צרות של מוכשרות

היא כישרונית מאוד וזו בדיוק הבעיה • היא אופה מעולה אבל גם חזקה באדריכלות, יש לה גישה מדהימה לילדים אבל החוש החשבוני שלה כביר, יש לה ידיים טובות לעניינים טכניים וגם יכולת ניסוח משובחת, ועכשיו תגידו במה כדאי לה לעבוד. אז איך יוצאים מהפלונטר, ואיך נכנסים לעולם של סיפוק והגשמה? • 

מה עדיף: להיות אפס בכל המקצועות ועשר בזמרה – או להפך: להיות עשר בהכל ואפס בזמרה?

כדאי להפנות את השאלה הזו אל הילד המפורסם שחטף סטירה בתגובה לתעודה הגרועה שהביא מבית הספר, בה היה "מצוין" אחד. בזמרה.

יש כאלה שקורה להם הפוך, ובדיוק עליהם באנו לדבר.

הם בורכו במתנות שמיים רבות, ובד בבד עם ההודיה להשם, הם מנסים למצות את כישרונותיהם כמיטב יכולתם – אבל לא תמיד הם יודעים מהו המיטב הזה.

הם מתמטיקאים דגולים, משוררים, מציירים, מגדלים עשבי תיבול, מבשלים נפלא, מנגנים, ואפילו שרים בלי לזייף.

אם נהוג לשאול בנאדם במטרה לברר על כישוריו: "במה אתה טוב?" – אותם צריך לשאול ההפך: "במה אתה לא טוב?" כדי שלא נתעייף מהמענה.

טוב, אז זה טוב להיות טוב, אבל איך מכוונים את זה טוב? איך עושים את זה טוב?

בתור התחלה, קוראים את הכתבה הזו. מטלה קטנה לביצוע בשביל סופר-כישרוניים כמוכם.

אתגרים של עשירים

נתחיל בשאלה: אם הכל כל כך טוב, מה הבעיה?

הבעיה שלהם היא כישורי יתר, ובמילה אחת (תנשמו עמוק): "מולטי-פוטנציאליות".

בעיה?! הם עוד מתבכיינים על זה? שילוו קצת לכל השאר!

"חס וחלילה, זו לא בעיה", מתנצלת גילה רבי, מולטי-פוטנציאלית טיפוסית,"זה רק מבלבל. את יודעת כמה מקצועות כבר עברתי בחיי?

"היה טבעי שאלמד נגינה, לכן השתלמתי בלימודי מוזיקה גבוהים. אהבתי ילדים, לכן הייתי ריתמיקאית כמה שנים. כשהאקורדיון הכביד עלי, החלטתי לעבוד באיור. התחלתי לימוד איור דיגיטלי שהיה אז בחיתוליו, פתאום ביקשו ממני לנצח על מקהלה בבית ספר. נהניתי לחזור לצלילים ולבמה, אבל גיליתי שהמקצוע הזה הוא עונתי, וסוחט את כל האנרגיות והזמן מכל הצדדים, ובדיוק גיסתי שהייתה טבחית במעון עזבה. ניסיתי את הרעיון ומצא חן בעיניי. גם אוכל, גם ילדים קטנים, מושלם! הכנתי אוכל טוב ומושקע בהנאה רבה. אחרי שנה או שנתיים בתי הבכורה התחילה ללמוד בניית גזרות ונזכרתי באהבתי הישנה – התפירה. חשבתי להשתדרג לעיצוב אופנה, אבל הקורס שבררתי לא התאים. בסוף מצאתי את עצמי עמוק בעיצוב עוגות ואז…" טוב, הסתחררנו לגמרי.

"זו לא רק התעסוקה. אני מרגישה כמו פרפר שחייב לטעום מכל הצבעים של כל הפרחים. כל דבר מעניין אני רוצה ללמוד. הכל מסקרן אותי מאוד ונראה לי מתאים. אמא שלי אומרת שאני צריכה לחיות לפחות ארבע מאות שנה כדי להספיק את כל התוכניות שלי. אני עוד רגע מחתנת ילדים, ובקושי הספקתי רבע… יש לי חלום להגיע לתעסוקה מלאה, מספקת ומסודרת. חשבתי לקחת משרת הוראה במתמטיקה, אבל חוששת להתחייב לכל כך הרבה שעות סביב השעון. עם זאת אני אוהבת את התחום. אני יודעת?" כל כולה נשמעת מהוססת, בשעה שאם תבקשו ממנה לשוחח על אחד משטחי ההתעניינות שלה, תקבלו הסבר מלומד בהיר ובטוח.

'היא מחליפה עבודות כמו גרביים… בטח זו הפרעת קשב חמורה או איזו לקות למידה', יאבחנו אותה בגרוש, 'מה הקשר לכישרונות?'

יש קשר, וגילה איננה סובלת מלקות למידה. נהפוך הוא. בשיחה עם עוד ברוכות כישרונות, גילינו שזהו דפוס התנהלות מצוי, שהוא תוצאה של ניהול הכישרונות ומתבטא עוד בשלב הראשוני בכיתה י"ב, כשצריכים להחליט לאיזו התמחות ללכת. המועמדות ללימודי מקצוע חשות כאילו בכך חרצו את גורלן לנצח.

