בדרכך, אבא

שורות פרידה אישיות מאבא, רב בישראל, מחנך לאלפים ואהוב על כל הבריות – רבי חיים שמעון גד אליטוב זצ"ל

אבא.

שלוש אותיות שאין שום דרך בעולם להעביר את עוצמת הרגש, האהבה והגדולה המגולמת בהן. אדם שהביא אותך לחיי העולם הזה, ומאותו הרגע – הקדיש כל שנייה כדי להביא אותך לחיי העולם הבא. לגדל ולחנך, לנטוע אהבת תורה, הנהגות חסידות ויראת שמים. במאור פנים. באהבה אין קץ. בדרך כל כך מיוחדת, כולה רכות, דרך שהאירה להמונים וגרמה לרבים כל-כך לחוש שבעצם, אבא, הגאון החסיד הרב חיים שמעון גד אליטוב הכ"מ – הוא באיזשהו מקום גם אבא שלהם.

ובשבוע שעבר, בבוקרו של יום רביעי, אחרי שלוש שנים ושמונה חודשים של הזדככות והתעלות עד כדי צורה של 'חציו ולמטה איש, חציו ולמעלה מלאך' – אבא עלה לעולם הנשמות, ליהנות מזיו השכינה. פטירתו אירעה כשהוא כמעט השלים את שנתו השמונים ושש, בגימטרייה אלוקים, לפי שבשנים האחרונות ראינו בו איש אלוקים: צורה אין לו, בייסורים הוא מלופף בשפע, וכולו דבוק בבוראו בכל רגע.

אבא היה הפאר, היופי הרוחני והאנושי של הטבע. אחרי שתיקן את עצמו בייסורים קשים מאוד, לא היה ניסיון שהקב"ה לא ניסה אותו מבחינת מכאובים וייסורים שאפפוהו בשנותיו האחרונות, והוא, לא רק שמעולם לא התלונן, אלא בכל רגע החזיר לקב"ה בפנים מאירות ושמחות, כולו הודיה ושבח על כל נשימה ונשימה.

לאחר דום הלב שלו, לפני למעלה משלוש וחצי שנים, עבר אבא תהליך שיקום ארוך ומייסר ב'בית הדר'. כך שכב, מוטל ללא ניע. בערב ראש השנה הגעתי אליו, להביא לו את הסט של פירוש הבעל שם טוב הקדוש על התורה. אני נכנס, רואה את החדר חשוך, אבל פניו של אבא הכ"מ מאירות בנהירו עילאה, והוא מנגן ברגש רב את הניגון החסידי הידוע למילים 'הבן יקיר לי אפרים', מתוך תפילת הזכרונות של ראש השנה.

בעל תפילה מופלא היה אבא – ולא רק בימים נוראים, ולא רק כאשר עמד לפני התיבה. בכל רגע ורגע היה 'בעל תפילה' – מי שכוח התפילה שלו עולה על כל מה שניתן לדמיין. ראש עיריית אשדוד, שבא לבקרו כמה פעמים, אמר: "חשבתי שאני הולך לבקר מישהו שמאושפז במוסד שיקומי, אבל גיליתי שאני בא לבן אדם שיושב בארמון, על גבי ספת עור מהודרת, כולו רגוע ושמח ורץ עם הרגליים שלו. הייתי שואל אותו: 'רבי שמעון, מה שלומך?' והוא היה עונה לי: 'הודו לה' כי טוב! הכי טוב שאפשר!'

ואני, בנו, יכול להעיד כמי שביקר אצלו מאות פעמים בשנים האחרונות, שגם בעומק התהום של הייסורים והסבל – לא היה לו צל של טרוניה אחת על ההשגחה. בכל זאת, אדם שמסר את עצמו כל חייו לציבור, עבר מה שעבר בשנים הללו, ושום דבר לא הביא אותו אפילו לשמץ מרירות. אותה שמחת חיים ורצון לחיות אפפו אותו גם במצבים הבריאותיים והגופניים הקשים ביותר שהשכל האנושי מסוגל לדמיין.

