בחירות פנימיות

המאבק העתיק שמתרוצץ בקרבנו מאריסטו ועד שערי הסמינר

א.

קשה שלא להיזכר בסיפור של פרשת השבוע הקודם.

שני אחים, תאומים לא-זהים, מתגוררים בבית אחד שליו, אך לרגע לא מצליחים להסתדר. כל הזמן מתקוטטים. לבכור השקט והמופנם קוראים 'שכל', ולצעיר הסוער והנמרץ קוראים 'רגש'. אחד יושב ספרים, והשני 'ציד בפיו' ומבלבל את הבריות.

גם כאן יש מריבה לא פשוטה על הבכורה. תשאלו כל פסיכולוג מתחיל (אגב, שמתם לב שמגזר שלנו יש יותר מדי 'מתחילים' שנואשו מלהשלים את ההסמכה?) והוא יספר לכם שזו שאלה שגדולי הפסיכולוגים בכל הזמנים ניסו לחקור, מה בא קודם – הרגש או הפרשנות? זו בעצם הגרסה הטיפולית של שאלת הביצה והתרנגולת.

אסכולות שלמות (מטפלי ה-CBT למשל) טוענות שהפרשנות שלנו לעובדות היא זו שיוצרת את הרגש. לעומתן יש את אלו שנותנים את הבכורה לרגש ומוכיחים שהתגובה הרגשית הרבה יותר מהירה מהפרשנות (אלו יעדיפו את ה-EFT). בקיצור, בלגן.

ויתרוצצו התכונות בקרבנו. רגע זה מפרכס ורגע אחר זה בועט. זה אוחז בעקבו של זה ושניהם מנסים לשלוט בנו. ומה שעצוב, שהמלחמה הזו לא יכולה להיגמר. כי השניים לא מסוגלים להיפרד. אף אחד לא יכול להסתדר בלי חברו.

החדשות הטובות הן, שכמו בכל מלחמה, יש רבבות אנשים ונשים שמתפרנסים ממנה. הם יושבים בקליניקות סגורות ומסוגננות, כיסא מול ספה, יש להם תעודות על הקיר וקופסה מעוצבת של טישו שאותה הם מגישים באמפתיה למטופל שהרגש שלו יצא משליטה. בשאר הזמן הם מהנהנים ומנסים בעדינות להפנות את תשומת הלב גם אל ה'שכל', שאף פעם לא מרגיש בנוח בסיטואציה.

אבל כמו שנהגו לומר אצלנו בפולניה, כל אחד והפרנסה שלו. בעוד הפסיכולוגים מתפרנסים מהשקטת המחלוקת, לנו, הכותבים ומביעי הדעה, משלמים על הצתתה במלוא העוז. אנחנו נדרשים לקחת צד, לנסח אותו בצורה הכי עוקצנית, ויאללה בלגן. ככל שננסח יותר בוטה, ככה יהיו אנשים שיותר ייהנו ומולם אנשים שיותר יסבלו. מה שברור, אף אחד לא ישתעמם.

אלא שעם כל הכבוד לאדון 'שכל' המבוגר הגמלוני שיודע לזרוק מילים ארוכות ולעשות רושם, מספיקים יומיים במקצוע, כדי לדעת מי החזק במשוואה הזו. נכון ש'רגש' לא תמיד יודע להתנסח, לפעמים הוא ממש מדבר שטויות, אבל מניסיון, אתם לא רוצים להתעסק איתו. כשהוא כועס, אין הרבה דרכים להרגיע אותו. ולהפך, כשהוא אוהב, זה פחות או יותר הדבר הכי מרגש שיכול להיות.

בכל סערה תקשורתית שעל סדר היום תמצאו את 'רגש'. הוא הראשון שמתייצב. הוא כובש את ההמונים בסערה. חורך את השטח ולא משאיר שום מקום לאח המבוגר. והכי גרוע, שברוב המקרים הוא גם מספר לכולם שבעצם קוראים לו 'שכל'.

ב.

רוצים דוגמה? האמת שיש יותר מדי. פשוט קחו עיתון ותתחילו לקרוא. רק לפני כן חשוב שתדעו את הסוד הכי גלוי בעולם: בזירה התקשורתית המלחמה כבר הוכרעה. הפוליטיקאים, העיתונאים, הפרסומאים ואפילו הקוראים – כולם בחרו ב'רגש'. פעם, כשהעולם היה צעיר, עוד ניסו להעמיד פנים. היום זה כבר מהמקפצה.

