הוא היה חידה: קשה לדעת איך קראו לו, היכן הוא נולד ומה היו מטרותיו. מה שברור שהיה לו כישרון עצום וכוח שכנוע שהצליח להפיל בקסמיו כמה מגדולי ישראל. מיוחד: בעזרת מסמכים בכמה שפות ועושר של מקורות, חושף הגאון המופלא רבי ברוך אוברלנדר, אב"ד בודפסט וראש שליחי חב"ד בהונגריה, את קורות חייו המסתוריים שלזייפן הירושלמי על קדשים. וגם, על הבן הלא מוכר שהיה שותף למעשי ההונאה >> יריעה מחקרית מפתיעה
המסמכים באדיבות המרואיין
את אותו בוקר, תלמידי הישיבה המפורסמת בחוסט לא שכחו. הכל בגלל האורח שבא להתפלל עימם שחרית. הרבה אורחים היו מגיעים לישיבה, אבל הוא היה יוצא דופן. "במשך כל התפילה", כותב אחד התלמידים בזיכרונותיו, "לא הורדתי עיניי ממנו. בלבבות נפעמים הקשבנו אל תפילתו שהתפלל במבטא ספרדי, אשר עד אז לא שמענו איש מדבר עברית כזו".
אחרי התפילה התקבצו כל הבחורים סביב האורח המופלא והחלו לברר מיהו. סיפור החיים שגולל האיש בעברית תנ"כית שהבחורים דוברי האידיש ממש התאמצו להבין, היה פנטסטי. הוא סיפר שקוראים לו שלמה יהודה אלגאזי. במקור הוא בכלל לא שייך ליבשת האירופית. הוא מגיע בכלל מאסיה. ויש לו הפתעה ממש תחת ידו.
הוא מוציא חוברת ומתחיל לספר עוד סיפור אגדי מופלא. בדרך מאסיה להונגריה, הוא עבר בעיר איזמיר "לרגל מסחרו". שם הוא מצא ספרים עתיקים מעיזבונו של החכם רבי יהושע בנבשתי. והנה, החוברת המדוברת, היא אוצר מופלא שנמצא בתוך אותו עיזבון.
הסיפור המופלא עוד לא מסתיים. מעורבים בו כומר אחד מברצלונה ועוד גאון יהודי שהיה מאנוסי פורטוגל. והנה, 'הרב אלגאזי' מנופף באוצר הזה – "בימים הקרובים אני עומד להדפיס את מה שגיליתי ולהאיר בו את עיני ישראל".
התיאור המרתק הזה, שנרשם על ידי הרב וההיסטוריון יקותיאל יהודה גרינוולד, פותח את אחת הסאגות הכי מרתקות בעולם הספר היהודי של המאות האחרונות. סיפור של זייפן מוכשר שכמעט הצליח לחולל את אחת ההונאות הגדולות בהיסטוריה התורנית. כי ה'אוצר' שאותו הציג אלגאזי שכינויו האשכנזי היה פרידלנדר, היה: מסכתות חדשות של התלמוד הירושלמי. מסכתות שבמשך שנים נחשבו אבודות, והנה מגיע החכם הספרדי שגילה אותן.
גרינוולד הצעיר, שלפי דבריו הפך לאיש סודו של החכם הספרדי, יקלוט תוך תקופה קצרה עם מי יש לו עסק. זה יקרה כשהם ייפגשו שוב בעיר סיגעט. פרידלנדר מספר לגרינוולד שהוא רוצה לדרוש בבתי הכנסת בעיר ולמכור את הירושלמי. וכשגרינוולד ישאל אותו: 'באיזו שפה תנאם? והרי אתה לא יודע אידיש והקהל לא יודע עברית?' החכם הספרדי 'ייזכר' שהוא בעצם מבין אידיש. כי בדרך מאסיה להונגריה הוא עצר בגרמניה ושם למד לדבר גרמנית. כשהחכם יעלה על הדוכן, במקום גרמנית הוא ידבר אידיש עם מבטא ליטאי. מה שידליק נורות אזהרה אצל הבחור, שבשלב זה ימשיך למכור עבורו את הספרים.
ההתפכחות המוחלטת תבוא כמה שנים אחרי, כשגרינוולד יגלה לחרדתו "דברים נוראים": שפרידלנדר-אלגאזי מעולם לא היה באסיה, גם לא בספרד. שמדובר ביליד העיירה בישקוויץ שבבלארוס, ששמו זוסקא רחל לאה'ס.
הוא גם יגלה מכתב שבו "החכם אלגאזי" מעיד שבצעירותו הוא חיבר ספר שנכתב בסגנון הזוהר ומטרתו הייתה לעשות צחוק. והדבר השלישי שהוא יגלה, שהזייפן המוכשר נוהג לחתום את מכתביו בשם אברהם רוזנברג שהוא כביכול תלמידו. והאמת שמדובר בעוד שם בדוי של הזייפן מרובה-השמות – אלגאזי, פרידלנדר, רוזנברג – שכינויו המקורי הוא בכלל 'רחל לאה'ס'.
***
ולא, במאמר הזה לא באנו לחזור שוב על סיפור הזיוף של 'ירושלמי קדשים' – שאין כמעט מוסף תורני שלא מִחזֵר אותו – אלא לנסות להתחקות אחרי סיפורו של הזייפן. מה עבר לו בראשו, ובעיקר כיצד הצליח להונות כל כך הרבה תלמידי חכמים.
כדי לברר את כל הפרטים הללו, ביקשנו לשוחח עם מי שנחשב מומחה בתחום. מדובר באחד הגאונים החסידיים המרתקים ביותר בזמננו. הגאון החסיד רבי ברוך אוברלנדר, אב"ד בודפסט שבהונגריה, שלצד גאונותו וטרדותיו בעסקי הרבנות, הוא גם בקי וחוקר מיוחד בהיסטוריה היהודית חסידית. (במסגרת זו פועל הרב בצוות העריכה של הקבצים התורניים הנחשבים 'אור ישראל' ו'היכל הבעש"ט'.)