ומידת ההודיה והכרת הטוב שאפיינו אותו – עלתה על הכל. כשהיינו עוזבים חדרי מיון, הוא היה מבקש לעבור בין כל אחד ואחת מהצוות הרפואי, להודות מקרב הלב. מי שמכיר יודע: לא תמיד השירות בחדרי מיון הוא מן המשופרים. לעתים ממתינים שעות, מתייבשים, ואפשר להתפלץ. אבל אבא לא אפשר לנו להתלונן. "תודו לכל אחד שעובד כאן", היה דוחק בנו, ואנחנו ידענו שזו מורשת חייו של אבא – להודות, להאיר פנים, אפילו למי שגמל לו רעה.

בימי ה'שבעה', אלפי המנחמים יצאו מגדרם כאשר סיפרתי להם את אחד הסיפורים המדהימים ביותר שניתן להעלות בשכל האנושי: בסמוך למלחמת ששת הימים, בעוד אבא שוהה בשליחות תורנית בארגנטינה, שם כיהן ברבות השנים כרבה הנערץ של קהילת 'סוכת דוד' המעטירה – ביקש אבא ממאן-דהו שימכור לו את דירתו בשיכון חב"ד ויקנה בתמורה דירה בפרויקט החדש שמתוכנן להיבנות ברחוב אבן האזל. הלה מכר את הדירה, אך לקנות דירה חדשה – הוא לא קנה… התברר שהלה השקיע את הכסף, וההשקעה ירדה לטמיון. אבא נותר חסר כל, ללא דירה, ונאלץ לעבוד במשמרות כפולות ומכופלות כדי לקנות דירה חדשה, אך מעולם, כל ימי חייו, לא הסכים לנטור טרוניה. וכאשר האיש הלז היה מגיע לשמחות – אבא היה קם ממקומו ורוקד עימו בכל כוחותיו, כשהוא מזהיר גם אותי: "תרקוד ותשמח איתו ואל תראה שום דבר שעלול להסגיר טרוניה. הכל בידי שמים והוא לא אשם".

כלום יש בעולם אח ורע למידה כזו של 'מעביר על מידותיו'?! זכינו, אבא, זכינו.

אוהב ישראל אמיתי היה אבא. בהיותי ילד היה שולח אותי לכל מיני 'משימות' משונות. אם היה שומע שמגיע זמר חסידי מאמריקה להופיע בבנייני האומה – היה אומר לי: 'לך תקנה כרטיסים ושים למשפחה פלונית בדואר, שישמחו. אין להם כסף, תיזהר שלא ייראו אותך מכניס את הכרטיסים לתיבה שלהם'. בערבי שבתות וחגים, פעמים שהיה תוחב לידי שטרות של מאה שקל ואומר לי: 'לך, תכניס מתחת לדלת של משפחה זו וזו, אבל שלא יידעו מאיפה זה מגיע'. גם בבית הכנסת, חרף מעמדו הרם וההערכה שזכה לה בקהילות ישראל בארץ ובתפוצות בהן שימש ברבנות – אבא מעולם לא חיפש את הגדולים והחשובים. תמיד איווה את קרבתם של הנדכאים, המסכנים, אלו שזקוקים למילה טובה. כילד, פעמים שהייתי מחכה ארבעים או חמישים דקות אחר התפילה, עד שאבא יסיים להתעניין בשלומם של כל המסכנים, לדאוג שכולם יעלו על פניהם חיוך, ורק אז לצאת מבית הכנסת כדי לעשות קידוש.

והבריות, שאלפים-אלפים מהן נהנו ממנו עצה ותושייה, מילה טובה והכוונה מאירה – ידעו להכיר טובה. קרוב לחמשת אלפים אנשים עברו אצלנו בימי השבעה, משבע בבוקר עד אחת בלילה, ואת חלקם הגדול – אנחנו לא הכרנו. מחניכים שהתחנכו אצלו בבואנוס איירס, אנשים שנהנו ממנו בשליחויותיו התורניות ברומניה וביוגוסלביה, וחניכים ממושב ברוש, מכפר חב"ד ומשכונות המצוקה בירושלים; אנשים שאוספים צדקה בבתי כנסיות – ואבא הכ"מ היה החבר הכי טוב שלהם. וב'שבעה' הם באו לבכות איתנו, לחלוק קצת מהאהבה שאבא נתן להם. הלב נמס כשתיארו את סבר הפנים היפות, את הדאגה האינסופית, את החברות העמוקה שהם חלקו עם אבא.

