ביום חתונתו

אם חג השבועות מסמל את קשר הנישואין של כנסת ישראל וקודשא בריך הוא – הגיע הזמן להתבונן במהות הנישואין הללו | טור מחשבה
בחג השבועות כולנו חוזרים אל הדימוי המופלא – התורה היא בעצם נישואין בין הקב"ה לכנסת ישראל. יום חתונתו.
כל ספרי הנביאים מלאים בדימוי הזה, ולכן, כדי להבין טוב יותר את סוד חג השבועות – עלינו להתבונן במושג נישואין וממנו להקיש איך נראה הקשר עם ד'.
חשוב להדגיש, התורה משתמשת בכמה ציורים כדי לבטא את הקשר שבין האדם לאלוקיו, ולכל ציור יש משמעות אחרת. היהודי הוא בנו של ד', וגם עבדו. הקשר השלם עם הקב"ה כולל בתוכו אהבה ויראה, כבוד ותקווה, וגם צדדים רבים אחרים, כולם אמיתיים ועמוקים, ורק מכולם יחד עולה התמונה השלמה של היהדות. חג השבועות מעמיד אותנו לפני ד' כרעייתו ואשת בריתו.
נישואין הם קשר מסוג מסוים, עם כללים הייחודיים לו. הוא שונה לגמרי מהקשר שבין אב ובנו ומקשרים רבים אחרים. השורש העיקרי לשוני נעוץ בעובדה שנישואין בנויים על רצונם של שני הצדדים. ביחס לנישואין כתב הרמב"ם: ברצון שניהם ובשמחתם. אין לתאר נישואין שאינם מבוססים על רצון והכרעה אמיתית. זוהי גם הסיבה שמתן תורה נקרא אצל חז"ל 'יום חתונתו', שהרי התורה ניתנה לישראל בברית, אחרי שהם השיבו 'נעשה ונשמע'. זוהי נקודת המרכז של חג השבועות – בינינו לבין ד' מתקיימת מערכת יחסים עמוקה הנשענת ובנויה על רצוננו המלא.
יש כאן נקודה נוספת, חשובה עד מאוד, שצריכים לשים אליה לב. הרצון הנדרש בנישואין לא יכול להיות רצון של הקרבה עצמית. נתאר לעצמנו חתן היושב עם כלתו החדשה בחדר ייחוד ומבקש להסביר לה כמה הוא נמצא כאן רק בשבילה. 'באשר לי', כך הוא אומר, 'עמדו בפניי חמש הצעות אחרות, כל אחת מהן טובה ומוצלחת ממך. אני מתחתן איתך רק בשבילך. הבנתי היטב שלך אין אפשרויות נוספות, ובאתי לכאן כדי להציל אותך'.
כולנו מבינים שעמדה כזו מבטלת את הנישואין. אפשר לתאר רק אפשרות אחת גרועה יותר: שהכלה תאמר זאת לחתן… נישואין בנויים על קבלה. אני נמצא כאן כי אני משוכנע שיהיה לי טוב. נכון, זו עצמה הטובה הגדולה שכל אחד מבני הזוג עושה לזולתו – להיות במקום של קבלה ממנו. כך שבעצם העובדה שאני מקבל מהזולת אני נותן לו נתינה משמעותית, אבל נקודת הקבלה שלי חייבת להיות אמיתית.כך גם לגבי מתן תורה. עם ישראל נשאלו למרגלות הר סיני אם הם מעוניינים בברית הזו והשיבו בלב שלם ובנפש חפצה – כל אשר דיבר ד' נעשה. הם לא נענו להצעה מתוך מסירות נפש והקרבה עצמית, אלא מתוך ביטחון ואמון בד'. הייתה בהם הבנה ברורה שזו הבחירה הטובה – בשבילם. רש"י במסכת שבת כותב: "התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו". אבי מורי שליט"א רגיל לפרש את מילות התפילה 'בעבור אבותינו שבטחו בך, ותלמדם חוקי חיים' – עם ישראל סמך על ד' ובטח בו, וכך זכה ללמוד חוקי חיים ולקבל את התורה.
כאשר הנביא ירמיהו אומר בשם ד': "זכרתי לך חסד נעורייך" – אין הכוונה שהתחסדנו עם ד', בהסכימנו ללכת אחריו, נגד האינטרס שלנו ונגד רצוננו הפנימי. איזו מין מחמאה עלובה זו לכלה – לא רצית אותי, לא שמחת בי, לא הערכת אותי, ובכל זאת נגררת אחריי.
