אי אמון

הטירוף חזר למסדרונות הכנסת, כשהשבוע הוטלה משמעת קואליציונית קשוחה רגע לפני הצבעות אי האמון המסורתיות של ימי שני, בניסיון לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה. להכיל את משבר חרם ההצבעות של החרדים מתוך הימנעות מהפסד לאופוזיציה בהצבעות אי האמון.

אלא שהצבעת אי האמון האמיתית לא נצפתה השבוע במליאת הכנסת, אלא בהיכלי הישיבות, בין הסדרים, בשיח שבין הבחורים בשעות הקטנות והערניות של הלילה.

״אזהרה חמורה״, נכתב בראש מודעה באותיות מודגשות, שנחתמה בשם ״הנהלת הישיבה״ ונתלתה בישיבת אור ישראל. ״בני הישיבה הקדושה מוזהרים בתוקף שלא יהינו לנהוג באלימות כל שהיא, נגד שוטרים/שוטרים צבאיים במידה וחלילה יבואו בתחומינו לבצע מעצר, הרבה דרכים למקום להושיענו מידם. הוראות פעולה נמסרו לאחראים״.

אם לפני שלוש שנים, רגע אחרי אופוריית הניצחון המוחלט של הימין, היו מספרים לנו שמודעה שכזאת תיתלה בהיכלי הישיבות, היינו מדפדפים בלוח השנה כדי לוודא שחג הפורים עומד בפתח, ולא שבועות.

שלוש שנים אחרי, וכמו מדינת ישראל בשאר החזיתות, גם אנחנו התפכחנו. המודעה כדוגמה מלמדת על רוח התקופה ומעידה על הלך הרוח של המוזהרים יותר מאשר המזהירים.

מי שמשוחח עם בחורי ישיבות, ליטאים כחסידים, אשכנזים כספרדים, מזהה הקצנה שנמהלת בהבעת אי אמון בהנהגה הפוליטית שהביאה אותנו עד הלום, רגע לפני שהשוטרים הצבאיים יהלמו על הדלתות. ״תחושה של אדי דלק באוויר״, כך הגדיר זאת בפניי אחד מראשי הישיבות שמעדיף שלא להביע את עמדתו על גבי לוחות המודעות. אחרי שורה של מחדלים, הנציגים שהפריחו הבטחות ללא כיסוי נדמים בעיני הצעירים כחבורת רונן בר.

״לא אנחה את הבחורים איך לנהוג במקרה של פשיטת משטרה צבאית בבית המדרש, כי במצב הזה נאמר, כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע״, הסביר לי אחד מראשי הישיבות. ״מרן הרב שך הורה לנו תמיד שלא לנהוג באלימות מכל סוג שהיא. ׳און אלימות׳ הוא זעק מתוך תפיסה שהאלימות משפיעה על הנפש לרעה, אבל לצערי הרב, אני חושש שכל האזהרות נופלות על אוזניים לא קשובות. הבחורים הצעירים שבעי הבטחות שמעמדם יוסדר ויוכלו לשבת ולהגות בתורה. בפועל, אחד אחרי השני, הם מקבלים צווי מעצר ולא לכולם יש רוח גבית איתנה מהבית. אחרי שכל הפוליטיקאים שלנו הבטיחו להם הרים וגבעות, הם כבר לא מאמינים לדיבורים של אף אחד. אני מתפלל שלא תצא תקלה ולא נגיע חלילה למצבי קיצון שיזיקו לעולם התורה״.

עד היכן מגיע אובדן האמון, העזתי לשאול ברמיזה, ונעניתי ברורות.