נכנס ל'שבעה' אדם לא מוכר. והוא פורץ בבכי ומדבר על אבא שהיה גם לו לסוג של אבא… אני רואה זאת ושואל את עצמי: 'מה הסיבה לכך שאבא זכה לאהבה כה גדולה ממגוון כה גדול של אנשים'. אנשים שלמדו איתו גמרא בארגנטינה בשנת תשל"ד, ישבו בבית האבלים ולא הצליחו לעצור את מעיין הדמעות. ומבין היפחות הם מזכירים איך אבא היה מבאר להם כל קטע בגמרא, בסבלנות, במאור פנים, שוב ושוב, כמו רבי פרידא בשעתו. וכל אחד אומר לנו בשפתו: "הרב אליטוב לימד אותנו איך לאהוב את הקב"ה ואיך לירא את הקב"ה".

וחברותו הכֵּנָה עם פשוטי העם – לא הפריעה למערכת הקשרים המסועפת שלו עם שועי ארץ, רבנים, מנהיגים ויושבים על מדין. רוב רבני הערים ודייני ארץ ישראל באו לנחם, יהודים שמאיישים את שולחן המזרח של העולם התורני, וכולם סיפרו על ההתייעצויות התכופות כדי להעמיד את הדת על תילה, להוציא יקר מזולל ולהאהיב שם שמים על הבריות.

בניגוד אליי – אבא לא היה איש של יחסי ציבור. אותנטי היה. פיו וליבו היו שווים לחלוטין. מה שהוא חשב, אמר. ואולי זה היה המקור לאהבה האמיתית שרחשו לו רבים כל כך. מחמיאים ישנם לרוב – אבל כאלה שמחמיאים מכל הלב ומתכוונים לכך באמת, ראיתי אותם והם מועטים.

נקודת האמת שלו – הייתה אינסופית. כשפגש ביהודי – הוא כיבד אותו באמת, לא בעבור אינטרס כלשהו, לא כדי להתגדל, לא כדי להשיג תועלת. הייתה זו תוצאה ישירה של אהבת השם ואהבת ישראל שפיעמו בו, מילאו את כל ישותו והדריכו את כל חושיו. מהסיבה הזו דיבר בגובה העיניים עם ילד בן ארבע, עם מתקרב בתחילת דרכו, או עם יהודי שמחזר על הפתחים. בכל יהודי הוא ראה חבר נאמן. ביציאה מבית הכנסת, אבא היה עובר לאזור ה'נשמות'. עובר מאדם לאדם, מרעיף מילים טובות על אנשים שהיו זקוקים לחיוך, למילה טובה, לשאלה 'איפה אתם אוכלים?'

במשך שעה וחצי ישב אצלנו הראשון לציון, הגאון רבי יצחק יוסף, ומנה את כל הפעמים בהן אבא התערב במערכות הרבנות, כחלק מתפקידו כחבר מועצת הרבנות הראשית שבה כיהן במשך ט"ו שנים. כאשר הייתה לו דעה – הוא היה משמיע אותה בצורה נחרצת: מדילמת הפגישה של הרב הראשי עם האפיפיור, ועד לחובה לקיים את תביעתם של גדולי ישראל ולהציב בכניסה להר הבית שלט מאיר עיניים שבו נכתב שאסור לעלות. וגם כאשר חשב שמאן דהו אינו ממלא את תפקידו – הוא טיפל בכבוד, בהקפדה עצומה על כבוד הבריות.

ואת הכנות הפשוטה הזאת – ידעו כולם להעריך. כאשר בשנת תשס"ח הוא נבחר למועצת הרבנות ברוב עצום של 119 קולות – תופעה שלא היתה כמותה מקום המדינה – הייתה זו השתקפות של 'כמים הפנים לפנים'. בכל בית שאליו נכנס, בכל פגישה שקיים, הוא יצר חיבור מיידי עמוק ואותנטי עם איש השיח, עד שהפרטנר נקשר בו ואהב אותו ולא עזב אותו עד יום פטירתו. אמר לי פעם ראש מועצה דתית: "אני מחכה שיהיה בחירות לרבנות, כי אז יבוא אבא וייתן מילה טובה ועצה חכמה, וייתן הרבה אנרגיות, וירומם אותנו'.

