"לא היה שום סיכוי שאצא מעזה על שתי הרגליים. במשך כל 738 הימים לא ידענו אם נחיה בדקה הבאה הרגשנו שהקב"ה שומר עלינו בכל רגע"
יוסף חיים: "את הסליחות אמרנו כולנו, כל אחד זוכר בעל פה קטע. בתאריך של יום כיפור לא טעינו. כולנו צמנו ביום הזה, כולל קית' סיגל שהיה איתנו בשבי בשנה הראשונה והיה לנו כמו אבא" | אבי: "קניתי ליוסף חיים ארבעה מינים וביקשתי מהקב"ה שיזכה לברך עליהם אפילו ביום האחרון" | יוסף חיים: "כששמעתי את אבא מדבר בתקשורת בתזמון שכולו השגחה פרטית, הרגשתי שקיבלתי אות משמיים" | מסמך מיוחד ובלעדי: אברהם אוחנה ובנו יוסף חיים, ששוחרר בערב שמחת תורה, בשיחה רוויה בגילויים מרטיטים של אמונה מוחשית
צילום: אריאל אוחנה, צ' לינדנבויים, פלאש 90
"בחודשים הראשונים של המלחמה הוחזקתי באחד הבתים. שמעתי את ההפצצות של חיל האוויר היטב. כל הבית רעד מההפצצות. פעמיים כמעט נהרגתי בעצמי מאותן הפצצות. באחת הפעמים הללו העבירו אותי מדירה אחת לאחרת. הלכתי כמאה מטרים עם המחבלים ששמרו עליי ופתאום אני שומע פיצוץ נורא. הסתובבתי לאחור וראיתי את הבית שבו הוחזקתי קורס ומתמוטט. אם הייתי נשאר שם חמש דקות נוספות כבר לא הייתי בין החיים.
"מאז הייתי שוב ושוב במצבים של כמעט מוות. בכל פעם כזו הייתי מרים ראש לשמיים ומבטיח לקדוש ברוך הוא שאם הוא יציל אותי – אני אומר 'תיקון הכללי' אחרי שאשתחרר, ופתאום הכל היה משתנה לטובה והסכנה הייתה חולפת. כל מה שהיה שם היה מחוץ לטבע. שום דבר לא היה טבעי והגיוני. היינו במנהרות, במקומות שאני חושב שאפילו הצבא לא ידע היכן אנחנו. רק התפילות והאמונה שמרו עלינו שם, בסכנות היום יומיות.
"אחרי כמה חודשים הועברתי למנהרות, שם הייתי עד השחרור, בכל פעם עם כמה חטופים. רק בחודשיים האחרונים הייתי לבד, משמש מגן אנושי לאחד מבכירי חמאס שנותרו ברצועה. מצד אחד היה לי קושי להיות לבד, ומצד שני אותו בכיר התייחס אליי יפה יחסית, כי ידע שהוא צריך אותי.
"לא היה שום סיכוי בעולם שאני אצא מעזה על שתי הרגליים. אני עדיין לא יכול לדבר יותר מדי, עוד יבוא יום שאספר הכל ואז כולם יבינו אילו ניסים היו לנו. אבל כל 738 הימים שבהם היינו בעזה לא ידענו אם נישאר בחיים. כל דקה לא ידענו אם נחיה בדקה הבאה. הייתה שם השגחה פרטית בצורה שלא תיאמן. הרגשנו שמלאכים שומרים עלינו מלמעלה על כל צעד ושעל".
אלו המילים הראשונות, המרגשות, של יוסף חיים אוחנה, החטוף שכל עם ישראל התפלל עליו בשנתיים האחרונות לצד שאר החטופים ששבו בשבוע שעבר בשלום אחרי שנתיים של גיהינום במקום החשוך והמסוכן בעולם. אלו המילים הראשונות שאמר לאביו, אברהם, שהפך עולמות כדי לזכות לרגע הזה. למפגש המרגש בהושענא רבה שלא הותיר עין יבשה.
הבן יקיר לי
"כשראיתי את יוסף חיים שלי", אומר האבא, ר' אבי אוחנה, "הילד שכל כך התגעגעתי אליו בשנתיים האחרונות, הילד ששפכתי עליו דמעות כמים עם כלל ישראל, פרצו מתוך עומקי הנשמה שלי המילים 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'", משחזר ר' אברהם את הרגעים שבהם עם ישראל עקב אחרי האמונה היהודית שהתפרצה מתהומות נשמתו.