״כשבחור צעיר מרגיש שהוליכו אותו שולל, זהו מדרון חלקלק. הרי כולנו הורינו לבחורים לצאת לעבוד ביום הבחירות על סמך ההנחיה הנושנה של מרן החזון איש שסיוע לבחירות הוא בגדר ׳עת לעשות לה׳ הפרו תורתך׳. ובבחירות האחרונות הרי ברור שכולם הלכו להשפיע ולהצביע במטרה אחת, להסדיר את מעמד לומדי התורה. והרי גם אם אחרי המלחמה קשה יותר להעביר חוק, הרי ברור שלפני פרוץ המלחמה הייתה לנו יותר משנה להסדיר את העניין. ומה שכולנו קיבלנו מאז ועד היום אלה תירוצים שונים ומשונים על הנושא החשוב ביותר. ובסוף כל בחור מתמודד עם צו מעצר אישי שהוא מקבל. קשה להסביר עד כמה עמוקה תחושת אובדן האמון. וכי מה אשיב לבחורים כאשר גם אני כבר לא מאמין להבטחות הפוליטיקאים שחקיקה תעבור?״

אי אפשר להתעלם מהתחושות בהיכלי הישיבות, וגם לא מההשפעה שיש לסיטואציה על סדרי הלימוד ויישוב הדעת של מי שחשקה נפשו בתורה, שהם הבסיס לקיום ישיבה כחממה סגורה.

בחלק מהישיבות המשגיחים מוסרים ׳ועדים׳ בסתר שכוללים חיזוקים ברוח ימי המכבים, אך הנחיות ברורות מטעם ועד הישיבות או גורם מוסמך כלשהו לא נמסרות. כמו בכל התהליך עד כה, התגובות לצווים וגם ההסכמות להליכי החקיקה, ניתנות בדיעבד, ולא במחשבה תחילה. אחרי ולא לפני, שהסוסים – ואפילו החמורים – בורחים מהאורווה.

חגיגה משפחתית

מי שביטא נאמנה את הלך הרוח בעולם הישיבות כלפי הישגי הנציגים החרדים בממשלת הימין היה זה מרן הראשל״צ הגר״י יוסף, בשיעורו השבועי.

״מה זה?״ זעק כשתיאר את שליחת צווי המעצר לבחורי הישיבות. ״(לעצור) בן תורה? שבעים ושבע שנים שהמדינה קיימת וזה לא עלה על הדעת של אף אחד, אם היינו הולכים עם הצד השני – היה הרבה יותר טוב. לא ברור מה הם מוצאים בברית עם נתניהו.

"ימין, ימין, ימין, משוגעים. צריך להתפלל לקדוש ברוך הוא שיחזירו את כל עם ישראל בתשובה, שיניחו לנו, לתלמידי תורה, לתלמידי החכמים, שיניחו ללומדי התורה שיוכלו ללמוד בשקט ובבטחה״.

כשבוחנים את מאמץ הח״כים בדברים היקרים לליבם, אי אפשר שלא לגשת למבחן התוצאה. אם בנוגע למעמד בחורי הישיבות אפשר לומר שדחיינותו של ביבי הפכה – אולי בעל כורחם – לאומנותם של חברי הכנסת, הרי שבכל מה שקשור למינוי הדיינים, הללו נאחזו עוז ותעצומות וסירבו לדרישות הרב הראשי האשכנזי לדחות את הבחירות בכמה ימים. אם כבר להעביר סדרת מינויים תחת אש, עדיף שהדבר יקרה בימים של לחימה עצימה, בחסות התותחים הרועמים והכותרות הלוחמניות.

כל אחד מרשימת הממונים ראוי בפני עצמו, אך המצבור של קרובים בדרגה ראשונה הופך את הרשימה עצמה לסוג של בעיה. זו אינה חלוקה מפלגתית, אלא חגיגה משפחתית.

ואולי מה שמפריע לבחורים וגם להוריהם יותר מכל, זוהי רשימת ההצלחות של חברי הכנסת, כמו בסיפור על ההורה שזעם על בנו שהגיע הביתה עם ציון לשבח בזמרה, וציוני ׳נכשל׳ בשאר מקצועות התעודה.

ביותר מדי תחומים התקציבים זורמים בשפע, בשעה שמעיינות המעונות נסתמו. מחירי התח״צ נוסקים בערים חרדיות כביתר עילית, בשעה שהיח״ץ העצמי של חברי הכנסת כהרגלו.

