הגאון הרב יצחק נריה הוא איש של חיבורים: הוא נצר למשפחת האצולה של הציונות הדתית, אך הוא גם תלמיד וקרוב משפחתם של גדולי הדור החרדים | הוא יצא בקריאה מהפכנית לציבור שלו להעתיק את מודל הכוללים של החרדים ועכשיו הוא מתייצב לריאיון אמיץ ומרתק | "יש טרנד לעשות חשבון מי תורם לכלכלה וכמה. מישהו יכול לכמת את הברכה שמגיעה לעולם בזכות התורה? את השפע שמגיע בזכות לומדיה?" | וגם: על עולם הרבנות שכל יראי השם חייבים להתלכד כדי להציל אותו
צילום: אלחנן קוטלר
"עולם התורה הוא המשך ישיר של התנאים והאמוראים. בחורי הישיבה לא צריכים להתנצל! ההיסטוריה הוכיחה שמי שנגע בעולם התורה – נכחד, ועולם התורה המשיך לפרוח"
כוננית ספרים קטנטנה ניצבת שם, ממש בפתח. כשתלמיד מישיבת תורה בציון רוצה לצאת מהישיבה או להיכנס אליה, הכוננית הקטנה מציעה לו לקחת מתוכה איזה ספרון קליל, שיהיה לו צידה לדרך, חומר למחשבה.
אני פותח את הכוננית ושולף ממנה ספרון. גם אני צריך קצת חומר למחשבה לפני שתתחיל הפגישה יוצאת הדופן הזו. אני מוציא ספרון קטן, חוברת דקיקה. 'בני הישיבות וגיוסם' כתוב עליה. מי שחיבר אותה הוא לא אחר מאשר הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא, שמכונה 'אבי דור הכיפות הסרוגות'.
מה יש למחנך הדגול שעיצב את השקפת העולם הציונית-דתית לומר על גיוס בני הישיבות? אני לא מצליח להתגבר. פותח את העמוד הראשון ומתחיל לקרוא. כבר מהמילה הראשונה אני מבין שחוץ מהכל, הרב נריה היה כותב נדיר. איזו שפה ואיזה נוסח!
כך פותחים קונטרס שמיועד להפעיל את המחשבה, בסערה:
"למראה ההסתערות הזועמת, למשמע הדיבורים הבוטים-המעליבים על בני ישיבות, מתקבל הרושם שפתאום פרחה מראשיהם של רבים כל ההיסטוריה הישראלית. פתאום נשתכח דבר הפשוט והידוע לכל: כי עוד בטרם היות לנו מדינה, בטרם היות לנו צבא – היו לנו בנים שמסרו נפשם על קיום האומה. בנים-חיילים שצמחו אך ורק באוהלי תורה.
"העם לדורותיו", מסביר הרב נריה, "ראה בבני התורה חלוצים מתנדבים המוותרים על יתרונות חומריים פרטיים ומקדישים עצמם לערכים רוחניים שנשמת האומה תלויה בהם… עם ישראל", ממשיך הרב נריה, "ראה אותם כחיילים, ומשום כך דאג לצרכיהם, לכלכלתם, והעניק להם תנאי קיום למען יוכלו למלא את משימתם כהלכה".
לומדי התורה בכל העולם, התאחדו. הגר"י נריה
עוד מסביר הרב נריה, ואתה מוצא את עצמך משפשף עיניים במאמץ להבין אם לא מדובר בטעות במאמר מערכת בעיתון חרדי: "בני הישיבות אינם משתמטים, אלא רתוקים הם למקומותיהם בפקודת רבותיהם. צה"ל שומר על הגוף – והישיבות שומרות על הנפש. צה"ל מגן על היהודים – והישיבות מגינות על היהדות.
"הישיבות עמדו במרכז דאגת ראשי הציבור ובכל מקום שהצליחו להקימן ולבססן התפתחו חיי יהדות תוססים… ומהם יתד ופינה לבניין החברה בכל דבר שבקדושה ובכל מעשה שבחסד".
השעה כבר מאוחרת, הריאיון כבר אמור להתחיל, אבל המילים סוחפות. קשה להתנתק. "הנכונות לחרף את הנפש בשדה הקרב", צועק אליי הרב נריה מן הדף, "מצויה גם בין אומות העולם". מה שמיוחד בצה"ל הוא העובדה שהוא "יונק את כוחו המיוחד לא רק מאימוני יום יום קשים ומפרכים אלא גם מדורות של יהודים שחונכו למסירות נפש למען ערכים רוחניים, של יהודים שלימדום בישיבות להעדיף חיי עולם על חיי שעה".
טוב, אין ברירה, חייבים לעצור ולהיכנס פנימה, לנסות להבין איזה מין מוסד ציוני-דתי יש כאן, שלא רק בוחר לא להשתתף במקהלה התקשורתית המתוזמרת נגד בני הישיבה החרדים, אלא נותן לתלמידים חומרי מחשבה להסביר את עמדתם.
אני שומר לעצמי את כל השאלות הללו, משום שכאן בדיוק המקום לשאול אותן. מי שעומד בראשות הישיבה הזו הוא לא אחר מנכדו וממשיכו הרעיוני של הרב משה צבי נריה זצ"ל, הגאון רבי יצחק נריה שליט"א, יהודי שמייצג מהפכים שקטים, שבדרכו השקטה ובחיוכו הקורן מחולל נצורות בכל התחומים. לא בכדי מדברים בו לתפקידים ציבוריים נכבדים ולא בכדי הוא חביב גם על רבים מגדולי הדור שליט"א שמכירים בו ומכירים אותו. וזה חוץ מהקשר המשפחתי הקרוב.
אבל כמו שנהוג לומר, בואו לא נקדים את המאוחר.
נאום התוכחה
לא יעזור כלום. יש הבדל חיצוני בולט בין היכל ישיבה חרדית לבין בית מדרש ציוני-דתי. לא תמיד אפשר לשים את האצבע, אבל זה לא רק דרך הלימוד, זה גם ה'מצב' ה'טוט'זאך'.