השליטה של הר"ב בכמה שפות – ובכללן הונגרית – מאפשרת לו להגיע לחומרי מקור נדירים ומיוחדים. ואך טבעי שגם במה שקרה באירוע הזיוף הזה, שהתרחש על אדמת הונגריה, הרב אוברלנדר כתב את המחקר הכי מקיף ומרתק: יותר מ-300 עמודים צפופים עם הערות מחכימות. (ממש בימים אלו יצא לאור תרגום של הספר לשפה ההונגרית. בשלב זה, המקור העברי עצמו, עוד לא פורסם כספר.)
בטובת עין נדירה אפשר לי הרב לעלעל בכמה פרקים מרכזיים מאותו חיבור, שעדיין בכתובים. ללקוט ממנו את הפרטים המרתקים שמתפרסמים כאן בחלקם לראשונה.
רק בשביל הפתיחה, הרב מטיל את הפצצה הראשונה. "לפי המחקר שלי, ככל הנראה סיפורי הזיכרונות של הרב גרינוולד שבהם פתחת, הם עצמם לא מדויקים, שלא לומר מזויפים". ויש לרב הוכחות לכך, שאין מקומן כאן.
שלוש אסכולות זיהוי
לטובת מי שלא מכיר את הסיפור, ננסה לתמצת בכמה מילים את מה שהרב אוברלנדר פירט בעשרות עמודים צפופים: הכל התחיל ביום שבו הדפיסו את התלמוד הירושלמי בוונציה שבאיטליה. אחרי שסיים המדפיס את עבודתו, הוא מיהר לפרסם התנצלות על כך שהוא לא מצא את כתב היד של המסכתות של סדר 'קדשים'. האם בכלל נכתבו מסכתות כאלו? כלל לא ברור. חלק מגדולי ישראל חשבו שאכן היו מסכתות כאלו אך הן נעלמו.
ואז, אחרי כמה מאות שנים של תעלומה, בשנת תרס"ו, הגיעה השמועה המשמחת: נמצא כתב היד הנעלם. המוצא הישר היה לא אחר מאשר אותו חכם ספרדי 'פרידלנדר-אלגאזי' שהיה לו גם סיפור מרתק על כפר עלום בטורקיה שם מצא אחיו את כתב היד שהיה שייך לכומר ספרדי.
הפרסום על מסכתות חדשות בש"ס הירושלמי, עורר סערה. פרידלנדר הביא את הספרים בפני כמה מחכמי ישראל, שהעניקו לו הסכמה נלהבת. השמחה הייתה כל כך גדולה עד שמרן ה'חפץ חיים' החל להניח גם תפילין דרבנו-תם – משום שכך הבין מהגמרא החדשה.
ואז, אחרי שכבר הופצו בשוק מסכתות חולין ובכורות, מלוות בפירוש של החכם פרידלנדר, החלו החשדות. הראשון שיצא לערער על הגילוי היה החוקר בנימין זאב באכר מבודפסט, שמצא דברים תמוהים בתלמוד החדש. מיד אחריו יצא גם רבה של רוטרדם, הרב-ד"ר דֹב אריה ריטר, שפרסם סדרת מאמרים הקובעים כי מדובר בזיוף. בהמשך יצטרף למפקפקים גם הגאון החסיד רבי מאיר דן פלוצקי בעל ה'כלי חמדה' – תלמידו של ה'אמרי אמת' מגור – שבהוראת רבו חיבר קונטרס שלם לבירור הסוגיה בשם 'שאלו שלום ירושלים'.
פרידלנדר, לא רק שלא הסכים להודות בזיוף, אלא אף עלה להתקפה. הוא החל להפיץ בשמות בדויים, ספרים שמגינים על התגלית ותוקפים את הרבנים שטענו שמדובר בזיוף. אחד מהם הוא קונטרס 'חרב נוקמת', שנתפרסם תחת השם "יוסף בן י' הכהן".
וכאן החלה הדרמה האמיתית שסבבה את כל העולם התורני של התקופה. לא היה כמעט גאון שלא נכנס אליה. כל אחד ניסה בדרכו ללמוד את ה'גמרא' ולקבוע האם מדובר בזיוף או בגילוי. הלמדנים כמו ה'רוגאטשובר' ורבי מנחם זמבא השתכנעו מהר מאוד שמדובר בזיוף.
דבר אחד ברור: פרידלנדר היה מקצוען. הגמרא שלו עמדה בסטנדרטים מרשימים. לא קל היה להפריך אותו. רק לדרישה אחת הוא לא הסכים: להציג את כתב היד המקורי שאותו הוא גילה, ולהעמידו לבדיקה.
וכאן מגיעה אבחנה מרתקת שהרב אוברלנדר פורס בפרק שלם וגדוש בספרו. מעניין להקשיב לה. משום שהיא יכולה ללמד אותנו כיצד נכון להתעסק עם כל שאלה של זיוף היסטורי.
כמי שקרא וטחן את כל החומר בנושא, יש לו סיכום מאוד חד לכל הפולמוס ההיסטורי הזה: "אם נבדוק את כל מה שידוע לנו על שיטת העבודה של הרבנים והחוקרים בסוגיה הזו, נמצא שיש שלוש אסכולות כיצד בודקים זיוף.
"בראש ובראשונה יש את ה'למדנים' – תלמידי חכמים שפשוט התיישבו ללמוד את הגמרא ולראות האם היא תואמת את כל מה שידוע לנו ממקורות אחרים בש"ס הבבלי והירושלמי. דרך הלימוד שלהם הייתה ישיבתית רגילה. פלפולים, חקירות ודרושים. הדבר הבעייתי בשיטת המחקר הזו, היא שגם אם יגיע מישהו וייתקל בקושיה חמורה, נוכל לומר לו: וכי בתלמוד בבלי אין גמרות מוקשות?! האם חסרות סוגיות שנותרות בצריך עיון?!