אז מה תאמר שירה לוי? היא רוצה ללכת כמעט לכל המסלולים. יעצו לה לבחור בכיוון הומני או ראלי, כאילו קיים איסור לערבב בין הנטיות. "מצד אחד אני טובה מאוד במתמטיקה, אבל מהצד השני אוהבת מאוד מולטימדיה, אולי היסטוריה?" היא קופצת פתאום לתחום נוסף.

מה תעשי כשתהיי גדולה

רגע… לפני שנתלבט עם ברוכות הכישרון בענייני בחירת אפיק התעסוקה, נצעד צעד אחורה אל הילדות: איך ילדות כישרוניות מתמודדות? והאם יש להן בעיה בכלל, או שרק עולם המבוגרים מסובך?

חוי אביבי היא נכון להיום כותבת, עורכת ומגיהה ספרותית, ונוסף על כך גם צלמת ומשוררת, ובעבר מנהלת קייטרינג, מטפלת, גננת ועוד… הרבה עוד.

ביקשנו לקבל פירוט של התהליך מהרגע שהכישרונות נולדו, עבור דרך ההחלטה "מה אהיה כשאהיה גדולה", ועד למה שקרה בפועל.

בילדותך היה לך כישרון בולט שהמבוגרים הצביעו עליו?

"כילדה ממש קטנה דיברו על הציור. עוד כשהייתי בגן אהבתי לצייר ילדות דווקא בפרופיל. חברותיי היו צוחקות: 'למה לילדה הזאתי יש עין אחת ואוזן אחת?' לא הבנתי שהן לא תופסות זאת מבחינה חזותית, אבל הגננת טרחה והוכיחה להן שאני צודקת". חוי זוכרת את עניין הלעג לציור דווקא כחוויה נעימה ומעצימה: "מתגובת הגננת קלטתי שזה כישרון מיוחד במינו.

"בגיל גדול יותר היללו אותי על הגישה המיוחדת שלי לתינוקות. הבנתי בחושים דקים מה התינוק דורש ומה יעשה אותו נינוח ומרוצה. היו קוראים לי 'הלוחשת לתינוקות', אבל זה מצחיק, צריך לקרוא לזה: 'המקשיבה לתינוקות…'"

נוסף על עניין התינוקות המהופנטים אחריה, בבית התבלטה בתחום הבישול והאפייה, תחום שלא היה לו ביטוי מחוץ לכותלי הבית.

"לצייר למדתי בכיתה ז' באופן שתרם לי לדעת צביעה והעתקה. כשלמדתי בגיל גדול יותר ציור דמויות, הרהרתי באפשרות להיות מאיירת בעתיד. אמא שלי פסנתרנית, אך לא הסתדרתי עם תרגילי האצבעות. לקחתי תווים ולימדתי את עצמי ודי. ניסיתי את היצירות שאמי ניגנה, והצלחתי, אך חתרתי לליווי שירים. קליגרפיה הייתה אחד מתחביביי, תפירה גם אהבתי, ובעיקר תפרתי בובות. יצרתי בובות מחומרים שונים, אפשר לקרוא למלאכה הזו מעין פיסול. אה, וארגון פרויקטים! היה לנו יריד בתיכון, ואותי הפקידו על השגת תרומות של חפצים למכירה ביריד. נהניתי מהתפקיד הרם. הצלחתי מעל ומעבר לציפיות, ולכן נתנו לי גם בשנים הבאות לנהל את המערך. כך הבנתי שאני טובה בתחום. וגם אהבתי לצלם. לפני שלמדתי צילום כבר עבדתי בזה".

במעבר חד עוברת חוי אל המקצועות הראליים. "חשבון ודקדוק ממש אהבתי. במיוחד חישובי תאריכים. נהניתי לבנות לוח שנה של עשרים שנה קדימה לפי כללי ה'לא בד"ו פסח'. אבל הכי אהבתי את המקום של הקשבה ושיקוף".

איך יכולת לענות על השאלה: "מה החלום שלך להיות כשתהיי גדולה?"

"לא היה לי שום חלום בנושא הזה. החלום הגדול שלי היה להיות אמא להרבה ילדים. אבל כשהגעתי לשאלה התעסוקתית באופן מעשי, זה היה באמת שיגעון".

הנה, ככה תחביבים נהדרים הופכים לסל כבד מלא בכלים.

איך בוחרים כך מקצוע?

"כמעט בכל החדרים ב'ערב מסלולים' בסמינר מצאתי עניין.

"בכיתה ט' גיליתי את הכתיבה ומאז חלמתי להיות סופרת. מבחינה פרקטית החלטתי לפי המלצת הוריי להוסיף לספרות את העריכה כדי שתהיה פרנסה. היו שניסו לדחוף אותי לכיוון התכנות. 'יש לך ראש, חבל!' אבל אבי שיחיה אמר שאין טעם שאלמד דבר שאינני מתחברת אליו.

"אחת המורות במסלול בסמינר אמרה: 'אל דאגה, חוי תכניס מכתיבה'. רק לאחרונה התחלתי להאמין בזה"…

חוי בחרה לכתוב.

