ישראל א' גרובייס י"ב טבת התשפ"ה

על 'חסידים' שלא 'זורמים'

אחד מסודות הבריאה הכי עמוקים, הוא מה שכתב החכם באדם 'לכל זמן ועת'. יש איזה פלא גדול: כל עונה מביאה עימה חשקים ומשימות אחרות.

אחרת, איך תסבירו למשל את העובדה שברגע אחד שבו שוקעת השמש של זאת חנוכה, פתאום כל הסופגניות המרשימות שרק אתמול היו היצרהרע הכי אדמוני ולוהט בסביבה יורדות מהמדפים בבוז, מותירות אחריהן כתמים מכוערים של שמן ואבקת קשקשים?

גם לא תוכלו להסביר את זה שממש עוד מעט יפציעו הפירות המיובשים, ובבת אחת נמצא את עצמנו מעמיסים כל מיני גושים צבעוניים של סוכר, שלכל אחד מהם שם של פרי אחר. אחר כך יבואו אוזני המן, והגלגל עוד ימשיך להסתובב. ובינתיים, אנחנו בתקופת ההמתנה. עכשיו בולעים טבליות דקסמולצינון או ויטמין סי, והמהדרין לוקחים גם את החיסון אל תוך הווריד.

כשיהודים בכל הדורות רצו לדבר על איוולת, הם היו משתמשים בדוגמה של זה שמנסה למכור "אתרוגים אחרי סוכות". הוא "לא בפרשה", כמו שנהגו לומר את זה.

ובכן, חלק מהמילים הבאות, עומדות להיות קצת בבחינת סופגניות שלאחר החנוכה. המתנתי ביודעין שהריבה קצת תתייבש, כדי לקיים את הדיון הזה בצורה קצת פחות רותחת.

בקיצר, כמו שקורה כאן מדי פעם, השכן הליטאי הדליק כמה נרות בחלון ממול, והעשן הגיע היישר אל תוך הסלון העמוס ברצועות קוגעל שירד היישר מפסגות הר סיני. חייבים להודות על האמת, לא בטוח שקנאת האמת בוערת בקרבי. יש גם קנאת סופרים צרופה. יותר מדי אנשים סיפרו לי שהם נהנו מדבריו, וגרמו לי להחליט שחייבים להתווכח.

רגע לפני שמתחילים, אחזור על המובן מאליו: לא רק שאין כאן פירוד לבבות, אלא להפך. כמו יהודים טובים, אין לנו תענוג גדול יותר מהוויכוח וליבון העניינים מתוך אהבה ואחווה, והערכה הגובלת בהערצה (אפילו פתחנו ליין שלם של ויכוחים כאלו שהוכנסו לתוך פודקאסט שנקרא 'שניים הפוך').

בעולם האִגרוּף, בשלב זה מפשילים את השרוולים. אצלנו מסתפקים בצמד המילים המפורסם:

"וזה החלי".

 

נפתח בסיפור 'חסידי' שאירע בירושלים של ימינו. אילו היינו זוכים, הסיפור הזה היה נלמד בכל חיידר בתחילת חודש כסלו. בינתיים אני ממליץ שתקראו אותו לילדים שלכם שניים מקרא, ואם אפשר גם תרגום לאידיש. במבטא חסידי.

מעשה ביהודי אחד מרומם שהחליט שהגיע הזמן קצת להחליף כוח. בנו, יהודי בעל יכולת, מיהר לזכות בכיבוד אב, והוא הזמין את הוריו לעשות שבת חנוכה בבית מלון מפואר.

כמו שאתם ודאי יודעים ילדים יקרים, זה שיהודי נוסע לנוח, לא אומר שבאותה שבת הוא הופך למוסלמי. להפך, הוא לוקח איתו את השולחן ערוך אל תוך המנוחה. ככה זה, אנו נופשים והם נופשים.

אבל היהודי שלנו, הוא יהודי מיוחד. מהדרין מן המהדרין. שבועיים לפני אותו נופש, הקרביים של אותו אב קדוש החלו מתהפכים מרוב תשוקה. הוא ידע שיש מצווה אחת שעליה הרמב"ם כותב שהיא מצווה "חביבה". והחביבות הזו ממלאת אותו בתשוקה אדירה.

ידע אותו יהודי, שגם אם יהיו למלון הזה חמש מאות כוכבים, שום דבר לא יתקרב לתשוקה הגדולה שיש ברגע שבו הוא מדליק את הגפרור וצועק: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", והוא מדליק את האוּר והשלהבת עולה מאליה. הרגע הזה חשוב לפני האב יותר ממופע שלם של גיטרות מסתוללות על קברו של מרן הגר"ש קרליבך זי"ע. כל אחד והטעם שלו.

