ישראל יוסקוביץ
ח' ניסן התשפ"א
1.
הפעם תורנו
עשרה קבין של צדקנות, צביעות וטהרנות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל השמאל הישראלי ואחד כל העולם כולו. עשרה קבין של טריקים, שטיקים ופייק ניוז ירדו לעולם, תשעה נטל ראש ממשלתנו הנערץ והאחד שנותר נשמר כרזרבה עבורו, לכל צרה שלא תבוא.
שמונה עשר קבין של צדקנות, צביעות, טהרנות, טריקים, שטיקים ופייק ניוז ירדו לעולם, וזה שנתיים אינם נותנים לנו לחיות במנוחה. אלו רוצים רק מזה, ואלו מתעקשים רק על זה; אלו יגידו רק לא, ובני פלוגתם יזעקו לעומתם רק כן.
ואנחנו? אנחנו סטטיסטים במשחק שלא מסתיים: בשלישי הקרוב שוב נלך לבית הספר השכונתי, ושוב נשלשל את פתק ההצבעה, כדי שבערב שוב נמתין לתוצאות המדגמים, ששוב יראו שמה שהיה הוא שיהיה: תיקו סטטיסטי. סטגנציה מוחלטת. דד-לוק משתק.
או שלא. או שהפעם נישיר אליהם מבט ונדרוש מהם הכרעה. תהיה התוצאה אשר תהיה, יבטיחו שני הצדדים להימנע בכל מחיר מבחירות: יקבל מר נתניהו שישים ואחד מנדטים, יצטרפו אליו מתנגדיו, או לחלופין יאפסנו את המגאפונים בבוידעם וישלימו עם תבוסתם.
יקבלו הם את השישים ואחד, אולם יתקשו גם הפעם להתכנס יחדיו לכדי ממשלה, יבטיח מר נתניהו שלא לנצל זאת באופן ציני להיאחזות בקרנות ממשלת המעבר; יאמר יפה שלום ויפנה את הדרך לחבריו בליכוד, כדי שיקימו ממשלה לאומית רחבה.
ושלא תהיה לכם טעות: צודקים לחלוטין אלו הטוענים שהגיע זמנו ללכת. ולו רק מהסיבה ששלוש פעמים לא קמה ממשלה בישראל אך ורק בגללו. גם הוא יודע שאילו היה מוותר, חבריו למפלגה כבר מזמן היו נוטלים את המספרים ומקימים איתם ממשלת ימין, "על מלא" – כפי שהוא מבטיח ומתקשה לקיים, למרות הרוב הימני בעם.
מנגד, היגיון רב יש בדברי הטוענים שדווקא בגלל הפסילה הפרסונלית, הבלתי דמוקרטית בעליל, יש להתעקש ולדבוק בתמיכה בו. שהרי מיהם אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ניצן הורביץ, או מירב מיכאלי, שיחליטו עבור מחצית מהעם במי לבחור כמועמדם להנהיג את המדינה שבה הם חיים?
מצד שלישי, אמת דוברים שוחרי הטוב, היושר, ההגינות והאחדות, כשהם מצביעים על האיש ומאשימים אותו – במזיד או שוגג – בפילוג העם ובקיטובו, לצד עוד כהנה וכהנה מעשים טובים כמו חוסר הגינות כלפי שותפיו הפוליטיים, וכמי שטובתו האישית קודמת לאינטרס הציבורי – ע"ע אי העברת תקציב המדינה, והליכה רפטטיבית לבחירות, לצורך השגת רוב לחסינות מפני העמדה למשפט.
מצד רביעי, מנומקים הם הסבורים שבהגשת כתבי האישום נגדו – לפחות בנוגע לתיק 'מעבר לאופק' הלא הוא תיק 4000 – נעשה לו עוול, שכן רבים מראשי הממשלה והפוליטיקאים נהגו ונוהגים בדרך דומה ומעולם לא נחשדו, נחקרו ונאשמו בגין יחסיהם הקרובים עם מו"לים ועיתונאים. דברי טעם הם משמיעים ביחס לחקירה הקלוקלת, לאופן ניסוח כתב האשמות ולהתנהלות הכללית כלפיו. או במילותיהם: דין אחד לנתניהו, דין אחר וכו'…
אתם צודקים. לגמרי צודקים. מנור מסביון וכרמי מחולון, שוקי מקיסריה ולירון מהפריפריה. נאשם בפלילים לא יכול להנהיג את המדינה, גם ברמה המוסרית אבל בעיקר מכיוון שבתקופה כאוטית כמו זאת שניחתה עלינו, אין לנו הפריווילגיה להיות צודקים עבור מישהו אחר. הילדים שלנו מחכים שנממן עבורם שיעורי עזר, הבנק רוצה שנפקיד בזמן את הכסף למשכנתא וחנות הנעליים מבקשת רק צ'ק שאינו חוזר.