איך ייתכן, שואל בן הישיבה, שאת מעמד הדיינים בניגוד למעמד בני הישיבות נציגינו הנאמנים בכנסת ובממשלה מתעקשים ומצליחים להסדיר במאמצים עילאיים, למרות גל המחאה הציבורי, ובכל הנוגע לתחום הזה הם אינם מסתפקים בהבטחות עתידניות ואינם מוכנים לשמוע אפילו רמיזה על דחייה? על כגון דא אפשר לומר, אין דין ויש דיין.

ההשוואה הרי מתבקשת מאליה. את אותם תירוצים שהביאו לדחיית העברת חוק הגיוס תכף אחרי הקמת הממשלה, ניתן היה ליישם גם ביתר התחומים הנוגעים למינויים ולהעברות תקציבים. אבל משום מה, דווקא בסוגיה הבוערת ביותר של הסדרת מעמד בני הישיבות ניתנה הסכמה לכל דחיינות אפשרית, עוד לפני המלחמה.

ב־2015, אחרי נפילת ממשלת האחים הראשונה שבה בנט ולפיד היו שותפים, דרשו החרדים להעביר את חוק הגיוס תכף עם הקמת הממשלה. ח״כ משה גפני הסביר לי אז – בצדקת דרך ארוכה שעדיין לא הגיעה לסופה – כי המועד היחיד שבו קואליציה יכולה להעביר חוק גיוס ולכפות הצבעה על כלל מרכיביה, הוא שנת הכהונה הראשונה, ועדיף במחצית השנה הראשונה.

עשור חלף, ובצל התובנה הזאת, השאלות רק הולכות ונערמות. מה נשתנה בקדנציה הזאת, ומדוע ניתנה הסכמת הדחייה, כמעט על בסיס אוטומט, במענה לכל גחמה והבטחה של שר המשפטים יריב לוין? אל תצפו לתשובות, כי הן תגענה עוד אחרי המענה שיינתן למחדלי המלחמה בוועדת החקירה.

בהמלצת צה״ל

סרטוני הראיונות העצמיים של נתניהו עם טופז לוק מעידים שביבי כבר החל את מערכת הבחירות הבאה, והמטרה שלפניו היא לצלוח את כנס הקיץ הקצר ולפרוץ לבחירות בחורף הקרוב, בהנחה שיהא זה בלתי אפשרי להעביר תקציב קיצוצים כואב בשנת הכהונה האחרונה.

בינתיים נתניהו מצליח במשימה לא רע. חברי הכנסת החרדים אומנם תוקעים את כל הליכי החקיקה, אך מבחינתו של נתניהו, הכנסת, ועל אחת כמה וכמה בשלהי הכהונה, היא בסך הכל פלטפורמה המאפשרת לו להאריך את כהונתו כראש ממשלה ולהוביל את המדינה לחוף סחוף רוחות וזרוע סלעים.

אפילו את מהמורת העברת הסיוע ההומניטרי חרף כל ההבטחות המוקדמות והמוגזמות צלח נתניהו בקלות יחסית. בן גביר השמיע מחאה אך נשאר בממשלה, בעוד סמוטריץ׳ התייצב לימין ראש הממשלה. בשבוע שעבר נכתב כאן כי במזרח התיכון אין מתנות חינם והצהרת נתניהו בנוגע לכך ששחרור עידן אלכסנדר נעשה ללא תמורה, רק מגבירה את הדאגה לנוכח המחיר ששולם. השבוע גילינו שהמחיר היה נקוב בהעברת סיוע הומניטרי לעזה.

התובנה הזאת יפה גם לממשלת ישראל. אין מתנות חינם ואת נימוקי התייצבותו של סמוטריץ׳ לצד נתניהו, כשהוא חוזר בו מאיומי סרק שהשמיע בעבר על כך שאף גרגר לא יועבר לעזה, אפשר למצוא בנפתולי התקציבים המובילים לאחוזים, שם כידוע לא נותרו אף שעל וגרגר שאינם מנוצלים.

מי שלא היה בסוד העניינים והקדים את סמוטריץ׳ מתוך מחשבה שבכוונתו לתקוף את הממשלה, היה סגן השר אורי מקלב מדגל התורה שנאם בטקס הענקת 'אות התקומה' מטעם הרשות לזכויות ניצולי השואה, והשמיע קול ברור בעד העברת סיוע הומניטרי לרצועה ונגד התגרות באומות. ביטוי טוב מזה לדילמת השמאל שהוא ימין שהשמיע הגר״י יוסף בשיעורו, לא יכולנו לקבל.