"במקום לחבק את הבן שלי מסרתי את האהבה הגדולה שלי להשם יתברך. הוא היה זה שחיבק אותי ואמר לי: אבא, הכל מאחורינו. אל תבכה'. רק אחרי שנרגעתי מעט נזכרתי שכך קיבל יעקב אבינו את בנו יוסף, שאיתו לא התראה במשך שנים ארוכות, כשקרא קריאת שמע".
כשאברהם אוחנה נזכר באותו 'שמע ישראל' שאמר לפני עשרה ימים, ביום המאושר בחייו. דמעות חונקות את גרונו. כשבנו יוסף חיים לצידו, אחרי שכבר השתחרר מבית החולים והוא מחלים במלון כפר המכבייה, אברהם יושב מולנו ומרגיש שקיבל את המתנה הגדולה בתבל. יוסף חיים חוזר אט אט לשגרה, זקוק להמון מנוחה, אבל אברהם אוחנה לא מתכוון לנוח, אף לא לקחת זמן להתאוששות מהשנתיים המייסרות. את מה שעשה בשנתיים האחרונות הוא שואף להמשיך לעשות כל ימי חייו.
הוא חוזר ליום אחד דרמטי לפני שבעה חודשים.
"זה היה בז' באדר תשפ"ה", הוא משחזר. "מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצ"ל אמר לי שהיום זה יום גדול וכדאי לי להתפלל שבזכותו של משה רבנו ע"ה הבן שלי יחזור בריא ושלם. אני זוכר כיצד עמדתי ברחבת הכותל המערבי, אמרתי תהילים ואמרתי לקדוש ברוך הוא בדמעות שאני מבטיח שאם הוא יחזיר לי את יוסף חיים בריא ושלם – אני אעשה הכל כדי לקדש את שמו בעולם כל עוד יש לי כוח ונשמה באפי. זו הסיבה לכך שאמשיך לדבר כל עוד יש לי כוח, בכל מקום ובכל שעה".
יוסף חיים שומע את הדברים, מהנהן בהסכמה. ניכר שהוא זקוק לזמן כדי לעכל שהוא פה, עם אבא שלו, בארץ, בריא ושלם.
ארבעה מינים ופרֵדה
יוסף חיים אוחנה נולד כבן בכור להוריו בי' באלול תש"ס (2000). המשפחה מתגוררת בקריית מלאכי. יש לו עוד שני אחים – ישראל ואודל. אח נוסף, אשר יצחק ז"ל, נפטר בגיל שבע ממחלה.
"קראתי לו 'יוסף חיים' על שמו של מרן ה'בן איש חי' זי"ע שיום ההילולה שלו חל בי"ג באלול, באותו שבוע", משחזר אברהם. "אני אישית הייתי קשור מאוד לצדיק הזה מאז ומתמיד, למדתי רבות בספריו. גם לאורך השנתיים האחרונות והמייסרות התפללתי רבות לקב"ה שישמור על יוסף חיים בזכות ה'בן איש חי'".
יוסף חיים אוחנה למד בתלמוד תורה חב"ד בקריית מלאכי. לאחר מכן עבר למכינה דתית בטבריה. הוא התגייס ל'גבעתי' ולאחר שחרורו עבד במסעדה והתגורר בביתה של סבתו ברמלה, סמוך למקום עבודתו.
"יומיים לפני הטבח הנורא בשמחת תורה תשפ"ד, יוסף חיים הגיע לבקר אותנו", ממשיך אברהם. "ישבנו בסוכה, אכלנו ושמחנו עם הילדים והמשפחה. רגע לפני שיוסף חיים יצא מהבית הוא ביקש ממני את ארבעת המינים שלי, לברך עליהם. נתתי לו בשמחה. יוסף חיים בירך ונענע את הלולב והאתרוג ואני שמתי את ידי על ראשו ובירכתי אותו שבזכות המצווה הקב"ה יציל אותו ממוות. אין לי מושג מדוע בירכתי אותו כך, למה בכלל עלו המילים הללו על לשוני.
