זה לא הסיפור שלי

ספרים לא מדברים אליהן. הן לא מתרגשות מאותיות כתובות מכריכה לכריכה, גם אם כולם יגידו שמדובר ברב מכר שמוכרחים לקרוא.  בתוך חגיגות הפנינג 'חודש הספר ,'יצאה הסופרת דבורי רנד לפגוש את אלה שמעולם לא היו הקוראות שלה (ואולי גם לא יהיו לעולם), שמעה מהן על המציאות, על ההימנעות, על יחס הדור השני לנושא הקריאה ומה הן כן היו מזמינות לקרוא

כשסופרת ועיתונאית גרות בגוף אחד, הן מוכרחות להסכים על דו קיום. כל אחת מהן מתחייבת להישאר בתחומי המחיה שלה, לא להכתיב לאחרת מה לעשות בשטחים שקיבלה מהמערכת. מדי פעם מתרחשת זליגה חשאית; העיתונאית מסייעת לסופרת בעבודת התחקיר. הסופרת מנסחת לעיתונאית פתיח. דו קיום. שתיהן מסכימות.

עד לכתבה הזאת.

הורתה של הכתבה בתכתובת עם העורכת על הכתבות של קיץ תשפ"א. מייד אחרי שבועות מגיעה הכתבה המסורתית של חודש הספר, וצריך למצוא קונספט.

"נמאס לי מכתבות שמראיינות סופרות", כותבת העיתונאית לעורכת ברגע של התעלמות מוחלטת מהאני האחר שלה. "ומכתבות שמראיינות קוראות נאמנות, ודנות בספרים, ובכמיהה להם. בואי נעשה 'הפוך על הפוך', ניתן מקום של כבוד דווקא לנשים שלא קוראות, ודווקא בחודש הספר".

העורכת תמיד בעד מקום של כבוד, לכל הנשים באשר הן. מאשרת. העיתונאית הולכת לעבוד על כתבה אחרת, לא תופסת מה עוללה לעצמה.

ואז מגיע הרגע לפרוע את הצ'ק, להתחיל לעבוד על הכתבה. למצוא מרואיינות מתאימות, בקיצור.

חברה טובה מגויסת למשימה, נשלחת לפרסם הודעה בפורום נשים בזו הלשון:

לא נגעת מעולם באף ספר של דבורי רנד?

לא קנית? לא שאלת? לא דפדפת? לא דיברת?

היא מחפשת אותך. במובן הפשטני והלא מסוכן של הביטוי.

בבקשה, צרי איתה קשר

כדרכן של הודעות בפורומים נשיים, הן אפקטיביות. הודעה ראשונה מגיעה למייל: "לא קראתי אותך מעולם. איך אפשר לעזור?" ועוד אחת: "בחיים לא פתחתי ספר שלך. במה העניין?" אישה שלישית שולחת מייל. ומגיעה גם רביעית.

"את לא נורמלית!" מתפלצת הסופרת שבי. "איזה חוש מזוכיסטי כפה עלייך להתחייב לכתבה הזאת? יש לך מושג מה זה עושה לי"?

הרי סופרות, וזה הסוד הכי ידוע שלהן (אשמות כל הכתבות משנים קודמות), צריכות קוראים. אלמלא הם, אין סיבה להדפיס, להפיץ, לפרסם, לכסוס ציפורניים. אנחנו יכולות לכתוב להנאתנו, ואנחנו גם כותבות, אבל מילים רואות אור רק בזכות הקוראים. עכשיו חשבו על סופרת שנחשפת לאישה שלא קוראת אותה, ועוד אישה, ושלישית. ושישית. ליקוי מאורות, זאת הכותרת המלודרמטית )בכל זאת סופרת(… שהיא מעניקה למצב.

"תרגיעי!" מתעקשת העיתונאית. "יהיה מעניין".

ככה מרגיעים סופרת.

אלה שלא סופרות אותי:

אביגיל קרוואני, מנטורית להתפתחות עסקית ואישית

גילי שיינפלד, מאבטחת מערכות מידע

גילה שמעוני, מעצבת גרפית

לאה כהן, מאיירת

רבקי שפירא, מורה

מרגלית י'

סוויץ

גילה שמעוני#מבקשת שלא אקח אישית את העובדה שנכנסה לחיי. כל הסופרות בחוץ. "לא אוהבת לקרוא. אין לי פניות לדמיונות, ולסיפורים בדיוניים, ולסערת הרגשות שמתחוללת על אי השקט הקיים בדפים. זה עושה לי רע. ואגב, זו הסיבה שאני שומרת מרחק גם מהצגות. נראה לי שאני יכולה לספור על יד אחת את הספרים שקראתי, שהם פרי דמיונן של סופרות שונות. לרוב, לא שרדתי יותר מכמה פרקים. איך אבא שלי היה מתבדח? 'למה שאקרא דברים שאנשים דמיינו בלילה?' מרגישה כמוהו".