אתם שומעים ילדים, שבועיים שלמים היהודי הקדוש הזה לא רגוע. הוא חייב לדעת שהנופש שלו מסתדר לפי כל שיטות הראשונים והאחרונים. הוא לא מוכן לתת לכמה סנטימטרים של אבן, להפוך את המצווה שלו לפחות מהודרת. והוא לא התבייש מאף אחד. לא מאיזה פקיד עם קרחת, וגם לא מכמה אנשים שהרימו גבות.

סבא שלו באושוויץ, פרם את הכפתור וחסך מרגרינה מהפה. הוא ברוך השם יכול לעשות זאת בצורה הכי מהודרת. אוי טאטע, כמה שהייתי רוצה לעמוד לצד אותו קדוש ברגע שהוא זכה להציב את החנוכייה הקטנה שלו בתוך הלובי המפונפן, והדליק אותה באור שהאיר את כל העולמות.

בעולם מתוקן, היינו מציבים פארנצ'עס ענקיים ונדחפים כדי לזכות לראות את מעמד ה'לעכטל' הזה.

אלא שיש פרט אחד קטן, ששכחתי לספר לכם.

לא רוצה להרוס את כל הסיפור הקדוש הזה, אבל אין ברירה. מתברר שהיהודי הזה שמתנהג בחסידות לבוש בכובע קנייטש, והוא מגדיר את עצמו 'ליטאי'. אינני מכיר אפילו את שמו, אבל לפי כמה נתונים שקראתי, התקבל הרושם שהרבי היחיד שהוא היה מסכים לאכול ממנו שיריים, הוא מרן ה'חזון איש' זי"ע.

וזה, אתם חייבים להודות, צובע את כל הסיפור בצבעים של 'חזוןאישניק'.

 

ידידי היקר והמוכשר, ראה את הסיפור הזה באור אחר לגמרי. מבחינתו, העניין המוזר הזה הוא סמל של כל תורת הליטאיות על רגל אחת. יושב לו יהודי, ובמקום לזרום עם ה'אור' הגדול של חנוכה; במקום להתחבר להייליגע לאטקעס שיש בהן רפ"ח ניצוצות של קדושה הוא בוחר להתעסק בכמה עניינים 'טכניים' של סעיפים קטנים ב'משנה ברורה'.

לא ייאמן עד כמה אנשים מסוגלים לברוח מה'אור' הפנימי.

אני יודע שלא זו הייתה הכוונה. הדברים נכתבו בצורה קריקטורית אוהבת, אבל מי שלא יודע להקשיב לניואנסים דקיקים, מצא באותו טור הצגה של שתי תפיסות העולם השולטות בכיפת החרדיות, זו לעומת זו: 'חסידות' לעומת 'ליטאיות'.

מצד אחד יהודים קצת מיובשים שלא 'זורמים' ולא 'מגדילים ראש'. במקום להדליק נרות עם כל עמך בית ישראל בלובי המפואר, לחבק את הילדים ולשיר מעוז צור בלחן הידוע, הם מגיעים עם כל מיני רעיונות נושנים של 'צורת הפתח', 'עשרה טפחים' ו'מצוותה עד צאת הכוכבים'.

מול אלו, ישנם היהודים המוארים, ה'חסידים'. הם חיים בעולם הרבה יותר מרומם ופנימי. אל תראו אותם כשהם סחרחורת, משום שכאשר הם בולסים חתיכת קוגעל אחרי 'כתר', הם יודעים היטב שהשרוף של הקוגעל יסודתו בהר סיני. הבנתם נכון, בזמן שהליטוואקעס חטפו את הלוחות, הם החמיצו את הבופה הפתוח שעמד בצד.

האמת שעדיין לא ברור לי איזו קבוצה צריכה להיעלב יותר. מה מבוזה יותר, להשתחוות לקוגעל או להיות נודניק מורשה? והנה היפוך מעניין: ר' שימען ה'ליטאי' סבור שכדאי לבחור ב'אור'; אני לעומתו, משוכנע שההיגיון יותר חשוב.

העניין הוא שהטור החריף ההוא, די משקף תפיסה שהולכת ורווחת בעולמנו. עוד ועוד אנשים, משוכנעים שה'חידוש' שהביא מרן הבעל שם טוב לעולם, הוא שהגיע הזמן קצת 'לזרום'. לא צריך להיות 'כבד' כמו שחשבו בקלויז הגדול של וילנא.