"שנתיים מאוחר יותר, כשיוסף חיים השתחרר ביום האחרון של סוכות ועוד הספיק לברך על ארבעת המינים בדקות האחרונות של החג, הבנתי בדיעבד לשם מה הקב"ה שם לי את המילים הללו בפה, איך ארבעת המינים הללו שמרו עליו בעזה. אני אישית שמרתי עד היום את ארבעת המינים הללו והוצאתי אותם שוב לפני שיוסף חיים חזר אלינו".
בחזרה לשמחת תורה תשפ"ד.
"עברו יומיים מאז שנפרדנו. בליל שמחת תורה התעוררתי פתאום משנתי ללא סיבה. השעה הייתה מוקדמת, ארבע וחצי לפנות בוקר. משום מה הרגשתי שהלב שלי כבד מאוד. חשתי פתאום צורך לא מוסבר לקום ולומר תהילים. לא ידעתי כלום, אפילו האזעקות לא החלו, הרי הכל התחיל שעתיים לאחר מכן. אבל כוח שמימי דחף אותי לומר תהילים. כך המשכתי לומר פרק אחרי פרק, גם אחרי שהחלו האזעקות ונכנסנו לממ"ד. בדיעבד ראיתי גם בכך אות משמיים. כנראה הנשמה שלי ראתה מה עומד לקרות עוד כמה שעות ולמעשה הקדמתי תפילה לצרה. התהילים הללו שמרו על יוסף חיים באותו היום, כשהיה פסע לפני המוות, בסכנת חיים גדולה.
"ביום שמחת תורה לא ידעתי מאומה. לא יצאתי החוצה ולא נחשפתי כלל לבשורות האיוב. רק במוצאי שמחת תורה שמעתי על הזוועה והתחלתי לקבל המוני שיחות טלפון מהחברים של יוסף חיים שרוצים לדעת מה קורה איתו. רק אז הבנתי שהוא היה באירוע ברֵעים".
הסטטוס: נעדר
שלושת השבועות הבאים היו קשים מנשוא. משפחת אוחנה חיפשה את יוסף חיים בכל המחלקות הרפואיות בארץ, אבל הוא לא נמצא בשום מקום. לא היה אות חיים ושום קצה חוט אם הוא נמצא והיכן, אם הוא בחיים. באותם ימים אפופי יגון ובלבול הגיעו המוני חללים למחנה שורה וארך זמן רב לזהות אותם.
"בשלושת השבועות הראשונים של המלחמה יוסף חיים הוגדר כ'נעדר'", מספר אברהם. "היו אלו השבועות הקשים בחיי. קפצתי מכל טלפון, מכל דפיקה בדלת. רק אחרי פרק הזמן הזה הודיעו לנו מהצבא שכנראה יוסף חיים נחטף. אחרי שבוע נוסף שבו הסתיימו בדיקות המצלמות של רכבי המחבלים שחצו לשטחי המדינה והאיכון של הסלולרי שלו, קיבלנו הודעה רשמית שיוסף חיים נחטף והוא חי ונמצא בעזה. זה המקום לציין את המסירות של שתי הקצינות שטיפלו בנו, לימור וטל, שממש מסרו נפש שלא יחסר לנו שום דבר כמשפחה של חטוף.
"אחרי שבעים יום קיבלנו את התיעוד שהצבא הוציא מהמצלמות. בתיעוד רואים את יוסף חיים עומד, מסביבו עשרה מחבלים שמכים בו עד זוב דם, והוא עומד בגאון, ללא סימני פחד. אחר כך הוא מופל לרצפה ואחד המחבלים מצמיד אקדח לראשו. רגע לפני שהוא סחט את ההדק מחבל נוסף עוצר אותו, כאילו קיבל אות משמיים. אין לי ספק שזה היה הכוח של התהילים שאמרתי באותו יום, ושל מצוות ארבעת המינים, המצווה האחרונה שיוסף חיים קיים לפני שנחטף".
מאותו היום החליט אברהם אוחנה להשקיע את כל זמנו ומרצו במאמצים רוחניים למען בנו. הגיעו אליו נציגים ממטה החטופים, אבל הוא השיב את פניהם ריקם בהחלטה לפנות רק להקב"ה. בשנתיים הבאות הוא פקד את קברי הצדיקים בארץ ובעולם, הלך לצדיקי הדור ושפך דמעות ותפילות כמים, גורר אחריו משפחות נוספות של חטופים. ארגוני הקירוב שפעלו בקרב משפחות החטופים ראו בו קטר שמוביל את המאמצים הרוחניים, והוא הצטרף ברצון לכל שבת גיבוש, לכל מסע תפילות וכמובן לביקורים בבתיהם של גדולי ישראל.
