אחיי, בני הציונות הדתית!

1.
העליהום על גיוס חרדים לצה"ל הוא הדבר הכי לא מפתיע שקרה כאן. מייד אחרי הטבח בשמחת תורה, היה ברור שיתפתחו כאן שתי מגמות מקבילות, שנידרש לתת להן מענה דק. מצד אחד, צימאון ענק ליהדות, קיום מצוות, תפילה. מצד שני, תמיהה מעוררת זעם על כך שהציבור החרדי לא שותף פעיל בשדה הקרב.
לומר שכל מי שלא מסכים עם החרדים בנוגע לגיוס הוא 'אנטי חרדי', זה לא מענה דק. זה מענה עב. להתעלם מהצימאון הענק ליהדות שהולך ומתפתח כל הזמן, זו החמצה. מדובר בתענוג אמיתי – והאדם לא נברא, אלא להתענג על השם. אפשר לפתוח פה פינה קבועה של 'חיזוק' ביהדות כתוצאה מההבנה שהטבח הנורא, המלחמה בדרום, המלחמה בצפון, האיום מאיראן ומתימן, והיחס הצבוע של 'ידידותינו הגדולות בעולם', הם אך ורק בגלל סיבה אחת: יהודים אנחנו.
הנה דוגמה יפה מהשבוע – מוזיקאי חילוני בשם דניאל ניב סיפר: "כל בוקר כשאני פותח את העיניים אני אומר: 'מודה אני'. בחיים שלי לא אמרתי 'מודה אני' ו'שמע ישראל' ולא הנחתי תפילין. אני מהשמיני לאוקטובר מניח תפילין כל בוקר. השכן שלי עדיין נוסע על הטרקטור כל שבת, אני מצד שני כל שבת בבוקר בבית כנסת. רצו להרוג אותי כי אני יהודי, אז אני אהיה סופר-יהודי".
בתענוג למקרא הדברים, אל תחמיצו את העובדה שבתיאור שלו על השכן החילוני שנוסע בטרקטור בשבת, הוא משתמש במילה 'עדיין'. מיסיונר אמיתי, המוזיקאי הזה.

2.
מה דעתו של דניאל ניב על דין החלת הרציפות בחוק הגיוס המתהווה? לא בדקתי. גם לא בדקתי מה דעתו על ההחלטה של היועמ"שית לעצור לאלתר את תקציב הישיבות למחויבי גיוס. יכול להיות שהוא שמח בכך שמחה גדולה. אבל זה לא הסיפור. יש פה משהו גדול יותר ממהלכים פוליטיים (ההחלטה ה'משפטית' של היועמ"שית היא מהלך פוליטי, אם למישהו יש ספק), שכולנו כמובן מקווים שיעשו בשום שכל ויניבו תוצאה טובה.
מותר לחלוק עלינו. הכאב הגדול ביותר על ההתנהלות החרדית, הוא בקרב בני הציונות הדתית. מסירות הנפש שלהם היא במושגים בלתי נתפסים. בתקשורת השמאל בכל פעם שמבקשים להבליט מתנחל שנפל, מזכירים שאסור לעשות 'חשבון דמים'. ובכל פעם שמדברים על חרדים, מזכירים שלא ראינו הלוויה של חייל בבני ברק (לא קוראים לזה 'חשבון דמים'?). אני באופן עקבי כן עורך את החשבון הזה. זה לא חשבון דמים. זאת המציאות הפשוטה ויש בה כדי לנפץ המון מיתוסים על אליטת השמאל, ולתקן עוול אמיתי. בבדיקה קלה ועצובה אפשר לשנות את כל צמרת מקבלי ההחלטות במטכ"ל, וכמובן, את היחס המחפיר לחייל שומר מצוות המבקש להקפיד על אורחות חייו. הדתיים הם לא הבעיה של הצבא – הם הפתרון שלו. וכולנו יודעים שיחס המפקדים בשטח, הוא לא ככה.
ובכן, במועצת גוש-עציון נפלו פי 16(!) לוחמים ביחס לגודלם באוכלוסייה. נעמיק פנימה יותר ל'שטחים הכבושים' במועצת הר חברון, ונגלה שנפלו שם פי 23(!) לוחמים ביחס לגודלם באוכלוסייה.
המלחמה היום-יומית של החייל הדתי בצה"ל, היא כמובן סביב סוגיית שילוב נשים בשירות הצבאי. כמה נשים נפלו? נכון. אפס. מאה אחוז מהנופלים הם גברים (הנתונים נכונים לתחילת התמרון הקרקעי. לא ספרתי נשים שנרצחו בשמחת תורה וגם לא את אלחנן קלמנזון הי"ד, תושב עתניאל במועצת הר חברון שהציל כמאה מחברי קיבוץ בארי עד שנפל על קידוש השם).