כל איש ציבור דואג להעמיד לידו סוללה של אנשים שכל המומחיות שלהם היא להחניף ל'רגש'. זה מה שהם למדו ועל זה משלמים להם. והכי אכזרי שהם משתמשים ב'שכל' כדי לנצח אותו עצמו. הם מחייבים אותו לפעול נגד עצמו. מסבירים לו שרק ככה יהיה לו מה לאכול.

ל'שכל' האומלל אין הרבה ברירות. הוא בגלות אצל בוסים קשוחים. הם מחייבים אותו לתת עבודה. להכין מצגות, להמציא ספינים, לבלבל את המוח ולעשות הכל כדי לטשטש את אחים שלו ולעזור ל'רגש' להתגבר עליהם.

וכאן מגיעה ההפתעה. מסתבר שלפעמים, כמו השבוע למשל, מר 'שכל' יודע לנקום בצורה מתוחכמת. בצרפתית קוראים לזה 'סבוטז". האגדה ההולנדית מספרת, שאי שם לפני שש מאות שנה, כשהמציאו את מכונת ה'נול' שחסכה כוח אדם וגרמה לפיטורים של הרבה עובדים בתעשיית הטקסטיל, היו העובדים תוקעים 'בטעות' את נעלי העץ (סאבוט, בהולנדית) בתוך המכונה ושוברים אותה. כאילו בטעות.

מאז, הסבוטז' הפכה לטכניקה של עובדים לא מרוצים (היו גם סיפורים כאלו אצל עובדי כפייה יהודים באושוויץ ובמחנות אחרים) שגורמים חבלות במכונות, כדי להביע התנגדות למנהלים העריצים שרודים בהם.

בקיצור, בתקופה האחרונה, אני מתחיל לראות שמיודענו ה'שכל' החליט לנקוט בדרך הזאת. בכל פעם שאיזה פוליטיקאי או יועץ מנסה לרתום אותו לטובת 'רגש', הוא עושה תרגיל ופשוט נעלם מהאזור. המקרה הכי קיצוני קרה השבוע אצל גברת סילמן, הח"כית שניסתה לספר ל'רגש' שתקפו אותה. 'שכל' הוביל את כל המהלך, אלא שברגע האחרון הוא נעלם. בקיצור, 'רגש' נדפק.

אבל זה מקרה קצה. ברוב המקרים שסביבנו, תמיד תראו את 'רגש' מנצח. תראו מה עוד קרה השבוע. 'רגש' עשה קמפיין אדיר שחייבים להציל כמה יהודים אומללים מאתיופיה. כמו תמיד, הוא ניצח. 60 האתיופים עלו ארצה. למרות ש'שכל' ניסה לצרוח שזה יסבך את כולנו מול הממשל המקומי. ולמרות שהוא טען שהם לא באמת בסכנה. 'רגש' צפצף. ואז התברר שאף אחד מאלו לא יהודי ושהכל היה תרגיל מסריח. 'שכל' הצרוד ניסה להגיד 'אמרתי לכם', אבל שרת הקליטה מיד הפעילה שוב את הצרחות של 'רגש'.

אפשר גם להסתכל על מה שקורה באמריקה (לא מה שאתם חושבים…). כבר כמה חודשים ש'שכל' טוען שהממשל האמריקאי מתאכזר אלינו, שהוא מוביל להסכמים מסוכנים פה באזור ושביידן הולך יותר ויותר שמאלה. אבל 'רגש' ידע איך משתיקים סכנות. השרה שקד יצאה לאמריקה וחזרה עם בשורה. 'שכל' כבר היה בטוח שזה קשור להסכם הגרעין או לביטול הקפאות הבנייה, אבל 'רגש' התפוצץ מצחוק. "האמריקאים אמרו", הוא צעק בכותרות הראשיות, "שאם תתנהגו יפה, לא תצטרכו יותר 'ויזה' בכניסה לאמריקה".

ואז 'שכל' לחש שזה חשוב מאוד, כי אחרי שלאירן תהיה פצצה, כדאי מאוד לטוס קצת לאמריקה.

ג.

רק כדי להוכיח עד כמה הסכסוך הזה עתיק, נספר שלפני קצת יותר מאלפיים ושלוש מאות שנה, חי בעולם טיפוס מאוד חכם. הוא היה חבר טוב של 'שכל' אבל לא זלזל גם ב'רגש'. בספרות התורנית הוא נקרא "ראש הפילוסופים", ובעולם כולו הוא נקרא בשמו, אריסטו.