"הקבוצה השנייה אלו ה'חוקרים' – אנשי הביקורת שמנסים לבדוק את העניין מהזווית המקצועית. הם מנסים להתאים את שפת הארמית, לבחון האם כל המונחים שמוזכרים בספר אכן מתאימים למקום ולזמן שבו נכתב הירושלמי המקורי. אלא שגם כאן קצת קשה להגיע להכרעות מוחצות.
"הקבוצה השלישית הם ה'מבררים' – אלו פחות התמקדו בבירור הטקסט של הירושלמי, אלא יותר בניסיון להבין מיהו המקור. מה טבעו של פרידלנדר הזה ומה תכונותיו. בביקורת הזו התמקדו אנשים כמו הגאון רבי דוד צבי קצבורג – עורך הקובץ התורני 'תל תלפיות' ועוד. וזו, לפי דעתי, הייתה הביקורת המנצחת. כשהחלו לבדוק את פרידלנדר עצמו, כשגילו איך הוא מתנהג בחייו הפרטיים, איש כבר לא הסכים לקחת ברצינות את החזות של ה'חכם' הספרדי. זה בעיניי מה שחתם עליו את הגולל".
לדברי הרב אוברלנדר, שלוש האסכולות הללו נמצאות כמעט בכל פעם כשעולה על הפרק זיוף. יש את הלמדנים שאפילו חוששים מכל מגע עם מתודות מחקריות. יש את החוקרים שמתפלפלים. ויש את אלו שפשוט ניגשים למקור ומתחילים לבדוק את האמינות. ברוב המקרים הם-הם אלו שמנצחים.
ובכן, בואו ננסה להיות מן המבררים, להכיר אחת ולתמיד את פרידלנדר, שיחו ושיגו.
מבט מוזר מתחת למצח
איך חוקרים זייפן? "משימה מאוד קשה היא לרשום את דברי ימי חייו הפרטיים של פרידלנדר", אומר הרב אוברלנדר, "כיון שרוב הדברים שהוא כתב ופרסם על עצמו, אינם אמת". יש יותר מדי מקורות והשערות – שחלקן לא ממש נאמנים על הרב אוברלנדר.
נראה שקל יותר לברר מה פרידלנדר לא היה. ספרדי למשל, הוא לא היה. גם לא רב. וגם לא דוקטור.
הראשון שהטיח את העניין הזה ברבים, היה רבה של רוטרדם, ד"ר ריטר, שפרסם מאמר נחרץ מאוד בשפה הגרמנית במוסף הספרותי של כתב-עת 'דר יזראליט' בתאריך ח' תמוז תרס"ז, כאשר את שמו חתם באות: R.
המאמרים של ריטר, הפכו לשיחת היום גם בעולם הרבני וגם בעולם המדעי. ולאור הביקוש הגדול מצד חוגי הרבנים וקוראי עברית, הוא פרסמם בתרגום עברי ב'הקול' הוורשאי.
הוא מגולל במאמר את הפרשה, ומספר כיצד הופתע גם הוא לשמוע על בשורת הירושלמי, והוא מיהר לקנות את הספר. "אמנם מיד בפתחי הספר הסתכלתי בשערו, לא מצאתי מה שביקשתי ומה שלא ביקשתי מצאתי".
דבר ראשון הפריעה לו התרמית של פרידלנדר. "כשקראתי במודעה שהירושלמי יצא לאור עם פירוש 'הגאון מהר"ש אלגאזי', חשבתי שזהו המהר"ש אלגאזי הידוע" – הגאון בעל 'לחם סתרים', שהחיד"א מזכירו בספרו – אך אז נוכח הרב ריטר שמדובר באיש אחר. ספרדי המכונה פרידלנדר, כאשר בשער השני שכתוב בגרמנית הוא מוסיף לעצמו את התואר דוקטור.
"מה מאוד נבהלתי בראותי כי המו"ל והמפרש הוא האיש אשר כבר נודע – לא לתהילה – זה לערך עשרים שנה". ריטר מאשים את פרידלנדר שכבר בשנת תרמ"ט הוציא לאור את התוספתא "באופן נורא אשר עתיד ליתן עליו את הדין, כי הכניס לתוך פנים הספר גרסאות שבדה מליבו על פי השערותיו הכזביות, ואמר כי מצאן תוך כתב יד ספרדי שלא ראהו אדם מימיו".
ריטר כועס על שינוי השם והוא כותב בסרקזם. "ובפתע פתאום שינה זה האיש את שמו ואת מקורו ונעשה ספרדי בן גאון ספרדי ממשפחה רמה ונישאה – אלגאזי. מי גילה לו רז זה אשר לא ידע ממנו בעצמו כלום – ודאי בעל החלומות היה בעזרתו והודיעו את ייחוסו הגדול אשר היה טמיר ונעלם כמו הכת"י אשר הוא מוציאו לאור".
ריטר שם לב גם לשקר במיקום: בזמן שהוציא את התוספתא, פרידלנדר התגורר במילהאוזן שבגרמניה וסיפר לכולם שהוא יליד הונגריה. ואילו עכשיו כשברח והגיע להונגריה הוא החל לספר שהוא יליד רוסיה שלמד בישיבת וואלוז'ין – ובמשך כמה שנים שימש ברבנות מילהאוזן "שקר גמור", מטיח ריטר, "מימיו לא היה שם, לא רב ולא דיין, לא מורה ולא מלמד… אמרתי", מסיים ריטר, "ראוי שנהיה זהירים מאוד בתוצאה זו, אם איש כזה הפכפך ואוהב השינוי מביאה לאור עולם".