אביגיל קרוואני קראה פעם-פעם. "עד הכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי. יכולתי לקרוא שוב ושוב אותו ספר. כמו 'אפשר לקרוא לך אמא' שקראתי בלי הפסקה, מהתחלה לסוף, ומסוף להתחלה. אבל פתאום משהו השתבש. אחרי עשר דקות קריאה, האותיות היו מתחילות לרקוד, וכל הטקסט הסתובב מול עיניי. הלכתי לרופאה, והיא אמרה שזה קורה לפעמים בגיל ההתבגרות. מתפתחת ראיית שש-שש, ואין מה לעשות. מאז איבדתי את החשק לקרוא. לשמחתי, עסקתי גם בכתיבה. כתבתי המון הצגות, וכבר מכיתה ט' הפעלתי חוגי דרמה לילדות. בכיתה י"א כבר ביימתי הצגה עם אמא שלי, ככה שלא הרגשתי חסרה. העלילות חגו סביבי…"

רבקי שפירא לא קוראת, כי היא אוהבת לקרוא. אוהבת מאוד. אוהבת מאוד מאוד. "בתור נערה / בחורה קראתי שישה ספרים בשבוע, בממוצע. לא הנחתי ספר מהיד עד שסיימתי אותו. אני קוראת כל מילה כתובה. בדגש על 'כל'. אחרי החתונה, ועם הולדתם של הילדים, בעלי ואני הבנו שבית לא יכול לתפקד אם העקרת שלו שוקעת בסיפורים. קיבלנו החלטה משותפת שספרים לא ייכנסו הביתה, כדי לא להעמיד אותי בניסיון שאני לא מסוגלת לעמוד בו".

גילי שיינפלד שייכת למחנה של רבקי. "אני דווקא אוהבת מאוד מאוד מאוד לקרוא, אבל לסטייל של הספרים שלך טרם הגעתי". (אחר כך אתלבט אם המילה 'סטייל' מחמיאה לי. ד"ר.)

גם מרגלית י'אוהבת לקרוא. בעיקרון. "אני באמת אוהבת לקרוא. מאוד. אבל עדיין לא מצאתי את הנישה שלי. ויש ספרים שממש עושים לי הפרעת קשב. אני קוראת אותם בשיטת הדפדוף והרפרוף".

לאה כהן ממדרת ספרים בגלל הזמן שהם גוזלים ממנה. "הייתי תולעת ספרים בעבר. כיום, בגלל המרוץ של החיים, איבדתי חשק לקריאה. המעבר מהתואר 'תולעת' למציאות של 'לא קוראת' לא קרה ב'בום'. עם כל ילד נוסף, הלך והידלדל זמן הקריאה שלי, וירדה הפניות הנפשית שלי לקריאה, עד שהגעתי למצב שבו ספרים כמעט לא מושכים אותי. רק לקראת הלידות אני מכינה לעצמי ספר אחד עב כרס. אני קוראת אותו בבית החולים, ממשיכה בבית החלמה, מסיימת בבית. מרגישה שגם יכולת הריכוז שלי נפגעה עם השנים".

עבודת מחקר

מה הם מקורות המידע שלכן? אילו מילים כן פוגשות אתכן?

גילה: "הדבר היחיד שאני אוהבת לקרוא, ומקווה שלא תחווי הלם, זה כל סיפורי הצדיקים הפשוטים, כמו 'כה עשו חכמינו' ודומיו. סיפורים אמיתיים. סיפורים עם מסר ותוכן, ובלי הרבה התמרחויות. מרתקים אותי קורות חייהם של גדולי ישראל. ומרגשים אותי סיפורים על השגחה פרטית שקרו באמת, כמו הסיפורים שמופיעים ב'אדרבא' ו'בנפלאותיו לבני אדם'. וגם, תמיד מעדיפה סיפורים קצרים. לא צריכה מתח. רוצה לדעת את הסוף. אני אוהבת שקיימת לי האפשרות לפתוח את הספר בכל עמוד אקראי, ולקרוא, בלי הצורך לדפדף לעמוד הראשון ולקרוא מההתחלה".

רבקי: "מסתפקת בצער בעלונים ובכתבי עת שאינם ממכרים ונגמרים מהר מדי. אחרי כל לידה אני בולעת בבית חולים ובבית החלמה ספר ליום בתור פיצוי על היום-יום. עוברת על כל המלאי בספריות שנמצאות שם. וזהו. עד הלידה הבאה".