3.
המחלוקת של הציבור הדתי עם הציבור החרדי, היא לא רק בגלל סטטיסטיקה. יש פה תפיסה שמדובר במצווה – "ואתם תשבו פה?!"
אבל כאן הכאב הגדול אל מול האחים בציבור הדתי לאומי. איך בשם מחלוקת אידאולוגית, של בית מדרש, אתם מוכנים לכרות ברית עם אנשים שבזים לכל אלמנט של מצווה בשירות החשוב שלכם? אין שום קשר – שום קשר! – בין הרצון של ראש ישיבת הסדר לראות חרדים משתלבים בצבא, לבין הרצון של יאיר לפיד, בני גנץ או בן כספית.
נכון, כל מי שמוזכר במשפט הזה שמח לראות חרדי במדים. אבל גם כל מי שמוזכר במשפט הזה יאכל ארוחת ערב בליל שבת הקרובה. אצל יהודי שומר מצוות זאת סעודת שבת. אצל השאר, זאת ארוחת ערב.
איך? איך בחסות הכאב העצום על המחיר הנורא של המלחמה, אתם מוכנים לשתף פעולה עם אנשים שבזים למסירות שלכם? עם אנשים שמחר, שנייה אחרי שיגמרו עם החרדים, יגידו "שאיפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף"? (שר האוצר יאיר לפיד, סיוון תשע"ד).
למה לתת דוגמה מהעבר? בחודש האחרון עבר בכנסת חוק של חה"כ לימור סון הר-מלך המבקש לקבוע שתושבי קריית ארבע וחברון זכאים להטבות של תושבי הנגב. זה חוק צודק. בשבת הבאה נקרא על "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב – וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן". מבחינתנו, הפסוק הזה קובע גבולות הרבה יותר מהחלוקה המטומטמת של הקו הירוק. ראיתם איך לפיד דיבר על החוק ועל יושבי המקום במליאת הכנסת? חרדי נורמלי, כן, גם כזה שחולק עליכם בשאלת הגיוס, לעולם לא ידבר ככה.
ואם במלחמה עסקינן, בקריית ארבע יש נופלים פי כמה יותר מכל שכונת רמת אביב שבה מתגורר בוגר 'במחנה'.
זה לא 'חשבון דמים'. זאת המציאות.

4.
"לחשב מסלול מחדש" / "לכתוב חוזה חדש" ועוד כל מיני משפטים הנזרקים לחלל האוויר בימים אלו בנוגע לגיוס חרדים לצה"ל, הם לא הזדמנות לציונות הדתית. הם ההחמצה הגדולה ביותר שלה. אותה חבורה אידיאליסטית ומסורה הייתה יכולה לשנות את כל כללי המשחק במערכת היחסים עם הצבא מייד אחרי שמחת תורה. הרי ברור לכל שהמערך הלוחם עומד על הציונות הדתית. השבוע הקשה שחווינו נפתח ב-12 נופלים. כולם דיברו על כך. אף אחד לא אמר בקול ש-9(!) מתוכם הם בני הציונות הדתית (75 אחוז!).
שוב ושוב מוזכר היחס המפלה לתת-אלוף עופר וינטר, בוגר מכינת 'בני דוד' בעלי, כדוגמה לעוול כלפי המגזר הדתי בצה"ל. אבל וינטר זה טיפה בים. במונחים פוליטיים, הרמטכ"ל הרצי הלוי צריך להגיש לרבני המכינה בעלי דף לבן, לחתום את שמו בתחתית העמוד ולהגיד להם: "תמלאו, כל מה שתבקשו".
מצריך חוש דמיון, נכון? ובכן, השבוע התברר, שהמציאות מרה הרבה יותר. אהוד ברק, אהוד אולמרט ומירב מיכאלי מככבים ברשימת המרצים של המכללה לביטחון לאומי. אלו הדמויות שצפויות להרצות בפני דור הקצונה הבא של צה"ל.
אם את הקורא החרדי הסיפור הזה מזעזע, אז תחשבו על אמא דתית, שלא ישנה בלילה כי יש לה כמה בנים בשדה הקרב. מה עובר עליה כשהיא שומעת על טמטום כזה? נראה לי שזה קצת יותר מסעיר מפייק-סערה תקשורתית כדוגמת "בשיאה של מלחמה: חגיגות מאה שנה לייסוד העיר בני ברק". המקסימום הישג, היה למנוע הרצאה כזאת. ליתר דיוק: שר הביטחון גלנט נכנע וביטל את הרצאתו של אהוד ברק בלבד. שאר השמות, אסיר לשעבר ואשת שמאל קיצונית עם תפיסה פרוגרסיבית מוצהרת, ימשיכו לחנך במסגרת הצבא.
איך זה קרה? שואל את עצמו כל ר"מ בישיבת הסדר. כי עקיבא נוביק וחבריו מטפטפים למגזר הדתי ש'לחשב מסלול מחדש', זה מול השותפים החרדים. והשקר הזה מחלחל לתוך בתי המדרש.
אחיי בני הציונות הדתית, הסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת. נניח שהקמפין שמתנהל בציבור הדתי יצליח. נו, אם תשאירו את פרופסור אסא כשר וגרורותיו בצבא, ותביאו עוד 5,000 חרדים לקרב, אתם באמת חושבים שננצח?!
ובכלל, חלק בלתי נפרד מהתפיסה הדתית, הוא היכולת להכיל. "אינם קובלים על הרשעה" – זה משפט של רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שהפך למוטו. למה זה נאמר בחמלה רק כלפי חילוני שמחלל שבת וכותב עדכונים לשכניו הדתיים בבניין, ולא מוזכר ביחס לחרדי שומר תורה ומצוות, הטועה לשיטתכם?