האם במצב שכזה לנתניהו יש אינטרס להעביר חוק גיוס שיהיה הרמה להנחתה לקמפיין של בנט ואיווט על הקול הימני? בליכוד יש מי שסבור שכדרכו במציאת אשמים, ״בהמלצת צה״ל״, כפי שביבי התבטא השבוע בנוגע לסיוע ההומניטרי – גם הפעם, זהו ביבי שאינו מעוניין בחקיקה ומסתתר מאחורי ״המלצת הרמטכ״ל, התעקשות יולי אדלשטיין, הנחיות היועמ״שית״, וכל תירוץ אפשרי שיסיט את האש ממנו והלאה אך יאפשר לתקוע את החקיקה ולמשוך את החרדים והקדנציה, בהתאמה, ככל האפשר. את ההבטחות לחרדים, בניגוד לאלה שניתנות לאמריקאים, אין צורך לממש בהעמסת משאיות סיוע.

בסקרי העומק של נתניהו הבייס של איווט ליברמן מתוך מצביעי הימין, מדאיג יותר מהקולות הנודדים שבנט מקבל, בעיקר מהשמאל. נתניהו מזהה התחזקות של ליברמן ושאיבת קולות מהגרעין הקשה של מצביעי הליכוד, והוא מודע לכך שהליכה לקראת החרדים וקידום חקיקת גיוס, תעלה לו בנדידת קולות נוספת.

ליברמן עצמו, במענה לפנייה שנעשתה אליו מאישיות רבנית חרדית השומרת איתו על קשרים, וכאלה לא חסרים, העביר מסר ברור כי אין על מה לדבר, לא לפני הבחירות וגם לא לאחריהן.

הכרזתו של איווט השבוע על גיבוש הצעת חוק מטעם האופוזיציה בנושא הגיוס, נועדה לסנדל אפילו את בנט ולפיד. ח״כ ולדימיר בליאק מ׳יש עתיד׳ אמר לי השבוע כי מפלגתו תימנע מתמיכה בחקיקה שתשלול את זכות ההצבעה מבחורי הישיבות שאינם מתגייסים. במאבק על הבוחר הישראלי, בנט, איווט ולפיד מתחרים מי יקצין עמדות ביחס לחרדים.

ככל שזה תלוי באיווט, אין שום טעם בשליחת שוטרים צבאיים לישיבות, ואת המאבק יש למקד בשלילת זכויות. ועכשיו תארו לעצמכם לאיזו סיטואציה ניקלע במערכת בחירות נטולת הסדרה, שבמהלכה אפילו הקשר הרופף שבין שר הביטחון המכהן לרמטכ״ל, ייפרם וייקרע.

איפכא מסתברא

האם אפשר להאמין לנתניהו שבכוונתו להעביר חקיקה בשנת בחירות? גם כאן יש בקואליציה מי שמשמיע תאוריה הפוכה שנשענת על כך שביבי מכיר במציאות, גם כשהיא אינה מאירה לו פנים.

תיאוריית הנגד גורסת שביבי קורא סקרים ומבין שאין לו סיכוי לנצח במערכת הבחירות הבאה, ולכן בניגוד לכל הפרשנויות זהו אינטרס שלו לקדם כל חקיקה שתאפשר להאריך את חיי הממשלה, קרוב ככל האפשר למועד הקבוע בחוק. עד אז ירחם המרחם, ואם לא ירחם וביבי לא ייבחר, לפחות לא ילך הביתה מהר.

למרות הכאוס המדיני, נתניהו קיבל בימים האחרונים שתי מתנות משני צידי הגבול. בצד העזתי חיסול מוחמד סנוואר ועשרת עוזריו ופתיחת שערי גיהינום של מעלה סיפקו לביבי סוג של תמונת ניצחון ברגע הנכון. בצד הישראלי, להבדיל, הייתה זו ההתבטאות האומללה של יאיר גולן שלפיה ״מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב״, שהציגה את נתניהו בעיני הישראלי השפוי כאלטרנטיבה של הרע במיעוטו, מול אופוזיציה שאיבדה את זהותה, ואינה מזהה את התהליך.