במקום אחר מסכם ריטר וקובע: "הנני מודיע למען כבוד מעמד הרבנות, שפרידלנדר אינו רב, ואף פעם לא היה כזה. גם את התואר ד"ר אינו אלא מה שהוא לקח לעצמו. שמו אינו לודוויג, כפי שקרא לעצמו במילהאוזן שבאלזס, ושמו גם אינו 'שלמה', כפי שהוא חותם את שמו היום. הוא גם אינו הונגרי, למרות שכך הוא רשום בניירות הרשמיים, כי אם הוא רוסי מביעשינקוביץ במחוז ויטבסק. אביו כמובן אינו 'הגאון מהר"ם הספרדי', כי אם יהודי רוסי פשוט שנושא את השם בנימין יהושע. והוא בעצמו נקרא 'זוסא דמתקרי זוסקא'. כל המידע שברשותי אותנטי".
הנה התחלת ההיכרות עם גדול הזייפנים התורניים של הדורות האחרונים.
למרבה הצער, לא נשתמרה תמונתו של המפוקפק הזה. אך תיאור ויזואלי שלו נמצא בכתביו של הסופר המפורסם 'אז"ר' (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), שתיאר אותו כך: "…שנות האיש כשלושים ושתיים, קומתו ממוצעת, זקנו קטן ושחור, מבטו מוזר וכמו מביט הוא מתחת למצחו… מדברותיו בשפת אשכנז במבטא הליטאים…"
עֵד אחר הוסיף עוד פרט לתיאור: "…מדברו בשפת אשכנז, וכאשר יתרגש בדברו ידבר חציו אשכנזית וחציו זשארגאן, ושגורים מאוד על שפתיו המילות 'דינגס' 'ניקס'. בבואו בין בני ישראל אחינו ירבה לדבר דברי תורה, ומבזה מאוד את הרבנים והסופרים ברוסיה (כמובן על כי יגלו תרמיתו ברבים). בכלל נקל מאוד להכירו על פי השקרים והגוזמאות אשר בהם יתפאר".
איש ללא שם
"המקור החשוב ביותר לתולדות חיי פרידלנדר האמיתיים", מסביר הרב אוברלנדר, "הם סדרת מאמרים שהופיעו בעיתון 'המליץ'. היה זה אחרי שפרידלנדר נתפס כמי שמכשיל אנשים בעניינים חמורים".
אם חשב מישהו שבדיית השמות הייתה רק כדי להרוויח כסף וכבוד. מסתבר שפרידלנדר הפך את זה לשיטה. אחרי שה'חכם אלגאזי' הסעיר את אירופה, הוא הגיע לכל מיני קהילות, הציג את עצמו כ'דוקטור וייס', רווק מלומד – 'ידידו' של 'הרב פרידלנדר' – כאשר הוא לא מגלה שבעצם מדובר באותו אדם, שהוא גם נשוי ואב לילדים שאותם זנח בביתו.
בעקבות הסיפורים הללו יצא 'המליץ' בסדרת כתבות, שבהן הביאו כמה עדויות של אנשים שהכירוהו. אחד מהם הוא הרב גיטלזון, הרב 'מטעם' של העיר וויטבסק, הסמוכה לעיירה שבה נולד הזייפן. שמספר כיצד דיווח פרידלנדר לבני משפחתו על מסלול חייו.
"האיש המכונה 'דוקטור ווייס'", כותב גיטלזון, "הוא ילד ביעשענקאוויטש הסמוכה לעיר וויטעבסק ושמו זוסמאן ולמד בישיבת וואָלאָזין, ואחר כך נסע ממדינת רוסיה במלאת לו עשרים שנה. זה היה בערך בשנת 1880 (תר"מ). אחר כך הודיע לקרוביו שהוא לומד תורה בברלין, ואחר כתב שהתמנה ל'סגן הרב בפרנקפורט', ואחר כך כתב שהיה ל'רב ראשי בעיר מילהויזען', ושמו עתה שלמה יהודה ליב פריעדלענדער, וכי אשתו נשתגעה ויגרשנה על פי היתר מאה רבנים".
פרידלנדר גם כתב למשפחה ש"הוא מקבל שכר רבנותו שנים עשר אלף מארק לשנה… ומה נשתוממה אשתו השנייה לגלות שבמקום לגור בדירה מרווחת, הוא מתגורר בחדר קטן, ואשתו הראשונה שוכבת שם חולה עם ארבעה בנים".
בעיתון הבא כותב אחיה של אשתו השנייה, "חיים בן משה חיימסאהן יליד צאסניק", שהוא "יודע את פרידלנדר מיום גיחו מבטן, והוא שארו וחברו המעיד עליו… כי בימי עלומיו ישב בצאשניק ולמד תלמוד בהתמדה רבה והראה כישרון גדול ב'מגידות' (-דרשנות).
"פתאום עזב את העיר להתחבר עם פוחזים בערים שונות, ובהגיע תורו לשרת בצבא ברח ועקבותיו לא נודעו שש שנים, עד כי יצא ממחבואו להתגלות לבני משפחתו".
המקור האחרון שנביא כאן, הוא מפי כתבו של רב העיירה שבה נולד פרידלנדר, הרב החב"די המפורסם רבי יהושע נימוטין, המספר כי "שם העריסה אשר בו נקרא בעיר מגורי אבותיו, הוא 'זוסיא' ונקרא בכאן 'זוסקע' רחל לאה'ס, על שם זקנתו רחל לאה, והוא ממשפחה נכבדה".
הנה התמונה מתחילה להתבהר. ילד כישרוני בשם זוסיא, שלמד בישיבת וואלוז'ין, ברח מבלארוסיה ובדה לעצמו שמות פרטיים ושמות משפחה.
כשאני מנסה להבין בן כמה היה המוכשר הזה, הרב אוברלנדר מפתיע אותי. "יש בידי את 'תעודת הפטירה' של פרידלנדר, אבל לא נרשם בה שום תאריך לידה או מקום לידה". הזייפן נקב בכל פעם בתאריך לידה שונה, שהתאים לסיטואציה.
