חדשות  הדס אפיק י"ב סיון התשפ"א

אין תו-תקן, אין צורך ברישיון ואין שום נהלים חוקיים >> כך פטרו את עצמן רשויות החוק במדינת ישראל מפיקוח על הנעשה באירועים במגזר החרדי תחקיר מטלטל

 

איך הפכו האירועים ההמוניים בציבור החרדי לפצצה מתקתקת? איך אפשר להסביר שאין מי שמפקח עליהם? ואיך זה שמשתמשים בטריבונות בזמן שהחוק אוסר זאת? >> 'משפחה' פגש שורה של מהנדסים, מפיקים ומנהלי אירועים שמזהירים: "הכתובת עדיין על הקיר"

 

"נשמע לכם נדיר שאנשים נופלים מטריבונות? מה תגידו אם אספר לכם שהדברים האלו קרו לא פעם ולא פעמיים בעבר? ומה תגידו אם אגלה לכם ששעות ספורות אחרי האסון בקרלין, התרחש מקרה דומה שבו ילד נפל מאחת הטריבונות בחסידות אחרת וקיבל זעזוע מוח קשה?" את השאלות האלו שואל אחד ממפיקי האירועים הגדולים בציבור החרדי, בעת שהוא מנסה להסביר מה מוביל לאסונות כמו אלו שאירעו בקרלין בליל חג השבועות.

לדבריו, פציעות באירועים המוניים הן דבר שכלל אינו נדיר. "רק שלא תמיד האסונות הללו מגיעים לתקשורת", הוא מבהיר. "בדרך כלל הם מטופלים באופן נקודתי ואנחנו לא שומעים עליהם. הסיפור שהתרחש בקרלין הוא בדיוק כפי שאמרו על אסון מירון – 'שנים הוא יכול היה לקרות ולא קרה', וכשמתרחש כזה אירוע עם מאות פצועים והרוגים, זה אמור להעיר את כולנו – את המארגנים וגם את המשתתפים. אנו מוכרחים להישיר מבט, להבין מה גורם לכך, ופשוט ללמוד למנוע את האסונות מראש".

 

גלגול אחריות

אירועים המוניים, כך מתברר, עלולים אכן להוות סכנה לא פשוטה לחיי אדם, בפרט כאשר הם לא נעשים בהתאמה מלאה לחוק. אלא שכאשר מנסים לבדוק מה אומר על כך החוק, ניתן לראות שקיימים בנושא כמה כללים שקשים להגדרה.

תקן רשמי, כך מתברר, לא ממש קיים בתחום, וזו אחת הבעיות הגדולות. ורד אורן, דוברת מכון התקנים, מבהירה: "מכון התקנים נדרש כבר בשנת 2006, בעקבות אסון הפסטיבל בערד, להכין תקנים לאירועים המוניים, והוא אכן עשה זאת. אבל מכון התקנים אינו אחראי על יישום התקנים בשטח. הוא מעביר זאת למשרד הכלכלה, ורק הוא מחליט אם התקן יבוצע או לא. אנחנו גם לא רשות אכיפה, כך שאין לנו אפשרות לאכוף בפועל את התקן שכתבנו. בינתיים, בכל הנוגע לאירועים המוניים, התקן שכתבנו לא מיושם, משום שלא היה אף משרד ממשלתי שבחר לדאוג ליישומו בשטח".

את חושבת שאילו היו מאמצים את התקן, הוא יכול היה למנוע אסונות כמו זה שהתרחש?

"קשה לדעת, כי התקן הוא כללי. אין בו התייחסות למספר מסוים של אנשים או לאופן שבו צריכים להעמיד טריבונות. עם זאת, מוגדרים בו כמה דברים מובהקים מאוד, כמו למשל ההגדרה והמימוש של עקרון 'אחריות המנהלים לבטיחות' ושל עקרון השליטה המרכזית על הבטיחות. אנו עומדים על כך שיש חובה להקדיש תשומת לב קפדנית באירועים המוניים, בשל העובדה שיש ריבוי מארגנים המעורבים בתכנון ובביצוע, כמו יזם, מפיק, מנהל אירוע, יועצים וקבלנים, והאופי הזמני והמוגבל של ההתקשרויות ביניהם".

במשרד הכלכלה מעדיפים דווקא להעביר את האחריות למשטרה. "אכן, קיים תקן ישראלי ת"י 5688 המגדיר דרישות והנחיות להבטחת בטיחות באירועים המוניים", נאמר בתגובת המשרד, "מדובר בתקן שהוכן ביוזמה/סיוע מינהל הבטיחות במשרד העבודה במטרה שישמש כחלק ממערכת הסדרת אירועים המוניים. לצד זאת, משטרת ישראל היא הגוף הממונה על אישור אירועים המוניים".

