1.
הרקורד המשפטי של אילן בומבך מדבר בעד עצמו: שלדון אדלסון, ענת קם, רפי פרץ, הוועדה לביקורת המדינה, אגודת העיתונאים, ראשי ערים, משפחות חללי צה"ל, תאגידי ענק ועוד.
שלושה עשורים. הספק נאה.
שום דבר מכל זה לא דומה, לא כמעט, להופעתו השבוע בפני חמישה עשר שופטי העליון, כמשיב מטעם המדינה.
בלי קשר לפוזיציה, היא הייתה מרשימה. הוא לא שכנע את המתנגדים, אבל הפתיע בידע, בבקיאות, בהיקף. היה קשה לאתגר אותו במראי מקומות.
יומיים לפני כן הכניס את בנו לחופה, ואפשר לנחש כמה שעות שינה היו חסרות לו. למרות זאת, במשך שלוש עשרה וחצי שעות, ניהל ביד רמה את ייצוג הממשלה, שנאלצה לקחת פרקליט מהשוק הפרטי לאחר שהיועמ"שית סירבה לייצגה.
משפטית, בומבך התקשה להשיב על שאלה מרכזית: נניח שבית המשפט העליון אכן מנוע מלעסוק בענייני סבירות, מי כן אמור לפקח על החלטות הממשלה והכנסת שפועלות כישות אחת?
בומבך ביקש להיתלות באילנות גבוהים. כתנא דמסייע, הביא את דברי השופט מינץ שדן בעתירה שביקשה לפסול את ממשלת החילופים. העותרים הציגו היפותזה שביקשה לשקף בעייתיות חוקית, ומינץ דחה אותם בנימוק שמדובר בתרחיש קיצון.
מהתרשמותי, השבוע נסוג בו לאחור: הרכב הממשלה לא מבטיח שתימנע מלהעביר חוקים פרובלמטיים בעיני המיעוט. כנ"ל בכיוון ההפוך וממשלת בנט תוכיח.
רוצה לומר: הקיטוב הפוליטי לא בדיוק מניח את הדעת, כי הרוב השולט ברשות המחוקקת יכפה על עצמו איפוק מקידום אג'נדות בלתי סבירות. שוב: הדברים אמורים כלפי שני הצדדים.
הדיון התקיים במהלך יום שלישי. בבוקר רביעי שוחחתי עם עו"ד בומבך.
תרשה לי לאתגר אותך, אמרתי, אל תענה לי כמשיב מטעם הממשלה, אלא כמומחה למשפט חוקתי: איזה פתרון בעיניך היה מונע מבית המשפט לפקח על סבירות החלטות הכנסת והממשלה, ומנגד אוכף את זכויות המיעוט וכל רכיב דמוקרטי שאינו נכלל בשלטון הרוב?
"העם", השיב. "לנבחרי הציבור, בכנסת ובממשלה, יש גורם מפקח שנקרא העם. הוא הריבון. ברגע ששרים וח"כים עומדים לבחירות בכל ארבע שנים, מוראו של הבוחר בולם אותם מקבלת החלטות בלתי סבירות.
"לעומת זאת", הוסיף, "על בית משפט אין שום גורם שמגביל את גדר סמכותו, מלבד חוקי היסוד. רק באמצעותם אפשר לתחום את בית המשפט".
את זה הבנו, אמרתי, לא סביר ולא הגיוני שבית המשפט יתערב בחוקי יסוד. אבל האם בדמוקרטיה הרוב יכול להחליט כל דבר? אולי נציגיו ידחו את הבחירות בעשור? אולי יבטלו אותן לחלוטין? תסכים איתי שמישהו בכל זאת צריך לפקח על סבירות הרוב.
"השופט מינץ קבע", השיב, "שלא בונים דוקטרינות על סמך תרחישי קיצון. עד היום לא הייתה דריסה של זכויות המיעוט וההנחה היא שגם לא תהיה בעתיד.