חסד פירושו אהבה, כמו בביטוי המקביל בדברי הנבואה, 'אהבת כלולותייך' (זוכר חסדי אבות – זוכר אהבת אבות). את האהבה הזו זוכר לנו ד' לעולם. איך סמכנו עליו ובטחנו בו, הלכנו אחריו בעיניים עצומות, בלי לשאול מראש על השבילים הנפתלים במדבר שבהם עתידים אנו לצעוד ברגלינו – בבחינת כלה בחופתה הסומכת על חתנה לצאת עימו למסע העלום של החיים.
כמובן, ההבנה הזו של עם ישראל הייתה בבחינת תרומה אדירה לתכלית הבריאה, והקב"ה שמח בה מאוד, שהרי רק כך יצא לפועל רצונו להיטיב לנבראים ולהוביל את העולם אל הטוב. אבל עמדתם שלהם הייתה עמדה של קבלה.

מדי שנה אנו חוזרים לאותם רגעים נפלאים, ובוחרים מחדש בסיפור הזה. רש"י במסכת פסחים (סח ע"ב) כותב כך: "(צריך) שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שניתנה תורה בו". נוח ומקובל פירושו שהתורה והמצוות הן נוחות ומתאימות לי. אין הן קורבן שאני מקריב במסירות נפש, אלא מה שאני עושה מתוך הרצון העמוק והפנימי של נפשי. ומשמעות הסוגיה שם שהגישה הזו היא הכרחית לשמחת החג.
האווירה הזו ממלאת בשבועות את העם כולו. גם יהודים שרחוקים משלמות בשמירת הלכה דבקים באהבה המופלאה הזו לד' ולתורתו. לפני מספר שנים הייתי בחג השבועות בעיר העתיקה. ביום טוב אחר הצהריים ירדתי לכותל, ופגשתי שם נהג מונית המוכר לי מימות החול שמקום מגוריו במבשרת-ציון. לא מדובר ביהודי תלמיד חכם, ובימות החול הוא אינו חובש כיפה, אבל ידעתי היטב שהוא שומר שבת וחג. שאלתי אותו אם הוא נמצא בחג בירושלים. הוא השיב לי שהוא הגיע עם קבוצת חברים רגלית (!) מהבית עד לכותל המערבי, לכבוד החג (לא היה מקום להעיר לו על איסור תחומין). שאלתי אותו אם הדרך לא הייתה קשה מדי בחום הקיץ. "לא הלכנו כל הדרך", כך השיב לי, "רקדנו כל הדרך!"
התמימות המופלאה הזו משקפת בהירות שעם ישראל כולו מחונך אליה. יש כמובן מה לשפר, היום ובכל זמן. ובכל זאת, הברית הכללית שלנו עם ד' חיה ונושמת. אנחנו שמחים בה בכל ליבנו, וברור לנו שגם הקב"ה שמח בה. אפשר להגיד גם לחתן וגם לכלה 'מזל טוב' ליום השנה ה-3336 לנישואין המופלאים האלה!
זו איננה עמדה של חג השבועות, זה יסוד מוצק בחיינו. יהודים בטוחים בכל ליבם שהקשר עם ד' והתורה בכללה הם המתנה הנפלאה ביותר שקיבלנו ממנו, והאושר הנפלא ביותר שיכולים בני אדם לזכות לו.
נכון, ידוע שיש גם צדדים נוספים לסיפור. הייתה גם בחינה של כפיית הר כגיגית, ויש לה משמעות גדולה בחינוך ובעיצוב החיים היהודיים. שמירת התורה והדבקות בה הן עצם החיים ולא רק הכרעה של בחירה, בבחינת: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם. אבל זו איננה העמדה של חג השבועות. כך לא נראה 'יום חתונתו'. במועדים אחרים בשנה נדגיש את ההיבט הזה של החיים היהודיים. חג השבועות מעמיד בפנינו את מתן תורה כיום של נישואין המיוסדים על רצון ואהבה.

העמדה הזו, שנישואין הם הצעד החכם והמשתלם בעבור כל אחד מהצדדים, איננה סותרת את העובדה הפשוטה שמשאת נפשו של כל צד הוא גם האושר של הצד השני. אם נשאל חתן מאושר, המאמין ומשוכנע בכל ליבו שחייו עם אשתו לעתיד יהיו בעבורו, בעזרת השם, מלאי אושר וברכה, אם חשוב לו שגם אשתו תהיה מאושרת, ככל הנראה הוא לא ממש יבין את השאלה. ברור לגמרי שאושרה של אשתו לעתיד הוא שאיפה וחלום מרכזיים אצלו. כל חתן וכל כלה ניגשים לנישואין מתוך מגמה להגיע לאושר ושמחה הדדיים. זוהי שאיפה שמעוגנת בנכונות עמוקה ורצינית להשקיע מאמצים רבים למען המטרה הזו.