גילי: "קוראת כתבי עת וספרי פסיכולוגיה. מאמרים. כל ספרות מקצועית-מחקרית שנוגעת בכל תחום שהוא. המהפך הספרותי קרה לי בקיץ אחד, רחוק. כנערה הדרכתי בקמפ באמריקה. הבאתי בחשבון שתהיינה לי שעות 'מתות' פה ושם, אז שמתי במזוודה שני ספרים, ומפאת כבודן של הסופרות לא ארחיב עליהם. קראתי אותם ביום. במקום שבו התקיים הקמפ, הייתה ספרייה שהציעה ספרות מקצועית. כששוטטתי בה, בתקווה למצוא בה חומר קריאה, מצאתי ספר פסיכולוגיה ישן נושן בשם 'האדם מחפש משמעות'. זה היה הספר היחיד בעברית, ד"ש מהבית, ומרוב התרגשות בלעתי אותו ביום. ואז התחלתי מחדש.

"זוכרת שהגבלתי את עצמי לקרוא בו כל יום רק עשרה עמודים כדי שהספר לא ייגמר לי עוד פעם. הספרנית זיהתה שאני נהנית מהספר (לא היה קשה לזהות…) ובישרה לי שיש לה עוד ספר בעברית לתת לי. שלפה מארון סגור את הספר 'כיצד תרכוש ידידים והשפעה' של קרנגי. הוקסמתי מהמפגש האישי שלי עם 'חכמה בגויים' והתפעלתי מהעובדה שהכותבים עשו עבודת מחקר יסודית, הוציאו לאור ספר אחרי מאות ראיונות שעשו, עשרות מאמרים שצברו, ואחרי עוד כמה שנים טובות של עיבוד וכתיבה. מאז, זה הז'אנר הספרותי שאני צורכת, וסליחה מכבודך. הספרות החרדית מדהימה בעיניי, כן? אבל אני לא מרגישה שהיא תורמת לי בזירה האינטלקטואלית. ולפעמים כשאני נחשפת לספרות חרדית (או להקרנות חרדיות), אני מרגישה שמטרת העל היא לגרום לקוראים (או לצופים) לבכות. אם לא הפסקת למרר בבכי מהעמוד הראשון עד עמוד תשע מאות תשעים ותשע, הסופרת הגיעה ליעד.

"אישית, לא מרגישה שזה יעד נכון מקצועית. ואני, אגב, מייבבת כתן כשאני קוראת ספרים מרגשים. גם בהקרנות. יש ספרים מהזן המדמיע שבעלי מתעקש להעביר אותם צנזורה קפדנית לפני שאני מדפדפת בהם. בעיקר לפני לידות. אפרופו בעלי, היו תקופות שהוא ניסה 'להחזיר אותי בתשובה' וקנה לי סדרת ספרים של סופרת רבת מכר. הילדים שלי קראו את הסדרה ובכו כהוגן. אני הגעתי עד סוף הקרדיטים שהופיעו בעמודים הראשונים. סגרתי".

מרגלית: "אני אוהבת מאוד ספרים שמתארים חיים אמיתיים, בלי דרמות חוצות גבולות. גם כשהן קורות בחיים האמיתיים. רוצה ספרים שמתארים תהליכים פנימיים בנפש, בלי הצורך לקפוץ ממגדל בוער או ללכת לבלי שוב, כדי לחזור בתשובה… מחפשת חומרי קריאה שעוסקים בתקשורת ובדינמיקה בין-אישית, וכשאני לא מוצאת אותם אצלנו, אני מחפשת ספרים מתורגמים. משתמשת באופציה הזאת בתור מוצא אחרון, כאשר ממש כלו המילים מהשוק וכלתה נפשי אליהן".

לאה: "קוראת בשבת עיתון שיש לנו עליו מינוי בגלל הילדים. מדפדפת לסיפורים הקצרים שלא מחייבים אותי להקדיש להם משאבים יקרים מדי. משתדלת לא לקרוא סיפורי טרגדיות מכל סוג. לא קוראת על מחלות, תאונות, מוות. כל סיפור שיש בו התמודדות רפואית מכניס אותי לדמיונות שווא שאני מעדיפה לוותר עליהם. לא נוגעת גם בספרות שואה. בתור בחורה קראתי אותה, אבל אחרי שהתחתנתי והילדים נולדו, גיליתי שהספרים האלה גורמים לי לסיוטים נוראיים. כל קריאה השאירה אותי בטראומה, והייתי רועדת כאשר הילדים יצאו מהבית. אז הפסקתי לצרוך את הסיפורת הזאת. לגמרי. גם אחרי לידות.