"כל דבר צריך מקור סמכות", השיב, "אחרת נידרדר לכאוס משטרי. ולשאלתך: אין פתרון חד משמעי שיגיד אין חשש לעיוותים. תמיד יש חשש. אבל מה שבטוח הוא שאי אפשר להעניק לשופטים סמכות שלא הוענקה להם.
"בית המשפט לא יכול לבוא ולהכתיב לעצמו את הסמכויות. הדמוקרטיה נשענת על שלוש רגליים: שלטון הרוב, שמירה על זכויות המיעוט והפרדת רשויות. ברגע שבית המשפט העליון שם עצמו מעל שתי הרשויות האחרות, זה אומר שאין הפרדת רשויות, אין שלטון הרוב ובית המשפט הוא מעל החוקה ובעצם מעל העם. זה עיוות מאוד רציני והדגשתי אותו אתמול (שלישי) בדיון".
ביקשתי שיהמר על התוצאות. הוא צחק. "הופעתי מאות פעמים בבית המשפט העליון", אמר, "בחלקן, גם בהרכבים מורחבים. הלקח שלי הוא שאף פעם אי אפשר לבוא ולקבוע מסקנה על סמך הדיון.
"השופטים, מטבעם, שואלים שאלות נוקבות את שני הצדדים. הם רוצים להיכנס לעניין באופן יסודי. התחושה שלי, שהיה דיון נוקב ומעמיק. הבאנו הרבה מאוד טיעונים, גם בכתב וגם בעל פה".
ישראל נותרה מחוץ לתמונה. הנשיא בוש עם רה"מ שמיר
2.
הימים ימי ממשלת נתניהו השנייה. ברקע דיונים אינטנסיביים על אפשרות תקיפה באיראן. הדרג הביטחוני, בהובלת הרמטכ"ל אשכנזי וראש המוסד דגן, מתנגדים; הדרג המדיני, בהובלת רה"מ נתניהו ושר הביטחון ברק, תומכים; שר האוצר שטייניץ והשר לנושאים אסטרטגיים יעלון מסויגים. כמותם דן מרידור, בני בגין ואלי ישי.
כנהוג בימינו, מה שנדון בחדרים הסגורים סופו להתדיין באולפנים. תוכני הוויכוח הניטש בין מקבלי ההחלטות נשזפים, מדי ערב, באוזן הציבורית.
לימים יאשימו הצדדים אלו את אלו במניעים זרים. מי שהוביל את התנגדות הביטחוניסטים ואף הואשם בהדלפת מידע לגורמי ממשל בוושינגטון הוא מאיר דגן. "הייתה לו דאגה אמיתית שמישהו ילחץ על הכפתור הלא נכון; הוא באמת דאג". סנגר עליו ליאון פאנטה, שר ההגנה בתקופה ההיא.
בתוך כך, אריה דרעי, היו"ר הגולה של תנועת שס, מעביר מסרים כי ברצונו לשוב הביתה. הוא משגר שליחים לבית מרן הגר"ע יוסף, מקפיד לסעוד על שולחנו בסעודה שלישית ומהדק את קשריו עם בני ביתו.
בהמשך, מאמציו יישאו פרי. בזמן אמת, שס של אלי ישי, לא מגלה התלהבות יתרה. בלשון המעטה כמובן. למרות זאת, דרעי לא מוותר: אם לא ילך שם, מתדרכים מקורביו, ירוץ עצמאית.
מתישהו מתפרסם גם סקר. נתוניו מחמיאים: בין שבעה לשמונה מנדטים מהנשאלים מצהירים כי ייתנו את קולם למפלגה החדשה. אם וכאשר.
במקביל, הוא פותח בבליץ ראיונות לתקשורת. אחד מהם ניתן לעיתונאית סיוון רהב־מאיר. העיתוי: יום השנה להירצחו של רה"מ המנוח, יצחק רבין. דרעי, שהיה מקורבו, מנצל את הבמה ומתייחס לדיון הציבורי בסוגיה האיראנית.
בהופעה רהוטה ומנומקת הוא מציג עמדה פרגמטית, הנתמכת על ויכוח דומה שהתקיים בערב מלחמת המפרץ, בעת שכיהן כשר פנים בממשלת שמיר.
