אור לדורות

מחשבות ממאה ועשרים שנה

א.

בתורת ההכרה היוונית נהוג לעשות חלוקה עמוקה בין 'אובייקט' ל'סובייקט'. שתי צורות התבוננות על העולם. מלומדים בכל הדורות ניסו להסביר לתלמידיהם את ההבדל העמוק בין השתיים.

ואילו אני מרגיש עכשיו את ההבדל הזה בכל נימי גופי ונפשי.

מבחינת האובייקט אני יושב נינוח בתוך רכב שכור חדיש שמזדחל בכביש עירוני סואן. לפניי פקק שלם של מכוניות נוספות. הגשם יורד בעוז, אבל זה לא עסק שלי. הווישרים מתמודדים עימו בהצלחה.

אלא שלכל העסק הזה יש גם נקודת מבט סובייקטיבית. חיבור מסחרר של שלושה ממדים, שבעולם החסידי והקבלי מקובל לכנותו: עולם, שנה, נפש. דבר ראשון – המקום. מבחינה אובייקטיבית, כל מה שרואים כאן הוא שורה של בנייני משרדים וקניונים חדישים. אבל מבט על שלט הרחוב מעורר צמרמורת. 'ז'לזנה', כתוב כאן בפולנית.

ממש כאן, במרכזה של ורשה, שכן בית מדרש קטן שבו ישב עילוי צעיר בשם רבי איצ'ה מאיר, והבעיר באש החסידות את כל פולין. כאן הוא הלך, ברחובות הללו. כאן הוא כתב את ספרו העמוק והמופלא 'חידושי הרי"ם'. מכאן יצאו רעיונות ברק שעד היום מאירים את העולם.

זכותו תגן. ה' שבט תשפ"ה בציון הקדוש בגור

אני מביט אל המדרכה ההומה. נהר אנושי לבוש היטב במעילים אירופיים אופנתיים פוסע במהירות. בצד אני מבחין בשרידים של החומה ההיא, ובבת אחת הסובייקט שלי צובע את התמונה כולה בשחור-לבן, ומריץ את הסרט אחורה רק שמונים שנה. המדרכה עדיין מלאה, הבתים קצת יותר נמוכים, אבל האנשים הרבה יותר רזים. הם מתהלכים כמו צל. העיניים שלהם צורחות מפחד. על זרוע ימין שלהם יש סרט לבן. על דש הבגד יש טלאי, צהוב.

ושוב התמונה הופכת לצבעונית. אני מוצא חניה בשוליים, יוצא מהרכב ומתחיל לפסוע רגלית. עכשיו אני חלק מנחיל האדם שצועד נחרץ לשום מקום. פה ושם מבטים סלאוויים תוקפים בחשדנות את שלישיית היהודים שצועדים כאן עטורי זקן וחבושים בקסקטים, בדיוק כמו בימים ההם.

"Excuse me", מעיר אותי קול מאחורה. נער צעיר, שייגץ בלונדיני, במעיל רוח ממותג רץ לדרכו. שתי אוזניות מרססות לו פרק של פודקאסט מתחכם. אין לו זמן לתהות על העבר של הרחובות האלו. יש לו עתיד לתכנן והווה לבזבז.

איך היו אומרים החסידים פה: "לך תנסה ללמד גוי ברטנורא".

ב.

לזמן יש דרכים משלו.

עוד שעות אחדות תשקע השמש. תאריך עברי חדש יזרח על העולם. ה' בשבט.

עכשיו לך ותנסה להסביר מה התאריך הזה היה אומר למאות אלפי החסידים שהתגוררו פה עד לחיסול הגטו. אם אצל הליטאים נהגו לספר על הדגים שבים שרועדים בחודש אלול, אצל החסידים בוורשה התבדחו על התרנגולים והבהמות שרועדים לקראת ה' שבט. מתוך שיודעים שעוד מעט ישחטו אותם ויגישו אותם לסעודת ההילולה.

תוך כדי הרהור אני פונה ימינה ואז שמאלה לרחוב סמוצ'ה. לפני כמה שנים יצא לאור ספר מיוחד שנקרא 'סְמוֹצֶ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה'. המחבר המוכשר, בני מר, עשה משהו שלא ראיתי כדוגמתו. הוא חקר כל בניין ובית ברחוב הענק הזה, שכמעט כל תושביו היו יהודים. כל פרק הוא סיפור של בניין אחר, של תושב אחר שהיה ופשוט נעלם.