"קניין הספרים בבית שלנו, אגב, הוא בעלי שמאוהב קשות בספרים. הוא קונה ספרים במבצעים של עשרה-עשרים שקלים. וזה אומר שכאשר אגיע לספרים האלה, זה יקרה זמן רב אחרי שהסופרת כבר שכחה מה כתבה בהם… מלכתחילה, תמיד מעדיפה ספרי סיפורים, כדי שאוכל בכל רגע נתון להתנתק. הגיל והחיים עושים את שלהם. אולי בפנסיה יהיו לי יותר רצון ופניות לספרים עבי כרס, ואז אקנה ספר חדש לכל שבת".

אביגיל: "מילדות טיפחתי חלום שתהיה לי בבית ספרייה ענקית, מלאה בספרי קודש, ולהבדיל, עוד ספרייה רחבת אופקים ומידות לילדים. החלום הזה חיבר ביני ובין בעלי. הוא אוהב מאוד ללמוד ולקרוא, ואני אוהבת לראות ספרים… כשהוא סיפר לי שהחלום שלו זה לזכות לשבת ב'אוצר' וללמוד כל חייו, הוצפתי חשק ליצור לו 'אוצר' פרטי בבית. ובאמת יש לנו בבית שתי ספריות, עמוסות ספרי קודש, וה'אוצר' עוד יקום ויהיה. שנינו ממשיכים לחלום גם על ספרייה לילדים. כרגע יש להם רק כמה מדפים מלאים. בכל פעם שיש יריד ספרים, אני יודעת שאני צריכה להכין תקציב, כי התחביב האהוב על בעלי הוא קניית ספרים נוספים.

"היחס השונה שלנו לספרים הוליד בינינו הסכם. כל מקצוע שהתחלתי להתעניין בו ולרכוש אותו (בעידודו של בעלי, כמובן) הוביל לרכישת ספרות מקצועית שלא נגעתי בה עד עצם היום הזה. ואז הגיעה השאלה הנוקבת :'למה את לא קוראת? אם את רוצה להצליח, את צריכה לצבור הרבה ידע בתחום, ולא רק ממקור אחד!' הייתי מנסה להסביר לו שמוטב להתמקד בפרקטיקה ולא בתאוריה. הוא לא השתכנע. כתלמיד חכם (זכיתי!) שמילים וידע הן עבורו מקור אושר גדול, הוא לא הצליח להבין איך אני מוותרת על מקורות הידע האלה. הוא רצה שאופקיי יתרחבו, והאמין באמת שאוכל להיות מקצועית רק אם אצבור את החומר התאורטי. ואני לא הצלחתי להסביר לו שאני לומדת מהחיים עצמם. לכי תסבירי לאיש ספר מה כוחה של למידה בשטח אש.

"אחרי לא מעט דיונים, הגענו לעמק השווה. החלטנו שהוא יקרא את הספרות המקצועית שלי, והוא ילמד אותי את עיקרי הדברים, כי הוא אוהב לקרוא ולהחכים, ואני אוהבת להקשיב לו… לפעמים הוא מלמד אותי בעל פה. לפעמים הוא מסמן לי פסקאות מסוימות בספר, שמתמצתות את הנושא, וליתר ביטחון, גם מעניק לי הסבר מקדים. הדיונים נגמרו, ולא רק בגלל ההסכם. היום אני יודעת ששנינו צדקנו. אני צריכה יותר 'להשכיל' והוא צריך יותר 'להתנסות'. לשנינו ייטיבו ההתגמשות, וההליכה בעמק שבינינו".

זכות התגובה

החברה החרדית היא חברה קוראת מאוד. הרגשתן פעם אאוטסיידריות בגלל המרחק מהספרייה?

"כן, ולא פעם",  גילה כנה. "מרגישה לפעמים כאילו אנשים משרטטים משוואה שגויה :'אין לך עניין בקריאה = יש לך בעיה כלשהי'. אני לא מרבה לצעוק את התחושות שלי בעולם, אבל התחושה בהחלט קיימת. יש לציין שקראתי בילדותי. לא בהתלהבות גדולה, ובעיקר רק בגלל הלחץ החברתי. לדוגמה, כשהייתה סערה סביב' איסתרק', לא הצלחתי להבין אותה. ניסיתי לקרוא. שרדתי פרק. ועוד פרק. במאמץ גדול. עד שסגרתי אותו, מתוסכלת. לא הבנתי ולא מבינה עד היום מה תתרום לי הקריאה שבו. מרגישה שהמאמץ להתיישר לפי התבנית החברתית מותח את עצביי, וגם הזמן שמתבזבז על הקריאה מרגיז אותי.

