טורים רפאל וואהל י"ח שבט התשפ"ד

 

אני מאוד אוהב שמאלנים. הם תמיד כאלו הומאניים, רגישים, אוהבי אדם, משתדלים לראות רק את הטוב שיש בכל אחד. גם כשהם מציעים לשלוח אותך למחנות חינוך מחדש, כפי שהציע השבוע מזהה התהליכים הנאציים שכמעט ומונה לרמטכ"ל, זה נובע אצלם רק מתוך אהבת אדם אין סופית. הומאניים שכאלו.

אבל אם יש משהו שאני עוד יותר אוהב משמאלנים – זה להתווכח איתם. ולא, עדיין לא פיתחתי נטיות מזוכיסטיות, אבל אחרי שנים של חיים בתודעה שמקור החכמה נמצא בצד השמאלי, כיף לפגוש אנשים שמתיימרים להיות משכילים, אנשי העולם הגדול, לא בורים ופרימיטיביים כמונו, שמלהגים את עצמם שלא לדעת בלי שיש להם מושג קלוש על מה ובעיקר על מי הם מדברים. שבוע שעבר הייתה לי שיחה עם אחד כזה. יהודי שאינו שומר תורה ומצוות לעת עתה, שחי כבר שנים בארה"ב. הוא לא ראה מימיו חרדי או מתנחל בגודל טבעי. את כל ה'ידע' שלו עליהם הוא שואב מהתקשורת הישראלית, אך זה הספיק לו כדי לפתח שנאה תהומית לאנשים שחיים במרחק אלפי קילומטרים ממנו ומעולם לא עשו לו שום רע.

אבל אצל השמאל ההומאניות לפני הכל, לכן כשמאלני אמיתי הוא לא יגדף, הוא רק מרחם, מאוד מרחם, על הציבור החרדי שסובל מעוני מזעזע וחי על חשבון המדינה, כלשונו.

במצבים מעין אלו אסור אף פעם לענות תשובה ישירה, אלא יש לתקוף מכיוון שהבור אינו מוכן לו. אז שאלתי אותו שאלה פשוטה: "יצא לך פעם לשמוע או לראות הומלס חרדי?"

"לא", הוא הודה.

"איך אתה מסביר את זה שבמגזר העני ביותר, שאתה כל כך 'מרחם' עליו, אי אפשר למצוא אפילו הומלס אחד לרפואה?" הוא השתתק. שום דבר בעולמו, הצר כחרך הנשיפה של זמבורה, לא הכין אותו לשאלה המאוד פשוטה. זה היה הזמן להכות בברזל החם: "ומה תעשה כשתראה הומלס באלנבי?"

"שום דבר", ענה בכנות. "שילך לעבוד".

התאפקתי לא לענות לו: "לפחות תרחם עליו כמו שאתם מרחם על חרדים".

"ומה אתם עושים כשאתם פוגשים הומלס?" שאל אותי.

"גם אנחנו לא עושים כלום", עניתי. "כי אצלנו לעולם לא ייווצר מצב שאדם בסביבה שלנו, לא משנה מי הוא ומה הוא, יישאר ברחוב". סיפרתי לו על זיכרון הילדות שלי מהבית הקטן בבתי אונגרין. "חודשיים תמימים ישן איתי בחדר השכן שלנו המשפיע הברסלבי הגה"ח רבי שלוימה אהרן גוטליב זצ"ל, שביתו נשרף. לא היה בבית אפילו חדר מיוחד בעבורו, אך זה לא מנע מאבא להזמין אותו לביתנו עד שהדירה שלו תשופץ".

"מה? אבא שלך הכניס אדם זר לבית במשך חודשיים?" "כן", עניתי לו. "והוא ממש לא היחיד".

ואז הנחַתי עליו שאלה נוספת. "מה המקום החרדי הכי קיצוני שאתה מכיר?" "כמובן מאה שערים", ענה.

"אם אתה אמיץ, בוא נעשה ניסוי", אתגרתי אותו. "בפעם הבאה שאתה בארץ, גש לכל בית בשכונה הזאת באמצע הלילה, בדיוק כפי שאתה, בלי כיפה, ותגיד להם שאין לך איפה לישון. אין כמעט מי שלא יכניס אותך הביתה, וגם אלו שלא יעשו זאת כי גם ככה הילדים שלהם ישנים שניים במיטה, יפנו אותך לבית שיש בו מקום בעבורך".

"להכניס אדם זר הביתה? לא מכיר מישהו בסביבה שלי שהיה עושה דבר כזה", הודה ברגע של כנות.

ראיתי שהוא בהלם אז המשכתי: "ואם לא היית בבית, היית מסכים לתת את הדירה שלך למשפחה שאתה לא מכיר?"

"ודאי שלא", הזדעק. "זה הרבה יותר גרוע. לך תדע מה הם יעשו שם".

"חרדי ממוצע", סיפרתי לו, "יעשה את זה כמעט בכל שבת שהוא לא נמצא בבית, לעיתים הוא אפילו יפנה את הדירה במיוחד בשביל מישהו שצריך אותה".

המטרה שלי לא הייתה להוכיח לו שאנחנו ציבור נאצל, אלא להוכיח לו שאין לו שום מושג על הציבור שהוא מדבר עליו, אז שיעשה שיעורי בית לפני שהוא 'מרחם' עלינו.