צוות האיפכא מסתברא שעדיין לא איבד תקווה מהצד החרדי, מניח שפניו של נתניהו אינן לבחירות בשלב זה, ותולה בכך גם את הסיבה להימנעותו של ביבי מלהכריז על סיום הלחימה למרות הלחץ האמריקאי הכבד, ועל אף שהגברת הלחימה בעזה הופכת את יחסי נתניהו וטראמפ מנכס לנטל עבור שני האישים. רק שלטראמפ, כמובן, אכפת פחות.

בצל הפעולה נטולת השיקולים הזרים, והעשייה לטובת המדינה, והרי אין להטיל בכך ספק חלילה כשמדובר בראש ממשלה פטריוט כנתניהו, מסתתר לו תמיד גם השיקול הפוליטי. אם אכן פניו אינן לבחירות בקרוב, לנתניהו אין שום אינטרס להכריז כעת על סיום הלחימה, מהלך שיכריח אותו להקים ועדת חקירה, שתשדר את דיוניה בעיצומה של מערכת הבחירות הבאה.

בניגוד לפרסומים על פיצוץ השיחות בצוות שבו השתתפו השר לשעבר אריאל אטיאס ויו״ר ועדת חוץ וביטחון יולי אדלשטיין, שמעתי השבוע מהצד החרדי שממשיך לקדם את הליכי החקיקה אופטימיות זהירה ודיבורים על התקדמות מסוימת וצמצום הפערים.

בשלב זה אפשר לומר שברמת המספרים שני הצדדים כמעט מיושרים: 4,800 מתגייסים חרדים בשנה הראשונה ועוד 5,600 בשנה שלאחריה.

גם בנוגע לסנקציות המוסדיות והפרטיות מסתמנת הסכמה מסוימת והשאלה שנותרה היא מועד התחולה, האם מיידית או בחלוף שנתיים ויותר, לאחר שתינתן אופציית ההתארגנות לעמידה ביעדים?

אדלשטיין, נכון לעכשיו, מתעקש שהיעדים יכללו לוחמים ותומכי לחימה בלבד. לא רק התנדבות בזק״א ובמד״א, אלא אפילו שירות אזרחי ביטחוני או שלב ב׳ שיימשך כשנה ומחצה לא ייספר לצורך עמידה ביעדים. כאן כבר מדובר במוקש שאם לא ינוטרל, יפוצץ את החקיקה כולה, ואיתה את הממשלה.

האם אכן אבדה התקווה? פגשתי השבוע את סגן השר אורי מקלב במסדרונות הכנסת ותיארתי לו את מה ששמעתי השבוע מפיהם של ראשי ובחורי ישיבות. ״אני מודע לשבר הגדול וגם לתוכנית הייבוש של איווט, שמתכוון בצעד מתוחכם ומסוכן להימנע מעימות חזיתי, אך לנקוט שורה של צעדים שיהפכו את בני הישיבות לבלתי ליגליים״, אמר ויסף.

״דווקא בגלל המודעות למה שעלול לקרות אנחנו לא מתייאשים ועושים כל מה שאפשר כדי להעביר חקיקה שתסדיר את מעמד לומדי התורה, גם בשעה שכולם מסביב מאבדים אמון. הכי קל להרים ידיים אבל ככל שזה תלוי בנו נעשה הכל כדי שלא להגיע למקום שבו שונאי החרדים, שלומדי התורה לצנינים בעיניהם, רוצים שנהיה״.

בניגוד להנהגה הציונית-דתית ערב ההתנתקות, מקלב נמנע מלהכריז ׳היו לא תהיה׳. לראשונה מאז קום המדינה נכנס עולם הישיבות לחג השבועות, במצב שבו נעשה ניסיון לכפות על לומדי התורה לנטוש את היכלי הישיבות. מי האמין שהמונח ״הר כגיגית״ יקבל בערב מתן תורה משמעות כה שלילית.