ברגעים מסוימים בחיי נישואין מתגלה מתח בין הרצונות של הבעל ושל האישה. ברגעים כאלה, יכולים בני זוג להימצא בקונפליקט: אני או אתה. אבל אסור לשכוח את נקודת המוצא. כל אחד מבני הזוג מעוניין בכל ליבו בטובתו ובטובת בן הזוג, כרצון פנימי ועמוק, ואולי נכון לומר, רצון ראשוני. תנסו זאת בכל מקום שתרצו, אין בנמצא בעל או אישה שלא יתרגשו וייהנו עד מאוד לקבל מסר של שביעות רצון עמוקה מבן הזוג. וזאת משום שאין רצון גבוה וחזק יותר לכל אחד מאיתנו מאשר לעשות את האישה או את הבעל מאושרים ושבעי רצון.
גם הנישואין שלנו עם הקב"ה מבוססים על ההנחה הזו. ברור לנו שהקב"ה נתן את התורה לישראל לטוב לנו כל הימים, מתוך אהבתו לאבות. כשקיבלנו את התורה לא עשינו טובה לאף אחד, אלא קיבלנו את ההחלטה המפוכחת ביותר עבורנו. אבל יחד עם זאת, כולנו, יהודים כשרים וראויים, חפצים מאוד להשביע את רצונו של בורא עולם, וכבודו וצמיחת קרן הקדושה בעולם הם מהשאיפות העמוקות שלנו.
יש לזה סיבות רבות, אבל הסיבה הפשוטה היא תפיסת הזהות שלנו. אנחנו מרגישים שהשם יתברך ותורתו ומגמות הקדושה בעולם הם העניין שלנו ממש. ד' הוא אלוקינו ותורתו היא תורתנו. תפיסת הזהות הזו משתייכת להגדרת היהדות כנישואין. הרמב"ן מפרש את המילים 'והיו לבשר אחד' – והיו למשפחה אחת. גם הנישואין של ישראל עם הקב"ה יוצרים את החיבור הזה, ועושים אותנו עם התורה כמשפחה אחת. כולנו חשים את החיבור הזה, ושמחים מאוד בכבודה של תורה. השתתפות בהכנסת ספר תורה, שהיא אירוע לא נדיר במקומותינו, מלמדת כמה כל ישראל רוחשים כבוד ואהבה לד' ולתורתו.

נישואין טובים דורשים חוויה של הצלחה. אישה התופסת בליבה שבעלה עשה טעות חמורה בנישואין איתה, והחיים המשותפים אינם טובים בעבורו, מאבדת מאוד מהר את הטעם בנישואיה. בנישואין בריאים וסבירים שני בני הזוג מרוצים ממה שהם קיבלו, אבל הם גם מרוצים ממה שהם נותנים למי שעומד מולם.
זה לא סותר שיש בכל בית חיכוכים, ויש גם מצבים שבהם מבקשים סליחה. זוהי מציאות אנושית שכיחה, וכולנו מכירים אותה. עם זאת, נקודות התורפה הללו אינן אמורות לבטל את התשתית הפנימית והקבועה, שבנויה על שיתוף פעולה ונאמנות עמוקה.
אנחנו מלאים בביקורת עצמית על חטאינו, ואיננו טוענים שהביקורת איננה נכונה. במחזור של יום הכיפורים מופיע וידוי ארוך ומפורט, ורוב היהודים מסתדרים איתו ואינם חשים שמאלצים אותם להתוודות על חטאי אחרים. לעומת זאת, אסור שתודעת החטא תצייר באופן מעוות את עצם הקשר. אנחנו קשורים לד' ומחויבים לו, ומשתדלים כמיטב יכולתנו לעשות את הטוב בעיניו. צריך קצת דעת ובגרות כדי להחזיק את שני הצדדים של המשוואה הזו יחדיו, אבל זוהי עמדה יהודית שורשית שבלעדיה לא נוכל לחגוג את חג השבועות.
ושוב, התפיסה העמוקה הזו איננה רק לכבוד החג, אלא היא יסוד חיוני בקיומנו, ולא נוכל להתקיים כיהודים בלעדיה. כשעסוקים בחינוך צריכים להקפיד שהביקורת על החניך, שהיא חשובה וחיונית, לא תאבד את התפיסה הבסיסית שלו לגבי עצם הטוב שבו.