חייו של אבא הכ"מ היו מורכבים מנדודים ותקופות כהונה בקצווי תבל. כאשר ראה שהצליח לבסס מקום של תורה וחינוך – היה ממשיך לעבר היעד הבא. ובשבוע האחרון, פגשנו כמה מהקבוצות שחונכו על ידו. תהומות תרבותיים מפרידים ביניהם, אבל מכנה משותף אחד יש לכולם: הם קיבלו תורה ויראת שמים וחסידות מהרב אליטוב.

הקהל הראשון הורכב מיהודים שהיו צעירים בארגנטינה בשמונה השנים בהן כיהן ברבנות בבואנוס איירס. הנוהג היה שאותם צעירים הצטרפו לעסקים של הוריהם, אבל אבא השפיע עליהם שיילכו לישיבות. הוא אמר להורים: 'תשלחו אותם שנה לישיבה בארץ, הם יחזרו עם השכלה תורנית, וההשכלה הזו תעזור להם בעסק גם'. כמובן שאף אחד לא חזר לעסק – כולם השלימו שנים מלאות לישיבה, ורק אז יצאו לחיים, לאחר שהקימו בתים חרדיים מלאים. דורי דורות של משפחות חרדיות יראות ושלמות נזקפות לזכות פעילותו בשנים הללו.

הקבוצה השניה הורכבה ממפעל החיים שהיה לאבא הכ"מ, יחד עם אמי תיבדל לחיים טובים וארוכים. במשך עשר שנים הם ניהלו מוסד לבנות ספרדיות, בשם 'מעונה'. במוסד הזה עברו המוני בנות ממושבים, מערי פריפריה, ממקומות מרוחקים, והם באו למוסד של אבא ואמא כדי לחסות בחממה יהודית. התפקיד של אמא היה למצוא להן חתן; אבא היה מוסר להן שיעורים. הם דאגו לכל מחסורן וחיתנו אותן. למעלה ממאתיים וחמישים משפחות יצאו מהמוסד הזה. יהודים ממשפחות ספרדיות שורשיות עברו בביתנו בימים האחרונים, וסיפרו איך אבא ואמא בנו את חייהם, ורקדו בחתונות שלהם וראו בהם כמו ילדים ממש. זהו דור שלם של תלמידי חכמים, שאבא ואמא בנו.

הקבוצה השלישית – היא של בני הנוער הנושרים שאבא אסף אל חיקו בישיבה שהקים, שהייתה הראשונה והחלוצה בתחום. אינני יכול לשכוח את אותו היום בו אמר לו הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל: "מה, השכן שלי מהעיר העתיקה יתחיל עכשיו לפעול כמו בשנות החמישים, לצאת לבתי ספר ולאסוף ילדים מהרחובות? תלכו לרבנות!" אבל אבא לא ראה בכך פחיתות כבוד. הוא שכר בית כנסת בשכונת הבוכרים, והתחיל לאסוף בחורים. בהתחלה היה מניין, ועם הזמן היו מאות בחורים. במוצאי השבת האחרונה הגיע לביתנו אברך חשוב, ראש כולל מכובד בשכונת רמות. הוא סיפר לנו שבצעירותו היו לו קצת אתגרים… אמו הביאה אותו לאבא, ואבא נשק במצחו ואמר לו: "אנחנו ביחד נעלה ונצליח!" כיום הוא אברך משי, ראש כולל ובעל משפחה לתפארת.

ואותו יהודי הפטיר: "עד שהרב אליטוב נתן לי נשיקה במצח, מעולם לא קיבלתי נשיקה. לא קיבלתי מילה טובה, ולכן לא היה בי הכח לצלוח את ניסיונות החיים! ואז הגיע הרב אליטוב ורומם אותי גבוה מעל גבוה". ואכן, האהבה הגדולה של אבא העניקה רוממות לכל מי שבא עימו במגע. וגם בערוב ימיו לא שקט – והקים כולל עבור עשרים וחמישה אברכים ספרדיים, משופרא דשופרא של ירושלים, שהיו מתכנסים כל לילה בירושלים ולומדים איתו  שעתיים בתורת החסידות. לכל אברכיו העניק את אותו מבט המיוחד, את הלב הגדול, את החיבוק, את שיחות המוסר שרוממו כל כך הרבה חיים, שבנו עולמות.