ומה קרה בדרך?

"אילוצי החיים הובילו לפינות אחרות, כמו להיות מטפלת וגננת פרטית. לא אוכל לומר שלא אהבתי, אבל בעצם זו הייתה האופציה היחידה באותם ימים".

חשת 'מבוזבזת' בין הבובות והכדורים?

"לגמרי… אף על פי שהצלחתי לתת ביטוי להרבה מהתחומים: בגנון היה מקום לכתיבה, לציור, לניהול, לאקשן ובעיקר – לתקשורת: לשמוע, להאזין ולנסות להבין. חברה שלי לימדה אותי עזרה ראשונה, ועוד לפני שלמדתי באופן מקצועי כמפעילת משפחתון נתפסתי בשכונה כמצילה וחובשת, כי תמיד טיפלתי בקור רוח ולא נבהלתי מכל טיפת דם. כל ילד שנפל בגינה הריצו אלי.

"אותה חברה שלימדה אותי הגשת עזרה ראשונה, שמעה אותי משוחחת עם הורים לתינוק שטיפלתי בו, ואמרה לי: 'את לא מטפלת, את מאמנת אישית!'

"בכל שנות ניסיונות התעסוקה שלי, תמיד היו תחומים שלא מצאו ביטוי. במשפחתון הגיע המצב לקצה, אבל החיים דרשו את שלהם והמשכתי בלית ברירה. באמצע חודש אב הגיעה ההודעה מהרכזת על סגירתו, וכך, אחרי עבודה מאומצת במהלך שעות רבות מהיממה וסביב ימות השבוע – קיבלתי במתנה שנת חופשה.

"בהתחלה לא עשיתי כלום: נשמתי! משעמום אף פעם לא פחדתי", היא מצהירה, וכך חוברת לכל המולטי-פוטנציאליות שתמיד יש להן מה לעשות. "פניתי לתחום הצילום והתחלתי לעבוד בזה. בין לבין הציעו לי אין-סוף מילויי מקום במשפחתונים, ובכל פעם ששקלתי את ההצעה – נהייתי חולה. הבנתי שזה פשוט לא שייך אלי.

"התחלתי לבשל לשמחות, לכתוב שירים בהזמנה ולצלם, ובשלב נוסף נכנסתי לנישה קבועה כמבשלת בישיבה".

ואם חשבתם שחוי עמדה וקצצה בצל בסבלנות… "העמדתי מטבח מאפס – ניהלתי ויזמתי שם למעשה הכל מבחינה טכנית של הציוד, בסופו של דבר גם התיאום עם המנקה עברה דרכי, וגם הזמנת הסחורה וניהול המחסן והרכש וגם תכנון של שטח הישיבה. פה ושם הגיעו לידי עבודות כתיבה קטנות.

"יותר משנתיים אחרי סגירת המשפחתון, הגעתי למילוי מקום בגן פרטי כטובה גדולה לחברה. לקחתי את הקבוצה מתוך הכרה שמדובר בדבר ארעי, ולהפתעתי חשתי מסופקת ושמחה. אהבתי והרגשתי שאני ממצה את רוב התחומים. החלטתי לחזור לזה. פתחתי גן פרטי לשנה, ובמקביל נפתח השער של הכתיבה.

"פה כתבה, שם סיפור, שיר נולד ועוד אחד… כמה עיתונים שפתאום ניאותו לתת במה להגיגיי הספרותיים. השתתפתי גם בקורס כתיבה וחשתי שאני קרובה לכתיבת ספר".

גם העריכה הגיעה כדרך אגב: "עברתי על ספרה של חברתי כהגהה נוספת לפני ההדפסה, והערתי לה על דברים חשובים שצדו את עיניי. היא אבחנה אז שיש לי לתת ערך מוסף משמעותי שלא לרבות יש: לאחוז ראש, להצליב נתונים לפרטי פרטים. הגהה ספרותית קראנו לזה. בשבילי זה נראה טבעי, אני טיפוס ששם לב. לא עלה בדעתי שאפשר לדלג על זה. בשל ההתלהבות שלה, קפצו עוד כמה סופרות ששמעו, ונפלו בחיקי עבודות. היום אני עמוסה אך נהנית מאוד מהעבודה הזו".

מה החלום הבא שלך?

"טיפול, ייעוץ. תחום הליווי הרגשי. להביא ביטוי ליכולת ההאזנה וההקשבה ולאפשר שינוי מבורך לאחרים".

ושאלת השאלות: איך את מנהלת לאורך חייך את 'עומס' הכישרונות שלך?

"לאורך השנים, העומס גרם לי להבין ששום דבר לא נותן מענה להכל. תמיד הייתי במקום שבו כמה שאני נהנית, זה לא מה שאני רוצה".

איך את מתמודדת?

