טורים הרב אליהו גוט כ"ה שבט התשפ"ד

 

למה אנחנו החרדים רוקדים בחתונות בימים אלה?

 

בגיליונות האחרונים של 'משפחה' פורסמו כמה התייחסויות (בטורו של הרב ירוחם יצחק לנדסמן ובמדור 'שטח ציבורי') למצב שבו יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות נתקלים בחתונות חרדיות, שבהן כביכול מתעלמים ממצב המלחמה, ההרוגים והפצועים רח"ל, וממשיכים כאילו עולם כמנהגו נוהג.

בדברים הובאו זוויות שונות. כולן כאחת הודו שאין הזמן כשר להעביר את המסר למי שלא מבין. האם אנחנו בעצמנו כן מבינים?

מכיוון שזו סיטואציה שכולנו נתקלים, או עשויים להיתקל, בה, מן הראוי ללבן את הנושא, ולו לעצמנו. אירועי שמחת תורה אינם הטרגדיה הראשונה בעם ישראל. אכן, בזמנים עצובים לא מתחתנים, כמו בשלושת השבועות ובימי ספירת העומר. ומלבד זאת גם בשאר הזמנים יש הלכות מפורשות ומנהגים שונים שנועדו לסייג את השמחה בגבולות אבל, כי אנו עדיין בגלות מרה ובית המקדש בחורבנו.

הגמרא בסוף פרק 'חזקת הבתים' שבמסכת בבא בתרא (דף ס ע"ב) מביאה ברייתא המספרת שכשחרב בית המקדש היו שרצו לגזור שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, המזכירים את הקורבנות שאינם (דוגמת ההימנעות שלנו בתשעת הימים מבשר ויין). רבי יהושע קבע גבולות זכר לחורבן.

מכאן המקור להלכה שחתן שם על ראשו אפר במקום תפילין, ושאישה לא עונדת את כל תכשיטיה בבת אחת וכן שבסעודה לא מגישים את כל המנות בצורה מושלמת. הלכה זו כמעט לא מוכרת כיום. מסופר על הגה"צ רבי יעקב יוסף הרמן ('הכל לאדון הכל') שבנישואי ילדיו הזמין מהקייטרינג מנה וביקש לא להגיש אותה לאורחים, ובמקום זה חילק להם כרטיס עם כיתוב שהמנה שולמה אך לא מוגשת בשל האבלות על חורבן הבית.

כיום נהוג שבחופות שובר החתן כוס זכוכית ואומר לפני כן את הפסוקים מתוך "על נהרות בבל": "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

לפני כשלושים שנה כובד מרן הגאון הצדיק רבי חיים פנחס שיינברג זצוק"ל בסידור חופה וקידושין בנישואי קרובת משפחה. כאשר החתן היה אמור לומר את 'אם אשכחך', תפס ראש ישיבת 'תורה אור' את ידו ואמר ביחד איתו בקול את הפסוקים, אך תוך כדי אמירתם הוא פרץ בבכי תמרורים שלא נרגע ממנו. ציבור הנוכחים עמד דומם עד שלאחר דקות ארוכות הוא הצליח לסיים בקול חנוק. עמדתי ממש צמוד אליו, ואני חש עד היום את הצמרמורת שאחזה בי באותם רגעים.

בחופה של אחד מילדיי, כאשר הגיע שלב שבירת הכוס על ידי החתן, ניגנה התזמורת לפני כן באריכות את הניגון הידוע למילים אלה. ברגע הראשון חשתי אי נוחות, שזה קצת לא במקום. מה פתאום להפסיק באמצע החופה בנגינה, גם אם היא יפה ומרגשת? אבל ככל שהתארכה הנגינה התחלתי להפנים את המילים. פתאום חשתי ששבירת הכוס כבר אינה רק אקורד הסיום לחופה והאות לקריאות 'מזל טוב' מכל עבר, אלא ממש סיבה להדגשת תחושת אבל, מחסור, אובדן. "איך נשיר?"

