מבקשות לברר אם פה ושם הוא הצליח לעשות את זה, אלא אם חייו סבבו סביב הנושאים הללו. אם הוא עבד על כך באופן רציני ומשמעותי.
"תארו לעצמכם שאדם זוכה לענות 'כן' על כל השאלות הללו. כן! הוא זכה וחייו סבבו סביב הנושאים המהותיים הללו, הוא עבד על כך והצליח!
"עדיין – יש מחסום. אם הייתה לו יראת שמים, הוא נכנס לגן עדן. אם לא הייתה לו יראת שמים – הוא לא נכנס.
"איך, איך יכול להיות שאדם קיים את כל המצוות הללו בצורה כל כך רצינית, ולא הייתה לו יראת שמים? כדי להבין את זה, צריך להבין מהי יראת שמים.
"יראת שמים היא צורת התבוננות על המציאות. לא קוראים לזה 'פחד' אלא 'יראה', מלשון ראייה. אלו המשקפיים שלנו, שעוזרים לנו לראות את החיים בצורה ברורה יותר.
"כולנו יודעים שיש שני סוגי יראה: יראת העונש, ויראת הרוממות – שהיא היראה מכבוד השם.
"אנחנו גם יודעים שיראת העונש היא סוג של שלב מעבר, משהו זמני שאמור להוביל אותנו אל היראה האמיתית. זה כמו שאמא אומרת לילד שאם הוא ירד לכביש הוא יקבל עונש. היא לא רוצה שהוא יפחד בגלל העונש, אלא בגלל המהות, בגלל שכביש הוא דבר מסוכן. הפחד של הילד מהעונש הוא רק שלב בדרך.
"יראת השם צריכה להתחיל מההכרה בכך שלכל מעשה שלנו תהיה תוצאה. זו מתנה שקיבלנו מהשם, כי אנחנו זקוקים ליראה כדי להניע את המערכת שלנו. היראה דוחפת אותנו להפעיל בחירה נכונה.
"וגם כאן, נשים לב: השם לא צריך שנירא ממנו – הוא מצווה אותנו לעשות זאת בשבילנו, כדי שנבחר נכון ונוכל לקבל שכר.
"אבל זה השלב הזמני.
"ברובד העמוק יותר, מצוות היראה מבקשת מאיתנו: שים לב, תזכור, השם רואה אותך עכשיו! המלך הגדול מתבונן בך באופן אישי ממש ברגע זה, יש לך הזדמנות מדהימה ליצור איתו קשר אישי, אל תהיה אידיוט, אל תחמיץ את זה!
"מי שלא חי את חייו בהכרה המוחשית הזו, מפסיד אותם. לחיות מתוך הכרה תמידית שהמלך מתבונן בנו כעת, רואה כל מה שאנחנו עושים, יודע כל מה שאנחנו חושבים, מצפה לראות מה אנחנו עומדים לבחור – חיים כאלה הם הדרך היחידה להגיע לבחירות נכונות בחיים, כי ההתנהגות שלנו כשאנחנו מודעים לכך נעשית שונה, מודעת יותר, גבוהה יותר.
"ומעבר לזה: חיים מתוך הכרה כזו הם דרך להגיע לקרבת אלוקים אדירה. להרגשה ממשית של 'ידיד נפש'".
"'מה פתאום', ענתה לי הרבנית בחום. 'אנחנו ממש לא ככה. לא נמצאים במעקב שרוצה לתפוס אותנו על חם. להפך, אנחנו נתונים כל הזמן למבטו הבוחן של הבורא שרוצה להיות איתנו בכל רגע שלנו, קטן כגדול, כדי לעזור לנו. לכוון אותנו. להיטיב לנו.
"לכל מעשה יש תוצאה, זה נכון, אבל זה לא בתור 'נו נו נו לכם'. השם אומר לנו: בואו, אני רוצה לתת לכם שכר, לכן אעזור לכם לבחור בטוב. תזכרו את התוצאה כדי שתבחרו נכון. כדי שתזכו'".
בכיוון הנכון
המצווה השישית: לא לתור אחרי הלב והעיניים
"החיים שלי צפופים, ברוך השם. המון מה לעשות, משימות סביב השעון, טריוויאלי.
"לאחרונה הרגשתי שהגעתי לאיזה סף של שחיקה, שמעבר אליו לא נכון לי להגיע. עצרתי טיפה את המרוץ, עשיתי חושבים, והבנתי שאני צריכה להכניס בסדר היום שלי גם דברים שייהנו אותי, לא רק כאלה שעושים כי חייבים.
"החלטתי שפעם בשבוע אני מפנה לי שעתיים לעיצוב אלבומים, תחביב ישן. מה, לא מגיע לי? מגיע. כולם אומרים ככה. כולם אומרים שאישה צריכה למצוא זמן וכסף לעצמה כי גם היא בנאדם.
