בין החנוכייה לקוגל

מלון חמישה טפחים

תמיד טוב לפתוח במעיישה שהיה – שכך היה.

הוא גדל במשפחה ברוכת ילדים במודיעין עילית. שמונה לפניו, שישה אחריו ועוד היד נטויה. איתרע מזלו, ומכל אחיו ואחיותיו הוא מצא את עצמו איך שהוא בשוק העבודה, או כמו שאוהבים לקרוא לזה בעיתונות החרדית "עמל לפרנסתו".

היהודי גם עמל וגם ראה ברכה. הוא לא 'נגיד' ולא באזורי חיוג האלה. בסך הכל מתפרנס, וטובע בהוצאות השוטפות שלעולם לא נגמרות. אבל עבור האחים וההורים שלו, הוא סוג של אילון מאסק מקומי. יש לו מכונית – אומנם מודל 2018 אבל תמיד שטופה. הוא לא קונה ב'משנת יוסף', לא מבקש הנחות במוסדות לימוד, לא רץ אחרי קמחא דפסחא ואפילו התפתה והזמין מתיחת פנים לסלון עם תקרה מגבס ותאורת לד, שהשאירה אותו כמובן בלי סלון ובלי תאורה.

בוויטרינה שלו יש שתי מזכרות ממוסדות שהוא תרם להם, מה שמוציא את אחיו מדעתם. ולמרות כל זאת, יש בו נקיפות המצפון. איך הוא יכול לצאת למסעדה, כשאחיו לא יכול למלא את הרב–קו לילד, ולאחותו אין בגד להוציא את התינוק מהבית? איזה טעם יש לסטייק כשהסביבה שלך נלחמת על לחם?

והסביבה, דואגת להשמיע את הטענות. בכל פעם שמגיעה ידיעה על איזו הצלחה בתחום העיסוק שלו, מתייצבת שיירה על מפתנו ודורשת. והוא, נתבע ונותן. קצת מודה להשם על הזכות להיות בצד הנותן, וקצת מקטר על שהכל נופל עליו. כך הוא חי. בין קיטור להודאה. בין שמחה לעצבים.

השבוע הגיע השיא. אחרי תקופת לחץ בעבודה שבה לא הספיק לראות את הילדים, הוא החליט שבחנוכה הקרוב יצא עם המשפחה לבית מלון. לא פאר ולא מוגזם. ימים ספורים לרענן קצת את חיי המשפחה.

הוא כמובן שומר את זה לעצמו, משום שבראשו כבר שמע את הגערות: מלון?! כל המשפחה? אתה לא מתבייש?

ובכל זאת קשה להתאפק, אז הוא שיתף רק את אמא שתחי'. ומכאן הכל יוצא משליטה. לדידה, עם כל הכבוד לתכשיט שלה, אם יש מישהו שבאמת צריך מלון וחופש, זה היא ואבא, שגידלו אותו והביאו אותו עד הלום. זה התחיל בטוב, ואז עבר לנימה קצת מאיימת, המטרה ממוקדת: שיצרף את ההורים לשבת המשפחתית.

היהודי נכנע ללא קרב. נכון, המחירים גבוהים, והמצב שלו גם לא אטרקציה, אבל בשביל מי חיים אם לא בשביל ההורים?

צלצל לסוכן, הזמין חדר נוסף והתחיל לעשות שעות נוספות כדי לכסות את ההוצאה. אלא שמהר מאוד קלט שאת השעות הנוספות הוא הולך לשלם על משהו אחר לגמרי.

כי אז התחילה הסאגה העונה לשם 'מקום הדלקת הנרות'. האב, אברך חשוב במודיעין עילית, שזו לו הפעם הראשונה שהוא בחנוכה מחוץ לבית, החל לצלצל בקצב של שש פעמים בשעה עם מגוון שאלות.

כשהתברר לו שיש המדליקים בלובי, נזעק. זה נגד שולחן ערוך מפורש. בשלב הזה נכנסו לתמונה שני אנשים: מנהל המלון ומו"ץ חשוב שפתחו חפ"ק הלכתי–טלפוני כדי לגשר על הפערים.

ההצעה הראשונה הייתה לתת חדר עם מרפסת ולהדליק במרפסת. מנהל המלון הודיע שחדר עם מרפסת עולה כמעט כפול, אבל הבן המיואש, שרק רצה לקבל את חייו בחזרה, הודיע שמבחינתו כסף לא יהיה מכשול. כאשר עבד – אבד.