אז זהו, שגם ברגעי השמחה אנחנו זוכרים את האבל, את האירועים הקשים.

ועדיין הנגינה העליזה, הריקודים הסוחפים והשמחה הנסוכה על פני המשתתפים קצת צורמים. לשמחה זו מה עושה?

ננסה להבין מה קורה כאן בעצם. ישב יהודי שעתיים באוטובוס דחוס בדרך הלוך, לפניו עוד שעתיים בדרך חזור לביתו. הוא ישהה בחתונה רק כמה דקות, כוס RC ואולי גם בורקס, ירקוד שניים וחצי סיבובים וישמע את המוזיקה – הכל בשביל להתעלם מהמלחמה הקשה והאסונות היום-יומיים? ברור שלא. הוא עשה את כל הדרך בשביל לקיים את מצוות היום, לשמח את החתן ואת הכלה בעצם השתתפותו ולכבד את המחותנים שאת ידיהם הוא ילחץ בחום וברוב התלהבות.

חז"ל אף תקנו על כך ברכה מיוחדת, כדברי רש"י הידועים במסכת כתובות דף ח שכל חתן מכיר לפחות מדרשות השבע ברכות שלו: "'שהכל ברא לכבודו' אינה מן הסדר, אלא לאספת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו".

השתתפות בחתונה היא לא כדי לשמוח, אלא כדי לשמח. בינינו, יש הזדמנויות קצת יותר הגיוניות למי שרוצה לשכוח הכל ולשקוע במשהו משמח, מאשר השתתפות בחתונה. בלקסיקון של אותם מבקרים שרחוקים מההווי החרדי, 'חתונה' משמעה לבלות ערב שלם בבליסת מנות גורמה והאזנה לצלילי תזמורת אנינה, בקיצור: ליהנות.

עבורנו השתתפות בחתונה היא פשוט חסד עם הזולת. 'זכר לחסדי המקום'. לחשוב על השני. את זה עושים כמובן גם ברגעים קשים. זה יכול להתבטא בזק"א, בניחום אבלים, וגם – להבדיל – בהשתתפות בחתונה. זו בדיוק אותה קטגוריה.

התורה מתחילה ומסיימת בחסד (סוטה דף יד ע"א). "תחילתה גמילות חסדים דכתיב: 'ויעש ד"א לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' וסופה גמילות חסדים דכתיב: 'ויקבור אותו בגיא'". ובמדרש 'שוחר טוב' (תהילים כח): "אמר רבי שמלאי מצינו שהקב"ה מקשט כלות ומבקר חולים וקובר מתים, שנאמר: 'ויבן ד"א את הצלע', מלמד שקילעה (קלע את שערה) את חוה והביאה לאדם; מבקר חולים מאברהם שנאמר: 'וירא אליו ד" – לבקר את החולה; קובר מתים ממשה שנאמר: 'ויקבֹר אותו בגיא'".

זה הכל אותו חסד: לקבור מתים, לבקר חולים, לשמח כלה. וזו לא סתירה.

עם זאת – 'אם אשכחך'. אפשר להתאבל עד לרגע הכניסה לאולם, לשמח ולאחל לחתן ולכלה את כל הטוב שבעולם בפנים זורחות – ושוב לחזור לאבל.

בליל שמחת תורה של גלויות תשל"ד אמרה סבתי ע"ה שקשה לה ללכת לבית הכנסת להקפות, בזוכרה שברגעים אלה יוצא החג בארץ ישראל ומאות משפחות של חללי צה"ל שנפלו במהלך חג הסוכות במלחמת יום כיפור מתחילות ממש עכשיו לשבת שבעה על יקיריהן. 'איך אשיר?'

זו דרגה גבוהה של 'נושא בעול עם חברו'. זה היה עוד הרבה לפני עידן ה'הותר לפרסום' שרק מגרה את רף הסקרנות. אבל אפשר להקדיש כמה רגעים להתבוננות בכל אסון שבא לידיעתנו. זה חסד, בדיוק כמו השתתפות בחתונה.