מי היה אביו? כאן הרב אוברלנדר מעדיף להסתמך על מצבת הקבר שהוא גילה. "בקיץ של שנת תשנ"ג ביקרתי בעיר סאטמר שברומניה – לרגל עבודתי כרב ושליח חב"ד בהונגריה וגלילותיה. באותו ביקור נכנסתי לבית הקברות ליהודים דוברי הונגרית שבמדינות השכנות – ומצאתי את מצבת קברו של פרידלנדר, והופתעתי לראות שהיא במקום די מכובד. לא רחוק מקברו של רב העיר – דודי זקני הגה"ק ה'קרן לדוד', ושל הגה"ק רבי אברהם יהושע פריינד זצ"ל. באותה מצבה כתוב שהוא 'בן מוה"ר מנחם'".
אבל לא אדם כמו פרידלנדר ישאיר גם את שם אביו בתעלומה. באחד המכתבים הוא כותב שאביו היה 'מהר"ן'. ואילו באחת העדויות שפורסמה ב'המליץ' נאמר ששם אביו היה 'ישראל'. הרב ריטר מעיד ששם האב היה 'בנימין יהושע', ואילו ב'תעודת הפטירה' נאמר ששמו היה 'משה'.
פרידלנדר ו'תלמידו' מקפידים לקשור לאבא את התואר 'הגאון', על המצבה כתוב תואר פשוט יותר 'מוה"ר', ואילו הרב יעקב צבי ינובסקי, בספרו 'יד רמייה', מעיד שהוא הכיר את אביו שהיה "איש פשוט, המוני וגס".
כשהוא מנציח את זכר אמו, פרידלנדר קורא לה 'יהודית', ואילו ב'תעודת הפטירה' שלו נכתב ששם האם היא 'לאה קליין'. לפי עדויות שלו, הוא התייתם בגיל צעיר מאמו וגדל אצל סבתו. אך כאמור, קשה מאוד לסמוך על אדם כזה, שלפי עדות ב'המליץ': "…בא באחד הימים בעירנו לעבור לפני התיבה ויאמר כי יום פטירת אביו הוא – ושקר הדבר, כי אביו חי וקיים בקיוב!"…
הלמדן המסתורי מוואלוז'ין
אם יש משהו שנראה אותנטי בכל רצף השקרים שלו, זאת העובדה שהוא שקד על התורה בצעירותו. זקנותו המבישה לימדה שמדובר באדם שיודע ללמוד. הוא עצמו כותב ש"מימי עלומיי הוריי גידלוני על ברכי ים התלמוד … אמנם בראותי כי אזלת ידם לתמוך בידי ואפס עוזר, הלכתי למרחוק לשקוד על דלתי התורה".
'תלמידו' הפיקטיבי רוזנברג, מספר ש"בעודנו עול ימים בא לישיבת וואלוז'ין ויתעסק שם בתורה עד היותו בן ח"י שנים", הוא עצמו מכתיר את מרן הנצי"ב מוואלוז'ין כ"מורי הגאון רשכבה"ג הנצי"ב מוואלוז'ין ז"ל".
בהקשר של וואלוז'ין הוא נוקט תאריכים ברורים יותר: "אני הגבר זכיתי בחסד עליון ללמוד בנערותי משנת תרל"ב עד שנת תר"מ בישיבה הגדולה והקדושה דק"ק וואָלאָזין". אך הרב אוברלנדר מעיר שהתאריכים הללו תמוהים קצת: כי הם לא מסתדרים עם תאריך הלידה שהוא נוקט – משום שלפיו יוצא שהוא הגיע ללמוד בישיבה בגיל 8… אבל למרות התמיהות, עובדת לימודו בוואלוז'ין אינה מוטלת בספק.
לפי העדויות שהזכרנו, הוא ברח מבלארוס בשל גזירת הגיוס. הוא הגיע לברלין, שם לעדות 'תלמידו' הוא "התעסק בחכמות ומדעים, ויקבל באחד מבתי מדרש החכמה בפרוסיה תואר דוקטור לפילוסופיה".
כמובן שגם כאן יש לו מכתב אחר שסותר ובו הוא מספר שהוא למד את המדעים בבית המדרש בגוטינגן, שם קיבל את הדוקטורט על "ידיעותיו בחכמות ולשונות בני קדם". אלא שכאמור, הרב ריטר הכחיש את כל סיפור הדוקטור.
מכאן ואילך מתחילה תקופת שיטוטים בכל רחבי אירופה. תקופה שבמהלכה הזייפן עושה את מלאכתו בנאמנות. יוצר הונאות על כל צעד ושעל. מזייף שטרות, תעודות ושמות. בתקופה מסוימת – בערך משנת תרמ"ח לתרנ"ה – הוא מגיע לעיר מילהאוזן שבחבל אלזס שבגרמניה (כיום בצרפת).
זה מספיק לו כדי לחתום את שמו כ'רב ראשי של העיר והגלילות'. אלא שכאמור מדובר בשקר גמור. (ואגב, מדובר בעיר שהייתה רפורמית לגמרי.)
כאמור, פרידלנדר גם ידע לספר ש"הוא מקבל שכר רבנותו שנים עשר אלף מארק לשנה", אבל שוב התברר שחי שם בעניות, "תחת עליות מרווחים יגור בחדר קטן". על הדוחק שבו הוא חי במילהאוזן אנו לומדים גם מהסיפור הבא. בשנת תרנ"ב נסע פרידלנדר לפולטובה על-מנת לשלוח ידו במסחר. במשך שהותו שם הוא הציג את עצמו בשם חדש: ד"ר ווייס.
אלא שאז גילה אחד העיתונאים מכתב ששלח ד"ר ווייס לאשתו שנשארה במילהאוזן, ובו הוא בוכה לה על כך שהוא נאלץ לעבוד כתופר בבית אחד החייטים בשכר 20 קופיקות ליום… בסוף המכתב הוא גם מביע את געגועיו לבניו… ומבטיח לאשתו שהוא מתפלל בעדה שתחלים ממחלתה, ועל הדרך מבקש שתשיג עבורו 50 רובל… אף מילה על המעשים הנלוזים שלו במקום.