"לא רק אנחנו התפללנו", חשוב לאברהם להדגיש, "כל עם ישראל קרע את השמיים בתפילות למען החטופים. בניו יורק, בבריטניה, בקהילות היהודית בדרום אמריקה, בצרפת ובכל העולם היהודי, לצד היכלי הישיבות, הסמינרים, בתי הספר וכמובן בתי הכנסת. יהודים שכלל לא הכירו אותו גמרו מסכתות שלמות ואלפי ספרי תהילים לזכותו ולזכות כלל החטופים כמובן".
מוויז'ניץ עד נהריה
אוחנה פקד את בתיהם של רבים מגדולי ישראל, אך לדבריו אלו שבעיקר נתנו לו כוח יותר מכל היו שניים: כ"ק האדמו"ר רבי דוד חי אבוחצירא וכ"ק האדמו"ר מוויז'ניץ.
"לשני הצדיקים הללו, מקור הכוח והאמונה שלי בשנתיים שעברתי, הגעתי במקרה ממש", משחזר אוחנה. "כשהתפללתי פעם אחת בבית כנסת בקריית מלאכי פגשתי שם מישהו לא מוכר בשם דוד, חסיד של האדמו"ר מוויז'ניץ. דיברנו קצת וסיפרתי לו מי אני וכך נוצר ביני לבינו קשר יום יומי ממש. הוא לקח אותי לאדמו"ר, הייתי אצלו ביחידות וגם בטישים. הוא הבטיח לי פעמים רבות שיוסף חיים חי, והוא יצא מעזה בריא ושלם. כל החסידים התפללו לזכותו של יוסף חיים. אחרי השחרור, במוצאי שמחת תורה, דיברתי עם האדמו"ר במשך חצי שעה. בשיחה הוא סיפר לי שכל השנתיים הללו הוא קיבל על עצמו קבלות רבות בצדקה, בתורה ובתפילה לזכותו של בני. זה היה מרגש עד דמעות ממש.
"לצדיק רבי דוד אבוחצירא הגעתי לראשונה בתחילת המלחמה. שהיתי במלון 'פרימה פאלאס' בירושלים כדי להיות קרוב לקברות הצדיקים ולכותל, מקומות שפקדתי מדי יום ממש. במלון היו באותה תקופה מפונים מהצפון ובהם היה אחד מהגבאים של רבי דוד. הכרנו והוא לקח אותי לצדיק ומאז ביקרתי אצלו פעמים רבות, על בסיס שבועי ממש.
"מכל ביקור כזה יצאתי מחוזק. רבי דוד אמר לי שיוסף חיים מוגן, שהוא שמור, שיש עליו שמירה מיוחדת כמו על אתרוג ואיש לא יפגע בו לרעה, שכל צדיקי משפחת אבוחצירא שומרים עליו ועל כלל החטופים בעזה ואיתם רבבות מלאכים. רבי דוד אמר לי שהוא יצא אחרון, בריא ושלם בגופו ובנפשו, כי הזכויות שלו שומרות על כולם. בהזדמנויות אחרות, כשהשבויים האחרים השתחררו, רבי דוד אמר לי שכל עשרים החטופים יצאו ביחד והוא יצא בפעימה האחרונה.
"גם בתקופה שבה לא קיבלתי מיוסף חיים אות חיים, קיבלתי אות חיים מרבי דוד. הוא אמר לי מה הוא עושה ושהוא למד לדבר ערבית ולכתוב ערבית ובעיקר שהוא בסדר ומרגיש טוב. מכל מה שהוא אמר לי לא נפל דבר. רבי דוד הדגיש במפורש שהקב"ה בחר בי לניסיון הזה כדי לקדש שם שמיים. אמרתי לו שמעולם לא דיברתי בציבור. התשובה שלו הייתה שאין לי מה לדאוג, כי הקב"ה כבר יפתח לי את הפה. את המשפט הזה שמעתי גם מהצדיק רבי יעקב אבוחצירא מרמלה.