"אף פעם לא העזתי להודות באמת, שאני לא שורדת ספרים בדיוניים. הרגשתי ריקנית, וממש חסרת תועלת. זה אבסורדי, שאם אני חושבת על כך, כי אני בהחלט טיפוס מעשי שאוהב לעשות, וגם עושה. מארגן, יוזם, פועל. תאוריות פחות מתאימות לי. סוף סוף מבינה שזה בסדר".

"לא נתקלתי המון זמן בדיון ספרותי", מרגלית היא רחוקה-קרובה. "אם אני נחשפת לדיון ספרותי, הוא בדרך כלל יעסוק בסיפור מסוים שאחריו אני דווקא כן עוקבת, כי הוא נוגע בי ממש. אז אני בעניינים, והכל בסדר".

"בתור ילדה ונערה רצתי כמו כולן לספרייה", משחזרת גילי. לא זוכרת דיונים סוערים מאוד על ספרים, זולת סופרת אחת שהרגיזה את כל החברות שלי, ואני דווקא הערכתי. בעבודה עדיין לא נתקלתי בקולגות שמתדיינות על ספרים. במפגשים משפחתיים או חברתיים, אם יש דיוני קצה על סופרות וסיפורים, אני באמת לא משתתפת".

"אני פטפטנית גדולה", מחייכת לאה. "ובכל זאת, אף פעם לא יצא לי לפטפט עם שכנות על ספרים. זה לא נושא שצף בשיחות שלנו. כן נקלעתי לפעמים למקומות אחרים, מחוץ לשכונה, שהתקיימו בהם דיונים סוערים על דמות ספרותית מסוימת, וממש לא הבנתי על מי כולן מדברות. עברתי הלאה… אני באמת נמצאת כיום במקום שדמויות ספרותיות פחות מעניינות אותי.

"פעם חברה שלי מהסמינר השתתפה באחד הדיונים האלה, והיא קלטה מייד שאני לא מונחת בספרים האחרים. צחקה שאני לא הלאה שהכירה בעבר. לא האמינה כמה השתניתי. לא מזמן התקיים דיון על ספר שדווקא כן קראתי. במשך המון המון זמן, ועם לא מעט הפסקות. חשבתי שאבין על מה הסערה, אבל לא זכרתי שום דמות מהספר, לא זיהיתי שום אפיון. אפילו בדיון ההוא הרגשתי לא קשורה…"

"כבר סיפרתי שקראתי המון בילדותי ובנערותי", מזכירה לי רבקי. "סביר להניח שיותר מהסטנדרט המקובל גם בציבור הקורא שלנו. בימות הסמינר העליזים, כשדנו בסיפורים בשיעורי ספרות או התווכחנו עליהם בלהט בהפסקות, הייתי לגמרי בעניינים. כיום, למרות חסרונם של הספרים בחיי, לא מרגישה שחסרים לי נושאי שיחה. הילדים מספקים אותם בלי סוף, ברוך השם. ואני גם רואה עיתונים פה ושם, כך שאני עדיין מרגישה שיש לי מילה בנושא. וכשיש דיונים סוערים סביבי על ספרים, אדרבה, אני שם. מקשיבה באהבה גדולה. לא מחמיצה שום דיון בעל פה או בכתב על ספרים חדשים. מרגישה שאני מכירה את הספר והסופרת בזכות הדיונים האלה. והבונוס הנוסף? יש לי אפילו רשימה מוכנה של ספרים אני חייבת לקרוא בחופשת הלידה הבאה".

נשאר במשפחה

מה קורה עם הדור הבא? קורא?

לאה: "יש לי ילדים שיכולים לשבת במשך שעות ולקרוא, בעיקר קומיקס. וילדים שלא נוגעים בספר. בעלי משתדל להרגיל אותם לקרוא, אפילו סיפורים קצרים. מבקש שיקראו ויספרו בשולחן השבת".

גילה: "הגדול שלי רק עכשיו מסיים ללמוד קריאה, כך שעדיין מוקדם לקבוע מה יקרה ומה יקרא. נראה לי שאעודד אותו לקרוא, למרות הנטייה האישית שלי לא לקרוא. בגלל התעסוקה הנוחה והעשרת האופקים שספרים מזמנים לילדים. ספר טוב יכול לפתח ולדרבן עשייה חיובית, וזה בוודאי טוב. לא חושבת שאביא מהספרייה ספרים שדנים ברגשות, או ספרי מתח זולים. וסביר להניח שאעודד עד גיל מסוים. נראה לי שבסביבות גיל עשר אשאיר להם את הבחירה, אם לקרוא או ללכת בעקבותיה של אמא שלהם".