גלגול האחריות השיטתי ממשיך גם הלאה, שכן במשטרה השיבו כי "גם אם אין תקן מסודר או שקיימים פערים בחוק, בסופו של דבר יש את מבחן האדם הסביר. כמשטרה אנו מצפים שכל אדם יפעל לפי ההיגיון והשכל הישר, גם אם אלו דברים שאינם רשומים בחוק. זה שאין דברים הרשומים שחור על גבי לבן, לא אומר שאיננו יכולים לחקור את האחראים לאחר שמתרחש אסון. כמובן שמי שמכריע בסופו של דבר לגבי גורלם הוא אך ורק בית המשפט".

 

הקלה ב'אירועי דת'

דבר נוסף שניתן לראות דווקא במסגרת החוק, הוא ההפרדה שקיימת במדינה בין אירועים המוניים כמו מופעים או משחקי כדורגל, לבין אירועים המכונים 'אירועים דתיים'.

רמי שמש, מהנדס רישוי, יו"ר הוועדה לחוק אירועים המוניים, מבהיר כי אירוע דתי הוא למעשה כל טיש שנעשה בחסידות, או הכנסת ספר תורה, או אפילו ברכת כוהנים בכותל שבה מתאספים עשרות אלפי אנשים במקום אחד. "החוק במדינה מתייחס לאירועים דתיים כאילו היו עצרת או סוג של הפגנה, לכן הם לא צריכים בכלל רישיון עסק".

מה המשמעות של זה?

"זה אומר שבעוד אירוע המוני 'רגיל' מצריך חברת הפקות שתדאג לאין-ספור תקנים הנוגעים כמעט לכל פריט או חפץ שמשתמשים בו, ואף תידרש להגיש אישורים לאירוע לפחות חודש וחצי לפני התאריך, באירוע דתי זה נראה לגמרי אחרת. באירועים דתיים אין צורך לפי החוק ב'רישיון אירוע' ולכן אפשר להחליט על קיומם כמעט מהרגע להרגע. בשונה מ'אירועים המוניים רגילים', שבהם יש להתנהל מול גופים רבים בזמן האישור, באירועים הדתיים כל התהליך מתחיל ומסתכם מול המשטרה, בדרך כלל לאחר שהרשות המקומית מאפשרת את קיומם ומעניקה להם את המקום הנדרש, אבל למעשה בכלל לא צריך את אישור הרשות העירונית. המשטרה היא זו שאמורה לאשר ואף להציג את הדרישות מטעמה".

דרישות המשטרה, כפי שמציין שמש, הן לרוב מינוי מנהל אחראי לאירוע, שהוא שמקבל את האחריות על מה שקורה בשטח. "אם מדובר באירוע שבו בונים במה גדולה – יש צורך להביא מהנדס בטיחות שיוודא שהיא לא תקרוס; אם יש מערכת הגברה או תאורה, יש צורך במהנדס חשמל, וכך הלאה. ללא האישורים שלהם קשה להאמין שיהיה אפשר לקבל את אישור המשטרה".

למי שתמה עד כמה המשטרה יכולה להיות מעורבת, מסביר  רפ"ק אריאל רווה, ראש מחלקת חקירות של יחידת פלס בלהב 433: "ידוע לנו שיש אירועים רבים בציבור החרדי שמוגדרים כ'אירועי דת' במטרה להפוך אותם לכאלו שאינם נדרשים לקבלת כל האישורים. בעיניי זה דבר שלא ייעשה, ולעולם לא הייתי ממליץ על קיצורי דרך שעלולים לעלות בחיי אדם".

באופן מעשי הוא אומר שכמשטרה הם מתחילים לחקור את האירוע רק אחרי שקורה אסון – בין אם חבלה חמורה ופציעות קשות, ובין אם זוהי חלילה תאונה שגורמת למוות. "כשיש תאונות קשות, מגיע בדרך כלל דיווח ישיר למשטרה, או שנודע לנו על כך דרך כוחות ההצלה או מבתי החולים שאליהם מפונה הפצוע. במצבים כאלו אנו שומעים על האירוע ונכנסים לתמונה, כי קיים חשד לאירוע פלילי של גרימת חבלה או מוות ברשלנות. מתוקף תפקידנו אנו מעכבים את האנשים הקשורים לכך לצורך גביית עדויות וחקירות באזהרה".

 

מסלול עוקף בקרה

לכאורה הכל נשמע טוב והגיוני – מארגנים אירוע, מקבלים אישורים ומביאים אנשי בקרה. מה יותר הגיוני ובטיחותי מזה? אלא שבשיחה עם מיכאל כפלין, במאי ומפיק אירועים, הוא מסביר שיש לא מעט מארגנים שמוצאים מסלולי עקיפה של החוק ומוותרים כמעט לגמרי על הבקרה.