"לא ננעלת על שום תחום. כל דבר כשאני מתעסקת בו אני עושה עד הסוף, אך לא נבהלת לעשות פניות חדות לעיסוק שונה. הדרך הזו טובה לי. אחרי שנים ארוכות של ניסיונות למצוא את עצמי בתחום קבוע, הגעתי למסקנה שהדרך הטובה עבורי היא להיות במקצוע לא קבוע. הלכתי לייעוץ ואמרו לי שאני טיפוס של ריאות ירוקות – טיפוסי ריאות ירוקות זקוקים כחמצן לעצמאות ומרחב קידום לכיוונים שונים, ולא מסוגלים להישאר במקום אחד".

צריך לטפל במנוע

אחרי המסע של חוי, שבחרה להתמקד בכל תקופה בכלי אחר מהמבחר הגדול שזכתה בו, נותרה לנו שאלה משמעותית:

איך נכון לנצל כל כך הרבה כלים באופן שיביא סיפוק והגשמה?

האסכולה הרווחת, שגורסת כי אם לא תשקיע את כל כולך באפיק אחד וממוקד לעולם לא תצליח עד הסוף, החלה להיסדק בתקופה מרובת שינויים זו, אך עדיין קבועה במוחותיהם של רבים שנותרו בקו החשיבה המסורתי מבחינה מקצועית.

המחשבה להיתקע במקצוע מסוים לאורך ימים ושנים, רק בשל העובדה שבגיל 18 חשבת כי העתיד המקצועי הזוהר נמצא בביולוגיה ימית או בטוויית פשתן – מבהילה מראש.

בעלעול בדפי ההיסטוריה מצאנו אנשים מולטי-פוטנציאליים שהיו הכי טובים ובלא מעט תחומים. הדוגמה הקלאסית: לאונרדו דה וינצ'י שהיה מתמטיקאי, מהנדס, מדען, ממציא, אנטומיסט, צייר, פסל ואדריכל. הוא תואר כאדם שסקרנותו האין-סופית משתווה רק לכוח ההמצאה שלו, ואחד הציירים הדגולים בכל הזמנים.

מי אמר שחייבים להתכנס ולהשקיע רק בתחום אחד ספציפי? אולי זה דווקא חונק את הפוטנציאל? מי יודע כמה דה וינצ'ים מתייבשים לאיטם בתוך משרד אפור.

כדי למצוא עוגן וסדר זימנו לכאן אשת מקצוע שהתחילה לדבר איתנו על מנוע.

אל דאגה… אין לה עסק של מוסכים, והיא לא יבואנית רכב. מירי דייוויס היא מאבחנת תעסוקתית בשיטה מקיפה, שורשית ויסודית בשם "עובד חזק", המבוססת על ניסיון רב.

"כשמגיעות אלי מולטי-פוטנציאליות", אומרת דייוויס, "אני מגלה שיש להן מאפיינים מאוד ברורים. 'תסמונת רדיפת הלימודים', למשל. שרה מסתובבת שנים בין קורסים שונים ומגוונים, מלאת יכולות ותעודות, אך לא נותנת לעצמה הזדמנות לממש כי היא מצאה בינתיים עוד קורס מרתק בתחום שהיא ממש טובה בו. לא חבל? ובפרט כשהיא מרגישה שהיא 'עדיין לא מוכנה לצאת לשוק'. מדוע היא לא מתבייתת על תחום ומצליחה בו?

"או רבקה, שאוהבת לעשות הרבה דברים, לא יספיק לה תחום אחד. היא עוסקת באמנות, עובדת כספרנית, ובשעות הערב יש לה מכירת מוצרי טיפוח".

האם נכון למרובות הכישורים ללמוד ולעסוק בכמה תחומים, או שבכל זאת עדיף להתמקד בכיוון אחד ברור?

"אני עצמי לא התמקצעתי בתחום אחד", מדגימה מירי. "בראשית חיי המקצועיים עסקתי בתחום החינוך. היו לי נגיעות עסקיות בכמה תחומים, ומסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי לעולם האימון, הטיפול והייעוץ, והוא היה השלמה לעבודת החינוך. מתחום הטיפול התקדמתי לעבר הטיפול הזוגי, ולפני כמה שנים, כשהייתי בשבתון, קיבלתי הצעה ללמוד ייעוץ תעסוקתי. תפסתי שיש כאן פוטנציאל לכל מה שאני עושה בכל השנים, לאפשר לאדם להכיר את עצמו ומשם להפיק את המיטב מעצמו.

"באבחון התעסוקתי לא הלכתי בשיטה הקונבנציונלית של מדידת כישורים נטו, כי לא מספיק לאדם לדעת מהם כוחותיו. מתוך הדרך הארוכה והניסיון בעבודה עם אנשים, הבחנתי כי בתהליך הזה חסר דבר חשוב מאוד: מציאת לב הכוח של הבנאדם – המנוע. הכוח הפנימי.

"כשאנחנו בודקים במקורות מה ההשקפה על עניין התעסוקה, אנחנו מוצאים ב'חובות הלבבות' וב'נתיבות שלום', לדוגמה, שההמלצה היא לעסוק בדבר שלאדם יש נטיית לב אליו".

אנחנו מדברות כאן על נשים המשופעות בהרבה מאוד נטיות לב – זו תמצית ה'בעיה'!