אולי זה הסדר שקצת שולט בכיפה. פחות סטנדרים שרגליהם נתקעות אלו באלו, יותר שולחנות עבודה עם כונניות ספרים מסודרים. יש קלסרים, מחברות, עטים וגם מחשבים.
בחור שקולט אותי מעניק לי סיור קצר בספרייה, שהיא המקבילה לאוצר הספרים שלנו. בשניהם יש פחות או יותר אותם ספרים, אלא שכאן הם יותר מדי מסודרים. חסרה לי קצת חדוות הערבוב הישנה והטובה. "זה מסודר לפי מחלקות", מסביר לי הבחור. "אתה יכול למצוא הכל בשניות. זה מסודר לפי סדר הדורות".
לך תסביר לו שיהודי חרדי מעולם לא מסדר לפי סדר הדורות. מדוע רלוונטי עבורו מי היה קודם – הרשב"א או מהר"ם חלאווה? העיקר מה שהם אומרים וכותבים. ויש עוד עניין חשוב: צבעי הכריכות. אצלנו יש באוצר הספרים מנעד של צבעי חום-שחור-כחול. כאן הכל יותר מדי ססגוני. הרבה סגול, תכלת ועוד צבעים.
אבל זה הרגע שבו אני מסיים להתבונן בקנקן ומתחיל לנסות להציץ אל מה שיש בתוכו.
בשעת בוקר זו בית המדרש מלא לומדים. שורות-שורות של תלמידים שיושבים ולומדים ברצינות מעמיקה. עוצמת הקולות והוויכוחים נמוכה מעט מפוניבז', אבל הריכוז גבוה למדי. כולם רכונים, מעיינים, בולעים שורות, מנתחים מהלכים ומתעסקים באותם אביי ורבא, רשב"א וריטב"א.
ליד ארון הקודש יושב ראש הישיבה. גם הוא עושה את מה שכל תלמידיו עושים. הוגה. מישהו מהתלמידים דופק קלות על השולחן, מצביע עלינו. בצער שניתן לחוש, הגמרא נסגרת. יוצאים לחדר השני, יש לנו פחות משעה להספיק לדחוס בה הרבה יותר מדי. שאלות, ויכוחים שהשעה דורשת אותם. אין רגע משעמם.
במקום להתחיל להציג את הרב נריה בדרך המקובלת, תרשו לי להתחיל בפרובוקציה. לא אני חוללתי אותה, אלא הרב עצמו. כששאלתי את עצמי מאיפה השם רבי יצחק נריה מוכר לי, נזכרתי שלפני כעשר שנים הרב התייצב על הבמה בכנס ירושלים של הציונות הדתית, והטיל 'פצצה' שעד היום מחוללת שם רעש עצום.
היה זה נאום התוכחה.
אלו היו ימי האופוריה. נפתלי בנט שלט אז במפלגת הציונות הדתית. הוא החל לדבר בצורה גלויה על היום שבו הציונות הדתית תכבוש את המדינה. ואז, כשכולם מתבשמים מניחוחות השלטון, התיישב לו ראש ישיבה צעיר וזעק זעקה גדולה ומרה: "לשם מה לנו שלטון?!" השורה התחתונה של הנאום הזה הייתה: אנחנו חייבים ללמוד מאחינו החרדים. לא שלטון אנחנו צריכים – אלא עולם התורה.
הנה כמה שורות מהנאום המטלטל הזה, שפתח בהשוואות: "קחו את שתי הישיבות הגבוהות הכי גדולות בציבור שלנו, 'מרכז הרב' ו'הר המור'. הוסיפו אליהן את ישיבת ההסדר הכי גדולה כיום, בשדרות. כמה התחילו שם שיעור א'? ביחד? אולי מאתיים. בישיבת חברון גבעת מרדכי לבדה יש 1,200 בחורים, מהם כ־250 בשיעור א'.
'קול תורה', פוניבז', כפר הרא"ה. הגר"י נריה עם אביו רבי נחום נריה
"כיום", אמר הרב נריה, "עלינו לצעוק כפי שצעק הרב צבי יהודה זצ"ל: לא איפה 'שכם' שלנו אלא איפה ה'חברון' שלנו?!"
זו הייתה התקפה חסרת תקדים על מה שהוא כינה "הפופוליזם של נפתלי בנט". המחשבה שהציונות הדתית צריכה לשלוט במדינה, בעוד שעולם התורה שלה לא מספיק מפותח. "איך אפשר לדבר על שלטון, כאשר עמוד השדרה הרוחני שלנו, הישיבות הגבוהות, ישיבות ההסדר, הכוללים שלנו, נמצאים על סף קריסה מתמדת, נזקקים לחסדי זרים?!
"כציבור אנחנו מתיימרים להשתלב בכל מקום. אנחנו רוצים להנהיג, להוביל ולפקד. בפועל, מרוב רצון לרוץ קדימה, אנחנו כמו חבורת חיילים שחדרה עמוק-עמוק לשטח האויב, אבל אין לה צירי אספקה.
"מוריי ורבותיי, כציבור דתי ומאמין, אם לא נבין לעומק את הבעיה, אם לא נפנים שבלי עוצמה רוחנית תורנית אין לנו קיום, לא נצליח להנהיג, להוביל, ולבטח לא לשלוט. הסוף יהיה שנאבד את המאחזים שלנו בניסיון לכיבוש המאחזים האחרים".
אם להשתמש במילים שלנו, הרב נריה טען שחסר לציונות הדתית 'גדולים' בעלי שיעור קומה רוחני שיוכלו להנהיג אותה. הוא גם טען שציבור הציונות הדתית חייב להיות יותר מגויס להקמת מפעל של ישיבות.
הוא נקב בכל המספרים וחזר שוב לדוגמה החרדית: "יכול להיות שיש מקום לטעון כלפי אחינו החרדים שיצאו לעבוד, אבל המציאות היא שיש שם עשרות אלפי אברכים. ומנגד, מה המצב אצלנו? ובכן מתוך אוכלוסייה של יותר ממיליון נפש, יש כשלושת אלפים אברכים ציונים דתיים! זה הכל!
