בין המסרים

יש רגעים שגורמים גם לאוהדים השרופים ביותר של אדם, לצעוד צעד לאחור כדי לבחון אם האובייקט ראוי להערצתם ללא תנאי. רגע לפני הכניסה למערכת בחירות נוספת, שגם במהלכה יינשא נתניהו על כפיים במגזר כמותג-על, כדאי להיזכר מה היה כאן בראשית השבוע החולף.

ח"כ דודי אמסלם נחשב במהלך שנת האופוזיציה המתסכלת, ללוחם השוחות של נתניהו. הוא קיפץ מהאולפנים לספסלי הכנסת – כשחבריו בליכוד העדיפו להתעלם או להיעלם – והכה במשמיצי נתניהו, במקל, בסרגל, מה שבא ליד.

אמסלם כשל בלשונו, כשהשיב בריאיון כי רע"מ תוכשר כשותפה קואליציונית אם יהיה רוב של 61 בלעדיה. במשך שעתיים חגג השמאל באולפנים בפסטיבל של אני לדודי ודודי לי. לנתניהו לא הייתה ברירה אלא להגיב, אך במקום לנטרל את המוקש בעדינות, הוא העדיף לפוצץ את המטען על גופו הפוליטי של דודי. "נדהמתי לשמוע את דברי דודי אמסלם שאותם אמר על דעתו בלבד כפי שקרה בעבר", כתב נתניהו והוסיף כי הליכוד בראשותו לעולם לא הסכים ולא יסכים להיתמך ב"מפלגה תומכת טרור שמייצגת את האחים המוסלמים ששואפים להשמיד את ישראל".

נתניהו התרפק על זיכרון העבר הסלקטיבי, מהסבב הראשון של בחירות 2019: "כשהימין היה עם 60 מנדטים לאחר שליברמן ערק לשמאל, סירבתי להצעות של מנסור עבאס לתמוך בהקמת ממשלה בראשותי ולכן הלכתי לבחירות".

ביבי העדיף להתעלם מהמגעים שניהל עם עבאס בארבעה סבבים. בסבב הראשון ב-2019, סיפר לי עבאס בריאיון – כח"כ 'המשותפת' שהיה מוכר בעיקר לנתניהו ולסייעניו – על מגעים שניהל מולו מיקי זוהר כדי להביא לתמיכה מבחוץ. באותו מעמד וכך גם בשבועות שלאחריו, לא באה הכחשה – ונדמה היה ששתיקה כהודאה. השבוע אמר לי ח"כ זוהר, כי מנסור הוא שפנה והציע מיוזמתו תמיכה, וכי הליכוד סירב בעבר ויסרב בעתיד לחבירה. לו היה, לו יהי.

מהילוך ראשון לרביעי – יעיד על המגעים עם עבאס, ח"כ בצלאל סמוטריץ' שבלם בגופו את הגיור לחומרא שניסה נתניהו לעשות לעבאס בקרב רבני הציונות-הדתית, אחרי הבחירות הרביעיות במספר. "אני לא יורה בתוך הנגמ"ש גם אם זה משתלם אלקטורלית", אמר כששאלתיו מדוע אינו מאשר בקולו את קיום המגעים וגוזר את הקופון בקרב מצביעי הימין.

בתוך הנגמ"ש הליכודי, ביבי יורה-יורה: בהודעת הגינוי לאמסלם, הדגיש נתניהו שאמסלם אמר את הדברים "על דעתו בלבד, כפי שכבר קרה בעבר". בעבר הלא רחוק, היו דבריו של אמסלם נגד שופטי העליון השתיינים. נתניהו, כזכור, הרים אז טלפון לנשיאת העליון כדי לגנות – ואף דאג לתת דרור תקשורתי לשיחה, במה שהתפרש כזובור רשמי למקורבו.

במסדר הבושה הראשון שערך נתניהו לאמסלם, ניתן ללמד זכות על נתניהו שפרקליטיו גיששו באפלה מול הפרקליטות, בניסיון להשיג הסדר טיעון מקל. גם הפעם – אומנם אין נסיבות מקילות אישיות, אך יש היגיון פוליטי של מקל וגזר – שמסביר את החבטה בראשו של אמסלם.

פירוק והרכבה

דודי אמסלם הוא איש שפיו וליבו שווים. "ביבי פגע בי סתם", אמר בכאב בלי לערפל את תחושותיו. "אתה חושב שטעיתי? תרים טלפון ודבר איתי. למה ככה?"

אצל ביבי אין מתנות חינם, ואין מהלומות סתם. הכל מחושב, לעיתים יתר על המידה. היה מי שהסביר כי הפגיעה הייתה מכוונת, כדי לקרוץ למצביעי 'תקווה חדשה' ו'ימינה' לשעבר. "היעד שלנו בבחירות הקרובות – ללכת על קמפיין שיחזיר אותם לגוש", אמר לי השבוע ח"כ מיקי זוהר. בסקרים פנימיים של הליכוד, מזהה נתניהו שהנגטיב נגדו בקרב מצביעי הימין המתון – התמתן, בהשפעת קעקוע עמדת הפרקליטות במשפטו. ביבי מאמין שאפשר לתקן ולהשיב את הבנים האובדים הביתה, ואמסלם החביב והצעקני נתפס כאחד מסמלי 'הביביזם'. אפשר לסכם את התזה הזאת בכך שנתניהו כבר לא רואה בעצמו "ביביסט" על מלא.