הטריגר למלחמה נולד עם פלישת הצבא העיראקי לכווית השכנה. סדאם חוסיין נדרש להשיב לה חוב עתק, וכדי שזאת תוותר עליו מצא אמתלה לכבוש אותה.
העולם עקב בדריכות אחר ההתפתחויות. הסכנה הגדולה הייתה שצבא עיראק יפלוש גם לערב הסעודית וישתלט על מאגרי הנפט שלה. היה ברור שיש צורך בהתערבות מרתיעה.
בחסות האו"ם הוקמה קואליציה רחבה, של 34 מדינות, שהציבה לחוסיין אולטימטום משותף: שחרר את האדמות הכבושות, או שננקוט נגדך בפעולה צבאית.
ארבעה חודשים ניתנו לו לנסיגה. בהתקרב הדד־ליין חשף הפנטגון האמריקאי תמונות לווין שבהן נראים בבירור כוחות עיראקיים מתארגנים בסמוך לגבול הסעודי.
זה היה האקדח המעשן שנתן אור ירוק לפעולה.
בניסיון למנוע מהלומה אווירית, איים הרודן הבגדדי כי אם יותקף ישגר טילי סקאד, הנושאים ראשי נפץ כימי, לעבר ישראל וסעודיה.
האמריקאים, שהובילו את המערכה, דרשו מממשלת שמיר לחרוק שיניים. במדינות שנטלו חלק בתקיפה נמנו גם מדינות ערב, ואלו דרשו, כתנאי עובר להצטרפותן, את הותרת ישראל מחוץ לזירה.
כפרס ניחומים הבית הלבן פרס בגבולות ערב הסעודית וישראל מערכת הגנה מדגם פטריוט, המיועדת ליירוט טילים בליסטיים.
בתחילה שמיר ניסה להתנגד. אם נחריש, טען, זה יפגע קשות ביכולת ההרתעה שלנו.
מנגד, היו שרים בקבינט שסברו אחרת.
להבדיל אא"ה, גם גדולי ישראל, מרן הרב שך זצ"ל ומרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, חשבו שיש להישמע לדרישת האמריקאים.
באותו ריאיון חשף דרעי כי באחד הימים נשלח על ידם לדרוש משמיר שלא ינקוט פעולה מיותרת המסכנת נפשות.
"הם גם הורו לי", הוסיף, "שאם יתקיים קבינט בשבת, אסע כי זה ממש פיקוח נפש. היום כולנו מבינים שהכוחניות הזאת הייתה מסוכנת בלי תועלת. אנחנו צריכים הרבה איפוק".
מים רבים זרמו מאז בים הכספי. ככל שחולף הזמן, חרף השקעת מיליארדים בהיערכות לתקיפה, האופציה הצבאית, בעיתוי הנוכחי, נראית כבלתי ישימה.
בצוק העיתים הדיונים בחדרים הסגורים חדלו מלהתקיים. את מקומם תפסו ברברת ראוותנית ופעולות פינצטה. תרומתם למאמצי הסיכול מוטלות בספק.
מבחן התוצאה מדבר בעד עצמו: חרף ביצועים הרואיים בלב טהרן, איראן חצתה את הקו האדום. בימים אלו היא נמצאת בהישג יד לפצצה.
אני מניח, שאילו ידע דרעי ב־2011 מה צופן בחובו העתיד ב־2023, מן הסתם היה מוותר על ההקבלה. ההכלה ב־91' התבררה כמוצדקת; הכלת הגרעין האירני, מאז 89', מתחוורת כאם כל המחדלים בעשורים האחרונים.
3.
בינתיים, איראן מהדקת את אחיזתה באזור.
כתבנו לפני שבועיים על חגורת האש שמוקמת סביבנו ומחכה ליום פקודה.
השבוע, בבוקר יום שלישי, ניתן לכך אישוש מוקדם מהצפוי: בזמן שעיני הציבור נישאו למתרחש בבג"ץ, התכנסו בכירי הדרג המדיני ומערכת הביטחון בלשכת רה"מ בירושלים לדיון בהול. על השולחן הונחו התרעות חמות, המעידות על כוונת איראן להוביל בתקופת החגים מערכה רב־זירתית.
