בעוד ממשלת ישראל נמצאת במרוץ אחר חיסונים ותרופות להתמודדות עם המשבר הבריאותי שפקד את המדינה עקב מגפת הקורונה, ההתמודדות עם המשבר הכלכלי החמור שבא עימה נדחקה הצידה. השנים האחרונות התאפיינו בחוסר יציבות פוליטית, מערכות בחירות תכופות, סמוכות וסוערות שהתמקדו בעיקר בגושים פוליטיים וספינים תקשורתיים עם התייחסות שולית לבעיות התהומיות המאפיינות את החברה הישראלית, כגון צמצום העוני והפערים החברתיים.
נראה כי גם מערכת הבחירות הנוכחית, המתקיימת בעיצומו של משבר כלכלי מהחמורים בהיסטוריה של מדינת ישראל, דוחקת לשוליים את בעיית העוני ואי הביטחון התזונתי אשר יורד מסדר היום הציבורי ואת מקומו תופס שיח על נושאים פוליטיים, אישיים, תקשורתיים וביטחוניים.
ארגון לתת, ביחד עם מכון ERI ערכו מחקר מקיף ועדכני ל-2020 אשר מצא שמספר משקי הבית במצוקה כלכלית זינק ועמד בזמן המשבר על כ-1.1 מיליון משפחות (38.6%), כלומר התווספות של 422,000 משפחות. שיעור העוני עלה בעקבות המשבר עד להיקף חסר תקדים של 29.3% (850,000 משקי בית), התווספות של 268,000 משפחות. ניכר שהטיפול הממשלתי הלקוי לא הצליח לבלום את ההתדרדרות המהירה והאכזרית של עשרות אלפי משפחות מהמעמד הבינוני אל התואר המפוקפק: העניים החדשים.
אנשים החיים בעוני חווים מעגליות של ייאוש תוך דחיקתם לשוליים, נוכח ההדרה מהזכות לקחת חלק פעיל בחברה. כתוצאה ממציאות חייהם, משפחות רבות החיות בעוני אינן מצליחות לרכוש את כל השירותים והמוצרים הבסיסיים הדרושים לקיום בכבוד, לרבות כמות ואיכות המזון הנדרשת למשפחה: הם נוטלים הלוואות, שוקעים בחובות ונאלצים לוותר על תרופות וטיפולים רפואיים, או על תיקון ליקויים חמורים בביתם. בנוסף, הם חווים ניתוקים משירותים חיוניים כמו חשמל ומים, אינם מסוגלים להרשות לעצמם להפעיל אמצעי חימום ורמת החיים שלהם בלתי נסבלת.
עוני הוא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית. על פי המוסד לביטוח לאומי, גם לאחר חלוקת כספי ההעברה וקצבאות, ישראל ממשיכה להיות בין המדינות עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר מבין מדינות המערב, במיוחד בקרב ילדים. במובנים רבים, מצב זה נובע מכך שההוצאה הלאומית על רווחה, שעומדת בישראל על 16% היא נמוכה משמעותית ביחס לממוצע ב-OECD שהוא 20.1%.
יתרה מכך, גובה הקצבאות בישראל, על אף שהוא זוכה לעיתים לשיח קונטרוברסלי, הינו הנמוך ביותר בקרב המדינות במערב, ולכן, חלוקת קצבאות שהיא כלי חשוב בחילוץ משפחות מעוני והבטחת מחיה בכבוד, לא ממלאת את תפקידה. הדוגמה המובהקת ביותר לכך, היא העובדה שקצבת הזקנה והשלמת ההכנסה לזוג קשישים שאין להם פנסיה ונסמכים על תמיכת המדינה, נמוכות מקו העוני הרשמי של המוסד לביטוח לאומי. במילים אחרות, המדיניות של המדינה היא לגזור חיים בעוני לקשישים ללא פנסיה.
בידי הממשלה כלים רבים נוספים שהיא יכולה להשתמש בהם על מנת להבטיח את מילוי הצרכים הבסיסיים של האוכלוסיות המוחלשות ביותר. אחד מהכלים המשמעותיים ביותר הינו גיבוש תוכנית ממשלתית רב שנתית לצמצום העוני, חוצה משרדי ממשלה ובעלת יעדים מדידים על מנת להגיע לשיעורי העוני הממוצעים ב-OECD תוך עשור.
הוועדה למלחמה בעוני הגישה את המלצותיה כבר ב-2014 והמלצותיה יושמו באופן חלקי בלבד. בין היתר לא יושמה ההמלצה לרכז את התכלול של הפעולות הממשלתיות והחוץ ממשלתיות לטיפול בעוני בידי גורם אחד, כגון הקמת רשות לאומית למלחמה בעוני או מינוי משרד ממשלתי אשר יתכלל את הטיפול בנושא.
על מנת לטפל באופן אפקטיבי בתופעה, על ממשלת ישראל להקצות 1.5% לפחות מתקציב המדינה, בבסיס התקציב, לטיפול בבעיית העוני אשר מכרסמת בכל האוכלוסיות והמגזרים, ושסובלים ממנה מעל רבע מהמשפחות בישראל.
המשבר הנוכחי יכול להוות גם הזדמנות עבור הממשלה להתוות רשת ביטחון יציבה עבור אזרחיה המוחלשים, שכן המדינה תידרש להתמודד לאורך תקופה ממושכת עם מיתון עמוק וקיצוצי תקציב, שעלולים להביא להעמקת אי השוויון, החמרת המצוקה וצמיחת דורות חדשים של עניים.
צעדי מדיניות מאקרו-חברתיים המותאמים לצורכי האזרחים, יוכלו לבלום את הקיטוב ואת הפערים הגדלים בחברה הישראלית, והם תנאים הכרחיים ליציאה מהמשבר וליצירת חברה צודקת ושוויונית יותר ביום שאחרי המגפה.
עוני אינו גזירת גורל שיש להשלים עימה. לא עבור אלו החיים בצילו במשך שנים רבות, ולא בקרב אלו אשר הידרדרו למצוקה כלכלית בעקבות המשבר הנוכחי. על מנת להתמודד עם האתגר הכלכלי-חברתי הגדול בתולדות המדינה, נצטרך ממשלה מתפקדת שמציבה סדרי עדיפויות מתאימים – ולצד מרוץ הפיתוח וההצטיידות בחיסון לקורונה, עושה את הדרוש על מנת לנצח גם את העוני ולהבטיח את החוסן של החברה הישראלית.
הכותבת היא מנהלת המחקר וקשרי הממשלה בארגון 'לתת'
עוני הוא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית. ישראל ממשיכה להיות בין המדינות עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר מבין מדינות המערב, במיוחד בקרב ילדים