בספרון קטן שחוקר את ה'רטוריקה', ניסה אריסטו להציע פשרה. כדי לשכנע בני אדם בעמדה מסוימת, ניאלץ לשתף פעולה ולדבר גם אל 'שכל' וגם אל 'רגש'. הוא הציע נוסחה מרתקת שבכל קורס 'לנאום בפני קהל' (חבל על הכסף, מניסיון) נוהגים להציג אותה בשלושה שקפים במצגת. 'אתוס', 'לוגוס' ו'פאתוס'. ה'לוגוס', אמור לטפל בשכל. ה'פאתוס' – ברגש.

בשבוע האחרון למדתי שה'לוגוס' די מיותר. הטיעונים וההסברים אין להם שום משמעות מול ה'פאתוס' הפרימיטיבי.

למי שהספיק לשכוח, בטור האחרון פיתחתי איזה סכסוך רעיוני עם ידידי המלומד ר' שמעון ברייטקופף. האחרון תיאר באריכות ובלשון לימודים את היהודים הקסומים של 'רבי ישעי'לה'. טיפוסים שאוהבים את הגוד-טיים שיש לעולם להציע. אנשים שרוצים מדי פעם לעגל פינות מבלי שמישהו מהיהודים העפוצים (ליטאים, בשפה פחות מכובסת) יצעק להם 'נו, הפסק'.

'רגש' חותם על כל מילה. בעיקר הוא נחרד לשמוע שיש ועדות קבלה של טיפוסי ה'נוּ, הֶפְסֵק' שמתכנסים בחדרים סגורים ו'באטימות' (אגב, מילה חביבה על 'רגש') נוראה זורקים בנות ('רגש' טוען שבנים פחות עובד) מבתי הספר והסמינרים. לא אכפת להם שהן בוכות בבית, והכל בגלל שלאבא שלהן יש צבע נעליים מסוים או שאמא שלהן לא 'מתאימה לרוח'.

גם בי התרוצצו המחשבות והרגשות. אלא שאז עשיתי את השגיאה וביקשתי להשמיע גם את קולו של 'שכל'. ניסיתי להזכיר את הצד השני של המשוואה. ציטטתי את 'שכל' שטוען שעם כל הכאב, הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות למוסדות שלנו, זה ביטול ועדות הקבלה.

גם 'שכל' יודע שלפעמים אנשי הוועדות טועים, ושלא פעם יש להם נגיעות והטיות והם מכניסים דווקא את אלו שלא מגיע להם, אבל עדיין 'שכל' משוכנע שאין שום אפשרות אחרת. כל מקום שיש לו 'רוח', לא יכול לקבל אליו אנשים שאינם מתאימים, מהסיבה הפשוטה, שהם לא מתאימים. 'שכל' הציע שבמקום לבכות, אותה ילדה צריכה לשמוח וללכת דווקא למוסד שאוהב צבע נעליים כמו של אבא שלה.

ואז 'רגש' פתח את הקמפיין. הוא התסיס יותר מדי אנשים לשלוח מכתבים זועמים. וכמו שאנשי 'רגש' פועלים, זה היה מקצועי. הרבה טיעונים לגופו של דובר ("תתבייש לך, אפשר לחשוב מי אתה" וכו'); עוד כעסים על כך שאני 'שופך דם', והמון טיעונים כואבים שנוגעים ללב אך לא נוגעים לעניין (אפליה על רקע גזעי, שאיש לא עסק בה; ועוד כהנה וכהנה).

כמו תמיד 'שכל' חושב להיכנע, להתנצל, להגיד שדבריו הוצאו מהקשרם. ושחס וחלילה, אל תבינו אותו לא נכון. ובעיקר, להודות שברור שרבי ישעי'לה מקרעסטיר והרבי מברדיטשוב ועוד איזה זמר וגיטרה אומרים – שכל ההיפים קדושים, ושאין לנו שום השגה בהם. שחייבים להיות סלחניים לכל התנהגות חרדית – רק לא להתנהגותם של אברכים ליטאים שצועקים 'נו הפסק'. בקיצור, טעיתי.

אלא שכמו בכל המאבקים. 'רגש' מתעייף מהר ו'שכל' לא מפסיק להרהר שוב ושוב.

אז רק בשביל הפרוטוקול ושאף אחד לא ישמע: 'שכל' עדיין חושב שכל מקום מתוקן בעולם – ודאי מקום חינוכי שאמור ללחום קצת ב'רגש' וביצר – חייב תנאי סף קשוחים. 'שכל' יודע שבכל העולם מוסדות נמדדים לפי תנאי הקבלה הקשוחים שלהם. והוא עדיין סבור שלמוסדות הרוח, יש את כל ההצדקה לסרב לאלו שלא מתאימים.

סליחה 'רגש' שפגעתי. באמת שלא התכוונתי.