כל פעם מחדש אני מסתכל על הרחוב ולא מצליח להאמין. רק לפני פ"ה שנים גרו כאן יותר משלוש מאות אלף יהודים (יותר מאשר תושבי בני ברק!) והיום אין להם זכר. כל מה שיש פה, זה בית חב"ד קטן ומסעדה יהודית כשרה של ר' איצ'ה פניע עציוני האגדי, ולאיש לא אכפת.

ליהודים שהתגוררו כאן היו כל מיני צבעים ודעות. שלום ושלווה לא היו כאן. התפלגו לפי מפלגות. קומוניסטים, בונדיסטים, ציונים, אידישיסטים. ולהבדיל גם שומרי תורה ו'אגודיסטים'. בעיתונות של אותם ימים, כשרצו לכנות שם לאברך חסידי גנרי, נהגו לכנותו 'איצ'ה מאיר'. משום שכל העיר הייתה מלאה בחסידים שנקראו בשם הזה, על שמו של החידושי הרי"ם.

לכל קבוצה כאן היה חג משלה. הפועלים חגגו את 1 במאי. הציונים ציינו את הצהרת בלפור. ולהבדיל החסידים קידשו את הלילה הזה, ה' השבט, יום ההילולה של בעל ה'שפת אמת'.

הלילה הזה היה כל כך דרמטי ליהודי ורשה, כפי שסיפר העסקן המיתולוגי ר' מנחם פרוש ז"ל (קיבלתי על כך אישור מבנו, ר' מאיר) שבאחת השנים, הוא הזדמן לשיחה עם חבר הכנסת האגדי משה סנה, מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). ופתאום שקעה השמש וזרח האור של ה' שבט, ומשה סנה חזר להיות הילד מוישה'לה קליינבוים. הוא פונה לר' מנחם ואומר: "אתה מבין, אני עכשיו אמור לשבת 'סעודה' בשטיבל, ובמקום זה אנחנו פה מתווכחים".

גם בשנים הכי אפלות שעברו על הרחובות הללו, אחרי שהפכו אותם לגטו אחד גדול, כשילדים ואימהות הסתובבו כאן וזעקו לפירורי לחם, כשאנשים נפלו כמו זבובים על המדרכות הללו – המשיכו לציין את הסעודה הזו, ה' שבט. לפעמים השולחן היה ריק. אבל הלב, היה מלא גדוש. וכשלא היה מה למזוג בכוסיות ה'לחיים', הורידו קצת דמעות ואיחלו זה לזה.

ג.

באמצע רחוב סטאווסקי עומדת לה אנדרטת ה'אוּמְשְלַגְפְּלָץ' – כיכר השילוחים. כאן הייתה התחנה האחרונה. מכאן יצאו קרונות בקר ששינעו מאות אלפי נפשות לטרבלינקה. שם, בזעקות 'שמע ישראל' אחרונות, יצאה נשמתה של יהדות ורשה.

האנדרטה השחורה מכוסה עכשיו בזרי פרחים צבעוניים, זכר ל'יום השואה הבין לאומי' שצוין כאן לפני שבוע. כעת משוטטים כאן כמה ישישים עם כלבים שמרחרחים ומחפשים, אולי יש משהו אכיל בתוך כל מסדר ההנצחה הקפוא הזה.

ופתאום אני שומע באוזני את קולו הסדוק של ר' יהושע אייבשיץ ז"ל. העיתונאי ששרד את שבעת מדורי הגיהינום ושקד כל חייו כדי לתעד. ישבתי עימו בביתו שבירושלים, והוא העלה זיכרונות. "אתה חסיד גור", הוא לחש בעקיצה, "בוא ואספר לך מה זה חסידים אמיתיים". ומכלל "אמיתיים", אתה שומע "מזויפים".

הסיפור שלו התרחש במחנה שוונינגן,, ביום ד' בשבט תש"ג, שכמו השנה חל ביום ראשון. "שכבנו קבוצת אסירים בצריף החולים. כולנו היינו רשומים למשלוח הבא. ידענו בדיוק מה מצפה לנו – מוות במחנה ההשמדה חלמנו. איש מאיתנו לא בכה ולא הצטער, להפך, אחרי כל מה שעבר עלינו דווקא היינו מרוצים שהעסק עומד לקראת סיום וסוף-סוף יפסיקו להכות אותנו כמו כלבים שוטים. היינו משוכנעים שנגזרה גזרת כיליון על יהדות פולין, אז מה זה משנה אם זה יקרה מוקדם או מאוחר. המתנו בשלווה משלימה שיגיע הסוף לרעב, למכות ולעבודה.