יש עוד כמה עדויות על עסקים שהוא ניסה לעשות באותה תקופה. במקור אחד מדווח על "מסחר בעורות מעובדים ובלתי מעובדים". ואילו בזיכרונותיו של הרב גרינוולד שבהם פתחנו, נאמר שיש בידו מסמכים שהוא היה "סוחר דגים".
וכמובן-כמובן, איך אפשר בלי עוד קצת זיופים: אחד מענפי הפרנסה שלו היה גם 'מכירת כתבי-יד 'עתיקים"…
הבריחה והמאסר בגרמניה
כמו שקל לשער, אחרי כמה שנים במילהאוזן אנשים החלו להכיר את הנוכל, והוא נאלץ להגר למדינה חדשה: הונגריה. כאן הוא יחיה עד סוף ימיו.
כשמבררים את המקורות, מתגלה שלא היה זה סתם מעבר דירה תמים. אלא בריחה. "ממילהויזן הודיעו לנו", מדווח הרב קצבורג לקוראיו, "כי פרידלנדר עשה שם גנבה גדולה וזיוף שטרות וברח משם בשבת קודש".
העלילה הלכה והסתבכה: הרב קצבורג מספר שהוא קיבל מכתב מרבני אשכנז ובתוכו 'פאטאגראפי' (צילום דיוקן) של פרידלנדר עם "הודעה של שרי המשפט המבקשים אחריו אודות גנבה שעשה … והנה לא היה ימים מועטים ובא הנה פאליציסט-חרש, 'דעקטיף' (-בלש) ולקח אותו והיה אסיר בבית האסורים בבודפסט יותר מב' חודשים".
"כדי להבין את העניין", מבהיר הרב אוברלנדר, "חייבים להכיר את החוק ההונגרי: אחרי שפרידלנדר ברח מרוסיה הלבנה הוא הצליח להשיג שֵׁם וזהות כיליד הונגריה. החוק ההונגרי לא אפשר להסגיר יליד המדינה לממשלה אחרת, ועל כן שחררו אותו מהכלא. בנדודיו השונים בשנים הבאות, הוא נזהר כנראה שלא לצאת משטח מדינת הונגריה, כדי שלא לעמוד בפני סכנת הסגרה למשטרת גרמניה".
מה שברור, שבסביבות שנת תר"ס מגיע פרידלנדר לעיר וייטצען. אחרי חג הפסח של שנת תרס"א הוא מנסה להקים ישיבה בעיר. "אבל אין לנו הוכחות שאכן הצליח בזה", אומר הרב אוברלנדר.
ביום שביעי של פסח דרש פרידלנדר דרשה שהדהימה את למדני העיר במעופה ובחריפותה: "כי הוא בקי ואין דומה לו בתלמוד בבלי, ירושלמי, ספרא, תוספתא, מכילתא ורמב"ם… וגם לא פחות היה בהצלחה הדרשנות שלו".
וכבר באותה תקופה היה מי שחשד ביושר שלו. הרב אברהם פראנקל מבודפסט, 'נשיא לשכת איחוד האורתודוקסים בהונגריה', כותב: "אני הגבר עוררתי את מיודעי מקהילת וייטצען, כאשר היה עוד באמנה איתכם (-כשכולם סמכו עליו) על האיש הזה ושיחו כי זייפן וחשוד על הכל".
לאחרי שעזב את וייטצען "שט בארץ, ושמענו כי הוא מלמד בכפר קטן בזיבנבירגען" כפי שכותב הרב קצבורג. וגם שם, הוא מספר "כתבו לי הרבה רעות מהתנהגותו שמה". סתם ולא פירש מקום מגוריו, וננסה לעקוב אחרי זה לפי המסמכים שבידינו.
באותם נדודים הוא הגיע לערים המפורסמות ווערבוי (כיום בסלובקיה) וקלויזנבורג (כיום ברומניה). הוא ניסה להתקבל שם כמורה, אך שם כבר היה מי שעצר אותו: הרב המקומי רבי משה שמואל גלאזנער שגירש אותו מעל פניו "ויצא בחרפה את העיר, ולא נראה עוד שם…"
הוא עבר בעוד שתי תחנות – שגם בהן הותיר רושם רע ו"מעשים מכוערים", עד שהגיע לתחנה האחרונה שבה פעל ונקבר: העיר סאטמר.
וכשאומרים 'פעל' אצל פרידלנדר מתכוונים לזיופים. כאן, בסאטמר, הוא מפרסם את הירושלמי שלו. וכמובן, עוד קודם לכן, הוא ממציא לעצמו תפקיד רבני פיקטיבי. אחרי חודשיים של שהייה בעיר, הוא כבר מדווח שהוא בתפקיד "עוזר להרב האב"ד כי חולה הוא". בהמשך הוא כבר יכנה את עצמו: "חכם ואב"ד דק"ק סאטמאר-כרמים והגליל", שלדבריו החזיק מעמד עד סוף מלחמת עולם הראשונה, "ומפני המלחמות הוכרחתי לברוח משם".
"אין צריך לומר", מציין הרב אוברלנדר, "שמקור המשרה הזו היא דמיונו של פרידלנדר ורצונו להרשים את הרבנים והחוקרים שגרים במדינות רחוקות".
תקופת הדיכאון האחרונה
התקופה הכי פחות ידועה בחייו של פרידלנדר, היא דווקא זו שאחרי שוך פולמוס הירושלמי. אחד הסופרים קובע: "וירא פריעדלענדער כי לא נעשתה עצתו… ויעזוב את המחנה וילך לו ואיננו ועקבותיו לא נודעו".
אך עיני החוקר של הרב אוברלנדר הצליחו לגלות לא מעט פרטים גם על התקופה הזו.
