אומרים די ליַאכְנֶעיוּת

על הרול-אפים של וקסברגר, מודעות מאורסים ב'המודיע' ומעשה ברכבת ובלמדן

זהו מעשה שאירע בימי הצארים ברוסיה, בזמנים שבהם היו היהודים כלואים בתחום מושבם ולא היו רשאים לצאת בלי רשות מיוחדת מן השלטונות, שהיו מכבידים עליהם את עוּלם ומציקים להם בכל מיני הצקות שונות ומשונות. ומעשה זה, מעשה נאה הוא לספר בו.
וכך היה המעשה. יהודי אחד היה באודסה, מופלג בתורה ובחוכמה היה, ומימיו לא הניח ידו מלעסוק בסוגיות אביי ורבא. יהודי זה ביקש לנסוע למוסקבה העיר הגדולה, ולאחר שהשתדל הרבה בדבר ועירב את גדולי העסקנים והשתדלנים, נתנו לו השלטונות רשות לנסוע. קורת רוח גדולה הייתה לו בשעה שהיה בידו האישור המיוחל, כאותה קורת רוח שממלאת את נפשו ורוחו של יהודי בימינו שמקבל כרטיס אח"מ לדרך בורמה במירון.
לקח היהודי את חפציו המועטים, עלה לרכבת הברזל והתרווח לו בקרון כמנהג בעלי בתים חשובים. בעודו יושב ומהרהר בסוגיה עמוקה שעסק בה באותו היום, נכנס לקרון אדם אחד והתיישב מולו. הביט בו אותו למדן והחל מגלגל מחשבות בראשו, כדרכם של למדנים שאינם מניחים לשכלם לנוח.
ראשית חשב כך: אדם זה שיושב מולי ודאי אינו מן האיכרים הפשוטים, שהרי ניכר הוא במלבושיו ובהליכותיו שאדם חשוב הוא. ואם אינו איכר, על כורחך שהוא מן האזור הזה. ואם מן האזור הזה הוא, בהכרח שיהודי הוא, שכן אזור זה כולו מיושב ביהודים.
כיוון שהגיע למסקנה זו הוסיף והקשה לעצמו: אם יהודי הוא, להיכן פניו מועדות ברכבת זו? והלוא אני הוא היחיד שקיבל רשות מן השלטונות לנסוע למוסקבה! אלא מאי? ודאי נוסע הוא לעיירה סמבט הסמוכה למוסקבה, שאליה רשאים יהודים לנסוע בלא רשות מיוחדת.
אך כאן הקשה לעצמו קושיה נוספת: מה טעם יש ליהודי לנסוע לסמבט? אלא ודאי נוסע הוא לבקר את אחת משתי המשפחות היהודיות שמתגוררות שם. ואלו שמותיהן: משפחת ברנשטיין ומשפחת שטיינברג.
ומכיוון שמשפחת ברנשטיין ידועה בקלקול מעשיה, ואדם זה נראה כבן טובים, על כורחך שאל משפחת שטיינברג פניו מועדות. ובמשפחת שטיינברג הרי יש שתי בנות. האחת, שרה שמה, נישאה לפרקליט מבודפשט, והשנייה, אסתר שמה, נישאה לסוחר מז'יטומיר.
הביט שוב באיש שמולו וחשב: לפי מראהו קרוב הוא יותר לפרקליט מאשר לסוחר. ואם כן ודאי נישא לשרה שטיינברג מבודפשט. ומכיוון שבא מבודפשט, ששם שונאי ישראל מרובים, ודאי שינה את שמו היהודי למען יוכל להתערות בחברה הגבוהה ולעשות חיל בעבודתו כפרקליט. ומה היה שמו? ודאי כהן, שהוא שם נפוץ בישראל. וכיצד משנים ההונגרים את השם כהן? לקובאץ' הם משנים אותו.
אלא שעדיין הקשה לעצמו: והלוא אין השלטונות בבודפשט מתירים לכל יהודי לשנות את שמו, אלא רק למי שיש לו מעמד מיוחד. ומהו אותו מעמד מיוחד? בוודאי יש לו תואר דוקטור.
כיוון שהגיע למסקנה זו, פנה אל האיש שישב מולו ואמר: "מה שלום כבודו, ד"ר קובאץ'?"
נדהם האיש ושאל: "מניין לך שמי?"
חייך הלמדן ואמר: "נו באמת ידידי, והלא פשוט הדבר כשמש בצהרי היום".
והיו ממשיכים לעסוק בשיחה כל אותה הנסיעה, זה מפלפל בדברי תורה וזה מפלפל להבדיל בדברי משפט, וכל אחד מהם היה מתפעל מחוכמתו של חברו.