סגרו, איחלו מזל טוב, ורגע לפני שנראה שהכל בא על מקומו בשלום, שאל האבא באיזו קומה החדר.

התברר שעשירית.

נו באמת? אולי תכריח אותי להתנצר וזהו? אני יכול לנסוע במעלית שבת? הגר"ש, הגר"י, הגרי"ג והגרמ"ש, גם שליט"א וגם זצוק"ל התנגדו לזה נחרצות. והנה חזרנו לנקודת ההתחלה.

החדר היחיד בקומה נמוכה ומרפסת לא פונה לרחוב, אבל לאחר העיון התברר שאפשר להקל כי יש מניין אנשים שיכולים לראות את החנוכייה מזווית מסוימת. האבא לאורך כל השיחות טרח להדגיש ש"הוא רק רוצה לקיים את ההלכה המינימלית. אין פה שום חומרע'ס".

אבל אז נוצרה בעיה אחרת: ספק גדול אם זה בתוך 20 אמה, כי יש למטה בריכה, וצריך לבדוק אם המים נחשבים "קרקע" או לא. בפועל צריך לאסוף שתי מדידות, מהחלון לקרקעית הבריכה (שרוקנה בימים האחרונים במסגרת עבודות תחזוקה) וגם לשפת הבריכה הצמודה לקיר. ואם אפשר להקל בבית מעל 20 אמה, לא שמענו על קולא כזו במלון. ובכלל, המו"ץ התקשה להבין מה יש לאברך כל כך חשוב לנסוע למלון, והעננה הזו ריחפה לאורך כל השיחות מעל כל הניסיונות לפתור את הסאגה.

ברשותכם, לא אכניס אתכם לתוך הסוגיה ולמגוון הפתרונות היצירתיים שעלו במעלה הדרך. השורה התחתונה היא נכון לרדת העיתון לדפוס, שהחנוכייה תודלק בתוך קופסת פח בכניסה למלון, ובעצת המו"ץ יביא האבא איתו מהבית כרית וקצת 'מזונות', וינסה לנמנם לכל הפחות כמה דקות בלובי ולאכול 'מזוינע'ס' כדי שללובי יהיה דין של "בית".

קוגל מהר סיני

למה אני מספר את המעשייה הזו שעדיין רחוקה להערכתי מלהסתיים? בשבוע שעבר חתמתי את הטור בשאלה מה יש בו בתפריט הקידוש של שבת בבוקר, שגורם לבולמוס הלוהט וחסר המעצורים של ההמון.

מה הוא החומר הסודי שמושתל בתודעה שלנו בקריאת ההפטרה, או אולי בקדושה של מוסף, שמוציא מאיתנו טיפוס שקצת קשה לנו לזהות ביום יום? שאלתי, והאמת שקיבלתי לא מעט תשובות מחכימות.

אבל התגובה שהכי שימחה אותי והיא המנוע של הטור הזה, הגיעה מקריית יואל, מונרו, ניו יורק, וכך נכתב בה:

"אצלנו, בקרעטשניף, אין שום קושיה. למה רודפים אחרי הקוגל? כי זה מאכל קודש קודשים. לא סתם עושים ממנו כזה מאצעב בטיש בליל שבת קודש ובקידושא רבא. הרבי, ר' הערשל'ע מקרעטשניף זי"ע אמר ש'לאקשן (אטריות) קוגל' היה האוכל שאכלו היהודים כשקיבלו את התורה במעמד הר סיני. אז אתה מתפלא למה יהודים רודפים אחריו? ישר כח!"

האמת היא שלא בדקתי אם יש לזה מקור, רק בדקתי שהיה באמת רבי ר' הרשל'ע ומתברר שאכן היה – אבל אחרי שקראתי את המייל ושמחתי בו שמחה גדולה, באה לי הארה גדולה.

אותו יהודי יקר מקריית יואל, רודף כמו כולנו אחרי הקוגל בקידוש, אבל הוא עושה זאת עם נשמה. אצלו מדובר בעניין נשגב שאפשר להתעלות דרכו במעלות השבת.