"פרידלנדר", הוא כותב, "היה מרבה בנסיעות מעיר לעיר וממדינה למדינה. בכל עיר שהיה מגיע היה נכנס אל הרב המרא דאתרא ומתיידד אתו, והיו מכבדים אותו גם לדרוש ברבים לפני העם והעדה. וכנראה שמזה היה מתפרנס, כמו המגידים המפורסמים בדורות שעברו. לפני שהיה עוזב את העיר, היה מבקש מהרב מכתב המלצה, שכנראה היה עוזר לו להמשך הנסיעות".
הרב קצבורג זועם על כך: "…כל זמן שלא עשה הזיוף הזה ונסע מעיר לעיר ודרש דרשות והעניקו לו מכוחם החרשתי, כי לא רציתי לקפח חייו …אך אחרי שבא למלאות פני תבל בתבונה מזויפת, מצאתי עצמי מחויב לגלות עליו…"
גם באמצע הפולמוס והשערורייה סביב הירושלמי קדשים, הרבה פרידלנדר לנסוע ולהפיץ את הירושלמי במדינת גליציה, "והתכבד בכל מקום בכבוד גדול, וכיבדוהו לדרוש ברבים בבית הכנסת הלכה ואגדה, ובכל מקום בואו תמהו על רב גאונו ומתק לשונו…"
אך אחרי שהתפוצצה הפרשה, הוא נאלץ להרחיק למדינות אחרות. באחת הנסיעות הללו הגיע פרידלנדר עד לקובנה שבליטא, שהייתה מרכז תורני מפורסם, ושם הכיר את הרב יעקב משה, בנו של הגאון רבי אברהם יצחק הלוי צימרמן, אב"ד קרמנצ'וג, ולאחר שבחן את הגרי"מ צימרמן העניק לו פרידלנדר כתב הסמכה בסגנון הרבנים הגדולים.
יהודי ליטא לא חשדו בו ובמהותו. (הנה קוריוז: בשנת תשמ"ח הדפיסו בירושלים את ספרו של הרב צימרמן, 'חידושי הראי"ה' על הרמב"ם, והכניסו בו את צילום הסמיכה, עם הכיתוב: "סמיכת הוראה מהגאון אב"ד דק"ק סאטמאר-כרמים זצ"ל", מבלי לדעת שמדובר בנוכל המפורסם.)
ובכל זאת, סערת הירושלמי פגעה בו אנושות, לפחות למשך תקופת-מה הוא נאלץ להתחבא מאנשים. את התיאור הבא, מצטט הרב אוברלנדר בשמו של הנגיד המפורסם ר' געצל ברגר מלונדון (-חמיהם של הנגידים רח"מ פלדמן ז"ל ויבדלח"ט ר' אליש אנגלנדר מלונדון. יא"ג) שהיה תלמידו של רבה של העיר סאטמר, רבי יהודה גרינוולד זצ"ל. הוא עוד זכר את פרידלנדר בבהירות.
"הוא תיאר אותו כמי שהתפלל יום יום בבית המדרש, היה עומד בקביעות במקום מיוחד מאחורי הבימה. הוא בא בדיוק לזמן התפילה ומיד אחרי התפילה עזב. מעולם לא התערב עם איש ולא שח אף פעם עם אחד מהבחורים. כל הבחורים הכירו אותו, ואף איש לא דיבר עימו".
הוא היה נחשב כאיש מוזר. "אלא שכל זה נמשך כנראה עד מלחמת העולם הראשונה", סבור הרב אוברלנדר, "כאשר עניין הזיופים עוד היה שיחה בין הבריות. אבל מאוחר יותר, נראה שהוטב מצבו, הבריות שכחו לו את האסון".
אחד מבני סאטמר תיאר את סוף חייו בשורה הבאה: "רש"י פרידלנדר נפטר בסאטמאר… כשהוא נשכח כמעט מלב ומתפרנס מתמיכת בתו".
הרב שנפל ברשת
כאמור, מצבת קברו של פרידלנדר עדיין ניצבת בעיר סאטמר. הרב אוברלנדר ביקר בה ונוכח לראות את התארים המכובדים שעליה. "יחד כל אבני המצבה מה קצרו להגיד אחת מאלף מעשה כשרון; יראה טהורה בעמל התורה יומם וליל מי כמוהו מעיר השחר ומאחר הנשף; המון תורתו גבה למעלה הגביה עוף כבני רשף; ה"ה הרב הגאון הגדול חכם חרשים מפענח נעלמים; ומגלה נסתרות כש"ת; מוה"ר שלמה יודה בן מוה"ר מנחם ז"ל; נפטר ח' שבט תרפ"ד לפ"ק; ת'נ'צ'ב'ה'; פריעדלאנדער".
כמובן שהמילים "חכם חרשים מפענח נעלמים ומגלה נסתרות" באו לרמז על גילוי הירושלמי קדשים.
בעיתון ההונגרי מצא הרב אוברלנדר ידיעה שפרסמה הקהילה על "מותו של מגלה התלמוד". והנה התרגום: "תלמיד-חכם מעניין מת לא מזמן בסאטמר, ר' שלמה יהודה אלגאזי-פרידלנדר. לפני קרוב לשני עשורים הוא הפתיע את העולם במציאת החלק האבוד של תלמוד הירושלמי (סדר קדשים). הוא גם הדפיס חלק אחד ממנו ובראשו כתב מבוא מעניין, שבו גולל סיפור הרפתקני איך הגיע הכתב-יד הזה לרשותו. אבל בקשר לירושלמי הזה קבעו מומחים, שכל הפירושים הנמצאים בירושלמי המדומה הזה אפשר למוצאם בתלמוד בבלי (הרגיל), והחיבור החדש הזה – זיוף.
"המוציא-לאור המלומד לא יכול להכחיש את הקביעה הנ"ל, אבל את הכתב-יד המדומה הוא לא רצה להראות לאף אחד. באם לא ימצאו בעיזבונו את הכתב-יד, הרי הוא לוקח איתו את הסוד לקבר. התלמיד-חכם הגדול גם לא ידע לנמק מספיק את שייכותו אל השם אלגאזי, הרגיל אצל היהודים הספרדים. הוא נקבר בסאטמר בהשתתפות קהל גדול".