עד כאן המעשה שנאה לספר בו. מעשה ששמעתי בעודי ילד ועתה התנוצץ במוחי וניעור מחדש. למען האמת, המעשה היהודי העתיק הזה הוא תשקיף נאה לתרבות רווחת ביהדות החרדית בת ימינו. היַאכְנָאיוּת שולטת בכל. כל מה שקורה בכל בית, נפוץ מייד במהירות האור. פלוני התחתן עם פלונית, שתי משפחות פלמוניות השתדכו ביניהן וכך וכך היה הסיכום לקראת השידוך – אבי הבת נותן מחצה דירה, הזוג לוקח משכנתה על רבע ואבי הבן ניאות בטובו ליתן רבע משלו.
ואם כך הדבר בנישואין על אחת כמה וכמה בהפך מכך, רחמנא ליצלן. בימים אלו הזירה החרדית האמריקאית סוערת וגועשת בשל סיפור פרטי של פלוני שמסרב ליתן גט כריתות ומעגן את אשתו, והכל מניחים כל עסקיהם וטרדותיהם ובוחשים בקדרה פרטית זו בכל מיני בחישות שיש בעולם. ואם בימים אלו עסוקים לומדי הדף היומי בסוגיית 'גט מקושר' – החרדיוּת בת ימינו משנָה את משמעות הדברים ואומרת: אל תקרי גט מקושר, קרי גט מתוקשר.
יַכְנָאיוּת. בחשנות. חיים בבית שֶׁחְיוֹ של הזולת. זוהי התרבות הרווחת, הנדחפת לחייו של מי שאינו אנחנו ומבקשת לדעת מה קורה מעבר לדלת של השכנים. ואילו היה הדבר לשם עזרה במקרה של מצוקה – ניחא. אלא שפעמים זהו יצר בחישה רחרחני וחטטני ותו לא, וכדי ביזיון וקצף.
והיַכְנָאיוּת הזו מובילה לשיפוטיות. אנשים מכלכלים את צעדיהם האישיים ביותר לפי שיקולים של מה יאמרו הבריות ואיך יסתכלו הנפשות. וכאן מגיע החלק המאתגר מכולם.

השבוע שוחח איתי שדכן. אחד המיומנים שבשדכנים. דיברנו על ההתמהמהות הגדולה והקושי של רבים בימינו לסגור שידוך למזל טוב. דיבר איתי השדכן על בנים ששערותיהם מלבינות ומיועדות ששיבה נזרקת בהן, והם יושבים בודדים וגלמודים רק משום בעיה אחת. בעיה קרדינלית שפורצת בנו פרצות כרוח פרצים ומשאירות את מיטב בחורינו בודדים ועזובים לאורך ימים.
בעיית ה'מה יאמרו'. "כשבחור בן שלושים ומעלה", אמר לי השדכן, "ממשיך לעסוק בעניינים משפחתיים ותדמיתיים שמסביב במקום ליתן עיניו בקרן – האשם העיקרי במצבו הוא הוא עצמו". מכאן ואילך הכביר השדכן בסיפורים מסמרי שיער (שיבה) על בנים ובנות שגזרו לעצמם עתיד קדורני ויכולים היו להינשא באושר, אילו רק היו מקשיבים למאמר חז"ל 'נחית דרגא ונסיב איתתא'. ולא מדובר ב'נחית דרגא' מבחינת הקרן אלא רק מבחינת הסביבה. כן, גזענים, אנחנו מסתכלים גם עליכם.
האם יש היגיון בהשארת בנים ובנות לסבול בגלל פלפולי-פלפולים כמו היהודי מהרכבת למוסקבה? האם הורה שמעכב את בנו או בתו ולא סוגר שידוך רק בגלל שיקולי 'פַּאסְט נִישְׁט' משפחתיים שמאומה אין בינם לבין טובתו של הילד – יוכל להסתכל על בנו בעיניים אחרי שנים, לאחר שכבר ימצא משהו שנראה 'יוקרתי' אבל אז יתברר שהיוקרה באה על חשבון הקרן, ואולי הסיפור יסתיים עם יועצי שלום בית או על המדרגות ב'זופניק', אבל העיקר ש"סגרנו עם משפחה מכובדת"? ומי אמר לך מיהי משפחה מכובדת? בני-מעיך המרוצים מעצמם?
האם הרגע הבודד הזה שבו גברת ברקוביץ' יושבת עם הקפה של הבוקר ועוברת על המודעות המלבניות בצד ימין של העמוד הראשון ב'המודיע', 'יתד' או 'המבשר' – הוא חזות הכל? אין חיים מעבר? אין הסתכלות לטווח ארוך יותר? האם האגו האישי שלך, לקבל 'מזל-טובים' סוגדים ומעריצים ורול-אפים מסולסלים של וקסברגר בחתונה כולל סידורי פירות בהזמנה אישית (אל תספר סיפורים ש'הכולל' הזמין את זה. כולם מכירים את התעשייה) – הם חזות הכל? אה, ואל תשכח לשים שלט: "שמור למצווה טאנץ".
כלום המחותנים מתחתנים ביניהם או שמא מדובר בשתי נשמות שקושרות את חייהן בקדושה זו לזו?
הגיע הזמן לחזור לשפיות. אלפי שנים אחרי שקרא לאברהם אבינו 'צא מאצטגנינות שלך' – בורא כל העולמים קורא לציבור החרדי: 'צאו מיַאכְנָאיוּת שלכם!'