"אנחנו מכירים כמעט את כל הישיבות", המשיך הרב נריה. "הבה נבחן עוד נתון: כמה אברכים יש לציבור שלנו שלמדו יותר מעשר שנים בישיבה? שבעתיד יוכלו להיות מנהיגים, רבני ערים, רבני קהילות, מורי הוראה, ראשי ישיבות, ר"מים, דיינים, רבנים ראשים וכו'? אנחנו מדברים על בין ארבע מאות לחמש מאות. זה הכל! על כל אלפיים איש בציבור הדתי לאומי אנחנו מייצרים בערך רב אחד.
"למה ציבור עם כל כך הרבה עוצמה לא מייצר עולם ישיבתי מפואר? האם הנוער שלנו פחות מוכשר? ודאי שלא! האם הנוער שלנו פחות אידאליסט? ודאי שלא! האם עולם התורה שלנו לא עמוק? ודאי שהוא עמוק! האם לא הגיע הזמן לחשוב על חיזוק עולם הישיבות לעומק?"
וכמו טקטיקן טוב, הוא לא הסתפק באישומים. הייתה לו גם תוכנית עבודה מהפכנית.
רבי ביינוש הסנדק
כבר כמה שנים לפני אותו נאום הקים הרב נריה את 'קרן אחד לאחד', קרן שמטרתה להצמיח מחדש את עולם התורה הציוני-דתי, לחולל בו מהפך. המיזם כלל תמיכה מקיפה במאות אברכים נבחרים שמקדישים את חייהם לעסוק בתורה ולהפוך למנהיגים רוחניים, מופלגים בידיעת התורה.
הזעקה של הרב נריה לא הייתה קלה. לא הרבה פעמים מתייצב רב ופשוט מטיח עובדות וקורא לשינוי. "נכון", הוא גם אמר, "יש לנו ראשי ישיבות מעולים ביותר! יראי שמיים! תלמידי חכמים עצומים! בעלי מידות נפלאות! אין לנו מה להתבייש בפני אף ציבור! יש לנו ר"מים נפלאים. אבל לצערי הרב אין לנו מספיק ציבור שתומך! אין לנו מספיק עידוד! גם מי שחשקה נפשו בתורה לא זוכה לאהדה הציבורית הראויה".
היו לא מעט רבנים ואישי ציבור בציונות הדתית שהנאום הזה נראה להם חריף מדי. הם התייצבו מנגד ודיברו על ש"הרב נריה הוא חרדי שתול" ועוד הגיגים מהסוג הזה. אבל התוצאות מדברות בעד עצמן: עשר שנים אחרי, הרב נריה משוכנע שהמהפכה כבר קורית בשטח. יש כיום אלפי תלמידי חכמים מובהקים "לא פחות משום מקום אחר", כמו שהוא מנסח את זה בעדינות.
הרב לא 'שתול' של החרדים?
הרב נריה מתחייך. "אתה כל הזמן רץ להגדרות החיצוניות", הוא עוקץ במי שמחפש את ההבדל בין ה'מזרוחניקים' לבין ה'חסידים' וה'ליטוואקעס'. הרב נריה, הוא מקרה נדיר של מי שהייחוס שלו מעורבב מכל השלושה.
כמו שכבר פתחנו, הגאון רבי יצחק נריה הוא נכדו של מייסד ישיבות בני עקיבא. הרב משה צבי נריה זצ"ל. "אבל אני גדלתי בעולם שבו ההבדלים הללו לא תופסים את המקום שהם תופסים היום. מי אתה חושב שהיה הסנדק שלי?" הוא מאתגר. "רבי ביינוש פינקל, ראש ישיבת מיר. אגב", הוא מספר, "רבי ביינוש נפטר כמה שנים מאוחר יותר, בדיוק ביום ההולדת שלי".
זה לא כיבוד במקרה. מרחק של קיר אחד מאיתנו יושב אביו, הרב נחום נריה, ושוקד על התורה. "אבא, בנו של ראש ישיבת כפר הרואה, נשלח ללמוד בישיבת קול תורה ופוניבז'. ומי אתה חושב ששלח אותו? אבא שלו".
והנה סיפור עוד יותר מופלא, שבימינו קשה אפילו לספר אותו: "הסבא שלי, הרב נריה זצ"ל, היה דבוק מאוד ברבו, רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל. בכל שאלה בחייו הוא התייעץ איתו. אחרי שהרב חרל"פ נפטר סבא נשאר בלי משענת רוחנית.
"נריה זה שם טוב". עם ראש ישיבת סלובדקה מרן הגרמ"ה הירש
"באותה תקופה הייתה לו התלבטות קשה. הוא היה מחנך וראש ישיבה בכפר הרואה, ובאותם ימים הציעו לו תפקיד ציבורי גדול שהיה נראה לו הרבה יותר משמעותי. סבא התלבט מה לעשות. בלית ברירה הוא נסע לבני ברק כדי להתייעץ עם החזון איש. כשהחזון איש שמע את שאלתו, הוא השיב לו בשאלה: "באת אליי כדי להתייעץ או כדי לשאול?" סבא השיב שמאז פטירת רבו אין לו משענת והוא בא כדי לקבל הוראה. החזון איש הביט בו ואמר: "תדע לך שלראש ישיבה, ואפילו אם היא ישיבה קטנה בחור נידח, יש יותר השפעה מכל אדם בעולם". סבא קיבל את ההוראה ונשאר ראש ישיבה בכפר הרואה.
"אגב, בהזדמנות אחרת, כאשר הקימו את ישיבת ההסדר הראשונה כרם ביבנה הייתה איזו שאלה, וככל שזה נשמע בלתי נתפס, הלכו להתייעץ עם… החזון איש. החזון איש שאל את הבאים: 'מי שלח אתכם?' והם אמרו: 'הרב נריה'. באותו מעמד ישב עסקן שאינני רוצה לנקוב בשמו והוא הגיב ואמר: 'גם כן רב…' (באידיש זה נשמע יותר מבטל). החזון איש ביטל את דבריו והזכיר את דברי הגמרא שיש אנשים שהשם שלהם גדול יותר מכל תואר".