רבקי: "הגדולות שלי, בנות השמונה והשש, אוהבות מאוד לקרוא, ואני מעודדת, כמובן. בעיניי, קריאה מעשירה את האינטליגנציה ואת אוצר המילים. ובגילים האלה, גם המיומנות חשובה. ברוך השם, שתיהן מקבלות ציונים מקסימליים במבדקי קריאה ובמספר מילים שהן קוראות בדקה. הפרס אצלנו למי שמוכנה לשינה לפני הזמן: חצי שעת קריאה במיטה.

"כשהקטן חוזר מהגן עם ספר ספרייה, שתיהן רבות על הזכות להקריא לו את הספר. בכלל, כשתוקף אותן שעמום, ספרים הם תמיד פתרון הפלא. להבדיל מחול לקודש, זכינו לעשות הרבה 'סיומים' ביחד על ספרי התהילים שנאמרו בדבקות בזכות חיבתן של בנותיי למילים כתובות".

אביגיל: "הילדים קוראים קומיקס, בעיקר. וספרים של הרב חיים ולדר. גם אני קוראת סיפורים שלו. כשאני קוראת".

גילי: "תאמיני או לא, אבל למרות דעתי על הסיפורת הקיימת, הורשתי לצאצאיי אהבה למילים הכתובות. קפצי אלינו בצהרי שבת של קיץ ותראי רק גפיים וגבים… את הפנים תמצאי בתוך הספרים. כשהילדים שלי קוראים, הם שוכבים על הרצפה, משתרעים על השטיח. האף בספר התורן, ולידם עומדת ערמת ספרים שמחכים לתורם.

"מדי פעם הם מזמינים חברים, ואז צפויה לי תמונה משעשעת: אני נכנסת לסלון, מגלה שגם החברים שקועים עמוק בספרים, וככה הם מבלים ביחד. יש לי ילדה מחוננת שמפריחה לאוויר כל מיני שאלות מאתגרות כמו: 'מה זאת חומצה אצטית?' או: 'ידעת שהמדענים מתכננים לחמם את המאדים? הם יחממו אותו בעזרת פיצוצי אטום מבוקרים'. טוב לדעת… פעם אחד הבנים שלי ננעל בספרייה. כאשר מצאנו אותו, הספרנית התנצלה, אמרה לי: 'הוא תמיד שוכב מתחת לשולחן וקורא, איך אני אראה אותו '?מאז היא לא נועלת את הספרייה לפני שהיא מתכופפת מתחת לכל השולחנות, מוודאת שאין ראשים קבורים בספרים".

הלוואי שתהיי

אילו יכולת להזמין בייצור אישי, איזה ספר היית מזמינה?

"הייתי רוצה מאוד ספר שחוקר הורות לילדים שמתמודדים עם לקויות". גילי שיינפלד חותמת על ההזמנה בשם 'אמא' ."חולמת על ספר מקצועי שמותאם לציבור החרדי. כאמא לילדה שמתמודדת עם לקות, אני מחפשת לא מעט חומר מקצועי הנוגע בהתמודדות המיוחדת שלה, ולא מוצאת כמעט. אם יצא לאור ספר כזה, מקווה שיהיו בו אלף עמודים, ויותר".

"יש כמה ספרים שהייתי שמחה לפגוש". לגילה שמעוני יש רשימת משאלות. "לדוגמה, ספרות פרקטית על תהליכי גמילה באופן נכון. יש סיפורת כללית על הנושא, אבל היא מיושנת ולא מותאמת לציבור החרדי. הייתי רוצה גם ספרים שיעצימו את הציבור הספרדי. אולי זה נשמע מגוחך, אבל זאת התמודדות קשה מנשוא, והיא לא אמורה להיות כזאת. היחס שאנחנו מקבלים רק בגלל ההשתייכות שלנו לעדות המזרח כואב ומכעיס.

"לצערי, אני גרה באזור שהיחס בו כזה, ואנחנו סובלים מאוד. אם הייתי מייצרת בעצמי את הספר הזה, הייתי כותבת על החינוך לגאווה ולהתנשאות, ועל ילדים קטנים שחונכו מגיל אפס שכל העולם חייב להם. ובכלל, הייתי מקדישה מחשבה לעזות הקיימת בדור. וגם על המציאות שבה משפחות רבות מאפשרות לילדיהן לגדול באופן עצמוני, הילדים נמצאים לרוב בחדרי מדרגות או יושבים על אדן החלון כל אחרי הצהריים, והשעמום הזה מייצר רק רע. איך הגענו למצב שבו סדר העדיפויות הרווח הוא בית מפואר ונקי, ביגוד מושלם ויוקרתי, ורק אחר כך מגיע הקשר עם הילדים? מתי נחזיר הביתה את החום והמשפחתיות, נעלה אותם על נס?