ואתם? אתם הכי צודקים: הבחירה הכי נבונה בעת הזאת היא בראש ממשלה, שכנגד כל הסיכויים, ולמרות היותנו האחרונים ברשימת החותמים עם חברת 'פייזר', מצליח בכישוריו הנדירים לעקוף תור ממתינים ארוך ולארגן מיליוני חיסונים עבור אזרחי מדינתו, ועל הדרך, להשתמש בעודף הזה כדי לסגור כמה פינות בזירה המדינית.
וכי איזו אלטרנטיבה קיימת בקרב השחקנים על המגרש, למנהיג שבשנה אחת מביא ארבעה הסכמי שלום, ומצליח להוריד מסדר היום את כאב הראש הפלסטיני? וכי מי עדיפים על פניו, כמה פוליטיקאים חסרי ניסיון שמתקשים ללכד סביבם את שפע המנדטים המחפשים את דרכם במחנה ה'רק לא'?
צודקים. צודקים. צודקים. ופעם רביעית: צודקים. אבל זהו. אין לנו יכולת יותר לומר זאת בפעם החמישית. מיום רביעי הבא אתם אלו שצריכים לשמוע אותנו ולומר צודקים על מצוקותינו שלנו.
כעת, הגיע תורנו.
2.
בהרי כורדיסטן
ובזמן שאנחנו עסוקים בקיטורי בחירות, אי שם, במשולש הגבולות שבין עיראק, טורקיה וסוריה, ניטשים קרבות עזים בין הכורדים לטרוריסטים מדאעש, שמתחת לרדאר שבו לפעול באזורם.
עוד ועוד אינדיקציות מלמדות, שאנשי 'המדינה האסלאמית' מתארגנים מחדש. הם רוכשים ציוד טוב יותר וכלי נשק מתקדמים ומשקיעים הרבה יותר באימונים. "אל קאעדה על סטרואידים", מגדיר זאת איש מודיעין בכיר.
סביר להניח, שממשל ביידן יתערב באופן פעיל יותר במתרחש באזור. הנשיא עצמו נחשב למקורבם של הכורדים. השאלה היא, אם זה יקרה במוקדם או שמא כשיהיה כבר מאוחר. הבית הלבן עסוק בימים אלו במבצע חיסונים, כשיתעורר, ייתכן שנמצא את עצמנו בשידור חוזר של שגיאות אובמה – שנזכר לטפל באיום הדאעשי אחרי שכבר הספיקו להשתלט על נתחים גדולים בעיראק ובסוריה.
בינתיים, מי שהתייצבו לצד הכורדים אלו הישראלים. הם מספקים להם נשק איכותי וטכנולוגיה מתקדמת שמשמשת אותם לצורכי מודיעין. זאת איננה הפעם הראשונה שמדינת היהודים נחלצת לעזרתם. כבר לפני חמישים שנה, בעת מלחמתם עם הממשל העיראקי, המוסד הישראלי הוא שהתגייס לסייע להם.
שוחחתי השבוע עם אליעזר צפריר, מי שהיה ראש שלוחת המוסד בכורדיסטן בסוף שנות השישים. במשך עשרות שנים הוא כיהן בתפקידים בכירים במערכת הביטחון: בצה"ל, בשב"כ ובמוסד. אבל נדמה, שהימים בכורדיסטן ומאוחר יותר באיראן, תופסים את הפרקים המרתקים ביותר בקורות חייו.
הקשר עם הכורדים החל, במטרה לכרות ברית דמים במלחמה המשותפת עם עיראק, ומתוך רצון למלט את הקהילה היהודית ארצה. "זה לא היה פשוט", הוא אומר. "הכורדים היו מרוכזים בשטח הררי, מבודד ובלתי נגיש. אתה לא יכול להגיע אליהם, אלא רק באמצעות מדינה שלישית. היינו צריכים לשכנע את השאה ששלט אז באיראן לאפשר לנו להגיע אליהם".