"הדברים היו עבורי קרן אור באפלה. התחלתי לרוץ לכל מקום שהזמינו אותי. הייתי במוסדות להשכלה גבוהה, בבתי ספר, בכנסת, אפילו בכנס של שס. בכל מקום העברתי את המסר שהבן שלי בידיים של הקב"ה ולא בידיים של חמאס, שהקב"ה שומר עליו בכל רגע בצורה על טבעית. ואכן, אלו הדברים שאמר לי גם יוסף חיים אחרי שנפגשנו".
כמו כן, אבי שאב חיזוק מדמותו של הרה"צ רבי שלום ארוש, שעימו הוא שומר על קשר רצוף, ועוד רבנים חשובים.
זמירות במנהרת התופת
העדויות של יוסף חיים מהשבי שופכות מעט אור על התקופה החשוכה והקשה שעברה עליו ועל שאר החטופים.
"המחבלים הביאו לנו שעונים עם תאריך ואנחנו היינו יושבים ביחד, מנסים לשחזר את התאריך לפי סימנים שונים ולשמור ככל האפשר על המצוות ועל הזמנים. לפי החשבון שעשינו ידענו מתי מתחיל חודש אלול ומאז התחלנו להגיד סליחות.
"את הסליחות אמרנו כולנו, כאשר כל אחד זוכר בעל פה קטע אחר. בדיעבד התברר לנו שקצת טעינו ובסוף אמרנו סליחות במשך 45 ימים. לעומת זאת, בתאריך של יום כיפור מעולם לא טעינו. כולנו צמנו ביום הזה, כולל קית' סיגל שהיה איתנו בשבי בשנה הראשונה.
"קית' היה עבורנו כמו אבא ממש. הוא אדם נפלא במיוחד. קית' הוא קיבוצניק והוא אמר לנו שזו הפעם הראשונה שהוא צם ביום כיפור, בזכותנו. כאשר הובלתי למנהרה הוא היה כבר שם, ושמתי לב שהמזרן שנתנו לי היה עבה יותר מהמזרן שנתנו לו. באופן טבעי נתתי לו את המזרן שלי. הוא סירב בהתחלה ורק כאשר הבהרתי לו שאם הוא לא רוצה לקחת את המזרן אני אישן על הרצפה – הוא הסכים.
"בשבתות היינו עושים קידוש על מים או על הפיתה היבשה שנתנו לנו, התחזקנו ואפילו שרנו זמירות שבת. בכל פעם שרצינו לבקש מהמחבלים קצת אוכל או כוס תה כשהיה קר מאוד, היינו אומרים את פרק התהילים 'שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים' כדי שנחזור בריאים ושלמים ולא יפגעו בנו לרעה. אחרי שחזרו עם הבקשה שהתמלאה, וגם אם לא, היינו אומרים 'מזמור לתודה'.
"אפשר לומר שהאמונה בבורא עולם הצילה אותנו. המחבלים היו אנשי דת, מאמינים. כשדיברנו איתם על הדת ועל בורא עולם הצלחנו לקנות את ליבם, וכך החיים שלנו ניצלו. מאז שמנו לב שבכל פעם שהם רצו לעשות לנו משהו רע דיברנו על אמונה ועל הקב"ה וזה פשוט עזר".
הייתה לי דמעתי לחם
יוסף חיים ממשיך לספר: "הרעב היה אחד הניסיונות הכי קשים בשנתיים של השבי. מי שלא ניסה – לא יבין את זה לעולם. המחבלים נתנו לנו לאכול פיתה אחת ביום, שגם הייתה יבשה וקשה. בשל העובדה שלא ידענו מה יהיה איתנו מחר ואם גם מחר נקבל אוכל – החלטנו לשמור את הפיתה למחרת. כך יצא שבכל יום אכלנו את הפיתה של אתמול שהייתה מראש יבשה, ועם הלחות שיש במנהרות היא הייתה גם מקבלת עובש. היינו מבקשים מהמחבלים שישרפו לנו קצת את הפיתה כדי שנוכל להתגבר על העובש ולאכול אותה.