"חשוב להבין שנטיות הן מרובות, אך השורש הוא אחד. וזה הדבר המדהים בתהליך. העיקרון הזה נכון מכיתה י"ב ועד גיל זקנה: כל אדם קיבל תפקיד מיוחד בעולם, וברגע שהוא ממלא את תפקידו האישי המדויק – הוא מסופק ומאושר. צריך למצוא ולהגדיר את התפקיד האישי, ואז יהיה ברור יותר מהי הדרך גם מהבחינה התעסוקתית".

מה לגבי הגישה המציאותית: "עבודה היא לא מקום להנאה, עבודה זו עבודה! עסוק במה שמציעים לך ואל תהיה מפונק!"?

"ככה זה היה בשנים עברו: עבדו כדי שיהיה לחם לאכול ובגד ללבוש", מסכימה מירי. "בעבר החיים דרשו מאמץ עצום: השגת והכנת הקמח, הטחינה, אפיית הלחם, פעולות יומיומיות כמו הכביסה – היו כרוכות במאמץ והשקעה מסיבית. אך בסופו של דבר, הסיפוק היה עצום! תחושת המימוש הייתה מוחשית. והיום, כמה זמן לוקח להעמיד סיר על הכיריים? לכבס? לוחצים על כפתורים…

"כולנו מודעים לסולם הצרכים של מאסלו. כיום, מימוש והגשמה הופכים יותר ויותר בסיסיים בסולם הצרכים, לא פחות מהצרכים הפיזיולוגיים הנמצאים בבסיס הפירמידה. מי שמרגיש שחייו נטולי מימוש וערך, יתקשה להמשיך להשקיע.

"כדי שאדם ירצה לקום בבוקר, עליו לאהוב את מה שעושה ולחוש סיפוק. ומה מאפשר הנאה וסיפוק? שימוש בכוחות שקיבל. בעבר זה היה בולט בשוק העבודה של הגברים, היום – גם בשוק העבודה של הנשים.

"בעבר נשים חשו מימוש בתפקידיהן המגוונים בית. כיום, נשים יוצאות לעבוד ושוהות בעבודה שעות ארוכות. לא שייך שכל האנרגיה שלהן תלך על הישרדות בעבודה שבה הן לא נהנות, הן אמורות לחזור הביתה מלאות בכוחות להמשך תפקידן החיוני. המציאות מוכיחה שעל פי רוב, אישה שעובדת בעבודה שלא מעניקה לה תחושת סיפוק – אינה מאושרת. לכן חשוב כל כך שאישה תרגיש סיפוק בעבודה. הסיפוק נותן כוח להמשך היום".

שוכנענו. צריך עבודה מספקת, בתחום שהכי הכי ממלא.

אבל מה יעשו המולטי-כישרוניים? יתבייתו על תחום אחד, וייוותרו עם חורים ותחושות פספוס?

כך הגענו אל המנוע, הייעוד הפנימי הייחודי לכל אדם.

"זאת יש לדעת", אומרת דייוויס, "לכל אדם יש רק מנוע אחד! אבל תחומי עיסוק שנובעים מהמנוע הזה, יכולים להיות רבים ומגוונים".

בנוסף, צריך לזכור שמה שהפעיל אותי בגיל עשרים, לא בהכרח יפעיל אותי גם בגיל עשרים וחמש. אנחנו גדלים, מתפתחים, לומדים, תנאי החיים שלנו משתנים – ובהתאם, גם המנוע שלנו משתנה. אנחנו אמורים להיות ערניים לכך. אם בשלב מסוים בחיים אישה מרגישה שהעבודה שפעם שימחה אותה מאוד – כיום מהווה עבורה מועקה, היא צריכה לתת את הדעת מה השתנה בה עצמה, במטרה שלה ובכוח המיוחד שיש לה לתת לעולם.

"כדי להגיע לדיוק מקסימלי בהתאמת העבודה", היא ממשיכה אני מתבססת על הכלים המקצועיים ביותר הקיימים בשוק, שנחקרו על מיליוני איש. לאחר סוללת אבחונים, ובתוספת הכלים הייחודיים שמזהים בדיוק רב את המנוע הפנימי שמפעיל את הלקוחה – נוכל להביא אותה להבין מה הכוח הפנימי המיוחד לה.

"וחשוב להבין: גם אם אנחנו עושים בדיוק את אותה עבודה של הקולגה שלנו, כל אחת מאיתנו תופעל על ידי מנוע ייחודי משלה! יכולות להיות עשר הנדסאיות בחדר אחד, וכל אחת מהן תפעל מכוח מנוע אחר שחזק אצלה. אם העובדת לא מודעת למנוע הייחודי שלה – היא עלולה להישחק במהירות, ולכן לא נתקדם בתהליך לפני שנוודא שהלקוחה מחוברת ומרגישה את המנוע הפנימי שלה.

"כשעובדים באופן ממוקד, מתוך חיבור למה שמפעיל אותנו, העבודה פורייה הרבה יותר. עובד מצטיין מרוויח יותר, שווה לבוס לשמור עליו ולצ'פר אותו, ועצמאי – וודאי מרוויח הרבה יותר בהתנהלות נכונה וממוקדת מנוע. אינו דומה בעל עסק שמבין היטב מה הכוח שלו בעסק, לבעל עסק שמשקיע מתוך פיזור, בלי להתמקד בכוח הפנימי שיש לו להציע לעסק".