"בפועל, זה לא היה כל כך מלהיב. הרגשתי די מטופשת לעצב אלבום כשיש בערך אלף דברים דחופים יותר שמחכים לי. זה הרגיש לי כמו גחמה ילדותית, מיותרת. בקיצור, לא בדיוק תחנת הכוח שזה היה אמור להיות".
מהו המקום הנכון של הרצונות האישיים שלנו, הגדולים והקטנים, בתוך מארג החיים?
בדור שלנו, דור ההכלה העצמית, דור ה'תעשה מה שטוב לך' – האמירה שהמצווה השישית באה לומר, היא מרעננת.
היא מכוונת לנו בעדינות את המצפן הפנימי, מזכירה לנו מהיכן באנו, לאן אנחנו רוצות ללכת, מהו היעד שאנחנו שואפות להגיע אליו.
היא מרימה אותנו מעל הבינוניות של החיים, ואומרת: תסתכלי קצת יותר גבוה, תנשמי אוויר צלול יותר, תכניסי אור גם לרגעים הקטנים בחייך.
"המצווה השישית", מסביר הרב וינברג, "מבקשת מאיתנו להכניס לכל מעשה שלנו את הכוונה הנכונה, את ה'לשם שמים'.
"שימו לב שגם זו מצוות לא תעשה, מה שאומר שאנחנו עומדים כל הזמן בניסיון הזה, של ללכת אחרי תאוות העיניים והלב.
"יש לנו כל הזמן התנועה הפנימית הזו, של לרצות לעשות 'מה שבא לי'. השעון המעורר מצלצל בבוקר, מה הדבר הראשון שאדם חושב, בדרך כלל? 'אין לי כוח לקום'. הנה הניסיון הראשון. מיד עם פקיחת העיניים הוא כבר עסוק במה שהוא רוצה או לא רוצה.
"הוא שותה קפה כי ככה הוא רגיל, אוכל כי הוא רעב, לובש בגדים נקיים כדי שיהיה לו נוח, מברך לשלום את חבריו כדי שיחשבו עליו טוב, קונה מוצר כזה או אחר כי אחרת מה יגידו עליו – הוא כל הזמן עסוק בעצמו. ברצונות שלו, בנוחות שלו, באגו שלו.
"באה המצווה השישית בשש המצוות התמידיות ואומרת לו: תתעלה מעל שיקולי האגו שלך. תכניס למעשים שלך את הכוונה הנכונה.
"מהי הכוונה הנכונה? שאתה עושה את זה בגלל רצון הבורא!
"למעשה, יש כאן בפסוק שתי רמות של רצון: האחת היא של העיניים והאחרת – של הלב.
"העיניים הן חיצוניות. אלו הרצונות החיצוניים שלנו. זה ה'מתחשק לי'. זה לעשות דברים בלי מחשבה, מתוך רצון רגעי. זה, לדוגמה, לברך בלי כוונה כי אני רוצה כבר לאכול.
"הלב מסמל את המחשבה. זה הביטוי של האגו והגאווה. בגלל הלב אנחנו פועלים באופן שיוציא אותנו טוב בעיני הסביבה, ועובדים להשיג מטרות שיכבדו אותנו.
"לחיות באופן הנכון, זה לכוון את העשייה שלנו כל הזמן למקום הנכון – לקיום רצון הבורא".
ובאופן מעשי?
"נשתדל לבחון כל מעשה שלנו, אם הוא משרת את המטרה הגדולה של חיינו, ואם כן – נכניס אליו את הכוונה הזו. לקנות בגד כדי לכבד את הגוף שנתן לנו הבורא, זו מצווה. לשתות קפה כדי שיהיה לנו כוח לחייך לבני המשפחה, זו מצווה. לשוחח עם חבר כדי להיטיב עם בנו של בורא העולם, זו מצווה.
"זו נשמעת, אולי, דרישה גבוהה מדי. כזו שמתאימה לגדולי עולם. אבל המציאות היא שכאמור, כל אחד מאיתנו מחויב במצווה הזו, ולכן ברור שהיא מתאימה לנו. היא צריכה להיות במודעות שלנו, בשאיפה שלנו, בתור יעד שאנחנו מתקדמים אליו כל הזמן, עוד צעד ועוד צעד.
"הדברים הללו", אומר הרב וינברג ומתכוון לכל שש המצוות, "הם לא חדשים. הם חלק מחיינו. אבל אנחנו יכולים לקחת את החלק הזה ולהעצים אותו, להעלות אותו עוד ועוד.
