אמא, תודה

…
טלפון מאמריקה הדרומית
זו הייתה שעת צהריים חמה במיוחד, מהסוג שממחיש את כל התחזיות האפוקליפטיות על התחממות גלובלית בלתי נשלטת.
הרחוב להט, ואגלי הזיעה טפטפו לאט וביציבות במורד הגב. זה היה מסוג הימים שהעצבים הולכים ומצטברים, ואתה רק מחכה להזדמנות טובה לפרוק אותם על מישהו.
ובדיוק אז, צלצל הטלפון.
שיחה ממספר לא מזוהה. מהצד השני של האפרכסת נשמע קול של אישה לא מוכרת עם מבטא דרום אמריקאי כבד.
"תשמע", היא אמרה לי, "שמעתי שאתה קצת קשור לכל מיני מוסדות. לא מקבלים את הנכד שלי ל'חדר' וזה ממש חשוב לי. אולי אתה יכול לעזור?"
"תשמעי גברת", גייסתי את שרידי הסבלנות שנותרו מהחום המצמית, "אני לא רשם ולא שבץ, אין לי מוסדות – ואני לא מבין מה את רוצה מחיי".
שמעתי אנחה גדולה בקול שלה וניסיתי קצת לתקן. "תשלחי את הפרטים ואראה מה אפשר לעשות", אמרתי לה.
מסתבר שכשחם ממש, אסור לענות לטלפונים. היצר הרע עובד שעות נוספות, ולא רק שלא תכננתי לעזור, אלא ממש זעמתי על העזות. מה היא רוצה ממני למען השם ועוד בכזה יום חם? אני לא מכיר אותה, בטח לא את הבן שלה או הנכד שלה, מה אני מחותן פה? ובכלל, למה עולים חדשים צריכים את החדר הכי טוב בירושלים? שילכו ל'חדר' אחר, יותר קטן, שיתאים להם.
בעודי מסדר לעצמי את כל הטיעונים בראש, הגעתי למסקנה שלא רק שאני לא מתכונן לעזור להם, אלא זה ממש איסור.
ניגבתי שוב את המצח והמשכתי בשגרת היום המהביל.

…
יש לי סיפור בשבילך
שבועיים חלפו. על הקו: חבר מהעבודה.
"תשמע", הוא אומר, "הגיעה פה למשרד אישה לפגוש אותך".
"אותי? אני לא באזור בכלל".
מלמולים נשמעו מעבר לקו. היא אומרת שהיא תחכה לך עד שתגיע. גם אם יעברו יומיים.
מסיבה שאני לא יכול להסביר לעצמי, שיניתי תוכניות והגעתי.
בכניסה – אישה שאני לא מכיר ולא ראיתי מחיי, אבל ברגע שהיא התחילה לדבר, הקול היה נשמע לי מוכר. נזכרתי.
אי אפשר היה לברוח מהמבטא הדרום האמריקאי הכבד.
"גברת", אמרתי לה, "באמת כואב לי הלב, אבל אני לא חושב שאני יכול לעזור לך".
"באתי לספר לך סיפור. אפשר?"
סיפורים אני אוהב. התיישבנו, וזה מה שהיא סיפרה.

…
בַאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ
"נולדתי בארגנטינה למשפחה אמידה. הייתה לי ילדות מאושרת, וברוך השם התחתנתי עם בחור נפלא, שגם הצליח מאוד בעסקים. היו לי חיים מאושרים. בית גדול, משרתות, ילדים טובים, אבל בור אחד שלא התמלא.
כמיהה לעלות לארץ ישראל.
"מגיל קטן היה לי חלום שיהיו לי ילדים תלמידי חכמים, ואף על פי שיש מוסדות מצוינים בארגנטינה, ידעתי שילדים תלמידי חכמים צריכים לגדול בארץ ישראל.
"מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.
"לא היה יום שלא דיברתי על זה עם בעלי, אבל מבחינתו לא היה על מה לדבר. הוא לא דובר עברית, הוא מצליח מאוד בארגנטינה, יש לו את הרב שלו והקהילה שלו, ולעזוב את הכל בגלל חלום של אשתו לא היה נשמע לו כמו תוכנית מוצלחת במיוחד.
"אבל אני הייתי אובססיבית. יום אחרי יום, עד שניצחתי.
הוא נכנע.
"מכר את העסק שלו, מכרנו את הבית והמכוניות, נפרדנו מהמשרתות, ועלינו לארץ ישראל. לשכונת הר נוף שבירושלים.