מה מפעיל אותך

כדי שלא נישאר רק בתאוריה, קיבלנו דוגמה טרייה שאירעה לאחרונה: "נעמי (השם אמיתי, הפרטים שונו) היא רואת חשבון, עובדת טובה ומסורה בת 38. יום אחד הודיעה שהיא לא מסוגלת יותר והיא עוזבת את העבודה. בעלה המבוהל (ובצדק, כלכלת הבית נשענת על משכורת מסודרת, מה יהיה?) הציע לה לערוך לה אבחון מקצועי ב'עובד חזק'.

"דרך המבדקים והשיחות גילינו שהמנוע שלה הוא פתרון אתגרים באמצעות חשיבה לוגית.

"נראה שהיא עובדת בדיוק בתחום המתאים, והיא נזכרה שאכן עברה בעבר תהליך אבחון רגיל לפני הלימודים! אז מה לא עובד כאן?

"ביקשתי ממנה: 'בואי ספרי לי על העבודה'. התברר כי תפקידה הנוכחי במשרד היוקרתי, הוא להיות מנהלת קשרי לקוחות. נעמי היא חשבונאית מעולה, אך יש לה הרבה פחות צורך חברתי, אף על פי שהיא נחמדה… המציאות הזו, להיות בעבודה כל העת מול אנשים, שחקה אותה.

"ברגע שהתגלה המכשול המפריע למנוע שלה, פתרנו אותו. נעמי ביקשה העברה לתפקיד אחר במשרד שאינו דורש חיכוך עם הקהל – פתרון בעיות בחישובים ומיסים. תוך זמן קצר היא החלה לפרוח, ואפילו קודמה מתוך שביעות הרצון של הבוסים".

מירי נזכרת בלקוחה מולטי-כישרונית נוספת, שעברה תהליך מרתק לא פחות: "לאה פוטרה בתחילת תקופת הקורונה. היא הייתה מתכנתת מחשבים בכירה עם ותק של 17 שנה. כשהיא הגיעה אליי, פגשתי באישה חברותית, אוהבת לארגן, כותבת קודים, יוצרת אמנות, ובנוסף, סוג של מאכערית. במקום העבודה ממנו היא פוטרה, הבוסים לא איפשרו מתן ביטוי ליכולות הייחודיות שלה.

"אחרי הפיטורין היא החליטה להקים עסק למארזי שוקולד מפנקים, ולתת ביטוי לנטייה שלה לקונדיטוריה. לפני פתיחת העסק, היא פנתה לוודא שזה התחום שהיא עשויה להצליח בו, כי 'במחשבים לא מעריכים אותי', לדבריה.

"לאחר אבחון מקיף ומעמיק הודעתי לה: 'לאה יקרה, אני רואה שיש לך המון יכולות מדהימות, אבל מה שלא תעשי, ליכולות שלך במחשבים אין תחליף. אין תחום שיעניק לך את הסיפוק המקסימלי כמו תחום המחשוב, בקיצור – התחום הטכני'.

"תוך כדי תהליך האבחון הציעו ללאה עבודת מחשבים חדשה הדורשת למידת שפה חדשה. לאה הודיעה שזה דווקא מעניין אותה, אך בד בבד עם עסק השוקולדים נהיה לה עמוס מדי. גם האבחונים נתקעו. הצעתי לה: 'בואי ונסיים את האבחון. חבל שתתפזרי'.

"בנינו תוכנית תעסוקתית מדורגת, ויחד הגענו לתוצאה כי מה שהכי מתאים לה הוא לבנות מפעל מחשוב ולהיות ראש צוות, ליזום ולתכנת – כך גם יגיעו לידי ביטוי התושייה וכושר הניהול והארגון שבורכה בהם. הנחתי שיעברו כמה שנים עד שתצליח להגיע לזה".

גב' דייוויס מתרגשת לשתף: "בסייעתא דשמיא מופלאה, אחרי מספר שבועות הגיע משקיע של בתי תוכנה לאזור. לאה נבחרה לנהל את הפרויקט, והיום היא מנהלת את המקום ומגיעה לסיפוק ולהגשמה מלאה".

אגב, מציאת המנוע הפנימי היא חשובה מאוד, אבל לא מהווה את הקריטריון היחיד בחיפוש העבודה.

מירי מוסיפה כי יש לזהות גם את 'אבני הדרך': פרמטרים נוספים שיהיו בעבודה ויהפכו אותה למהנה, כמו חברה, גמישות בשעות, שליחות, מיקום, אסתטיקה. אבני הדרך מוסיפות כיוון נוסף בחיפוש תעסוקה מספקת.

"ובחזרה אל המולטי-כישרוניים: לעיתים קרובות הם מתקשים למצוא את המנוע שלהם, כי הוא דורש גיוון. לכן, כדאי להם למצוא תעסוקה שיש בה גיוון, כמו ריכוז חברתי למשל".

איך יוכל המולטי-כישרוני, ובעצם כל אחד מאיתנו, לדעת למצוא את המנוע שלו?