השבת נפגוש בחור קדוש שיצא לחפש שידוך. הבחור הזה הוא האבא של כולנו.
יעקב אבינו מגיע לבאר המים המקומית ורואה קבוצת רועי צאן נחים להם. הוא ממוקד מטרה: כבוד לא יהיה כאן. משפחת וייס (לבן) החרנית הייתה ידועה ברמאותה. אבל יעקב מחפש מידות. מוסר ויושרה הוא מחפש. לא אצל ההורים. אצל המשודכת. והוא ממוקד מטרה: במקום לפתוח בשיחת חולין נעימה, הוא מעיר בעדינות לרועים המקומיים: "עוד היום גדול! השקו הצאן ולכו רעו".
התנהגות כזו מעלה כמה סימני שאלה. מי בכלל שם אותו אחראי על הרועים האלה? איך הוא מרשה לעצמו, כאורח שזה עתה נָחַת, להעיר לרועי חרן על התנהלותם? אבל מסתבר שמאחורי ההתנהגות הזו הסתתרה אסטרטגיה מבריקה. יעקב אבינו לא היה סתם אורח טרחן. הוא היה בעיצומו של תהליך מחקר מעמיק.
למה כל כך חשוב היה ליעקב לבדוק את הרועים האלה? התשובה קשורה ישירות לרחל, שאותה עוד לא פגש. יעקב אבינו יודע משהו שכיום תשמעו מכל מומחה למשאבי אנוש: אם אתם רוצים להכיר באמת מישהו, תבדקו את הסביבה שבה הוא גדל.
הנה כמה נקודות מפתח שיעקב אבינו ביקש לברר:
יחס לעבודה: יעקב רצה לראות איך אנשי חרן מתייחסים לעבודתם. האם הם עצלנים שמחפשים תירוצים לא לעבוד? האם הם אחראיים? מסתבר שהוא ייחס חשיבות מיוחדת לעבודה בשעות אחר הצהריים, זמן שבו רוב העובדים כבר פחות מרוכזים. זה כמו לבדוק היום אם העובדים במשרד נשארים פרודוקטיביים גם אחרי ארוחת הצהריים. חז"ל אומרים זאת במדרש בראשית רבה (ע, כ): "אמר ר' יהודה בר סימון – בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתיים ושלוש שעות באמונה, ובסוף הוא מתעצל במלאכתו. ברם הכא, מה הראשונות שלמות, אף האחרונות שלמות. מה הראשונות באמונה, אף האחרונות באמונה".
בדיקת אמינות: יעקב רצה לדעת אם הרועים המקומיים הם אנשים ישרים. האם הם מועלים באמון של המעסיקים שלהם? האם הם מזניחים את הצאן? ועוד הוא מבקש לבדוק תגובה לביקורת. באמצעות התגובה של הרועים לביקורת שלו יעקב אבינו יכול היה ללמוד המון על האופי שלהם. האם הם מתגוננים? נעלבים? או מקבלים הערות בהבנה? כמו מבחן אישיות מודרני.
יעקב לא הסתפק רק בבדיקת הסביבה החברתית. הוא ערך תחקיר מקיף על כל ##המשפחה##: כששאל על "לבן בן נחור" (למרות שנחור היה סבו ולא אביו), יעקב ניסה לברר אם לבן דומה יותר לסבא הטוב או לאבא הבעייתי. עם עצם העובדה שאביה של רחל אימנו רמאי – אין לו בעיה. הוא רק רוצה לוודא שלמיועדת יש מידות טובות, כמו נחור, ולא מידות בעייתיות, כמו לבן.
יעקב אבינו ידע משהו שלעולם הרחב ארכו שנים להבין. הבין משהו ששארכו לעולם העסקי המודרני שנים להבין: כדי להכיר באמת מישהו צריך להסתכל מעבר לחזות הראשונית. אם רחל ירשה מידות טובות, יושרה ומוסר – היא תזכה להיות אשתו. אלו הפרטים שבירר יעקב אצל הרועים. כי לפעמים כדי להבין באמת מישהו, צריך להסתכל הרבה מעבר למה שנראה לעין.
והעניין הפנימי הזה הוא הרבה יותר משמעותי מהשאלה איך תגיב גברת ברקוביץ' כשתראה את המלבן בצד ימין של 'המודיע'.
שיהיה במזל טוב.