פעמים רבות אנחנו עסוקים בביקורת על כוונתנו בעשיית המצוות ובעבודת ד'. יש בביקורת הזו יותר מנקודה של אמת. כוונה נכונה ומלאה בעבודת ד' היא משימת חיים שאף פעם לא נשלמת, ותמיד יהיה מה לשפר בה. השיפור הזה הוא חלק מחובתו של האדם בעולמו. עם זאת, אסור לראות את המציאות רק דרך החלון הזה. הסתכלות כזו יש בה סיכון ונזק, והיא גם עיוות של האמת.
מעשה במשגיח שנשא שיחה מוסרית שבה זעק: "אנחנו מכבדים את השבת? אנחנו אוהבים לאכול!" אחד השומעים המתין מעט, כדי שההקשר לא יהיה ברור, ואז סיפר למשגיח על בוגר של הישיבה שנמצא מסב עם משפחתו באיזו חגא נוצרית לשולחן ערוך וחגיגי. המשגיח הזדעזע, והבחור פלט ביבושת: "לא, הוא פשוט אוהב לאכול"…
כמובן שכולנו, בני האדם, אוהבים לאכול. אחרת היינו מצווים לענג את השבת בגמרא או בזוהר. אבל האם אנחנו מכינים אוכל לשבת מתוך תאוות האכילה? מדוע בשום לילה אחר בשבוע איננו מסיבים לסעודה שיש בה דגים ועוף, מרק וסלטים, קוגל ומנה אחרונה? האם אהבת האכילה מתעוררת בנפשנו רק בלילות שבת? והאם בכל שבת מתחשק לנו לאכול? אין שבתות שבהן חוזרים הורים משבוע של שהות בבית חולים אחרי ניתוח שעבר הילד, וכל מה שהם רוצים זה לישון כמו שצריך? האם בשבת כזו לא יהיה חמין?
התשובה ברורה. עם ישראל חש את עצמו מחויב לכבוד השבת, מפני שזוהי מצווה וזהו כבודו של הקב"ה. אינני חושב שהמשגיח חלק על התובנה הזו, אלא שהוא ראה את תפקידו בהובלת תלמידיו לרמה גבוהה יותר של מודעות. הוא בחר להשתמש בביטוי החריף כדי להעביר את התביעה החשובה לשיפור ולקידום. אולי הוא גם הצליח, אבל כך משלמים לפעמים מחיר כבד של ביטול הערך של מה שכבר קיים. חג השבועות בא לבסס בעולמנו את הבסיס של הכל. כאשר הקב"ה בחר בנו, הוא עשה את הנכון, וחלילה לחשוב שהוא החמיץ משהו. למרות כל הכאבים והבעיות, עדיין הוא מרוצה ושמח בנו.

במילים פשוטות, חג מתן תורה כיום הנישואין עם בורא העולם חייב להעמיד את סיפור היהדות כסיפור הצלחה כביר.
אנחנו רגילים מאוד למצוא סדקים ופגמים בעצמנו. החסרונות הללו אמיתיים ונכונים, ותפקידנו לעסוק בתיקונם כפי האפשר. עם כל זה, בסיס תפיסתנו חייב להיות בהיר וברור. הסדקים הללו אינם פוגעים ואינם נוגעים בנאמנות הבסיסית שלנו לד'.
מי שיתבונן במציאות הרווחת בשכונותינו יוכל לראות, אם יביט נכוחה, דבקות עמוקה ומחויבות גבוהה מאוד לתורה ולמצוותיה. כמה מסירות לשמירת ההלכה, לשמירת הצניעות ולחינוך לתורה. כמה משפחות בתוכנו חיות בעוני יחסית לאפשרויות שלהן כדי לדבוק בלימוד התורה ובחינוך הילדים בדרך הישר.
ההישגים הללו של היהדות הנאמנה הושגו על ידי עמל והתמסרות של אבותינו ואימותינו במהלך כמה דורות. בעשרות השנים הראשונות של המדינה, כל משפחה שבחרה להשתייך לציבור החרדי עשתה זאת מתוך ידיעה מראש על מחירים גדולים שהיא עתידה לשלם, ובכל זאת היה ברור לה שהיא הולכת עם ד' ועם התורה.
להישגים האלה יש השפעה עצומה על העם כולו, ותנועת התשובה היא תוצאה של מצבו הגבוה של הציבור.
חג שמח יהודים. שמחו על הסיפור הנפלא של הברית שנכרתה ביום זה והיא עדיין פורחת ומלאת חיים.