"באחד הימים חשבתי לעצמי שאין לי סיבה לנהוג כך. החלטתי לבטוח בבורא עולם שיספק לי את מזוני והודעתי לחברים שאני אוכל כל יום את הפיתה של אותו יום. הסברתי להם שבמדבר הקב"ה נתן מן לעם ישראל כל יום מחדש ואני בטוח שגם לנו הוא ידאג. החברים חשבו שאני לא נורמלי, אבל אחרי כמה ימים עוד אחד עשה כמוני, ועוד אחד, עד שאחרי שבועיים כולם אכלו את הפיתה שניתנה לנו דבר יום ביומו. ואכן, מאז לא היה לנו אפילו יום אחד בו לא קיבלנו מזון.
אבא מדבר ברדיו!
"ההשגחה הפרטית של בורא עולם ליוותה אותנו כל העת. אני זוכר שהייתה תקופה שבה המחבלים הביאו לנו מקלט רדיו ישן. הם חשבו שנצליח לקלוט רק תחנות ערביות ובעיקר את המואזין, אבל בעזרת כמה כבלים ומוטות ברזל שהיו לנו הצלחנו ליצור אנטנה ולקלוט את תחנת גלי צה"ל. במשך חודש ימים שמענו אותם בלי שהמחבלים ישימו לב וכך התעדכנו קצת במה שקורה בארץ.
"באחד הימים אני מדליק את הרדיו ושומע שם את הקול של אבא שלי. הוא דיבר שם דיבורי אמונה ואני הרגשתי שהקב"ה נתן לי מתנה מיוחדת, אות חיים מאבא שלי היקר, שדאגתי לו מאוד ולא ידעתי איך הוא מחזיק מעמד. השיא היה כאשר השדרן שאל אותו אם הוא רוצה להעביר מסר לבן שלו ואבא אמר: 'יוסף חיים, תתחזק, תדע שהשם שומר עליך וכל עם ישראל מתפללים עליך ובקרוב מאוד תגיע הביתה!'
"אי אפשר לתאר מה השיחה הזו הייתה עבורי. אחרי ששמעתי אותה פשוט רקדתי במנהרה מרוב אושר. הסיכוי שבדיוק אבא שלי יעלה לשידור בתחנה האחת והיחידה שהצלחנו לקלוט, בזמן הקצר שהיה לנו מקלט – הוא אחד למיליארד. זו הייתה קרן אור של אמונה והשגחה שעזרה לנו לצלוח את התקופה המאתגרת שעברנו".
יוסף חיים מסכם: "מעזה חזרתי אחרת. לא אותו יוסף חיים שהייתי לפני שבעה באוקטובר. יוסף חיים אחר, שעבר טלטלה אבל לרגע לא שוכח את מה שעבר ומנסה כל הזמן להתחזק".
האבא המאושר משלים את דבריו: "אכן, יוסף חיים חזר אלינו, והוא ברוך השם מתחזק והולך, גם בגוף וגם בנפש. קניתי לו תפילין חדשות והוא מבקש ממני להזכיר לו להניח אותן מדי יום ביומו. כמובן, הוא עדיין צריך לעבור שיקום ויש לו רגעים קשים ולא פשוטים, אבל אנחנו הולכים צעד אחרי צעד, מאפשרים לו לחזור בהדרגה לחיים, הגשמיים והרוחניים".
קול מבשר ואומר
מוצאי יום כיפור תשפ"ו.
אברהם אוחנה שם פעמיו לשוק ארבעת המינים. הוא מחליט לרכוש שני סטים: אחד עבור עצמו ואחד עבור בנו יוסף חיים שעוד מעט סוגר שנתיים תמימות בשבי חמאס. צריך להדגיש: באותו זמן כלל לא דיברו על עסקה ריאלית, אבל האמונה של אבי אוחנה גברה על ההיגיון.
"הגעתי הביתה עם שני הסטים. צירפתי אותם לסט ששמרתי מסוכות תשפ"ד ואמרתי לבורא עולם: 'בוראי, יוצרי ומרחמי. אני עשיתי את ההשתדלות וקניתי ליוסף חיים את ארבעת המינים שציווית עלינו בתורתך. אנא עשה איתי אות לטובה, וכמו שארבעת המינים של שנת תשפ"ד הגנו על יוסף חיים עד היום, כך הוא יזכה לברך עליהם בסוכות הזה, אפילו ביום האחרון.