יממה קודם לכן הופיע שר הביטחון גלנט בכנס 'המכון למדיניות נגד טרור'. בנאומו חשף בפני הנוכחים תמונות לוויין דרמטיות: נראה בהן שדה תעופה צבאי, שהוקם קילומטרים בודדים ממטולה. אי אפשר היה להחמיץ את דגל איראן, שמתנוסס מעל מסלולי הטיסה.
לפי גורם לא־ישראלי שצוטט בסוכנות הידיעות רויטרס, שדה התעופה יכול להכיל מל"טים גדולים, חלקם עם כלי נשק הבנויים מתרשים איראני. לדבריו, מל"טים ששוגרו מהאתר יכולים לשמש לפעילות מבצעית. פנימית וחיצונית כאחת.
המסקנה של גלנט הייתה ברורה: "הגנה על מדינת ישראל והבטחת עתיד העם היהודי, מחייבות אותנו לפעול כאגרוף אחד להגנה על ביתנו.
"בשנה האחרונה", הוסיף, "אנחנו מתמודדים עם שסע הולך ומעמיק בחברה הישראלית סביב האיזון בין הרשויות. המחיר עלול להיות כבד. כבד מדי, בהקשרי הביטחון הלאומי. לכן, שינויים מרכזיים עושים בהסכמה רחבה".
והנה השורה החשובה: "כמי שעומד בראש מערכת הביטחון", אמר, "אני קובע כאן: המשך המאבק הפנימי בין זרמים ניצים במדינת ישראל מחלחל אל תוך צה"ל ואל תוך ארגוני הביטחון האחרים וגובה מחיר אשר צה"ל ומערכת הביטחון אינם יכולים לשאת בו".
דרעי איננו שר. במאמר שאינו מוסגר, אפשר לומר שאין עוול גדול יותר שיכול היה בית המשפט העליון לחולל בשנה החולפת למבנה הדמוקרטי, מהחלטתו להוציא לנבצרות מיניסטריאלית נבחר ציבור.
מניעת השתתפותו בדיונים הסגורים פוגעת ברצון העם, אבל גם בטובתו. דווקא בממשלה שרבים מבכיריה נעדרי ניסיון, נדרש מבוגר אחראי.
גלנט היה הראשון לבכות את לכתו. דרעי הראשון להבין את משמעות הצי"ח שהציג השבוע גלנט.
יו"ר שס איננו משתתף בישיבות קבינט, אבל מחובר היטב למקורות. לרוב, המידע מועבר לו ישירות מראש הממשלה, לפעמים מהמזכ"צ אבי גיל ולפעמים ממזכיר הממשלה יוסי פוקס.
מה שהוא יודע הביא אותו בעת האחרונה להפשיל שרוולים; הוא דוחק בנתניהו לעשות מעשה. בלי קשר להחלטת בג"ץ; בלי קשר להסכמת מתנגדי הרפורמה.
למיטב ידיעתי, בשלב מסוים חשב לצאת פומבית ולקרוא לריכוך משמעותי, חד צדדי, של הרפורמה. לאחר שהתחבט ברעיון זמן מה – חזר בו. לעת עתה. להבנתי, אין לו מספיק אנרגייה לחטוף תדרוכים מכפישים מלוין.
ואחרי שאמרנו את זה, מתבקש לתמוה: מה קרה לאיש שבעבר היה חורך את האולפנים ומשדד מערכות, בעיתות משברים לאומיים? הפעם הוא מהסס, מגמגם, חושש.
שלא יספרו לכם סיפורים: הוא לא שינה את תפיסת עולמו ואת אופיו המתון. זאת קללת אוסלו שרודפת אחריו מאז שנות ה־90'. מהפחד המצמית שמישהו עלול להזכיר לו עוונות ראשונים, הוא מאפסן את מחשבותיו לעצמו.