אף על פי שחלפו מאז חמישה עשורים, צפריר זוכר היטב את המפגש הראשון שקיים עם מולא מוסטפא בארזאני, מנהיגו הבלתי מעורער של המרד הכורדי בעיראק. "נפגשנו פעמיים-שלוש בשבוע. היו לנו שיחות ארוכות מאוד. לפעמים הוא היה בא אלי, ולפעמים אני הייתי הולך אליו. הוא ראה בי ידיד ודיבר איתי בפתיחות גדולה.
"פעם אחת רכבנו יחד על פרדות באזור הלחימה, בדרכנו לאחת הגבעות כדי לתצפת על האויב. באותו יום הוא היה מאוד נסער. ממש על סף ייאוש. הוא סיפר לי שהמלחמה קשה מאוד והם מתקשים לנצח. אמרתי לו: 'כל העם מסתכל והולך אחריך; אתה לא יכול לעזוב אותם'. הבטחתי שאדאג לעזור לו".
צפריר לא בזבז זמן. יחד עם אורי ארבל (לימים, בעלה של השופטת בדימוס עדנה ארבל), החלו לאמן בישראל את הכוחות הכורדים, ובמקביל דאגו לספק להם טילי סאגר. "מהרגע שהם נכנסו לשימוש במלחמה", הוא מספר, "התחיל המהפך לטובתם".
הוא משחזר את הפעם ההיא שבה הפך למשתתף פעיל באותה מלחמה. "בדרך כלל נמנענו מלהיות שותפים בלוחמה", הוא אומר, "כשהבאנו לראשונה את טיל הסאגר היינו צריכים להדריך אותם איך משתמשים בו.
"מפקד הכוח הכורדי הציב מארב באזור שבו היו הרבה אבדות וקרבות קשים. אורי (ארבל, י"י) ואני הדרכנו אותם, ומיהרנו להתמקם על גבעה סמוכה. חיכינו לראות איך זה ילך.
"לקראת שחר שמענו את קולות מנועי הטנקים העיראקיים שיוצאים לדרך. ראינו אותם חוצים את הנהר ומתחילים להתקדם. באותו רגע, המפקד נתן פקודה וטיל סאגר ראשון נורה ופגע בטנק שעלה באש. עמוד עשן עלה לשמים כאילו מנחה של הכורדים לבורא עולם. העיראקים היו בהלם. הם לא הבינו מה זה. השמדנו עוד כמה טנקים, והעיראקים פנו לאחור והסתלקו מהשטח. זה היה קרב משמעותי מאוד שבו הם הבינו שיש נשק חדש באזור.
"הברית שלנו עם הכורדים פתחה לנו חלון מודיעיני חשוב מול עיראק, ובנוסף, הם סייעו לנו למלט את שארית הפליטה של יהודי עיראק מבגדד ומבצרה. הברחנו לארץ 1,300 יהודים".
איך התבצעה פעולת החילוץ?
"גייסנו מכתבים של משפחות עיראקיות שהתגוררו בישראל, ושלחנו אותם, באמצעות מבריחים כורדים, לקרובים שלהם בבגדד. הם מסרו להם את המכתב שבו כתבנו להם על מקום המפגש ופרטים נוספים לצורך תיאום. כשהם הגיעו לשם, העברנו אותם לשטח הכורדי וממנו הם חצו לגבול האיראני, שם המתינו להם נציגי הסוכנות היהודית שהעבירו אותם לארץ".
3.
התכחשות מרצון
כמה שנים מאוחר יותר, סוף שנות השבעים. עכשיו, אליעזר צפריר הוא ראש שלוחת המוסד בטהרן. מדינה ידידותית לישראל, בשליטת השאה מוחמד רזא פהלווי. כשהוא מגיע למדינה האדים הרעילים לקראת הפיכה כבר באוויר.
"בתוך כמה חודשים", מספר צפריר, "נאלצתי לנהל את תוכנית החירום לפינוי הישראלים מאיראן. באחד הימים הוזמנתי לפגישה אצל בכירי הסאווכ (השירות החשאי של איראן בתקופת השאה, שאומן ע"י המוסד, י"י). במהלכה, ביקשו ממני לבדוק אצל הממונים שלי בישראל אם ישנה אפשרות שאנחנו נחסל את חומייני שהיה אז בגלות בפריז. העברתי את השאלה למטה המוסד בארץ, והם, כצפוי, השיבו בשלילה. המשפט שנאמר לי היה: 'אנחנו לא השוטרים של העולם'. בדיעבד, אני חושב שטעינו. לו הייתה לנו הזדמנות לחסל את היטלר גם היינו אומרים שאנחנו לא השוטר של העולם?!