נ"ב

האור של הרב אור

בין אלפי הסיפורים שהתהלכו השבוע בכינוס שלוחי חב"ד, כל מקום וסיפורו, כל מדינה ואתגריה, תפס את ליבי סיפורו של הרב אור זיו, השליח בשכונת קטמון. בשביל סיפורים מרגשים, מסתבר, לא צריך להפליג עד לנאפל או דרום קוריאה. אפשר למצוא מתחת לפנס.
את הלב תפסה תמונה כפולה. בתמונה העליונה נראים שני 'היפים' ישראליים שמנסים ליהנות מהחיים אי שם במזרח. טיול אחרי צבא. כל התפריט הישראלי המוכר של צעירים שרוצים לטרוף את העולם ולא רואים בעיניים.
בתמונה התחתונה רואים שני אברכים עדיני נפש, עם מבט מלא טוהר בעיניים.
את התמונות פרסם הרב דוד לידר ממלבורן. הנה הסיפור שמאחוריהן: אור זיו נולד ברעננה למשפחה מבוססת, אשכנזית ובורגנית. את הציבור החרדי לא הכיר בכלל. "החרדים היו מבחינתי יצורים מוזרים. 'נינג'ות', קראתי להם במשפחה שיסודותיה נטועים בשמאל הישראלי, ושם הייתה התפיסה התרבותית והמנטלית שלהם. כמו כל צעיר ישראלי מהוגן עשיתי את המסלול המוכר. סיימתי לימודים בהצלחה, התגייסתי לצה"ל והפכתי למפקד בגולני. לחמתי במלחמת לבנון השנייה וב'חומת מגן'. לאחר השירות, כמו כל צעיר ישראלי, יצאתי למסע למזרח הרחוק, אוסטרליה וניו זילנד. ושם החל הסיפור".
לדבריו, בלי הסבר מובן, עוד בהיותו בארץ נהג להגיע בלילות שבת לבית כנסת. "אני עקשן. כשאני מתחיל עם משהו אני לא מפסיק. בגיל 15 התחלתי להגיע בשבתות לבית כנסת, והמשכתי, על אף שאורח החיים שלי היה חילוני לחלוטין. גם בתאילנד חיפשתי בית כנסת, וכששמעתי על קיומו של בית חב"ד הגעתי אליו. נתקלתי בקבלת פנים מלבבת מצידו של השליח הרב נחמיה וילהלם. הרב הזמין אותי ל'עונג שבת', מושג שאליו נחשפתי לראשונה, וכאדם מנומס לא הייתי מסוגל להגיד 'לא'. עניתי כן, וכך מצאתי את עצמי מסב ל'עונג שבת' אחר הסעודה, שנמשך עד השעה רבע לשלוש לפנות בוקר.
"הרב הזמין אותנו להגיע לשיעור חסידות למחרת. פניתי לחברי, שי: אם הוא יאמר 'כן' אני מגיע. להפתעתי, שי, שראשו מעוטר בשיער אפרו, אמר כן. אנו מכוונים שעון ולמחרת מגיעים שנינו לשיעור, שהיה הראשון בסדרה. אחריו יבואו מאות ואלפי שיעורים נוספים. באותו שיעור של חסידות התגלה בפניי עולם חדש. למדתי פתאום שלכל מה שאנחנו עושים יש משמעות. אני לא סתם עושה ברכה, אלא כך אני יוצר חיבור ביני לבורא. בקיצור, עולם חדש, עשיר ומופלא נפתח בפניי.
"בעקבות אותו שיעור חזרתי לארץ, נכנסתי לישיבה ברמת אביב ובמקביל השלמתי את לימודי התואר הראשון. זכיתי אז גם להקים את ביתי בישראל, ולאחר מכן הוטלה עליי המשימה לצאת לשליחות במרכז ירושלים, בקטמון. מאז אני פה".
כיום הרב זיו משפיע עמוקות על מתקרבים רבים, בהם כמה שאתם מכירים היטב: העיתונאי ינון מגל, איש התקשורת שרון גל, השר עמיחי שיקלי ועוד. הוא גם עומד מאחורי הנחת התפילין ההיסטורית של ראש הממשלה נתניהו.
הנה התמונה של הרב אור זיו וחברו אז והיום. כוחו של ניצוץ קטן.