5.
היום שאחרי: כן, גם ב'מלחמת מצווה', אי אפשר להתנתק מהשיקול הפוליטי. אחרת הקמפיין הזה לא היה מופנה כלפי פוליטיקאים. אחד המאפיינים הבולטים של הפוליטיקה, הוא הצורך לבחור נכון את סדר העדיפויות שלך. אם אתה הולך עם האמת שלך עד הסוף, בכל תחום, בכל הזדמנות, אתה יכול להיות אדם ראוי להערכה. פוליטיקאי אתה לא. 'משמעת קואליציונית' היא צמד מילים שלא כל אחד יכול לחיות איתו. חלק מכללי המשחק, שבסופו של דבר מקנים הישגים, זה הידע מתי נכון להניח אקדח מעשן על השולחן ומתי לא.
לכן גנץ ואייזנקוט הוזמנו אחר כבוד להיות חברים בקבינט המלחמה.
ביום שהכל ייגמר, החרדים יעשו שיקול פשוט ויבינו שהמקום היחיד שיכול לאפשר להם לשקם את מעמדם, תקציבם ופת לחמם, הוא קואליציה עם השמאל. והשמאל (אלו שיאכלו ארוחת ערב בליל שבת הקרובה), יגמד את הנושא בשנייה ויסביר שזה הכל 'תהליכים', וברור שצבא לא מתאים לכל אחד. יספרו לנו שאין הבדל בין השירות של בני משפחת קלמנזון לשירות אזרחי או כל חלטורה אחרת. הרי בשנייה אפשר להפוך את חה"כ גפני למקצוען לאומי שפותר כל דבר כיו"ר ועדת כספים מנוסה, ואפילו השר גולדקנופף ימותג כמי שיודע לטפל לא רק במגזר שלו.
על הצביעות של תקשורת השמאל אין בינינו מחלוקת. קצת אחרי הקמת ממשלת בנט-עבאס, שנדמה היה שממשלת נתניהו היא פרי ההיסטוריה, העיתונאית דנה וייס הגיבה באולפן ערוץ 12 לאיזשהו פרסום בעייתי על אשתו של בנט, במשפט: "יש כאן הזדמנות לבוא ולהגיד שב-2021, בואו נרד מהסיפור הזה של 'רעיית ראש ממשלה'" (…).
בנימה אישית, התרחיש של חיבור בין החרדים לשמאל, במושגים הפוליטיים, הוא אימת חיי. מדובר בנזק חינוכי לילדיי. גם לילדי הציונות הדתית. לבתי המדרש, וכמובן, גם לצבא ולמדינה כולו. התרחיש הזה לגמרי נמצא על השולחן. כשתצעקו שזאת לא ממשלת אחדות כי אין בה דתיים לאומיים, יפתחו את המהדורה בריאיון מלטף עם השר חילי טרופר, ויספרו שהוא נציג הציונות הדתית הקלאסית.
הרי החרדים יודעים לעשות את החלוקה בין כל אלה שכותשים אותם בימים אלו. הם מבינים טוב טוב מה ההבדל בין חובש כיפה שמתלהב מקריקטורה ארסית בעיתון 'מקור ראשון', לבין פוליטיקאי משמאל שמנסה לעשות סיבוב פוליטי על המצב הקשה. הדתי שכותב נגדם, עושה זאת משדה הקרב ומתוך געגועים לשולחן השבת עם משפחתו. יאיר לפיד ונפתלי בנט, כותבים ממרפסת ביתם ומתוך געגועים לשולחן הממשלה. ביום שאחרי, בכללי המשחק של הפוליטיקה יערכו חישוב פשוט עם מי מהשניים אפשר להסתדר בקלות יותר.
החיבור בין החרדים לצבא יישאר כמו שהיה, והחיבור של החרדים עם הציונות הדתית ייאלץ לעבור שיקום ארוך ומייגע.

צופה בתמונות מההפגנות השבוע.

 אותם אנשים על הבמה. אותם מגפונים. פעם צוללות, פעם רפורמה משפטית, ועכשיו במסווה של דאגה לחטופים. הכל כל כך מבלבל.
מה באמת הדין אם במקום לצעוק "את-כולם,
עכ-שיו", מישהו צועק בטעות "ד-מוק-רט-יה"?
צריך לחזור?

חכמת ההמונים: "לחברים התמימים מ'מקור ראשון' (ותומכיהם). התמונות על הגשרים בתל אביב מתכוונות גם אליכם. רק תסיימו לשמש 'אידיוטים שימושיים' ויחזרו אליכם". שלמה פילבר