"הנה שלוש השאלות שעשויות לכוון אותנו לכך במדויק:

למה אני עושה את הדברים?

האם נהניתי?

למה נהניתי?

"כשאנחנו בודקים הרבה פעולות שביצענו, ושגרמו לנו לסיפוק, יש לנו אפשרות לברר מהו חוט השני העובר ביניהן. מה היה בהן שהרווה את הנפש שלנו. זו אחת הדרכים היעילות להגיע למנוע.

ולכל אלה שעדיין לומדות, נרשמות לעוד קורס, משקיעות בידיעת עוד תחום, דייוויס מצהירה: "דעו שהביצוע עושה לנו ולעולם טוב פי כמה מאשר הלימוד!"

…

בס"ד

בוס, אני מולטי-פוטנציאלי

האם בוסים מתלהבים מהצהרה כזו, כפי שהיא מופיעה כאן בכותרת? לא כל כך בטוח.

גבירה מילווארם, מנכ"לית 'תמך', מנתחת את מצבו של העובד המולטי-פוטנציאלי בשוק העבודה.

קודם כל, היא מחדדת את ההגדרה הנכונה למונח 'יתר כישרונות': "אפשר לפרש את ה'יתר' כאן כיותר מדי מכישור מסוים, ואפשר – כסט כישורים מגוון מדי".

בכל אחת משתי ההגדרות, כך נראה, עלול העובד להיתקל ביחס לא אוהד במיוחד מצד הבוס.

במה מאיים עובד כזה על הבוס?

"צריך לזכור שהבוס הוא לא האיש הרע שבסיפור. יש כאן מציאות מורכבת", מסבירה גבירה. "ניקח עובד מוכשר מאוד בתחום מסוים. הרבה מעל הממוצע. אולי אפילו בעל ניסיון רב יותר מהמנהל שלו.

"עלולות להיווצר שתי בעיות:

"בעיה ראשונה היא אישית. המנהל עשוי לחשוש שהעובד אולי יגנוב את אור הזרקורים, וזה מבהיל ומאיים.

"יש מנהלים שמבינים שהתפקיד שלהם הוא לגרום לאנשים שעובדים איתם להוציא מעצמם את המרב. בוסים כאלו לא ייבהלו. אבל בצוותים קטנים, שבהם גם המנהל משתתף בביצוע ורוצה להיות 'העובד הטוב ביותר', זה מורכב יותר.

"עשויה גם להיות בעיה של over qualification (הכשרת יתר). מדובר בעובד שהעבודה המדוברת באמת קטנה עליו. במקרה כזה, קיים סיכון אמיתי: העובד עשוי להשתעמם או לפעול מתוך מקום ממורמר או להתעסק בדברים שאינם מקדמים את המשימה. כל אלו, במקרה שמדובר על מישהו שמאוד מאוד מוכשר בתחום ספציפי.

"בכיוון האחר של כישורי יתר, אנחנו עשויים למצוא מישהו שהוא גם גרפיקאי וגם מוזיקאי ולמד הנהלת חשבונות וגם קורס אימון אישי.

"כאן צריך לבחון: האם הפריסה לרוחב היא על חשבון העומק, או שהיא משרתת אותו? והאם התפקיד שאותו אמור העובד למלא דורש התמחות ספציפית, או שדווקא המגוון תורם?"

יש ספר מקסים הנקרא range של דוד אפשטיין, המתאר את היתרון במולטידיציפלינריות. הוא קורא תיגר על ההנחה שמלקום גלדוול מביא בספרו 'מצוינים', שנדרשות 10,000 שעות עבודה בתחום מסוים כדי להגיע להצלחה יתרה. אפשטיין אומר שמי שרוצה ללכת לניתוח בשסתום הלב ירצה שהמנתח שלו יהיה מומחה שביצע מאות ניתוחים כאלו – אבל אם הוא צריך אבחון, בדיקה אצל אותו מומחה שסתומים עלולה להיות טעות. אותו מנתח רואה את העולם דרך פריזמה של שסתומי לב הדורשים ניתוח. לאבחון, עדיף ללכת לבעל מקצוע עם ידיעות רחבות יותר.

כשמגיע עובד עם כישורים רב תחומיים צריך לבחון אותם אל מול המשימה הנדרשת ממנו, ולראות אם המגוון ישרת אותו או יפריע לו בהתנהלות.

מדוע כדאי שבוס ישמר עובד עם כישורי יתר?

"זו שאלה מעניינת. את מניחה כהנחת עבודה שצריך לשמר, וזה כשלעצמו מרתק אותי.

"בואי נראה על איזה בוס אנחנו מדברות: אם מדובר בבוס שמרגיש שהמשימה נפגעת, אולי הוא לא צריך לשמר את העובד.

"אם הבוס פוחד על המקום שלו, כדאי לו לזכור שדווקא כבוס הוא רוצה לקדם את העסק. בעלי החברה פחות מתעניינים אם ההצלחה נובעת מעשר האצבעות שלו או מהעובדים. הם רוצים להרוויח כסף, להגדיל את העסק, להרחיב את חוג הלקוחות. אם יצליח למנף את הפעילות של העובד המוכשר לטובת העניין, הוא יצא מורווח.