הקוראים שמגיעים מהחלקים המערביים יותר של אירופה, עשויים עכשיו ללעוג ולבוז, אבל בעיניי זה מרגש. כשהיהודי הזה נכווה בקצות אצבעותיו מהקוגל, הוא מרגיש טעם של הר סיני בפה, ומנגד, המערב–אירופי ירגיש טעם חרוך של פלטה שעבדה מדי חזק ושל אצבעות הגבאי שלא תמיד נשטפו קודם בסבון.

הדבר עורר מחשבות על כמות הזמן שהוקדשה למיקום של החנוכייה במלון. האם אנחנו מקדישים את אותו עולם רגשי להדלקת החנוכייה, כמו שאותו חסיד מקדיש לקוגל שלו? האם אין כאן תמונת מראה?

מצד אחד יהודי שרואה עולמו בקוגלו, מצד שני, יהודי אחר שקצת מצמצם את האור הגדול של החנוכייה למדידות מתישות מהבריכה לחלון ולשורת משימות מדויקות (מדי) ומצליח להפוך את ההדלקה הקדושה לאירוע דווקני ומתיש.

והשאלה שאני שואל את עצמי: האם התייחסנו באהבה ובסילודין להדלקת החנוכייה באותה רצינות שבה היהודי מקריית יואל מכניס רגש בקוגל? מה הנרות אומרים לנו ומה אנחנו אומרים להם? והאם אנחנו, בניסיון אולי לברוח מהמקום של ההרגשה, בסוג של אסקפיזם, מעניקים מקום דומיננטי מדי לעניינים הטכניים – החשובים כשלעצמם ויש להקפיד עליהן כקוצו של יו"ד – על חשבון נשמת הנרות?

אולי על חשבון הנשמה שלנו שקל לה יותר לברוח לאין ספור העניינים הטכניים שהיהדות מזמנת לנו, והעיקר לא להתעסק במהות עצמה.

שאלה למו"ץ הפנימי

ישנה השאלה המפורסמת של ה'בית יוסף' למה חוגגים את חנוכה שמונה ימים, אם הנס היה רק שבעה ימים. הרי בפך השמן היה שמן שמספיק ליממה אחת, והנס היה רק שבעה ימים.

והתירוץ שהכי מוצא חן בעיניי מכל התירוצים הוא התירוץ שמדבר על החיפוש.

אחרי הניצחון הניסי והבלתי נתפס של החשמונאים על היוונים, הם מגיעים לבית המקדש, ובמקום לשבת על זרי הדפנה וליהנות קצת מהניצחון, הם מייד מתחילים לחפש.

אבל מה יש לכם לחפש למען השם? אתם רואים את הכל חרב והרוס וטמא! איפה תמצאו משהו? מה אתם מחפשים בכלל? מי מחפש משהו במקום שהלהבות כילו?

וזה הנס הכי גדול שלנו. האמונה, המשמעות, החיפוש התמידי אחרי האור.

המכבים הבינו שהם לא סתם ניצחו, וגם אם נראה שאין סיכוי שימצאו משהו זה לא פוטר אותם מלחפש. ללכת למקומות הכי חשובים והכי נסתרים ולנסות להביא משם אור גדול לחיים.

וביום הראשון, הכי חשוב, אנחנו חוגגים את הנס הזה. הנס של החיפוש. הנס הזה של המשמעות. שהבנו שאנחנו לא סתם מנצחים, ובית המקדש הוא לא סתם בית, אלא זה מקום שנועד להאיר את העולם כולו. ונכון שהסיכויים נמוכים, אבל יהודי גם שהוא נמצא בתהום הכי עמוקה, הנס הכי גדול שלו שהוא לא מפסיק לחפש לרגע אחד.

ועכשיו, ערב החנוכה, כשכולם בטלפונים עם המו"צים בשאלות – חשובות ונחוצות! – איפה בדיוק מדליקים את החנוכייה? ייתכן שכדאי גם להוסיף שאלה, אם אנחנו מחפשים גם בעצמנו את המקום הטהור, זה שחתום בחותמו של כהן גדול, המקום שלא נטמא ולא התקלף מרוב טכניות.

למזלנו יש לנו שבוע של הזדמנות למצוא את האור בתוך עצמנו, המקום שמוצא משמעות יהודית חמה גם במרדף אחרי הקוגל ומאפשר לנו להביא את האור לעולם כולו.

הלוואי שנזכה להעלות את הניצוצות, גם של הקוגל, וגם של החנוכייה.