מי כתב את נוסח המצבה? ובכן, כשמדובר בזייפן אגדי כמו פרידלנדר, קשה לדעת האם לא הוא עצמו זה שניסח אותה. אלא שהרב אוברלנדר מגלה פרט חדש ומפתיע: לפרידלנדר היה בן בשם מאיר, שהיה "ברא כרעא דאבוה" והולך בדרכי אביו. גם לו היה כישרון כתיבה, ומסתבר שהוא ניסח את הנוסח.
אחרי פטירתו המשיך "תלמידו ובנו הפעוט" מאיר פרידלנדר להתאמץ להשלים את המפעל של הדפסת התוספתא שהחל בו אביו. "אוי לי על שברי כי אבינו המחבר, גאון עולמים, לא זכה לראות ספרו יוצא לאור, ואנחנו יתומיו הנשארים לא נשקוט ולא ניתן מנוחה לנפשנו עד אשר הוצאנו לאור שש סדרי התוספתא עם פירושי אבינו הכ"מ…"
ומה שמעניין שב'קול קורא' נעתקו גם הסכמות של הגאונים רבי דוד פרידמאן מקארלין, מגדולי הרבנים בליטא, בעל 'שו"ת שאילת דוד' והמהרש"ם מברעז'אן – רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון מגדולי הרבנים בגליציה, מחבר 'שו"ת מהרש"ם'.
"אבל מי שרואה את התשבחות המופרזות שבהסכמות הללו", טוען הרב אוברלנדר, "יכול לחשוד ששוב פעם, כמו בהרבה מספריו ופרסומיו הקודמים, זייף פרידלנדר את ההסכמות הנלהבות האלו. שני הרבנים המסכימים כבר לא היו בין החיים, ולא היה מי שיכחיש".
מה שברור, שבניגוד לרבנים הרחוקים, את רבה של העיר סאטמר, בעל ה'קרן לדוד', הצליח פרידלנדר לשכנע באמיתת כתביו. והוא כתב מכתב נלהב עבורו. שבו הוא מספר "וגם אנכי הכרתיו והיה לי שעשועים כמה פעמים וראיתי עוצם בקיאותו".
הרב אוברלנדר שהוא גם שאר בשרו של הרב מסאטמר, מאשר את הדברים ומספר: "דודי זקני הרב מסאטמר האמין באמיתות הירושלמי קדשים. יש לי הוכחה לכך, כי הגיע אלי כרך אחד מהירושלמי הזה שהיה ב'אוצר הספרים' של הרב מסאטמר עם חותמת שמו בראש הספר, ונראה שהחזיק אותו בין הספרים שלו.
"העובדה שהצליח לשכנע את ה'מרא דאתרא' בסאטמר להאמין ביושרו, ושיכבדו אותו בחייו ובמותו", אומר הרב אוברלנדר, "מאשרת שוב פעם את המוכח מכמה מקומות שפרידלנדר היה בעל כושר שכנוע מיוחד, והאנשים שהכירו אותו ובאו איתו במגע לא יכלו להאמין שהוא זייפן".
הבן שהמשיך לזייף
והזיוף לא נגמר. גם אחרי פטירתו. בחודש סיוון תר"צ הצליח הבן, מאיר פרידלנדר, להוציא לאור עולם ספר 'מבוא לתוספתא' של אביו, כאשר ההסכמות שב'קול קורא' נעתקו בראש הספר. מאיר הוסיף בראש הספר 'הקדמה'.
כמה שבועות לאחר מכן, פנה מאיר במכתב בגרמנית למנהלי הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק, לבקש מהם מימון עבור ההוצאה לאור של כל התוספתא עם פירוש 'חשק שלמה' של אביו.
הרב אוברלנדר מצא מכתב בגרמנית שמאיר כתב למנהלי הסמינר, ובו הוא מציע להם 'בקשה מנומסת': "לעזור לי עד כמה שאפשר כדי להדפיס את היצירה הכי החשובה הזאת לספרות היהודית. אבי זצ"ל שזכה לפרסום עולמי בחוגים העוסקים בחכמת ישראל, השאיר לי את ששת הכרכים של שישה סדרי התוספתא… אבל עבודה זו החשובה שעבד עליה כל ימי חייו, יכולה ללכת עכשיו לאיבוד".
בהמשך מציע הבן דיל מרתק. אם הנהלת הסמינר תשלח לו כסף, הוא ימכור להם את… כתב היד העתיק של הירושלמי. הבן מאיר מודיע שהכתב הזה נמצא "עדיין" ברשותו – על אף שכולנו יודעים שהוא מעולם לא היה; גם לא ברשות אביו.
"יש שתי דרכים להסביר את המכתב הזה", פוסק הרב אוברלנדר, "או שאחרי פטירת האבא אכן מצא מאיר בגנזי אביו את הכת"י המקורי ('העתיק') שאביו הכין בשעתו לקראת הדפסת הירושלמי, אלא שלרגל הביקורת הגדולה נגד הירושלמי החליט לא להראות אותו לאף אחד (אולי כיון שפחד שבקלות יוכלו למצוא בו סימני זיוף), ואת הכת"י הזה היה מאיר מוכן למכור עכשיו בעד בצע כסף. אבל יותר מסתבר שמאיר בלבל כאן בין כתבי-היד, והוא בעצם התכוון למכור את כתב החידושים של אביו.
"מהמכתבים הללו", מסיים הרב אוברלנדר, "מתקבל הרושם שמאיר היה שותף מלא למעשי אביו, העריך אותו ואף ניסה להנציח את מעשי אביו באור מאוד חיובי. אכן 'ברא כרעא דאבוה', כפי שמאיר כתב על עצמו ב'קול קורא'".