"ופתאום", סיפר ר' יהושע בעיניים בורקות, "אחד הבחורים שהיה איתנו, אשר איז'ביצקי מסטבישין, אמר: 'לפי החשבון שלי, הערב ה' שבט'. הוא השתתק ואז אמר בסרקזם: 'חייבים לארגן סעודה כמו שצריך'. זו אפילו לא הייתה בדיחה עצובה".

אלא שבדיוק באותו רגע נכנס לחדר יהודי מופלא, ר' פישל שולזינגר שמו, והוא בא מאותה עיירה של אייבשיץ, ויילון. "הוא שמע את הדיבור הזה וחייך: 'רציתם לעשות סעודה ולא להזמין אותי'… אמר. הוא הסתכל על הצעירים המאושפזים ושאל: 'יש פה מישהו בכלל שזוכר את הרבי? אני היחיד שעוד זכיתי לראות את ה'שפת אמת'. אני זה שצריך לארגן את הסעודה'".

רק בלילה התברר שזו לא הייתה בדיחה. "ר' פישל הופיע בצריף ובידו פרוסות לחם דקיקות, תפוחי אדמה צלויים ואפילו בקבוק 'משקה'. הפכנו ארגז, פרסנו עליו בד מחדר הכביסה, ואפילו היו שני בדלי נר".

אחרי שסיפר מעט זיכרונות לקח ר' פישל את הבקבוק ויצא לסיבוב בין כל החולים המאושפזים בצריף. כל אחד בירך 'שהכל' ולגם כמה טיפות. האחים איז'ביצקי שרו ניגונים.

"ופתאום", סיים ר' יהושע, "הגיהינום של שוונינגן, הפך לגן עדן".

ד.

השמש מתחילה לשקוע. אנו עוזבים את ורשה ויוצאים ל'נסיעה' אל העיירה הסמוכה, גורא קלאווריה.

בפנים הרכב מתנגנת היצירה העתיקה שמשויכת למילים 'היה עם פפיות שלוחי עמך בית ישראל' ששרו כאן בבית המדרש. ובחוץ, מתחילים לרחף פתיתי שלג צחורים. כמו מפה לבנה צחורה נפרסת על כל המרחב.

רחובות העיירה המפורסמת ריקים מאדם. כמה סיבובים והנה אנחנו ניצבים מול הבניין המפורסם, הבנוי מלבני רעפים אדומים. אלפי נערים מכל המדינה חלמו על הבית הזה, חסכו מלחמם חורפים שלמים כדי להשיג דמי נסיעה אליו, והנה אנחנו כאן.

אנחנו לא לבד. למרבה ההפתעה הדלת פתוחה. קבוצה של חסידים מארה"ב ומירושלים כבר כאן. בהם אני מזהה שניים מניניו של אותו צדיק. בעגה הגוראית  כל אחד מהם מכונה "מורנו". עכשיו נעמדים לתפילה במניין. אחרי תפילת עלינו, מתייצבים שני הנינים, הרב אהרן היינה מירושלים והרב שאול משה אלטר מלייקווד ואומרים יחד 'קדיש'.

בגור נהוג לומר שאין הספד יותר תמציתי לפעילות הרבי בעולם, מאשר "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".

בהתרגשות יתרה יוצאים אל קצה העיירה.

בתוך בית העלמין שכמעט כולו חרב, שרוב מצבותיו חוללו, ניצב האוהל הקדוש. במקום מצבות ישנה חלקת אדמה שכולה גדושה בקוויטלך שהצטברו פה במאות השנים. שמות של אלפי יהודים, עם בקשותיהם הכמוסות ביותר, נתונים לזיכרון כמצבה לסב ולנכד, רבותינו ה'חידושי הרים' וה'שפת אמת'.

באוהל הקטן שוררת חרדת קודש. כאן לא משמיעים ניגונים של 'בך רבנו'. לא מנגנים ניגוני התעוררות ובקושי מעיזים להשמיע קול. בחדר הרבי מהלכים ברגש. כל אחד לוחש את פרקי התהילים, את משאלותיו האישיות.

ורגע לפני שנפרדים מישהו אומר בקול קצוב את התפילה ההיא שכל אזכור שלה מעורר את הלב – "אחינו כל בית ישראל". המקום ירחם עלינו ויוציאנו מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן".

זכותו תגן עלינו.