לדעתך לא צריך להיות הבדל בין החרדים לציונות הדתית?
"בטח שיש! יש הבדלים עמוקים מאוד בהשקפה! אבל עד לפני דור אחד אנשים ידעו לחיות עם ההבדלים הללו. הם זכרו שברוב מובהק של חיי היום יום, בתשעים וחמישה אחוז מהחיים הרוחניים – יש קרבה. מה שקורה לנגד עינינו בשנים האחרונות הוא פשוט עוול מיותר".
הסכמה מהרב שך
"קרה לנו משהו מאוד לא טוב", ממשיך הרב נריה. "אני לא מאשים אף אחד, אבל נתנו להבדלי ההשקפה להשתלט על כל השיח. בוא נאמר את האמת, גם בין חסידים לליטוואקעס יש הבדלי השקפה לא פשוטים. גם בין חסידויות שונות יש הבדלים גדולים. לא הרי טשערנוביל כהרי ברסלב, ולא הרי גור ובעלזא כחב"ד. אז מה? בגלל ההבדלים הללו, נפרדים ומתרחקים עד כדי כך?!
"אני יכול לספר לך שלפני שני דורות הייתה קרן צדקה שהיו אחראים עליה שלושה רבנים מפורסמים. הראשון היה מרן הרב שך, השני היה הרב ורנר והשלישי היה סבא, הרב נריה. ואני ממש לא חושב שמישהו יכול לחשוב שלא היו הבדלים עמוקים בין סבא לבין הרב שך.
"לא כדאי לחשוף שמות. אבל לא מעט מה'פנים' של עולם הישיבות החרדי, מגיעים מאצלנו. המקרה הכי מפורסם הוא של הגאון רבי ברוך ויסבקר זצ"ל, ראש ישיבת בית מתתיהו. הוא היה אחד התלמידים המובהקים של סבא. אחרי שהגיע לכיתה י"ב, המקבילה לשיעור ג' בישיבה קטנה, הוא רצה להמשיך הלאה, להתקדם בלימוד. סבא אמר לו: 'תישאר אצלי ואני אלמד אותך'. ואכן במשך שנה שלמה הם למדו בחברותא, אבל לאחר מכן סבא שלח אותו לישיבת פוניבז'. והוא לא היחיד".
הרב מדבר בצורה מופשטת, אבל מי בעצם האשם במרחק הזה שנוצר?
"אפשר לחשוב על הרבה כיוונים. חלק מהמרחק הזה הוא טבעי ומתבקש, אבל לדעתי המכה בפטיש הוא ללא ספק הפוליטיקאים, גם שלנו, שהשתלטו על ציבורים ופשוט הפכו את חילוקי ההשקפות לעיקר גדול.
"הפילוג העוצמתי הזה לא נוצר בתוך בית המדרש. הרי ב־95 אחוז מהדברים אנחנו מסכימים. אנחנו לומדים את אותו ש"ס ומתייגעים באותם ראשונים ואחרונים. אגב, אצלנו לומדים גם חסידעס (חסידות) כך שבמובן מסוים אנחנו עוד יותר קרובים. אז איך הפכנו לאויבים?
"ויש עוד עניין", סבור הרב נריה והוא קשור למהפכה שמתחוללת בשנים האחרונות בעולם התורה הציוני-דתי. "רבים מאלו שמדברים עלינו פשוט לא מכירים את עולם התורה שלנו. הם רואים בנו את 'בני עקיבא' של שנות הקמת המדינה. לייט שבלייט. לא חולמים אילו בתי מדרש עמוקים פרומערים הוקמו כאן.
"לפני כמה שנים", הוא מספר, "היינו משלחת אצל אחד האדמו"רים המפורסמים בדור. הוא ביקש לדבר איתנו על נושא שנגע לתיקון גדול בקודשי ישראל. עמדנו שם קבוצת רבנים ובער לנו העניין הזה לא פחות מאותו צדיק. אלא שהיו אז כמה גורמים פוליטיים שעשו מעשה נבלה. אני זוכר את האדמו"ר מביט בפליאה, הוא לא האמין שאנחנו והוא באותו צד של המתרס. גם לנו חשובה קדושה וגם לנו חשוב עולם התורה".
ובחזרה אל סיפור הייחוס. סבו של הרב נריה, שהוא נקרא על שמו, הוא הדיין הגאון רבי יצחק אפשטיין זצ"ל. "סבא היה תלמיד ישיבת קלצק של רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל. אחרי כמה שנים עלה רבי איסר זלמן ארצה וסבא נשאר ללמוד אצל חתנו, רבי אהרן קוטלר זצ"ל. הוא ממש השתוקק לעלות ארצה והוא התחנן בפני רבי אהרן קוטלר שידאג לו לסרטיפיקט. רבי אהרן היה מקדיש את כל השבוע ללימוד ורק ביום שישי התעסק בעסקנות. באותו יום שישי סידר רבי אהרן סרטיפיקט לעלות ארצה.
"גם בעוד מאה שנים נלמד 'קצות' ורמב"ם". הרב נריה ובנו עם מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל
"סבא יצא מביתו שמח וטוב לב. אך כאשר התבונן בכרטיס ליבו צנח בקרבו. התברר שרבי אהרן טעה ורשם אותו על בחור אחר. סבא רץ בחזרה אל ביתו ורבי אהרן נבהל אך התנצל: 'יש לנו קבלה מהחפץ חיים שבדברים כאלו לא מוחקים. יש השגחה פרטית'. סבא חזר אל בית המדרש בפחי נפש.