וזה מקומם. שכן נשאלת השאלה המתבקשת: האם לצורך הדיבידנד האלקטורלי ראוי לעמוד מנגד כשיש בכוחך לנקוט עמדה ולהשיב את הרכבת הדוהרת למסלולה?
תרחיש מדאיג. גלנט השבוע. צילום: פלאש 90
יום אחד, מספר המשל, יצא החמור לטייל בחצר, והנה רואה הוא את השור חוזר מעבודתו בשדה.
"מה שלומך", שאל את השור. "אל תשאל", השיב לו, "חיי אינם חיים; כל הזמן אני עובד בעבודת פרך ואין לי רגע מנוחה".
"שמע לעצתי", המליץ החמור, "מחר, שכב והעמד פנים שאתה חולה, וכדי שהאדון שלנו יאמין שאתה באמת חולה – אל תאכל מן החציר המונח לפניך כל הלילה. כך עשיתי גם אני בלילה שעבר ולכן נשארתי היום לנוח ולא יצאתי לעבודה".
העצה מצאה חן בעיני השור. באותו יום נמנע מלגעת בחציר שהוגש לו.
מעט אחרי חצות הלילה, ניעור החמור וזלל את כל החציר שבחצר. כולל את חלקו של השור.
חכו, יש המשך: עם עלות השחר, כשבעליו הגיע לקחתו לחרוש בתלמים, הבחין בחוליו והותירו לנוח. לאחר מכן הורה למשרתיו להטיל על החמור גם את מכסת העבודה של השור.
בערב, כשהחמור חזר עייף ומותש, היה זה תורו של השור להתעניין בשלומו: "נו, מה שלומך", שאל. "אל תשאל", השיבו החמור, "שמעתי שאומרים כי אם השור לא יבריא – מחר ישחטו אותו ויאכלו את בשרו".
נבהל השור ומייד קפץ על רגליו וזלל, בתיאבון בריא, את כל החציר שהיה מונח לפניו. כולל את מנתו של חברו.
הרבה גרסאות של מוסר השכל ניתן להפיק מהמשל הנפלא הזה. לטעמי, בסיומה של שנה מסעירה, מתבקש נמשל אקטואלי: כששני קטבים מאמינים שרק בהיעלמות השני יתקיימו, סופם להיעלם יחדיו.
מנסחי הרפורמה, יוזמיה ומוביליה, נתפסו השבוע בלתי מנומקים. בחירתם ללכת אול-אין על אתחול עקרונות היסוד של השיטה, הביכו גם את תומכיהם.
התברר שלא ריסון המערכת האקטיביסטית לנגד עיניהם, אלא מחיקתה. שוב ושוב נשאל עו"ד בומבך: מי בכל זאת אמור לפקח על שתי רשויות, מבצעת ומחוקקת, שפועלות כישות אחת ויכולות לחוקק כל מה שעולה על רוחן; שוב ושוב התפתל והתפתלו האחרים.
מנגד, מתנגדי הרפורמה מתגלים כבנות יענה, טהרנים בלירה, שמתעלמים מרחשי הציבור הדורש, בצדק רב, צמצום הוגן להתערבות הולכת וגוברת של הרשות השופטת בהחלטות הרשות המחוקקת.
כל מתווה שהוצג, אם הייתה לו היתכנות ואם לאו, נדחה על הסף, דקה אחרי פרסומו. התברר שלא את טובתו של בית המשפט הם מבקשים, אלא השלטת ערכים, פסאודו-ליברליים, על ציבורים שהשקפתם שונה.
לא את האיזון הם מבקשים אלא את הטוטליות. שכן אילו, נניח, בבית המשפט העליון היו יושבים השבוע על מדוכת הסבירות שופטים שמרניים, ואלו היו פוסקים להותיר את החוק על כנו – עדיין, החלטתם לא הייתה מרוקנת את קפלן במוצאי שבתות.
או שבעצם כן: במקום להפגין שם, היו עולים לירושלים, להפגין נגד הרשות השופטת.
אשר על כן, בפתחה של שנה חדשה,חשוב לומר לשני הצדדים: אם תמשיכו כך, גורלכם, גורלנו, יהיה זהה לזה של החמור והשור.