"'אין סיכוי שאתה לא תשמע את התפילות שלנו', המשכתי והתפרקתי בבכי. 'כל כך הרבה דמעות, תפילות, סליחות, תהילים נאמרו כאן בשנתיים הללו, ואתה, ריבונו של עולם, לא תשמע חלילה? כל עם ישראל מתפלל על עשרים החטופים הללו. כשם שלקחת אותם מהבית כהרף עין, כך שהם יחזרו הביתה במהירות, באותו הרף עין'.
"ופתאום, כאילו משום מקום, אני נזכר במה שרבי דוד אבוחצירא אמר לי שוב ושוב בשנה האחרונה: יוסף חיים שלך שמור כמו אתרוג. לא הבנתי מעולם מדוע הוא משווה את יוסף חיים לאתרוג. הרגשתי פתאום הארה שמימית שהתפילה שלי התקבלה".
התפילות התקבלו. יוסף חיים יצא מעזה בשלב השני של העסקה, בשעה שמונה בבוקר.
"הרגשתי שמתקיים בנו הפסוק 'ויריצוהו מן הבור' שנאמר על יוסף הצדיק. שהוא מתרחש מול עיניי ממש", משחזר אברהם את רגשי האושר הבלתי נשכחים. "זה היה בהושענא רבה, בזמן שעם ישראל חובט את הערבות ואומר את הפסוק 'קול מבשר מבשר ואומר'.
"כשקיבלתי את הבשורה הטובה מכל, שיוסף חיים כבר בדרך ל'שיבא', נזכרתי פתאום שרבי דוד היה אומר לי תמיד ולעוד משפחות חטופים: 'קול מבשר מבשר ואומר'. לא הבנו את המשמעות של האמירה הזו לאורך כל השנתיים הללו, עד שזכינו ליום השחרור, בהושענא רבה.
"כשראיתי אותו התחלתי לזעוק 'שמע ישראל'. לא תכננתי כך את המפגש בינינו וגם יוסף חיים נדהם. הוא ניגש אליי, חיבק אותי ואמר: 'אבא, זה מאחורינו, הכל נגמר ברוך השם. יותר לא אעזוב אותך, אל תבכה אבא'.
"אבל אני בכיתי. כמו תינוק בכיתי. הבכי וה'שמע ישראל' יצאו לי ממעמקי הנשמה".
ברוך המקדש שמו
"בימים שאחרי השחרור", מספר אבי, "הגיעו אלינו אנשים מפורסמים שאמרו לי שהזעקה הזו פשוט פירקה אותם לגמרי וגרמה להם לבכות כמו ילדים קטנים. גם נשיא המדינה שהגיע עם רעייתו לבקר אותנו ב'שיבא' אמר לי שהייתי עבורו סמל של גבורה וקידוש השם, ואין לי מושג כמה קידוש השם עשיתי עם אותה זעקה וכמובן עם הלולב שקניתי ליוסף חיים, שהוא עוד הספיק לברך עליו בשעה האחרונה של חג הסוכות.
"בהמשך שמעתי שדוברת הבית הלבן פרסמה את הסרטון הזה באתר הרשמי של הבית הלבן. עשרות מיליוני אמריקנים צפו ברגע הזה, וכך זכיתי לקדש את השם ברבים, כמו שהבטחתי לקדוש ברוך הוא באותו לילה קר וחשוך בכותל המערבי, כאשר בורא עולם בכבודו ובעצמו נותן לי את הכוחות והכלים לעשות זאת".
כמעט שעתיים ארכה השיחה המרתקת. רווית הדמעות, האמונה וההתחזקות. המפגש בינינו תם, אבל נראה שנגענו בקצה המזלג, בטיפה מן הים. הרבה יותר ממה שנאמר כאן ייאמר ויסופר בהמשך, כאשר יוסף חיים אוחנה ישוב לאיתנו ויתחיל לשפוך אור באופן מלא על השנתיים הקשות מנשוא שעברו עליו ועל חבריו לשבי.
"אני מודה לקב"ה שהביא אותי עד הלום, ולכל מי שסייע מאחורי הקלעים", אלו המילים של יוסף חיים בשעות הראשונות להיותו חופשי ואלו המילים המסכמות את הריאיון שלנו. "עוד יבוא יום ואספר הכל. ביום שאוכל לדבר כולם יבינו את גודל הנס שאירע לנו, את עוצמת הניסים שליוו אותנו בכל רגע ובכל שעה בתקופת השבי.