"שש המצוות התמידיות מכוונות אותנו לחשיבה רב-ממדית על חיינו. כשהחשיבה הזו נמצאת במודעות שלנו, כשאנחנו מבינים את המשמעות שלה ומשקיעים בה, החיים הופכים להיות אחרים לגמרי".
"כמו שאני רגילה לעשות כשאני מרגישה בפנים שמשהו לא נכון, גם הפעם עצרתי וחשבתי. זה לא היה נכון, לפרגן לעצמי פינוק פרטי שייתן לי כוח?
"אז זהו, הבנתי די מהר, שאני צריכה להעמיד מול עיניי את ההמשך הזה: שייתן לי כוח. נכון שלהדביק מדבקות בד בנחת במקום לגהץ יכול להרגיש מאוד אינפנטילי, אבל לא כשאני עושה את זה כדי להטעין את המטען הפנימי שלי.
"הידיעה שאני עושה את זה כדי שיהיה לי כוח להמשיך לעשות את המעשים הנכונים, הופכת את השעתיים השבועיות האלה למשהו נהדר, בעיניי. היא הופכת אותן לחלק בלתי נפרד מעבודת השם שלי".
בסופו של דבר, הכל מחובר. שש המצוות התמידיות משתלבות זו בזו לתמונה אחת, מרהיבה. כל אחת מהן מדגישה פן אחד של החיים, מעניקה לנו תעצומות מהזווית שלה – וכולן יחד עוטפות אותנו במעטפת מחבקת, אוהבת, של קרבת השם. כל הזמן. @3=אייקון סיום כתבה
…
בכל בית, בכל כיתה
"תמיד, בכל מצב, כשבחורי הישיבות הקיפו את אבא זצ"ל, שאל אותם אבא: 'שש מצוות תמידיות – אתם יודעים?'
"נהיה שקט.
"נהיה שקט, ואבא צעק: 'א ישיבע בוחער שלא יודע שש מצוות תמידיות – שיצא מפה!'
"כי איך אפשר? איך יכול יהודי לא לדעת את שש חובותיו התמידיות?
"אבא שלי גדל בבית שבו, כמו בסיפורים של פעם, אביו לימד את ילדיו תורה בעצמו. הוא לא הסתפק בשליחה שלהם למלמד, אלא ישב ולמד איתם בעצמו.
"אלא שאבי היה ילד שובב מאוד, והיה קשה להושיב אותו ללמוד. סבא הניח לו לשחק, אבל מדי פעם היה עוצר אותו ושואל: 'נח, אתה זוכר שיש אלוקים?'
'בטח שאני זוכר', היה אבא, אז ילד קטן, עונה.
'יש לך מצווה ענקית!' היה סבא מכריז.
"זהו. חמש שניות. מדי פעם. זה הכל. אבל אבא סיפר שזה שינה לו את החיים. התזכורת העדינה, התמידית הזו, שלזכור את קיומו של הבורא זה מצווה – הזרימה בתוכו את האמונה. גרמה לו לגדול מי שהוא היה.
"כשאני הייתי ילד", ממשיך הרב וינברג, "אמא שלי הרגילה אותנו לומר את שש המצוות התמידיות בכל בוקר, כשיצאנו מהבית. זה היה ה'שלום' שלנו.
"הרבה מתנות נתנו לי הוריי, אבל המתנה הזו היא מתנה שאין לה אח ורע. זו מתנה שחיברה אותי למהות חיי, זו מתנה שמניבה שכר עד אין קץ!
"איזו מתנה גדולה יותר אנחנו יכולים לתת לילדינו?
"אנשים אומרים שבדור הזה יש ניסיונות שלא היו אף פעם. זה לא נכון. אבות האומה שלנו עמדו בניסיונות קשים, אבותינו לאורך הדורות עמדו בניסיונות קשים.
"אלא מה, הדור הזה חלש יותר? אז בואו נחזק לו את השרירים הרוחניים שלו. השם נותן לנו ניסיונות רק בהתאם לכלים שיש לנו, ויש לנו הכלי הזה של שש מצוות תמידיות, שמעצים את כוחות הנפש שלנו ונותן לנו חוסן אדיר. בואו ניתן אותו לילדינו.
"החלום שלי הוא", משתף הרב וינברג, "שבכל כיתה, בכל גן, בכל בית, יהיה תלוי דף ועליו מודפסות שש המצוות התמידיות. שיהיו מול עינינו כל הזמן. שנזכור, שנרגיש, שנתחבר. שנהיה חזקים יותר מול הניסיונות".
ומחלום לביצוע – כל הורה ומורה שמעוניין, מוזמן לפנות ולקבל דף מעוצב של שש המצוות התמידיות, מוכן להדפסה ולתלייה.
בואו ניתן לילדינו ולתלמידינו את המתנה הזו.
בואו ניתן אותה לעצמנו.
לחיים שלנו.
לאבא.