"במשך חצי שנה של הידרדרות עשיתי כמה מהלכים ובין השאר, בשלב ראשון, הוצאתי את כל המשפחות מערי השדה והבאתי אותן לישראל. אחר כך, כשמאות פורעים הסתערו על השגרירות והעלו אותה באש, הגעתי למסקנה שזה כבר יותר מאור אדום וקיבלתי מהמטה בארץ הוראה להיערך לקראת פינוי. למחרת שלחו לנו שני מטוסים. פינינו באמצעותם את כל הישראלים, מלבד שלושים ושלושה אנשים – שמלבד השגריר ואולי עוד דיפלומט או שניים, רובם היו אנשי ביטחון.
"חמישה ימים לפני המהפכה נקראתי לפגישה עם ראש הממשלה הזמני שאפור בח'תיאר. השאה מינה אותו זמן קצר לפני שעזב את המדינה במטרה להפיס את דעתה של האופוזיציה. בח'תיאר הסכים אבל בתנאי אחד: שהשאה יעזוב לאלתר את השלטון ואת המדינה. וכך באמת היה.
"כשבאתי לפגוש אותו, אמרתי לו שאנחנו צריכים לדעת אם לעזוב. הוא אמר לי: 'אל תדאג, הכל יהיה בסדר'. ממש מנותק מהמציאות. באותה פגישה הוא ביקש ממני שנעזור לו לבדוק אם יש האזנה במשרד ראש הממשלה בטהרן. זה היה ביום חמישי. קבענו פגישת המשך ליום ראשון – בלי לדעת שביום ראשון תהיה המהפכה.
"באותו יום ראשון דאגתי להחליף את קציני הביטחון ואנשי הקשר, ניקינו את השגרירות מחומר מודיעיני ומכל מה שהיה שם. במקביל, קבעתי פגישה עם ראש השב"כ של איראן, שממנו הייתי צריך לבקש עזרה לחילוץ. כשיצאתי מהבית, התחרטתי שנסעתי. העיר כולה הייתה מלאה במהפכנים אסלאמיסטים שקודם כל יורים ורק אחר כך שואלים שאלות. אחרי כמה שעות של נסיעה הגעתי למזרח העיר, למקום שבו יושב ראש השב"כ. מבחוץ היו מאות מפגינים, ומבפנים – אנשי השב"כ האיראני עם מקלעים ושקי חול. היה ברור שהמצב על חוט השערה. כשנכנסתי ללשכה הגיע העוזר הבכיר שלו, ואמר לי שראש השב"כ נמצא בדפרסיה ולא יכול לראות אף אחד, והוא שולח אלינו את הסגן שלו גנרל פרוורש שגם אותו הכרתי. הגיע גנרל פרוורש בריצה, כולו חיוור, נפל על צווארי ומה הוא אמר? 'קחו אותי איתכם'.
"מאז, שבוע שלם היינו חבויים בדירות. יצאתי רק פעם אחת כדי לפגוש את נספח צה"ל כי קיבלתי הנחיה מהמטה לבדוק אפשרות אם הם יכולים לשלוח חילוץ כחול-לבן למדבר 'דשתי כוויר', שממזרח לטהרן".
4.
שובו של חומייני
מי שהיה שותפו של צפריר למבצע החילוץ, הוא תא"ל (במיל') יצחק שגב, נספח צה"ל באיראן. כמו צפריר, גם הוא הגיע למדינה בשנה האחרונה שלפני ההפיכה – לצורך ניהול פרויקט ביטחוני שישראל ביצעה עבור השאה. "בימים האחרונים ההפגנות גברו מאוד", משחזר שגב. "דיברתי עם חבריי, הגנרלים בצבא האיראני, והם אמרו לי שזה כמו שפעת פה. כלומר, שכל שנה ישנן הפגנות בערי השדה, ואז השאה יושב איתם (עם הצבא, י"י), נותן להם פקודה לירות, הם יורים, והכל נגמר. ואז אומר לי מפקד חיל האוויר: 'תשמע שגב, משום מה, הפעם אנחנו לא מקבלים פקודה לפזר את ההפגנות'. שאלתי אותו מה קרה? אז הוא אומר לי: 'משהו לא בסדר עם השאה'. לקח קצת זמן להבין שהוא חולה וכתוצאה מזה נפסק התפקוד שלו.