"אלא שרבי אהרן הרגיש מאוד לא נעים. הוא שלח מכתב אל גיסו שהיה כאן בארץ, רבי צבי יהודה מלצר, וביקש שישיג לו סרטיפיקט. וכאן מגיע הסיפור. רבי צבי יהודה מלצר נסע באותו יום ברכבת. הוא פותח את המכתב של רבי אהרן קוטלר ובדיוק מנהל ישיבת חברון רבי אליעזר טוקר זצ"ל נכנס לרכבת. הוא ניגש אליו ושואל: 'יש לי סרטיפיקט מיותר, אתם אולי צריכים את זה בישיבה שלכם?' בקיצור, ביום שישי שלאחר מכן סבא קיבל אשרת עלייה. ומה שמפחיד בסיפור הזה הוא שאלו שקיבלו את הסרטיפיקטים הראשונים לא זכו להגיע ארצה, האונייה שלהם טבעה בים. סבא הבין שה'טעות' של רבי אהרן קוטלר הצילה אותו".
הסיפורים ממשיכים לזרום. "סבא אפשטיין נכנס פה לישיבת חברון והיה מקורב מאוד לרבי איסר זלמן. באחד הימים קרא רבי איסר זלמן לסבא ואמר לו: 'קיבלתי ידיעה שמגיע ארצה תלמיד חכם חשוב. היה מן הראוי שאני אלך לקבל את פניו, אבל בגלל זקנתי אני רוצה שתלך אתה בשליחותי'. סבא אפשטיין יצא לראש הנקרה כדי לקבל את פניו של אותו תלמיד חכם, ששמו היה רבי אליעזר מנחם שך.
"הרב שך לא שכח לסבא את הדבר הזה כל חייו. כשסבא נפטר הוא היה בארה"ב. הרב שך שמע שהוא השתוקק כל חייו להיקבר ליד רבי איסר זלמן מלצר ולכן הוא ויתר לו על הקבר שהיה סמוך ונרכש עבורו. הוא אמר: 'לי יש קבר בחלקת ישיבת פוניבז' בבני ברק'.
"ולא זו בלבד, אלא שהרב שך פרס את חסותו על כל היתומים של משפחת אפשטיין. הוא היה בוחן אותם ולומד איתם. הוא גם דאג לחתן אותם. וכך קרה שהרב שך גם היה השדכן של ההורים שלי.
והנה עוד סיפור מצחיק. "לפני כמה שנים פגש אותי יהודי ליטאי חשוב. הוא מברר איך קוראים לי ואז שואל אותי שאלה שאף פעם לא שאלו אותי: 'תגיד, אתה יודע ללמוד?' האמת שקצת נבוכותי מהשאלה. לא ממש ידעתי מה להשיב, אבל אותו יהודי מסתכל עליי ואומר: 'אני זוכר שבצעירותך הכניסו אותך אל הרב שך והוא בירך אותך שתדע ללמוד. אני סקרן לדעת אם זה התקיים".
נו, וזה התקיים?
"אצל הליטאים נהוג לעשות חילוק בין 'למדן' לבין מי 'שיודע ללמוד'. יש אחד שיודע שיש בנדון הזה הסבר של רבי חיים מבריסק, ושעל השאלה ההיא יש 'קצות' מפורש. ויש זה שיושב ולומד את הדברים הללו".
קרובים בסלבודקה
לפני כמה שבועות הגיע הרב נריה אל גבעת ישיבת סלבודקה בבני ברק, שם התקבל בבתי גדולי ישראל. בביתו של מרן הגאון רבי משה הלל הירש הוא התקבל לשיחה ארוכה יותר. בין השאר חייך הגרמ"ה בנוסטלגיה על הייחוס וזכות האבות.
למי שלא יודע, גם כאן יש למשפחולוגיה מה לומר. משפחת הוריה של רעייתו היא לבית שולמן. "בקיצור, הרבנית אביגיל הירש, רעיתו של הגרמ"ה הירש, והרבנית עדינה לנדוי, רעייתו של מרן הגאון רבי דוב לנדו, והשוויגער שלי, כולן בנות דודות".
ועוד לא דיברנו על הצד החסידי, שדווקא מגיע מצד השווער. אך ללא ספק את הצד המנהיגותי-חינוכי הוא קיבל מאביו ומסבו הרב נריה. עד היום יש על שולחנו הקדשה שהוא קיבל מהסבא הרב נריה. הוא קורא בה לעיתים מזומנות וחש את כובד האחריות.
"סבא נריה דחף אותי לחינוך ועשייה. כבר באירוסין שלי הוא אמר לרעייתי: מוטלת עלייך אחריות לדאוג שהוא יוכל ללמוד ולהצליח ברבנות ובחינוך".
מה שמדהים יותר מכל הוא רמת ההספקים. חוץ מהישיבה שהוא עומד בראשה והקרן שבאמצעותה הוא מקים את עולם התורה הציוני-דתי, הרב נריה גם שימש בתפקידי רבנות משמעותיים. אחרי הגירוש מגוש קטיף הוא נבחר לשמש כרבו של היישוב נצר חזני, וכיום הוא משמש כרב הקהילה האשכנזית אחוזת אתרוג במרכז שפירא. "שם אני ישן ונמצא בשבתות וחגים", הוא מסביר.
אני מבקש לשמוע מי הם הרבנים שהשפיעו על חייו והשקפתו, והוא נוקב בשלושה שמות. הראשון, כמובן, הסבא רבי משה צבי נריה; השני הרב חיים דרוקמן; והשלישי שייבדל לחיים טובים הוא רבה של העיר העתיקה הגאון רבי אביגדור נבנצל, שעימו לומד הרב נריה בחברותא שנים רבות.
כבר רמזנו שבשנים האחרונות מדברים נכבדות ברב נריה לכמה משרות רבניות חשובות, ולא פלא שהוא נתפס כמי שיודע ליצור חיבורים בין כל המגזרים.
לא צריך להתנצל
עכשיו הגיע הזמן לדבר על הנושאים המורכבים באמת: היחס הקשה, שלא לומר המחפיר, כלפי עולם התורה בתקשורת, בזירה הפוליטית, וכן, גם בזירות פומביות של הציונות הדתית.