ומה שייחד את פועלו של אבא הכ"מ בכל תקופות חייו – זו העובדה שהוא הותיר חותם על כל אדם שפגש. ילדים שלמדו אצלו בבית הספר הדתי בברוש בשנת תשכ"א, חניכים מבית הספר עיר גנים בירושלים, משתתפי שיעור הדף היומי ברומניה בתשכ"ח, בני קהילת סוכת דוד בארגנטינה בשנות הלמ"ד, ומאות הבחורים והאברכים שהעלה על דרך המלך בשנות הנו"ן והסמ"ך. אף אחד מכל אלו אינו מסוגל לשכוח את המפגש הראשון איתו. את העיניים היוקדות. את האהבה ללא תנאי. את הכבוד האמיתי שרחש אליהם. את המילה הטובה שדאג להעניק והחיבוק שטרח להעריף. כולם היו שותפים להרגשה אחת: הרב אליטוב הוא חבר אישי ואמיתי. מעולם לא התנשא מעליהם. ואנחנו, ששמענו את תיאוריהם, לא הבנו מה קורה: איך שנת לימודים בשנת תשכ"א יכולה להיצרב לדורי דורות ולהביא אנשים לידי בכי.

כי אבא ידע לרקום קשרים אמיתיים עם מגוון גדול של אוכלוסיות. במשך שנים מסר שיעור בספר התניא בשכונת קטמון. במושב גמזו הוא לימד גמרא בשיעור שמסר לשלושים אנשים, ובבתי סוהר הסתובב, חיבק אסירים ומסר להם שיעורים בקביעות. ואת כולם קשר אליו בחבלי עבותות אהבה. הייתה לו שפה לכל אדם וחברות אמת עם כל אחד. כל מי שפגש את אבא ידע שיש לו פנים מאירות ולב בוער באהבת התורה, אהבת השם ואהבת כל יהודי. כשהוא אמר לקבצן בירושלים "חסרת לי מאוד" – זה לא היה תעלול יחצ"ני. הוא חסר לו באמת. כאשר הצעתי שטר למקבץ נדבות שעלה לנחם ולבכות איתנו – הוא נעלב מעצם ההעזה. "באתי לבכות על הרב אליטוב שלי. עכשיו אני לא 'עובד'", הסביר.

יכולתו לחיות בשלום עם כל סוגי היהודים – הייתה מעין אמירה ציבורית כלפי החלוקות התת-מגזריות. הוא לא סבל את החלוקה בין החשובים לפשוטים, בין ספרדים לאשכנזים, בין חסידים לליטאים, בין עשירים לקבצנים, בין יהודים מסוג זה ליהודים מסוג אחר. שבע שפות אבא דיבר וידע אותם על בוריים, ולכל יהודי – הוא נדמה כאומתו. מסופקני כמה דוברי יידיש אוקספורדית ברמה שלו חיים כיום, וזה לא הפריע ליכולתו למסור שיעור בשפה הספרדית ולאחריו בשפה הערבית, ואז להשמיע שיר יהודי עתיק בלאדינו, והכל ברמת הדיוק העדינה ביותר, ברהיטות שהייתה כובשת את כל הלבבות.

אבל סט הכשרונות הנדיר הזה – לא היה אלא ארגז כלים בשירות עבודתו היומיומית לתקן את העולם במלכותו יתברך. ראה עצמו כשליח נאמן של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע לקרב נידחים, והוא עשה זאת בצורה פנימית, עמוקה, אותנטית וחסרת פשרות. הוא פעל בשליחותו והטמיע את מסריו בשיעורים, אבל מעולם לא הסכים לנהוג בפחיתות כבוד כלפי אף יהודי. גם בשנת תשמ"ט, בשיא המחלוקת הציבורית בין החסידים לליטאים – אבא היה ראש גשר, ויצא מגדרו לחבק את כולם.

ברחוב בו גדלנו, רחוב ליטאי-אריסטוקרטי, המחלוקת של תשמ"ט נעצרה. אבא כבש את כולם באהבה לא תנאים. גם כאשר ספג עלבונות על היותו חסיד חב"ד – הוא השיב במאור פנים ובחיוך, ב'ווארט' של הבעל שם טוב. "אני יהודי של הבעל שם טוב, לא מוכן לדבר רע על אף יהודי", היה אומר. כי לא היה אדם סבלן כמו אבא, שהיה מכיל כל סיטואציה, סופג כל עלבון ומתיישר עם כל מציאות חיים. לדבר אחד אבא לא הסכים מעולם: לשמוע מילה רעה אחת על אף יהודי. העין הטובה שלו לא ראתה רוע באף אדם, ומכוח התכונה הנדירה הזו הצליח בחייו לרומם כל כך הרבה אנשים ולהעלות כל כך הרבה צעירים על דרך המלך.