"כמו שאת שמה לב, יש לי לא מעט נושאים שאפשר לכתוב עליהם. המכנה המשותף שקיים בין ספרי חלומותיי הוא הקו הפרקטי. יש הרבה ספרים שאני לא מעיזה להתחיל לקרוא רק בגלל העימוד הצפוף והלא מזמין שלהם. בתור מעצבת במקצועי ובנשמתי, הנראות שלהם 'שורטת' לי את העין. לכן הבקשה הראשונה שלי היא שספרים יהיו פרקטיים ונוחים לקריאה. גם מילולית. גם ויזואלית".

"איך אני יכולה לדעת איזה ספר כדאי לי להזמין?" מחייכת רבקי שפירא. "יש כל כך הרבה ספרים שטרם קראתי. אחרי שאסיים לקרוא אותם, אדע מה חסר לי".

עזבי היצע. נגיד שיכולת לכתוב בעצמך ספר, כל ספר שהוא, מה היית כותבת?

"באמת כתבתי בעבר הרחוק. במשך שנים פרסמתי בעיתון של הסמינר סיפורים, מאמרים, סאטירות ושירים. כיום כותבת רק ברכות מחורזות לכל דכפין. ובעיקר למורות ולגננות. אולי אוציא אותן לאור".

אביגיל קרוואני כותבת לעצמה את ספר חלומותיה. "אוהבת לקרוא תובנות מהחיים, אפיזודות שמתארות התחככות וצמיחה, מהחיים עצמם. כשהתחלתי לשרבט את הספר, בעלי לא הבין את הקטע. לא הצליח לדמיין את הספר, ואיך ייראה. אבל אז הוא קנה ספר של חני וינרוט ז"ל והתלהב. גם אני. כי זאת הייתה הזדמנות טובה להגיד לו:' רואה? הנה ספר שאולי לא מנגיש ידע, אבל הוא מציע ניסיון ותובנות מהחיים'. הוא הסכים, קיבל. כיום הוא העורך הראשי שלי… מעודד אותי לכתוב, לא לוותר".

החלום של לאה כהן אוהב ורך, וגם הוא נוגע בחיים עצמם. "אני חולמת ליצור ולאייר סדרת ספרונים לילדים שיעסקו במחלות שילדים נחשפים אליהן ביום-יום. הבת שלי חולת אפילפסיה, פה מתחיל החלום… יהיה בסדרה ספרון על אפילפסיה, כמובן. וספרון על סוכרת נעורים. ועל אוטיזם, ועל סי-פי, ועל סי-אף, ועל תסמונת דאון. על כל קושי פיזי קיים. ילדים יכולים לחיות לצד ההתמודדות הזאת ועדיין לא להבין מה עובר על החבר המתמודד. חולמת ליצור ספרונים שיגשרו על הפער בין הילדים המתמודדים לסביבה".

"מחכה שתסיימי את 'עליה השלום', תוציאי לאור", מרגלית מפתיעה אותי.  משמחת. "קראתי שני פרקים, וזה נראה סיפור מושלם. פשוט קשה לי לעקוב אחריו, כשהוא מתפרסם בעיתון. אחרי שהוא יצא לאור בתור ספר, בעזרת השם, לא תוכלי יותר לראיין אותי בתור זאת שלא קראה 'דבורי רנד' מעולם…"

רושמת לפניי.

עליה השלום

בדרך כלל לא מוסיפה מילים אישיות בסוף כתבה. זה הבונוס בכתיבת כתבות. לא צריכה להוסיף. אני רק צופה מהצד, מעצבת מרחב למילותיהן של המרואיינות. אבל הכתבה הזאת קיימה את אשר איימה. ערבבה אותי היטב.

כעיתונאית, שמחתי עם כל מרואיינת. כסופרת, לקחתי ללב. ספרים וסיפורים הם הגלקסיות שבהם אני מטיילת כל יום. בגלל המקצוע. בגלל אהבתי הגדולה למילים כתובות.

הבוסים, העורכות, המו"לים, הלקוחות, הקולגות, החברות, התלמידות – כולם גרים ביקום מקביל, שגם בו קיים המקצוע, וקיימת האהבה. ופתאום באה הכתבה הזאת, הפגישה אותי עם נשים שגרות בעולם אחר, רחוק. דמויות ועלילות לא מדברות אליהן. ציטוטים לא אומרים להן כלום. וריח של ספר חדש הוא סתם ריח. אם הוא קיים בכלל.