"מנסים בכוח להפריד בינינו", מזדעק הרב נריה בכאב. "עולם התורה הציוני הוא לא נטע זר. הוא ענף בתוך עולם התורה! אם נשאל את עצמנו למה אנחנו מתפללים, אזי נראה כי הצבא לא יהיה לעד. אנחנו מייחלים לייעוד של 'לא יישא גוי אל גוי חרב'. אבל אם לא יהיה עולם תורה חזק, עם ישראל בסכנה אדירה. הצבא אינו מחנך! הצבא משמר ומגן, עולם התורה הוא היחיד שבונה את רוח האומה. ורוח האומה מתגלית בגדוליה".
גם היחס לגדולי התורה בתקשורת הוא מזלזל ומחפיר.
התפקיד שלנו: לחבר לבבות. רבי נחום נריה ותלמידיו אצל מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל
"לכן צריך לזכור: לא פוליטיקאים ינחו אותנו, אלא רק גדולי ישראל. חז"ל אומרים במדרש רבה פרשת שמיני: 'נמשלו ישראל לעוף, מה עוף אינו פורח בלי כנפיים, כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם'".
והרב נריה מוסיף: "גם עוד מאה שנה נלמד 'קצות' ורמב"ם, רש"י וגמרא ונזכה לעמול ולחדש בתורה. מנגד, כולנו מתפללים שלא נצטרך צבא. אז ברור מה נצחי ומה בר חלוף. ההיסטוריה הוכיחה שמי שנגע בעולם התורה – נכחד, ועולם התורה המשיך לפרוח. עולם התורה הוא המשך ישיר מהתנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים. אוי למי שיפגע בעולם התורה.
"מורי ורבי הגאון רבי אביגדור נבנצל נוהג לומר שכשחמור רואה שטיק'ל רמב"ם יש לו שני צריך עיון'ים: למה זה לא ירוק ולמה זה לא טעים. זה כל החיים שלו. לצערי, יש אנשים שרואים ככה גם את עולם התורה. לא מבינים מה זה עולם הישיבות ומה החשיבות של לימוד התורה".
יש אווירה תקשורתית של 'מאי אהנו לן רבנן' – מה התועלת בלומדי התורה, עפ"ל.
"אכן, יש טרנד לעשות חשבון מי תורם לכלכלה וכמה. מישהו יכול לכמת את הברכה שמגיעה לעולם בזכות התורה? את השפע שמגיע בזכות לומדיה? הגמרא במסכת ברכות אומרת: 'בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת'.
"לומדי התורה צריכים להתנצל?! אולי הפוך. השם ירחם אילו אסונות וצרות מגיעים לעולם בגלל אלו שעדיין לא זוכים לשמור תורה ומצוות, כמו שאומרת הגמרא ב'בבא בתרא': אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ".
הדרך לפיוס
ובכל זאת, זה לא סוד: בשנה וחצי האחרונות הציבור החרדי והציבור הציוני-דתי ניצבים במסלול התנגשות חזיתית. יש קיטוב שלא זכור כמותו. אי אפשר להסתתר מאחורי סיסמאות.
"אני חושב שנכון לקרוא לזה 'פחד' ו'חשש', יותר מאשר שנאה. וזה כפי שאמרתי, נמצא כאן כבר הרבה שנים. לא מהיום.
"המלחמה האחרונה לקחה את כל חוסר ההיכרות הזה עד לקצה. עכשיו זה בא לידי ביטוי כואב ממש. הציבור שעימו אני נמנה מקריב בימים אלו קורבנות רבים. אני עצמי שירתי בצבא וגם ילדיי משרתים. כאן בישיבה נפל לנו תלמיד יקר שביקרים, הבחור מלאכי יהודה הררי, השם ייקום דמו, וזה לא קל. נפלו לנו גם כמה קרובי משפחה. ופתאום ההבדלים מתחדדים ומגיעים גם למחוזות הרגש. צריך לומר בפה מלא: ממש לא קל לנו".
אבל מי כמוכם יודע ומבין שהציבור החרדי חושב אחרת לגמרי.
"ברור שאני מבין ויודע שיש הבדלים. אני חושב שאם רוצים לזקק את הנקודה, היא בהתייחסות למדינה. יש תשובה הלכתית מהרב קוק זצ"ל בספר משפט הכהן. הוא טוען שכאשר אין מלך בישראל – אזי עם ישראל נחשב כמו המלך. לפי זה גם בזמן הזה, כשעם ישראל מכריז מלחמה – אזי יש כאן מלחמת מצווה.
"אני יודע שגדולי ישראל החרדים חולקים על התפיסה הזו. ישבתי לא מזמן עם אחד מגדולי-גדולי ישראל החרדים. בכוונה אינני מזכיר את שמו. והוא אמר לי: 'זו לא מלחמת מצווה; זה פיקוח נפש'. לא הרפיתי, ביקשתי ממנו להבין: 'מה בעצם ההבדל, הרי גם הוא יתיר לחלל שבת ולעשות עוד דברים במלחמה הזו' – ואותו גדול התעקש: 'הכל טוב יפה – אני לא רוצה להגדיר את זה מלחמת מצווה'. וכאן נעוץ ההבדל".
אז מה בעצם הטענה שלכם? שאנחנו לא מתגייסים?
"אני לא רוצה לדבר בשם כולם, אבל בעולם התורה הציוני-דתי, הציפייה היא אחרת. אנחנו היינו מצפים לראות יותר השתתפות – לאו דווקא להתגייס לצה"ל, אלא להיות עימנו בצרה. להתפלל עלינו, להגביר את שעות הלימוד. אני מעריך שאם היינו רואים התגייסות בדברים דוגמת, נניח, משמרות רצופות לאורך כל היממה; לוותר על חופשות; להתפלל עלינו שנחזור בשלום מהקרב, הרבה מהכאב הזה היה פוחת.