"אני לא יכולה לתאר לך את האושר האדיר שהיה לי. הרגשתי בתוך חלום שמתגשם. שמחה שאין לה גבול.
"מייד אחרי שהתמקמנו בדירה, הדבר הראשון שעשיתי זה ללכת לרשום את הילד ל'חדר'.
"בקושי ידעתי עברית, אבל הצלחתי לברר מה ה'חדר' הכי טוב באזור, המקום שממנו יש סיכוי הכי טוב שהילד שלי יצא תלמיד חכם, והלכתי לרשום אותו.
"נכנסתי למשרדים של ה'חדר' עם העברית הצולעת שלי והמבטא של העולה חדשה, בקושי הבנתי מה אמרו לי, אבל המבטים שהם החליפו ביניהם הסבירו לי הכל.
"מהר מאוד הבנתי שאין סיכוי שהם יקבלו את הילד שלי ל'חדר'. הם לא היו רעים, אבל היו משוכנעים שזה פשוט לא מתאים.
עולמי חרב עלי.
"הרגשתי שהכל מתמוטט. כל החלומות והמאוויים שלי קרסו לנגד עיניי. נאיבית שכמוני. עזבתי את ארץ הולדתי, עקרתי את בעלי מהקרקע שבה צמח, טלטלתי משפחה מקצה העולם לקצה השני, והכל עבור חלומות פורחים באוויר.
"יצאתי החוצה לרחוב, והתפרקתי. בכיתי כמו שלא בכיתי מחיי. לא היה אכפת לי שאנשים יראו. זה היה חזק ממני. לראשונה בחיי הרגשתי מה חש אדם שחייו מתמוטטים לנגד עיניו. לא ידעתי איך אצליח לחזור הביתה.
רגע לפני שהתעלפתי עצרה לידי מכונית.
מהמכונית יצאה אישה בפנים מודאגות.
"היה בינינו פער אדיר בשפה, אבל הלב הבין יותר מהכל. בשברי ספרדית-אנגלית-עברית היא ביקשה ממני להיכנס למכונית.
היא נתנה לי בקבוק מים וחבילת טישו, שטפה לי את הפנים.
"נדרשו לי דקות ארוכות להירגע, אבל אחרי כמה דקות סיפרתי בקול מגומגם למלאכית הזאת את מה שאני מספרת לך עכשיו.
היא בכתה יחד איתי. ממש זלגו לה דמעות.
"'תשמעי', היא אמרה לי בסוף השיחה, 'הילדים שלך מעכשיו הם כמו הילדים שלי. איפה שהם לומדים – הילדים שלך ילמדו. לא יהיה מוסד שיגיד לך תשובה שלילית. תהיי רגועה'.
"הרגשתי לרגע כמו נעמי ממגילת רות ששומעת את המשפט המופלא הבא: אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקַיִךְ אֱלֹקַי.
וזה היה אמיתי. מכל הלב.
"לא יודעת מה היא עשתה, למחרת קראו לנו לריאיון ב'חדר', הילד נכנס לכיתה וברוך השם החלומות שלי התגשמו. צמח לי תלמיד חכם בבית. הוא הלך לישיבה קטנה ואחר כך לפוניבז', והיום הוא אברך משי שמאיר את העולם בתורתו.
"האישה הזאת", היא סיימה בדרמטיות, "הייתה אמא שלך ע"ה, והילד שאני מבקשת בשבילו הוא הבן של הבן שאמא שלך הכניסה ל'חדר'.
"אני מצטערת על הזמן שגזלתי לך, אבל שמעתי שאתה אוהב סיפורים, ורציתי לספר לך את זה באופן אישי".

…
צוואה מאמא
היו לי לא מעט תובנות מהסיפור הזה, אבל ההארה הראשונה שקפצה לי מייד לראש זו העובדה שפתאום ראיתי את האישה שיושבת מולי באור אחר לגמרי.
מאישה טרדנית, עולה חדשה, שמכעיסה אותי בעצם העובדה שהיא פונה אלי, היא הפכה לדרישת שלום מחממת לב מעולם האמת. פתאום ראיתי את אמא ע"ה קמה וגם ניצבת מול העיניים. לא היה משהו שרציתי, יותר מלעזור לאישה הזאת באותו רגע.