רגע אחרי שהתגברתי על העלבון, התמוגגתי על המפגש איתן. גיליתי נשים מקסימות, מקוריות. נשים שבינתן היתרה זהה לבינתי, ואולי עולה עליה. הן שפעו עלי כנות, ונדיבות (אחת מהן קנתה בתום הריאיון שלושה ספרים שלי. רק כדי להכיר יותר). חלק מהן הצחיקו אותי. חלק מהן הדמיעו. כולן שוות היכרות. נשים. הזכירו לי שזה תמיד סיפור שיפה לו אור.

בפירוש

"אנחנו בדרך לרבי שמעון לשחזר את רגעי האימה. לראות שהכל בסדר וחזר לקדמותו. שאין על המדרגות מונשמים ופצועים, ש'הציון' חזר להיות מקום בטוח.

"אני מביטה בעיניים בורקות על קבוצת אנשים מכל החוגים ששרים בהתלהבות 'ואפילו בהסתרה'. גאה להיות בת לעם הזה.

שיודע ליפול ויודע לקום

שיודע להתבלבל ויודע ליישר קו

שיודע להיחלש ויודע להתחזק.

זה היופי.

"אני הולכת להתפלל, והכל מתבלבל לי.

"אני רוצה לבקש על הקורסים החדשים שאני משיקה, ועל תוכנית שיווק חדשה שיוצאת לדרך, על לקוחה שלי שנתקלה באתגר חדש, ועל הקופירייטרית שיצא לה ניסוח מוכר.

"ומשהו בי נעצר.

"על זה את מתפללת? אימהות בוכות על העוללים שלהן, על ילדים שלא יחזרו הביתה.

"ואיפה את??? ביום יום ששוטף אותנו? עליו את גומרת 'תהילים' עכשיו?

"אני יוצאת מבולבלת לבעלי, אומרת לו :'אני לא מסוגלת להתפלל'. הוא לא מבין. אני מנסה להסביר. והוא אומר: 'תבקשי שלבעלך תהיה רגיעות ללמוד הלכות שבת בכולל. שנוכל להחזיר את כל החובות מהבנייה. שתהיה לך אפשרות לקנות טרמפולינה ונדנדה כדי שהילדים יוכלו לשחק בבית ולא ירצו כל היום ללכת לגינה. תבקשי שתזכי לעזור לנשים נוספות להגיע לחופש כלכלי ולהגשים את עצמן'. מזכיר לי את כל הנשים שעזרתי להן, החזרתי ברק לעיניהן.

"אני אומרת 'בסדר', חוזרת פנימה.

"אבל שוב הכל מתבלבל לי.

"אמנם אני עושה דברים טובים בעבודתי, אבל השם העביר דרכי את הטוב הזה. זאת ממש לא אני. אני? אני רוצה להרוויח כסף. בלי שום קשר לרוחניות. את מי אני משקרת? השם אמת, וחותמו אמת. הוא נמצא לי עמוק בפנים, הוא יודע מה אני רוצה. נכון, אני מבטיחה לו שאני אעשה עם כל השפע שייתן לי מלאאא דברים טובים, אבל האמת היא שאני רוצה להרוויח, והרבה.

"משהו תוקע אותי. אולי האמת.

"הולכת לחפש תשובות. מקבלת אותן מהרב שלנו.

"עם ישראל זקוק לאחדות, לחסד. זה הזמן שלך לבקש שפע רוחני גדול, כאשר שערי שמים פתוחים בגלל הדמעות שזלגו עלינו. ותזכרי: השם אוהב אמת. אז דברי איתו ותגידי לו את האמת: השם, אני רוצה כסף בשביל הרוגע והרווחה הכלכלית. ככה אוכל להיות משוחררת מהעול. ואבא, אני אשתדל לעשות בשפע הזה רק טוב. השם אוהב אמת. הוא לא אוהב שמספרים לו סיפורים בדיוניים. שמצהירים שהכל בשביל קדושה ורוחניות. הוא ברא אותנו אנושיים; רוצים את טובתנו, דואגים לעצמנו. וגם, ובלי סתירה, מתפללים לזכות שיעבור דרכנו רק טוב לעולם. ככל שתהיי אמיתית יותר, תזכי ליותר, הרגיע הרב.

"חוזרת הביתה. הולכת לפינה, להתפלל. שום דבר לא מפריע לי עוד".

(מתוך ספרה של אביגיל קרוואני שנכתב כעת)

בספר, שמתמצתות את הנושא, וליתר ביטחון, גם מעניק לי הסבר מקדים" (אביגיל קרוואני)