"בניגוד למה שאנשים חושבים, בני התורה שאצלנו ממש לא נעלבים מכל מיני תמונות של שבאבניקים מבלים את זמנים בהבל וריק. משבאבניקים אין לנו שום ציפיות. הם לא רציניים. אנחנו רוצים להרגיש שהאחים שלנו, בני התורה שלומדים את אותן מסכתות שאנו לומדים, מוטרדים מאיתנו, שאכפת להם ממה שעובר עלינו. כאן אני מרגיש את הכאב בכל העוצמה".
למי נועד הפטור
הרב חושב שיש בכלל פתרון לקונפליקט הזה?
"הבעיה של כולנו", הוא מזדעק, "היא שאנחנו רוצים הכל או לא כלום.
"לפני הכל אני תמיד אומר שחייבים להבין מאיפה מגיעה העמדה החרדית. לכלל ישראל יש מסננת מאוד קשוחה. זה מה ששמר עלינו בכל הדורות. לא כל רעיון חדש ממהרים לחטוף. בהיסטוריה הרחוקה שלנו עברנו מספיק רעיונות שגמרו אותנו. אז זה נכון, לציונות הדתית הישנה הייתה מסננת עם חורים מאוד רחבים, שאפשרו להרבה רעיונות לחדור ולציבור החרדי יש מסננת מאוד צפופה, שלא מאפשרת לשום חידוש להגיע אליה. אני מבין את זה.
"כבר הזכרתי את הקונטרס שסבא שלי חיבר על הפטור שמגיע לעולם התורה. אני יכול לספר שכמה שנים אחרי שרבי ברוך ויסבקר למד בפוניבז', הוא חזר אל סבא ואמר שהוא חש לא נוח מחבריו מהעבר לנוכח העובדה שהם מתגייסים והוא לא. סבא הסתכל עליו ואמר: 'אתה תשב ותלמד, בדיוק בשבילך נועד הפטור הזה'. אבל אני חוזר ואומר: יש עניין של נושא בעול עם חברו. זה אחד מקנייני התורה. הציבור שלנו נקרע מאיזושהי תחושת בוז והתנשאות שמשודרת כלפי החיילים שגם לומדים.
"ושוב, חשוב לי לומר: אני לא חושב שיש לעולם התורה שלנו סיבה לחוש נחות. יש אצלנו היום אברכים שעמלים בתורה בצורה יוצאת דופן. אין לנו שום בעיה בדקדוקי הלכה וגם לא בכשרות. ולכן, לצד כל המחלוקות, אנחנו חייבים לחזור ולהזכיר זה לזה, שבסוף-בסוף יש לנו אינטרס משותף לרומם כבוד שמיים ולהגן על עם ישראל, ונהרא נהרא ופשטיה".
השאלה בעת הזאת היא האם אחרי כל מה שקרה יש אפשרות לרפא את הכאב?
"בזה אנחנו חסידים. אני תמיד מאמין שאפשר לתקן. לפני הכל צריך ליצור שותפות גורל אמיתית. שנרגיש שכאשר אנחנו נמצאים בחזית, עולם הישיבות מוטרד מאיתנו. דואג לנו בתורה ובתפילה ובכל דרך. לא בדיבורי התנשאות ובדברים הפוכים.
"אני לא רוצה להמשיך להתרפק על העבר, אבל כבר היינו שם. חיינו יחד – עם כל חילוקי הדעות – והדבר לא פגע באף אחד".
יותר משהוא נאה דורש, הרב נריה גם נאה מקיים. בתפקידיו הרבניים למשל, הוא מקפיד ומתאמץ לשרת את כל הקהלים. "כשאתה שליח ציבור, אתה חייב לייצג את כל הציבור. אני לא יוצא לשום מהלך רבני בלי להתייעץ עם רבותיי, בראש ובראשונה הגאון הגדול רבי אביגדור נבנצל, וכן ראש ישיבת מרכז הרב הגאון רבי יעקב שפירא. כמו כן ביקשתי הורמנא ממרן הגאון הגדול רבי משה הלל הירש שיפתח בפניי את דלתו כשיהיו לי שאלות הלכתיות, ואני יכול לומר בשמחה שגם קיבלתי רשות. אפילו עליתי אל ביתו של הגאון הגדול רבי עזריאל אוירבך, בכל זאת אבא למד אצל אביו, וגם שם התקבלתי בכבוד. ולצד כל אלו אני גם נועץ בגאון רבי דוב ליאור. אני שואף ליצור חיבורים.
"בעיניי זו מהות התפקיד של רב בישראל – לאחד. לאחד זה לא לטשטש. סבא שלי טבע פעם משפט שאמר: 'יחי הטשטוש המאחד'. הוא לא התכוון לברך את הטשטוש אלא את המאחד. גם במשפחה יש הבדלים, כל ילד הוא משהו אחר. אבל אבא ואמא טובים יודעים לנהל את זה, לחבר בין כולם.
"רבנות צריכה להיות כזו שבה כל ציבור מרגיש במובן העמוק ש'אחות לנו בבית המלך'. בפרט במקום או בעיר שיש בה אוכלוסיות מורכבות. כל אחד צריך להרגיש שיש לו מענה. וכן, אני לא מדבר רק על הציבור החרדי או הציוני-דתי. בעיניי יש חשיבות הרבה יותר גדולה לתחושת ההזדהות של הציבור הכללי במדינת ישראל עם הרבנות המקומית. כי בסופו של דבר, לשומרי התורה יש רבנים משלהם. מי שנותרים מיותמים הם דווקא אלו שרחוקים יותר. עבורם רבנות חזקה היא קריטית.