"כשההפגנות גברו מאוד, משה דיין התקשר אלי ואומר לי: 'שגב, חבל על הזמן, תפנו את כל האנשים'. אמרתי לו: 'משה, לא מפנים ארץ מוסלמית. אנחנו כאן 1,500 ישראלים, נפנה את כולם ואני, יחד עם השגריר ואליעזר צפריר נישאר. כי אז, אם הצבא ישתלט, תהיה לנו לפחות רגל על הקרקע. אבל אם נלך, לא ייתנו לנו לחזור'. דיין הסכים.
"היה ברור שישנה כאן רעידת אדמה. אבל דווקא מדינות כמו צרפת וארצות הברית לא קלטו את זה בזמן. כשהצרפתים היססו אם לאפשר את חזרתו של חומייני מפריז לאיראן, הנשיא קרטר התקשר אליהם ואמר: 'אין לכם מה לדאוג. אני בדקתי, חומייני לא קומוניסט'. זאת אומרת, הוא בכלל לא העלה על דעתו שעוד יכול להיות משהו יותר גרוע מקומוניזם".
5.
הבריחה מאיראן
"ב-1 בפברואר", ממשיך לתאר תא"ל שגב את ימיו האחרונים באיראן, "כלי התקשורת דיווחו שמטוסו של חומייני עושה את דרכו למדינה. אני ואליעזר צפריר הלכנו לראות אותו בשדה התעופה. כשהגענו, נהיה לנו חושף בעיניים: היו שם מיליוני אנשים ששאגו 'מוות לשאה' ו'מוות לישראל'. זאת הייתה חוויה לגמרי לא פשוטה.
"חזרנו לדירות שלנו ופתחנו את החדשות. ראינו איך חומייני משתלט על אחד מבתי הספר וקובע אותו כמפקדה שלו. באותו יום הוציאו שם להורג את בכירי המשטר של השאה, כולל את מפקד חיל האוויר האיראני. האשמה שלו הייתה שהוא ביקר איתי בישראל וחתם מולי על הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני.
"ב-17 בפברואר אמור היה לנחות במדבר 'דשתי כוויר', מטוס הרקולס בפיקודו של אפרים סנה. קרה מה שקרה וזה השתבש. עזר ויצמן, שר הביטחון, הופיע על הקו ואמר שיש שני מטוסים אמריקניים ושנתפנה איתם.
"נתנו לנו הוראה להגיע לנקודת המפגש במלון 'הילטון'. כשהגענו לשם, הכוחות האיראנים שאבטחו את האזור עצרו מיד ארבעה ישראלים. הם האשימו אותם שהם אנשי סאוואכ (השירות החשאי האיראני, י"י, א"ק). הלכתי לראש הדסק של המהפכה, שבדיוק היה במלון, הצגתי את עצמי כגנרל שגב, הנציג הצבאי של ישראל, ואמרתי לו: 'אני בא כדי להגיש כתב אמנה לשלטון החדש'. אז הוא אמר לי: 'תגיד, השתגעת? אתם עוד פה? אני חייב לדווח למועצת המהפכה'. והוא אכן דיווח להם.
"עברו עלינו שעתיים-שלוש נוראיות עד שהגיע למלון, לא פחות ולא יותר, אייתולה בהשתי, סגנו של חומייני. הוא נכנס כמו מלך כשהמלווים שלו נושאים את שולי גלימתו. רצה לא רצה, ניגשתי ולחצתי לו יד. אמרתי לו שאני כל כך שמח שהוא בא לקבל את כתב האמנתי לשלטון החדש. אז הוא הסתכל עלי ואמר בפרסית שהוא מבקש שנסתלק מהארץ, כמה שיותר מהר. אמרתי לו: 'בסדר, אם אתה רוצה שנסתלק, נסתלק, אבל שחרר את האנשים שלי'. הוא הסכים ונתן הוראה לשחרר את ארבעת הישראלים.
"בבוקר מוקדם עלינו לאוטובוס. היינו צריכים לפלס דרך בין עשרה מיליון מפגינים שזורקים ביצים סרוחות על האמריקנים. לקחתי עשר תמונות של חומייני, תליתי אותן מסביב לאוטובוס, וככה נסענו עד שדה התעופה בלי שפגעו בנו. ככה יצאנו בשלום". היו ימים.