"אך כאשר יש עובד מאוד מוכשר במקום שלא מתאים לו, יש לבחון אם אפשר למצוא תפקיד אחר בארגון שבו הכישורים יוצאי הדופן יביאו תועלת".

באיזה אופן שומרים קרוב על עובדים מצטיינים במיוחד?

"בהרצאתי ב'תמך' על מוטיבציה, אני מציגה מודלים ממאה השנים האחרונות. מסלאו אומר שצריך לראות באיזו רמה בפירמידת הצרכים העובד נמצא, והרצברג מזכיר לנו שלא כל מה שההעדר שלו גורם לירידה במוטיבציה – הקיום שלו יוצר מוטיבציה. עוד לא פגשתי מישהי שרוצה מאוד להישאר במקום עבודה כי לא צועקים עליה בכל בוקר כשהיא מגיעה למשרד…

"וורום מדבר על האופן שבו עובד מפתח ציפיות אל מול מעסיק, ואדמס מדבר על נוסחה של עובדים לחישוב הוגנות. בעשורים האחרונים יש גם עבודה של צ'ארלס דאהיג, של דניאל פינק ושל האחים הית', שמדברים על הגדרת מטרות ברורות, סלילת דרך, מתן אוטונומיה ועוד.

"בסוף ההרצאה אני מציגה שקף: 'נימה אישית של אישה זקנה', שבו אני כותבת את מה שלמדתי על בשרי במשך כמה עשורים כעובדת וכמנהלת, עם או בלי קשר לכל התאוריות הרשמיות:

• שימו לב מה העובד שלכם עושה. התייחסו לאלגוריתם החכם, לקומפוזיציה החדשנית, למשפט המבריק. אנשים רוצים שיבחינו ויכירו בתרומה שלהם.
• תתעניינו (ואל תחפרו) במה שקורה איתם. איך הם מסתדרים ומדוע בחרו לפעול כך ולא אחרת.
• היו שם. לפעמים יש אשליה שעובדים מאוד מוכשרים אינם צריכים תמיכה. זה לא נכון. הם אולי צריכים פחות, אבל עדיין, היו שם בשבילם.
• תנו לבחור. אצלנו בבית יש משפט: 'מי שנוהג בוחר את המסלול שבו נוסעים'. היו מאוד ברורים לגבי המטרה, אבל תנו לעובדים יצירתיות ב'איך'.
• חגגו הצלחות. דגש על הצלחות שלא יהפכו למובנות מאליהן. גם עובד מאוד מוכשר עובד קשה להשיג הצלחות. מגיע לו שיחגגו אותן.
• ספקו סביבה מצמיחה. עובדים מוכשרים רוצים ללמוד, לצמוח ולהתפתח. תנו להם להתנסות בדברים שקצת גדולים עליהם, ספקו גישה למנטורים שיכולים להצמיח אותם, חשפו אותם לחידושים בתחום.
• קבלו אחריות. את זה למדתי מרחל דביר, הבוסית הראשונה שלי. שבוע לפני שהתחתנתי מחקתי בטעות בסיס נתונים שעבדו עליו שבועות. זה היה יום לפני מצגת. רחל הגיבה: 'זו אשמתי – הייתי צריכה לדאוג שיהיה גיבוי'. היא התקשרה ללקוח לבטל את הפגישה ולא נתנה לי להרגיש אשמה. אחרי כזו אפיזודה לא רציתי לאכזב אותה. עשיתי הכל להראות לה שהיה שווה לסלוח לי".

כשאתה עובד עם כישורים נרחבים, ופונה להצעת עבודה, האם להבליט את מרב הכישורים – או להתמקד רק בתכונות הדרושות לעבודה הספציפית?

"זה שוב חוזר להתאמה. בסופו של דבר, מעסיקים מחפשים מישהו שימלא היטב תפקיד כלשהו. אם יש לכם כישורים רבים או גבוהים במיוחד, הציגו אותם בהקשר למילוי התפקיד".

האם לעובד כדאי להיזהר מלתרום מעבר לדרישות, כי זה מצב שעלול להגיע לסיטואציה של ניצול, או שזהו סוד הסיפוק בעבודה?

"אני מאמינה גדולה בנדיבות לב. בלעשות מעבר. אבל בעיקר באיכות: להישאר כל יום שעות נוספות זו לא נדיבות לב בעיניי, לחזור לעבודה בערב כי מחר יש פגישה חשובה וצריך להתארגן, לחלוטין כן. לחשוב על דרך חדשה לטפל בנושא כאוב, זה נהדר.

"ממש לפני פסח, ביקשתי מהמזכירה המקסימה שלנו לארגן כיבוד לפגישה עם מבקרים. חשבתי שהיא תקנה רוגלך. כשהגעתי בבוקר גיליתי בחדר הישיבות מגשי ירקות מקסימים וקצת גבינות. זו נדיבות לב.

"אבל בלי גבולות, שום דבר אינו בריא. בעיניי, הסוד הוא משפט שלמדתי ממנחת ההורים שושי יעקב: 'חשבי מתי את מרגישה שאת כבר לא נותנת, אלא לוקחים ממך'".