"כשהדברים יצאו לאור לא יהיה עוד ספק כלל שכל המהלכים הללו שהיו על טבעיים היו אות וסמל לאהבה הגדולה של בורא עולם ששמרה עלינו בעזה והוציאה אותנו משם במהלך על טבעי, שאיש לא צפה".
טור אישי
ג’ולי קופרשטיין, אמא של בר
לנצח עם אמונה:
המסע שלי להשבת בר
האמת היא שאני פשוט מוצפת באושר ובהודיה לבורא עולם. החלום שלנו התגשם. כל כך חיכינו לרגע הזה. ובר שלנו ברוך השם מדהים בדיוק כמו שחלמנו ועוד יותר. חשבנו שאולי אפשר לנוח רגע כשהוא יחזור, אבל בינתיים הכל כל כך אינטנסיבי ואני לא מוכנה להפסיד אף דקה איתו. אולי גם אחרי שנתיים של מסע להשבתו, עכשיו כשהוא ברוך השם פה מותר לי רגע גם להרגיש עייפות. זו העייפות הכי שווה בעולם.
השנתיים האלה לימדו אותי את מה שידעתי היטב: אנחנו תמיד בידיים של בורא עולם. תמיד. זו לא אמירה מן השפה ולחוץ, זו ידיעה ברורה. זו דרך חיים. כך אני שרדתי את השנתיים האחרונות. "בר שלי לא בידיים שלך, רק בידיים של בורא עולם וגם אתה בעצמך בידיים של בורא עולם". זה מה שעניתי למחבל שאיים לפגוע חלילה בבר אם לא אענה לסחיטה שלהם.
ריגש אותי במיוחד לגלות שבר שלי חיזק את עצמו בשבי בדיוק במילים האלה. ברגע של פחד מוות אמיתי, כשהמחבלים ימ"ש אמרו להם לבחור שלושה מתוך הקבוצה שמנתה שישה חטופים שאותם הם יוציאו להורג, בר ישב בפינה שלו והזכיר לעצמו שוב ושוב שהוא רק בידיים של בורא עולם.
מייד כשבר יצא מהשבי הוא התחבר לדגל שהיה מודפס עליו "תמיד בידיים של בורא עולם", אהב ולא הוריד מאז את הכובע שזה מה שמודפס עליו. הכי מתוק זה שהוא מחלק צמידי 'תמיד בידיים' לכל מי שמגיע לפגוש אותו.
בתקופה הזו למדתי מה הכוח של אמונה, כמה חשוב לא לוותר לעצמך ולעשות בכל מצב גם כשממש אין כוח וכמה עם ישראל הזה מתוק.
המפגש הראשון עם בר היה הרגע הכי משמעותי בחיים שלי. הרגשתי כמו לידה מחדש, באופן אמיתי. לקבל את בר, להחזיק אותו בידיים, לחבק אותו אחרי שנתיים. זה לא ייאמן, זה רגע היסטורי. להתגעגע לילד שלך שנתיים – זה דבר לא נורמלי בשום צורה. ברוך השם בר כאן ואני כל כך גאה בו על מי שהוא ועל הבחירות שלו. אני יודעת שאם חלילה הוא היה באותה סיטואציה הוא היה עושה שוב בדיוק את אותו דבר.
הקב"ה גלגל אותי לסיטואציה שלא האמנתי שאני יכולה להיות בה. זכיתי לעשות עסקאות רוחניות מדהימות עם 'איילת השחר'. עם ישראל איתנו. סיכמנו עם המשפחות שאחרי השיבה אנחנו נעשה ונוסיף על כל מה שעשינו עוד הרבה יותר. זוהי רק ההתחלה בעזרת השם.
כל אחת צריכה לעשות כל מה שאפשר כדי שלא נחזור למצב שהיינו בו קודם. אסור לנו לשכוח כמה אנחנו טובים בלהיות יחד כשקשה. עכשיו הזמן להתחבר מתוך שמחה.
אני רוצה להגיד תודה לעם ישראל על התפילות והקבלות והשותפות. פשוט תודה!!!
הביאה לדפוס: ריקי סיטון