והאמת היא שאין דבר שהציק לקדושי החסידות עצמם יותר מהתפיסה הפשטנית הזו!

עובדתית זה לא נכון. לאורך כל הדורות חסידים התאפיינו בחומרות הלכתיות רבות בתחומים רבים. הם דקדקו בצורת השחיטה, הקפידו נוראות על לבישת בגדי צמר שעלולים להגיע לשעטנז, החמירו שלא לאכול 'שרויה' ועוד ועוד.

כך גם להפך: מי שלומד קצת 'נפש החיים', 'יסוד ושורש העבודה' – או את ספרי ה'חפץ חיים', יודע כמה אור פנימי עמוק, וכמה התלהבות יקדה בליבם של העובדים הפרושים שבליטא.

אינני טוען לרגע שאין הבדלים מהותיים בין שתי השיטות. יש ויש!

אבל יש משהו אחד שכל הצדדים חרדים מפניו: זה השולחןערוך על כל סעיפיו.

 

יש משהו מוזר בעידן שלנו.

המרחב שלנו מלא 'הכלה'. ארגונים שלמים ועלונים מפוארים, מסבירים לנו עד כמה חשוב להכיל את השונה מאיתנו. אם בעבר ילד שקצת ירד מהדרך ידע שהוא עלול לשלם על כך מחיר כואב, כיום המגמה כמעט הפוכה. הורים טובים, ממש נדרשים לא רק לבלום את פיהם מול הבושות, אלא גם 'לזרום' עם הילד הסורר, לכבד אותו, ואולי גם לרכוש עבורו את הבגדים שבאמצעותם הוא יבזה אותם.

דרישת ההכלה חוצה גבולות ומגזרים. "תפסיקו למדוד את אורך החליפה", מזהירים אותנו. מבקשים שנבטל את ועדות הקבלה של הסמינרים, ובמקום לבדוק את צניעות הבגדים נביט אל הלב הטהור וכו'. כתבות דומעות, מספרות לנו בלי הרבה מילים, שבעצם התבלבלנו. רוב הנושרים הם בכלל 'צדיקים נסתרים', שמתחת לתסרוקת הצבועה שלהם, הם מסתירים לב מלא באהבה ויראה.

אם אנחנו נכנסים לחתונה ורואים קבוצת נערים קופצת בתנועות מוזרות לקול צלילים שנראים כאילו נלקחו מאיזה מפציץ בג'באליה עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב, שאין לנו זכות לשפוט אף אחד, ושכל יהודי הוא טוב, ושעדיף שנבדוק קודם את עצמנו וכו' וכו'. ובכלל, לדעת שה' יתברך תמיד אוהב אותם עוד יותר ועוד יותר.

אלא שאיכשהו, מרוב הכלה, יש מגזר אחד שקצת נשכח. אני מדבר על 'האבות המיושנים' ועל 'האברכים הרציניים'. אחרי שנים שהתרגלנו שמותר לצחוק ולכתוב עליהם, ייתכן שהגיע זמן לעשות חושבים (אני כמובן לא מורה היתר ח"ו, והדבר כפוף לדעתם של גדולי ישראל).

נכון, לפעמים זה לא פשוט. הם לבושים ככה כמו חרדים, והם לא תמיד 'זורמים' עם הגיטרות. אבל כמו שלימדו אותנו צדיקי הסנגוריה, אנחנו לעולם לא יכולים לשפוט. לכו תדעו מה עבר עליהם בילדות. לך תדע איזה ספר הוא למד, שגרם לו להתנהג ככה. אז בגלל קצת 'מה יאמרו', לא ניתן להם את החירות ללכת עם המשנה ברורה שלהם?

תרשו לי לסיים בסקופ, שמשום מה עוד לא הופיע על שער של שום עיתון. מספרים שאחד הגדולים זי"ע אמר דבר מפתיע. הוא אמר פעם לזוג ילדים שבואו לבכות לו על אבא שלהם שהוא קצת 'פרומער' וכו', משהו מצמרר: "אם אבא שלכם מתעקש לקיים את ההלכה כמו שצריך, אתם יכולים לאפשר לו. תנסו לעשות את זה בדרכי נועם".

מישהו שמכיר את הסיפור מכלי ראשון, העיד בפניי שהזוג הזה קיבל עליו לקיים את ההוראה, ולדבריו: "תוך שנה, ראו שם מהפכה גדולה בכל הבית".

ולוואי שנזכה.