אבא היה איש של מילים, אבל מילים יוצרות. אמן הדיבור היה – אבל לא דיבור של פטפוטים ורכילויות. כל מילה שיצאה מפיו – הייתה מדודה ובעלת מטרה, ויצאה מפיו כמו יהלום מלוטש. בדיבור מהוקצע, ברי"ש מתגלגלת, בדיוק ובדקדוק. אבל אלו לא היו מילים לתפארת המליצה – אלא מילים שיצרו מציאות, שהאירו חיים, רוממו אנשים, הבעירו לבבות וחילצו מתהומות. מעולם לא סיפר רכילות על אדם ולא הסכים לשמוע אפילו סתם סיפור על פלוני שקנה בית או על אלמוני שפירק את ביתו.

וכך בשולחן השבת: סעודות השבת לא היו אוסף של מעשיות וסיפורים. זו הייתה ההזדמנות השבועית שלו לבנות את המשפחה. הסעודה כולה רוויה הייתה בניצוצות של תורה ואור. אם מישהו היה מביא דבר חולין או מדבר בגנות אדם – אבא היה לובש מגבעת ופונה לחדר לימודו באקט מחנך. הוא לא דיבר בגנותו של אף אדם כי הוא לא ראה דבר גנאי אצל אף יהודי. ואם ראה בכל זאת – הייתה רכבת של דברי סניגוריה יוצאת מפיו.

בחייו גילם את דברי הרמב"ם ב'הלכות דעות' (פרק ה') על תלמיד חכם, ש"ידבר בנחת… ומקדים שלום לכל האדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום"…. ומתוך שהאמין בטוב שיש בכל אדם – הוא רק רומם את הבריות כל חייו.

וכמעשהו בחוץ – כך מעשהו בביתו: אבא הקפיד לתת אהבה לכל אחד מצאצאיו, למעלה ממאה ושלושים כ"י. אחת לכמה ימים הקפיד לצלצל לכל אחד, להתעניין, לשמוע על ההתקדמות ולהגיד בקול כמה אנחנו חשובים לו וכמה הוא אוהב אותנו. בבקרים, אחרי 'מודה אני' – היה מדבר עם הקב"ה כדבר בן אל אביו והייתה מודה להשם על כל נשימה. על כל בוקר חדש. ובלילה, בקריאת שמע שעל המיטה, אבא היה מסכם את היום ומבקש סליחה אם לא מילא את ייעודו. בכל לילה אמר לנו: "אנחנו מחזירים את הנשמה למעלה. אסור לסחוב טינה ואיבה ללילה. לא להתבייש לבקש סליחה מהאישה ומהילדים אם לא כיבדנו אותם מספיק".

ועכשיו, אבא, האיש הכי מתוק והכי מאיר והכי לבבי בעולם – עלה לעולם שכולו טוב, מותיר אחריו שובל בלתי נגמר של מעשים טובים ופעולות טובות בכהונותיו ברבנות ובתפקודו ברחוב ובבית כאיש של אנשים וכיהודי שנגיש לכל היהודים. ורק דבר אחד יש לי, בן-זקוניו, לבקש: אתה, אבא, שלא ביקשת לעצמך כלום, תדפוק על שערי שמים, תצעק 'עד מתי', ותדאג ליהודים כפי שדאגת בעלמא הדין. כמה יהודים זקוקים לרפואה, כמה יהודים זקוקים לישועה. כמה היישוב היהודי בארץ הקודש נמצא במצב של מצור. בבקשה, אבא, תרעיש עולמות למעלה, ואנחנו נמשיך את המורשת שלך למטה, התלמידים, הילדים, עד שנלך יחד לקבל את פני משיח צדקנו.

תהא נשמתו של אבא, רבי חיים שמעון גד בן רבי יוסף רחמים הכ"מ – צרורה בצרור החיים.