אין אחריות, יש אשמה

כל עוד איש אינו מקבל אחריות אמיתית על אירועי מירון, אף אחד ממקבלי ההחלטות אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו

חודש חלף מאז האסון הנורא שאירע במירון, ועדיין לא ברור האם ומתי תקום ועדת חקירה. אף אחד מהגורמים שדאגו לקבל קרדיט על ניהול האירוע לפני האסון לא מבקש כעת לקבל אחריות, ונראה שישנם כאלו שטרם הפנימו ששיקולים פוליטיים – חשובים ככל שיהיו – אינם עילה מוצדקת לדחות טיפול בסוגיה ציבורית שנוגעת לחיי אדם.

לא מדרכנו לחפש אשמים, ואף אחד מאיתנו לא מעוניין לגרום לקטרוג חלילה בתקופה שכזו. רבים נרתעים מהעיסוק בעבר וטוענים שהם מעדיפים להתמקד בעתיד. ואכן, החיפוש אחר אשמים בעייתי לא רק בגלל יצר הנקמנות שעלול להיות מעורב בו, אלא בעיקר משום שהוא לעיתים קרובות מדי מעודד את האחראים האמיתיים למצוא שעיר לעזאזל ולחשוב שבכך תם הסיפור. אך כל עוד לא מביטים אחורה, אין שום אפשרות להתקדם לשום מקום. כל עוד לא הופקו הלקחים והתקבלה האחריות, אין שום אפשרות להמשיך את השגרה כאילו שום דבר לא קרה.

מטבע הדברים, אחריות היא מוצר שאנשים אוהבים להתהדר ולטעון שהוא נמצא ברשותם, אבל ברגע האמת הביקוש אליה יורד פלאים, והיא נשארת מונחת בקרן זווית. בהקשר הזה, ועדת חקירה היא אמנם צעד הכרחי, אך לגמרי לא בטוח שהיא תביא את המזור המיוחל. אפשר לראות מה נותר מהלקחים שהופקו לאחר אסון ורסאי; אף על פי שכולם דיברו בשבח ההמלצות, מעט מאוד נעשה. מי שיכול היה לגלגל את האחריות ממנו והלאה פשוט בעט אותה בכל הכוח, וכך התיקונים שנדרשו עדיין מחפשים את המשרד הממשלתי שיואיל בטובו לקחת אותם.

הטעות שעומדת מאחורי ההתנהלות הזו היא אולי המחשבה שהכלל: "חף מפשע עד שתוכל אשמתו", או: "המוציא מחברו עליו הראיה" חל גם על העוסקים בצורכי ציבור, וכל עוד הערפל מספיק סמיך הם יכולים להמשיך וליהנות מהספק.

אולי זה הזמן שאנו כציבור נבהיר להם שזה ממש לא המצב. האחריות הטבעית המונחת על כתפי מקבלי ההחלטות היא ברירת מחדל, וכל עוד לא הוכח מעל לכל ספק סביר שאותם גורמים פעלו בתום לב ועשו ככל שביכולתם למנוע את האסון, הרי שעננה של אשמה עדיין מרחפת מעליהם.

עצוב לשמוע את הטענה שבאה לתרץ את ההתנגדות להקמת ועדת חקירה בהיעדר אמון ביכולתו של שופט להבין את מורכבות האירוע, או ברצון שלא ליפול קרבן לתרגיל אופוזיציוני כזה או אחר. זו מחשבה שאין לה מקום אם אנחנו חפצים לנהל מדיניות ציבורית אחראית, וכאשר מדובר בחיי אדם היא לא פחות ממקוממת.

מגוחך לחשוב שוועדת חקירה תוכל פשוט להסתפק בהמלצה על סגירת האירוע. זהו טיעון ילדותי שמזלזל באינטליגנציה שלנו. אמנם, ייתכן בהחלט שוועדת חקירה חיצונית תמליץ המלצות שלא יהיו ערבות לאוזניהם של אנשים כאלו ואחרים; ייתכן שלא יהיה מנוס מהקביעה שיש לשנות במשהו את אופי האירוע; אך בסופו של דבר, ועדת חקירה אינה מוסכמת לקבוע אם ראוי שהאירוע יתקיים, אלא כיצד אפשר לקיים אותו בצורה אחראית ובטוחה.

אם החשש אכן יתממש, והמסקנות שיש להסיק מאסון מירון ייקברו רק בשביל לשמור על אינטרס של גורם זה או אחר, זה לא יהיה רק פשע ביחס לעשרות הנספים ולמשפחותיהם, לפצועים הרבים ולציבור כולו; זה עלול לערער על עצם הלגיטימיות של המערכות הפוליטיות שלנו כפי שהן נראות היום.

כתם האשמה תלוי ועומד על כל מי שסיפק בידו לעשות ואינו עושה. מי שמעוניין לרחוץ ולהינקות ממנו חייב קודם כל לקום ולקבל אחריות.