"למרבה הצער, בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר תופעות של ישראלים שמעדיפים לא להיות בקשר עם הרבנות. הם לא מוכנים להירשם אצלנו לנישואים ובורחים לכל מיני גופים פרטיים שנכנסים לווקום הזה. וזה מחייב את כולנו. בעיניי זו השליחות הכי חשובה של רב בישראל. אני תמיד אומר שהאדם החילוני פוגש את הרבנות בשלוש תחנות בחייו: בברית המילה, בנישואין ובלוויה. אין לנו הרבה הזדמנויות לעשות קידוש השם ולקרב אותו. למרבה הצער, האחוזים שבורחים מהרבנות מלמדים שגם כאן חייבים מהפך. הלוואי שנזכה לעשות אותו".
מהדרין אבל באמת
האם לקרב את הרבנות לחילונים לא אומר בהכרח שצריך להיכנס לאזורי הפשרה?
"להפך!" מצהיר הרב נריה. "מניסיוני ראיתי שבציבור הכללי יודעים להעריך את מי שעומד על עקרונותיו.
"לפני כמה שנים אמר לי אדם חילוני: 'אני רוצה שלפחות לא יהיו לי בושות מהרבנות'. עצרתי אותו ואמרתי לו שזו הוכחה שהרב מייצג אותו ולכן עליו לדרוש מהרב הרבה יותר מלא לעשות בושות. הוא יכול אפילו לצפות שהרב ייצג אותו בכבוד.
"קל מאוד להאשים את התקשורת, את ההסתה ואת הפוליטיקאים, אבל אני משוכנע שהפתרון נמצא בידיים שלנו. אם מחלקות הנישואין שלנו יהיו יותר רציניות, ידברו עם אלו שבאים אליהן, יאירו פנים ויסבירו, דברים ישתנו".
ואצל הרב נריה, כמו שכבר הספקתם להבין, אין טיעון בלי סיפור: "בעיצומם של הימים הסוערים בגירוש מגוש קטיף פגשתי צלם עיתונות. היינו משני עברי המתרס. אני הפגנתי נגד והוא בא לצלם אותי מטעם 'מעריב'. מפה לשם נכנסנו בדברים והוא ביקש שאסדר לו קידושין. ישבתי איתו ועם כלתו, הסברתי להם את עניין הקידושין. לא עשיתי שום הנחות או רפורמות. והנה, לפני כמה שנים הוא מתקשר אליי שוב. 'הרב', הוא אומר, 'אתה חיתנת אותנו, עכשיו הבן שלנו נהיה בר מצווה, אני רוצה שגם תכין אותו'. זו בעיניי הצלחה וקידוש השם".
אם ניקח מערכות כשרות, כאן כבר הכל יותר מורכב.
"אני לא מסכים. בכל מקום חייבים לנהוג בחוכמה ובהבנה. רוצים דוגמה? ובכן, בוא ניקח למשל את רבנות ירושלים. עד לפני שנים לא רבות, כולם ידעו למשל שבירושלים כשאתה נכנס למסעדה ויש לה הכשר רבנות מהדרין, אתה יכול לסמוך ולאכול. גם אנשים שבכל מקום לא אכלו הכשר רבנות בירושלים התירו לעצמם.
"אך בשנים האחרונות זה השתנה. ואתה יודע למה? לא בגלל התגמשות, אלא בגלל הסיבה ההפוכה. פתאום כל המסעדות הפכו מהדרין, כולם הבינו שזה לא רציני.
"כדי שמערכת כשרות תפעל כמו שצריך חייבים סטנדרטים ברורים. להפוך את הכל למהדרין זה רעיון גרוע. כי זה מוליד רף שהרבה לא יכולים לעמוד בו ומנגד כולם מנסים להפוך למהדרין וזה נהיה בדיחה, עד שאדם שבאמת רוצה מהדרין, לא יכול לסמוך על כך.
"אם רק נשכיל להבין שירושלים היא עיר הבירה של העם היהודי, מגיעים לכאן יהודים מכל העולם. רובם הגדול לא צרכן מהדרין, הם רק רוצים כשר. אנחנו חייבים לספק קודם כל תשתית בסיסית של כשר. בדיוק כמו ארגון הכשרות העולמי OU שדואג קודם כל לכשרות בסיסית, שכל יהודי שרוצה לאכול כשר בהגדרה, יוכל לאכול. עכשיו, אחרי שביססנו את הכשר, מגיע הזמן ליצור את מחלקת מהדרין. כך אתה מונע לחצים מיותרים וכך יהודי שרוצה באמת יודע שהוא גם יכול לסמוך ושאף אחד לא לוחץ סתם.
"אבל זה דורש מחויבות מכל הצדדים. אני זוכר שפעם היה בירושלים יהודי יקר, הרב מנחם בלומנטל, שהיה מגיע בכל מוצאי שבת, נכנס לחנויות בשוק מחנה יהודה ומוריד תעודות כשרות של חנויות שפתחו לפני הזמן. לפעמים הוא היה חוטף מכות מבעלי החנויות. אבל הוא לא נרתע. זו הייתה הסיבה שיהודים יראים ושלמים יכלו לסמוך על המהדרין, ידעו שזה רציני. חייבים לחזור לשם".
בשנים האחרונות אנחנו רואים שהקיטוב בין הציבורים בארץ כל כך גדול, עד שחלק מהמריבה היא על הפרהסיה הציבורית. מה הרב חושב על תופעות הדתה כמו שראינו בערב יום הכיפורים ברחובות תל אביב ובדוכני תפילין?
"גם כאן, הכל אותה מורכבות. אנשים רוצים להשיג הכל בתוך רגעים ספורים. כשאתה בא לנסות לשנות משהו בציבור, אתה חייב להבין. זה לא אופנוע, גם לא רכב – זה נושאת מטוסים. כל פנייה איטית ומסובכת. לא תמיד חייבים להתחיל קירוב בכיכר שמלאה מתנגדים. צריך לפעול בחוכמה ובאיטיות".
השיחה שלנו נקטעת. כמו שהוזהרנו מראש, בדיוק בשעה אחת עשרה מתחיל השיעור. הרב נריה נפרד לשלום ורגע לפני שנעלם עוד מספיק לחזור שוב על המוטו: "התפקיד של כולנו בימים האלו, ובעיקר של הרבנים לחבר לבבות".