"זה בדרך כלל לא מגיע משיקול כלכלי", הוא מדגיש, "שכן מדובר באירועים שבהם מושקעים לא פעם מאות, אלפי ואפילו מיליוני שקלים. תוספת של מהנדס בטיחות ב-1,000 שקלים לאירוע היא ממש לא משמעותית. אלא שהמארגנים יודעים היטב שהם אינם פועלים לפי התקן, ומבינים שאם הם יביאו מהנדס הוא לעולם לא יאשר את מה שהם עושים. לכן מלכתחילה הם נמנעים מלהביא אותו.

"במקרים אחרים ישנו רצון חזק מצד המארגנים לפרנס דווקא את אנ"ש. זה כמובן דבר חיובי, וברגע שאנשי המקצוע פועלים לפי החוק הכל טוב. אבל אם זה גורם למארגנים לשכור את שירותיהם של אנשי תאורה חובבנים או חברת במות שאינה עובדת עם ציוד מקצועי ובטיחותי – זה עלול לפגוע באופן ישיר בחיי אדם".

כפלין גם מבקש להדגיש דבר חשוב: "מכיוון שהאסון בקרלין היה סמוך כל כך לאסון במירון, ישנה תחושה שמדובר באסונות דומים, אבל למעשה מדובר כאן בשני נושאים שונים. בכל הניגוע לאישור אירועים המוניים ישנו נושא הבטיחות וישנה הקונסטרוקציה. אישור הבטיחות נוגע לנושא של כניסות, יציאות, מדרגות חירום וכדומה. לעומת זאת, כשמדובר בקונסטרוקציה הכוונה היא לבדיקת הבמות, הטריבונות, הסאונד והתאורה – יש לוודא שכולם חזקים ומתנהלים על פי התקנים. במירון כפי שנראה היה מפגע של בטיחות. לעומת זאת, האסון בקרלין הוא בקונסטרוקציה.

"לכאורה, את נושא הקונסטרוקציה קל בהרבה לפתור, שכן כל מפיק אירועים יודע היטב שאם יעבוד עם ספקים אחראים הוא יוכל להבטיח לעצמו שהבמות לא ייפלו, שהטריבונות יחזיקו מעמד ושעמודי התאורה יהיו יציבים. לפחות מהבחינות האלו הוא יוכל להיות רגוע. לי אישית יש בית ספר להפקות אירועים, ואחד הדברים העיקריים שאני מבהיר לתלמידיי הוא שלא משנה אם אני מפיק אירוע שבו אני נדרש להציג אישורים לפני מגוון גופים, או שזה אירוע שבו כלל לא מבקשים ממני להציג את האישורים. האחריות שלי כמפיק היא לדאוג למהנדסים שיאשרו את כל הקונסטרוקציה".

יש חסידויות שלא לוקחות מפיק אירועים אלא מנהלות את האירוע בעצמן, אולי זו הסיבה שלא תמיד הכל תקני?

"אני לא חושב שחייבים לקחת מפיק רשמי כדי לדאוג לכל התקנים. כל חסידות יודעת טוב מאוד שכאשר מקיימים אירוע צריכים לעבוד אך ורק עם ספקים מורשים, כי רק להם יש ביטוח ורק הם יכולים להביא מהנדסים שיאשרו ויחתמו מבחינה בטיחותית. שום תירוץ בנושא לא יכול להניח את הדעת".

 

סכנת הטריבונות

ואי אפשר שלא להתייחס לטריבונות, אשר מתגלות לא פעם ככאלו שעומדות כמעט על בלימה, קשורות בחבלים ומתנודדות עם כל פסיעה או ריקוד. אמנם לכאורה הן נבנו כדי להבטיח את ביטחונם של החוגגים ולאפשר להם לעמוד בצורה מסודרת במקום קטן, כאשר ניתנת לכולם האפשרות לראות את מה שמתרחש באולם. "אבל בפועל", אומר רמי שמש, "הטריבונות הן אם כל חטאת. הן גרמו במשך השנים לכל כך הרבה אסונות בארץ ובעולם, ואם שואלים אותי – צריכים להוציא אותן לגמרי משימוש".

ובכל זאת, אתה כמהנדס מאשר אותן, לא?

"אני אכן מאשר לפעמים, אבל מדובר באישור חלקי בלבד", הוא מדייק. "צריכים להבין שחוק תכנון ובנייה בישראל אסר כבר בשנת 2009 את קיומן של טריבונות העמידה. הסיבה לכך היא שכדי לטפס עליהן יש צורך בגרם מדרגות שכל אחת מהן בגובה של כ-50 סנטימטרים – גובה שאינו בטיחותי, שכן בזמן חירום יתקשו ילדים קטנים או אנשים מבוגרים להימלט מכזו טריבונה. לכן מלכתחילה אין לבנות בכלל טריבונות עמידה".

אבל הן קיימות כמעט בכל מקום, אפילו במירון יש טריבונות כאלו.