ואז זה הכה בי. מה השתנה? שום דבר אמיתי. הרי היא עדיין עולה חדשה, והיא עדיין יכולה ללכת ל'חדר' אחר, ועדיין היא לא מכירה אותי ולא דיברה איתי מעולם, אבל משהו אצלי בראש התהפך מהקצה לקצה.
חוץ מדרישת השלום מאמא ע"ה, שקמה וניצבה בדמותה של אישה זרה, התעורר כאן גם מסר אחר לגמרי. עמוק יותר, מחייב יותר.
מן הסתם אתם מכירים את זה שאתם עומדים באיזה תור כלשהו במקום ציבורי, מסביב מהומה, ילדים, הורים, אני הייתי קודם, שמרתי מקום לאחי וכו' – ופתאום אתם שומעים בכי. אתם אדישים. מה זה קשור אלי? שההורים שלו יטפלו בו, שהיקום יטפל בו, ש'האחראי' יטפל בזה.
אבל אז אתם רואים שמדובר בילדה מוכרת.
רגע, זו אחיינית שלי. ואתם מזנקים בבת אחת לחזית האירוע ומקבלים אחריות. בודקים איך אפשר לעזור. מקשיבים, ואולי יותר מכל, אתם לראשונה רואים את הזולת. הילד הזה הופך מפלקט אטום, למישהו שנכנס לכם ללב. שאתם מכניסים אותו ללב.
בבת אחת אתם עוברים מאפס למאה. מאפס מעורבות, לחיבור של מאה אחוז. מרימים טלפון למי שצריך, מחפשים ממתק בכיסים, מחבקים, ונמצאים שם בשבילה עד שהעניינים יסתדרו.
ומה קורה כאן בעצם? הכאב נשאר אותו כאב.
השינוי התחולל בתוככם. אתם החלטתם לפתוח דלת לכאב הזה.
וזה אולי המסר הכי נוקב כאן.
לראות בכל מצוקה, מצוקה שלנו.
לצאת ממעטפת הניכור ש'מגינה' עלינו ממעורבות ועזרה לאדם אחר.
בלא מעט ניסויים מצולמים שנערכו בבירות חשובות בעולם, תועדו עוברים ושבים כשהם לא מפנים מבט לאדם ששרוע על המדרכה ומתחנן עזרה. רובם המוחלט דילגו עליו באטימות, וסירבו לתרום לו מבט אחד של חמלה או תשומת לב. מעטים מאוד פרצו את המעטפת שלהם ופנו להקשיב למצוקה של אדם אחר.
וזו אולי העבודה הקשה ביותר שלנו.
לדעת שמאחורי כל שיחת טלפון יכולה לעמוד אישה שעזבה את כל מה שיש לה בארגנטינה בשביל חינוך הילדים. ולא, לא צריך שהיא תכיר את אמא שלכם בשביל זה. מספיק שהיא בתו האהובה של הקב"ה כדי שתתרמו לה מעט חמלה אמיתית.
כתוב בספרים הקדושים שאם אדם פועל פעולה בעולם, בעולם האמת הוא ממשיך באותו מידה. "איפה שהבנים שלי יהיו, יהיו הבנים שלך", אמרה לה אמא לפני 25 שנה – והצליחה להעביר את המסר מעולם האמת.
ערב חג מתן תורה, כל יהודי מחפש קשר לתורה. מחפש למלא את השליחות והייעוד שלו בעולם. אלא שהתורה היא רחבה מני ים ושנות חיינו לא יספיקו להשיג באמת אפילו מעט ממכמניה.
אבל חכמים נתנו לנו עצה מופלאה.
ידוע הסיפור על הגוי שהגיע להלל הזקן וביקש ממנו ללמוד את כל התורה על רגל אחת. השיב לו הלל "דעלך סני – לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור".
כלומר: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה על רגל אחת, והשאר פירוש הוא, לך ללומדו.
ואם כל התורה היא רק פירוש ל"ואהבת לרעך כמוך", אולי כדאי שלא נשכח את העיקר.
זו יכולה להיות התחלה טובה. לראות בכל יהודי – בן משפחה. לא לתרץ תירוצים ולא לחפש כיסאות מפלט. אם פתחתם את הלב לאישה שהכירה את אמא, לאחיין האבוד בפארק, תפתחו את הלב גם לאישה הזרה ולילד האלמוני שחשים כעת הכי אבודים בעולם.
שנזכה לפתוח את הלב ולקבל את התורה באהבה.