אבל הוא לא הצליח להירגע. "אני בוש ונכלם", הודה. "בתקופת הקורונה, כשלא יכולתי להגיע לארץ, מי שסיפק לאמא שלי הכל אלו החרדים מיד שרה ועזר מציון. עכשיו, כשאני חושב על זה, אתם ציבור שכל מדינה הייתה מתברכת בו. אתם חוסכים למדינה מיליארדים בשנה, ערים שלמות עם אפס פשע, כמעט אפס אחוז בבתי כלא, עוד מיליארדים שאתם חוסכים עם כל ארגוני הסיוע האזרחיים והרפואיים שלכם. אתם באמת מגזר מדהים".

יצאתי מהשיחה הזאת נדהם. לא בגלל הקלות שבה הצלחתי להפוך את דעתו, אלא כי פתאום הבנתי עד כמה מעשי ההקרבה המדהימים הללו, שבעצם מתאימים לצדיקים מדורות קודמים עליהם אנחנו מספרים לילדים שלנו, הפכו לחלק מהדי-אן-איי שלנו עד שאנחנו כבר בכלל לא רואים בהם משהו יוצא דופן או ראוי להערצה. מה, לא כולם מתנהגים ככה?

ומדוע אני מספר זאת? בשבועיים האחרונים נחשפתי לשני סיפורים מדהימים על מידת הפרגון שמושרשת בדי-אן-איי של יהדות ארצות הברית. מאוד רציתי לשתף, אבל חששתי שיהיו מי שיראו בכך התנשאות על יושבי ארץ הקודש. בעבר כבר קיבלתי שאלות בסגנון: "האם אתה רוצה להגיד שיהדות ארצות הברית מורכבת ממלאכים מדורות קודמים?"

אחרי השיחה עם אותו יהודי מצאתי את הדרך להסביר את הפרדוקס. יהודי ארצות הברית הם יהודים טובים ונחמדים עם יצר הרע, בדיוק כמו אחיהם בכל מקום בעולם. אך כפי שבשביל חרדי ממוצע בארץ, להעניק או אפילו לעזוב את הדירה בשבת עבור אורחים זה דבר כמעט טבעי, כך זכו יהודי ארצות הברית אחרי שנות חינוך ויגיעה להפוך את מידת הפרגון לדבר כל כך טבעי, שאף אחד לא חושב שהיא בכלל נשגבת או ראויה להערכה.

לא מאמינים? תקראו את הסיפורים ותחליטו בעצמכם. לפני שבועיים הוזמנתי להרצות ביום גיבוש וההעשרה למאות מנהלי מוסדות וארגונים ומגייסי כספים שעורך ידידי ר' שמואל שטרן, הבעלים של משרד הפרסום 'קמפוס', במהלכו משתפים המנהלים את הקולגות בטיפים מקצועיים, ומקשיבים להרצאות ופאנלים בתחום של גיוס משאבים. בסיום השיחה שאל אותי ר' שמואל אם יש לי עוד רעיון מעניין לסמינר, שכבר מתקיים בפעם החמישית. העזתי והצעתי לו לערוך פאנל מיוחד בנושא הפרסום, שחיוני עבור מנהלי מוסדות ומגייסי כספים. "ומי יישב בפאנל?" שאל. "המתחרים שלך", עניתי, מתוך ידיעה שאם הוא אמריקאי אמיתי הוא יקבל את ההצעה.

והוא קיבל. בשיאו של היום עלו לאותה במה ארבעה מתחרים: המארח, ידידי ר' שמואל שטרן, ידידי ר' דוד קופמאן מדארט-מדיה, ידידי ר' שלמה שטיינמץ מפיווט-גרופ ועל ההנחיה עוד בעל משרד פרסום, ר' מנחם הופמאן. ועל זה נאמר: 'עם מתחרים כאלו, מי צריך חברים'.

הסיפור הנוסף התרחש השבוע. במשך שנים קיים בלייקווד גיליון פרסומות יומי וותיק בשם 'ויבשר'. בבורו-פארק קיים גיליון אחר בשם 'לוח הציבור'. החליטו בעלי 'לוח הציבור' להרחיב את הביזנס ומהשבוע החלו להוציא גיליון יומי גם בלייקווד. לכאורה סיבה מספקת לגיליון הוותיק לפנות לבית דין ולהוציא כתב מניעה על הסגת גבול. במקום זאת הוקדש החלק העליון ב'ויבשר' למודעה בזה הלשון: "ונתנו ידידים ברכות והודאות. ברכת העסק. הננו לברך בברכת ידידים את ידידינו היקרים" – ואז בענק – "בעלי העלון 'לוח הציבור'". וכדי שיהיה ברור לכולם במה הם מתעסקים, הם מוסיפים מתחת: "העוסקים בעסק הפרסום בערי ארה"ב". ואם זה לא מספיק הם גם ממשיכים ומספרים לכל הקוראים שלהם על מה הברכה הגדולה: "לרגל הרחבת העסק לעירנו. יהי רצון שתשרה הברכה במעשי ידיכם ותזכו לשפע רב מאוצרו הטוב. בברכת ידידות מערכת 'ויבשר'". אם תרצו, כאן טמון לדעתי הענייה סוד ההצלחה הכלכלית של יהדות ארצות הברית. תמיד אפשר לחקות אותם.