"נכון, אבל כפי שציינתי – מהנדסים לא יכולים לתת אישור בטיחותי לכאלו טריבונות. האישור היחיד שביכולתנו לתת הוא כמהנדסים ולא כיועצי בטיחות. כך למשל, אני יכול לאשר שהטריבונה מסוגלת לשאת מספר מסוים של אנשים, או שהיא לא תתפרק בזמן שמופעל עליה לחץ, אבל זה לא אומר שמותר להשתמש בה".

זה הוגן לפי דעתך שמהנדס מאשר טריבונה, בזמן שהוא יודע שמחר יעמדו עליה אנשים בניגוד לחוק?

"אישית אני באמת חושב שיש צורך להפסיק להשתמש בטריבונות, וידוע לי שבחסידות גור למשל הכריזו שהם לא ישתמשו בהן יותר. השבוע, בעקבות האסון, יצרו איתי קשר שתי חסידויות וביקשו ממני לבוא לבדוק את הטריבונות שלהן, כדי להגיד אם הן בטיחותיות. סירבתי לבוא, כי ברור לי שהטריבונות מסוכנות. בחסידויות שאלו אותי אם יעזור שהן יתקינו מדרגות, והסברתי שבמצב כזה המדרגות ייראו כמו סולם, ואין שום סיכוי להתאים אותן בצורה בטיחותית".

בשיחה עם אחד המארגנים של אירועים בחסידות גדולה, הוא מציין כי זה לא סוד שטריבונות העמידה אסורות. "אנחנו ממשיכים להשתמש בהן, כי הציבור שלנו יודע להיזהר ועושה זאת באופן בטיחותי", הוא מסביר. "החסידים שלנו מטפסים על טריבונות כבר מגיל שלוש, והם מתורגלים לעלות ולטפס בלי ליפול. זה עדיף עשרת מונים מלארגן אירוע ללא טריבונות, שבו ייכנסו אלפי אנשים לאולם אחד, ויהיו דוחק וצפיפות".

לדבריו של אותו מארגן: "אני לא מסיר את האחריות. להפך, ברור לי שצריכים לחדד את המסר ולקרוא לראשי הקהל בציבור החרדי להסיק מסקנות ולהביא יועצי בטיחות לכל האירועים, בין אם מדובר בטישים ובין אם אלו חתונות או עצרות. רק שספציפית לגבי נושא הטריבונות – אני בספק אם הוצאתן מהשטח היא שתמנע את האסונות הבאים".

היום זו טריבונה, אבל מחר עלולה להיות תאונה אחרת. מה אפשר לעשות כדי למנוע באופן מוחלט את מפגעי הבטיחות בכאלו אירועים?

רמי שמש: "כמי שנקרא לשמש מהנדס באירועים הגדולים בארץ, בין היתר בהר הרצל, אני יכול להגיד שבאירועים כאלו אין שום מתקן שנבנה באתר בלי שנעשים עליו חישובים סטטיים ובלי שהמהנדס בודק אותו לאחר מכן. בדרך כלל מביאים שני מהנדסים – אחד שיבצע את העבודות והשני כדי שיפקח ביום האירוע על המצב בשטח. נכון שזה דורש התאמה, השקעה וגם כסף, אבל רק כאשר לוקחים אחריות כפולה ועושים כל מה שאפשר כדי להבטיח את הבטיחות ניתן למנוע את האסון. אגב, גם בציבור החרדי היו לא מעט אירועים שנעשו בצורה בטיחותית לגמרי, עם כל האישורים הנדרשים. כך למשל רוב רובם של אירועי סיום הש"ס בשנה שעברה. אלו היו אירועים גדולים שנעשו ללא רבב. זה לא שהכל חלטורה".

ויחד עם זאת, מעיר שמש שאי אפשר שלא להתייחס גם לציבור עצמו. "לפעמים קורה שיש אישורים ותקנים, אך דווקא הקהל הוא שגורם לאסון. כך למשל אם מקימים במה שמתאימה לשאת 100 איש ואף מקבלים עליה את אישור המהנדס, אלא שרגע אחרי שהמהנדס הולך מציבים המארגנים על הבמה 200 איש – ברור שזה מתכון לאסון מסכן חיים. אני בהחלט מצפה שגם הציבור יפעיל שיקול דעת והיגיון בריא".

ואילו שבתי גרברצ'יק, דובר המשטרה לציבור החרדי, מדגיש לסיכום: "את נושא התאונה בקרלין עוד נחקור, ובשלב זה יש צו איסור פרסום. בינתיים אני קורא לכל אחד מהציבור לגלות אחריות, וכשהוא בא להשתתף באירוע לבדוק לא רק את הכשרות שלו, אלא גם את הבטיחות שלו. רק כך נוכל לשמור על החיים של כולנו".