נתניהו היה ונשאר הקמפיינר החד בישראל. הוא אולי מגניב קריצה קטנה למרכז, בעין השמאלית, אך עינו הימנית היא שמעפעפת ללא הפסקה. את הממשלה הנופלת הצליח לקעקע אחרי שהטמיע בבייס את נרטיב הישענותה על "תומכי טרור", שיושבים על השיבר הביטחוני והתקציבי.

כשניר אורבך וגם עידית סילמן כמקובל במגזר הסרוג, המשיכו ללכת לבית הכנסת השכונתי בבוקר יום שבת קודש, הם שמעו את המסר חוזר על עצמו ומתעצם משבוע לשבוע. יש משהו משובב לב בנאיביות הדתית-לאומית שמכילה ולא דוחה יריבים ואויבים. מי שמדבר על "מכונת רעל" שהשפיעה על אורבך וסילמן, לא חווה מעולם את "מלכודת הדבש" הדתית-לאומית. דווקא מכיוון שהשניים נעטפו בחיבה, הם חשו בעודם בקואליציה, כשותפים לתוגה.

פירוק ממשלה וניצחון בבחירות הם שתי משימות שונות, אך נתניהו במקרה הזה מתכוון להמשיך ולהשתמש באותו ארגז כלים של הצגתו כימין אמין ואמוני, אל מול כניעת הצד השני לחברי הכנסת הערבים. קמפיין ביבי מול טיבי של שנות התשעים, חוזר בגלגל הזמן – על סטרואידים.

כשהציטוטים מדברי אמסלם פורסמו והחלו להתגלגל ברשתות, ביבי קלט ברגע, שההתבטאות מחבלת לו ביסודות הקמפיין – ומיהר למזער נזקים. "זאת מהות הבחירות הקרובות", כתב, "ממשלה לאומית חזקה בראשותי או ממשלה אנטי-ציונית שתכלול את מנסור עבאס ורע"מ, אחמד טיבי והמשותפת ותהיה תלויה בהם לחלוטין".

ההתנערות של נתניהו מתוכן הדברים של אמסלם – הייתה נדרשת ובמקומה, אבל ביבי טעה בעוצמת התגובה. בהתנהלות הדורסנית כלפי גדול תומכיו, הוכיח נתניהו שהוא נשאר "ביבי הישן" שתוקע סכינים במקורבים ובנאמנים – אם להשתמש בטרמינולוגיה משנות התשעים.

"אתה לא רואה את לפיד עושה את זה", אמר לי השבוע אחד מח"כי הליכוד. "כשמקורביו מאיר כהן ואלעזר שטרן נקלעו לרגעי משבר, הוא העניק להם גיבוי למרות המחיר התקשורתי ששילם". כשביקשתי לצטט את הדובר, האיש שמולי התחלחל. "רק זה מה שחסר לי ערב הפריימריז", אמר ולא יסף.

נאמנות כפולה

מי שפגש את נתניהו בשבוע שבין הודעתו המפתיעה של בנט ביום שני שעבר לדרמת הפיזור ביום רביעי השבוע, ראה אדם שנע ונד בין שני קטבים, במעין ביבי-מאניה דפרסיה. בשני שעבר נראה נתניהו כמי שמשליך את יהבו על ניצחון בבחירות. בשני הזה ועד שנשמע הגונג ברביעי, הוא נראה כמי שמעוניין להקים ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית.

שיטת הממשל בישראל היא פרלמנטרית ולא נשיאותית שבה כל סחטן – מלך. השיטה הקלוקלת הזאת, אפשרה ליו"ר מפלגה עם אחוזי תמיכה חד-ספרתיים ושישה מנדטים – שהפכו לארבעה – להפוך לראש ממשלת כלאיים משונה, שהחזיקה מעמד שנה. אך בבחירות הקרובות ובכל מה שנוגע לנתניהו, גם בישראל ישלוט הנרטיב האמריקאי: המנצח ייקח הכל.

אלה בחירות על חירות: ניצחון הוא הסיכוי האחרון של נתניהו – בגיוס כל הכלים ושבירת כל הכללים – לחולל שינוי במערכת המשפט ולנסות לעצור גם את התהליך המשפטי – שממשיך להתגלגל במציאות מקבילה.

ב'יהדות התורה' היה מי שהעלה את הסברה שנתניהו רוצה בחירות בכל מחיר, אך עושה הכל כדי להמחיש לציבור הישראלי ולשותפים מימין – בעיקר החרדים האשכנזים שעבורם מערכת בחירות היא תקלה ולא הקלה – כי עשה ככל שידו השמאלית משגת כדי למנוע בחירות חמישיות.

האמת איפשהו באמצע. נתניהו נקרע בתוך עצמו כמו מהמר שעושה חושבים אם ללכת על כל הקופה. בחירות הן הצ'אנס האחרון להסתער ולהשיג רוב של 61, בלי להיזקק לחסדיהם של בנט ושקד, סער וגנץ. אך לצד הסיכוי, הסיכון לא פחות גדול. אם יפסיד, חברי הגוש לא יחתמו לו שוב על הסכם נאמנות.

המספר הזוכה

לשר לשעבר משס אריאל אטיאס, שנחשב בזמנו לפוליטיקאי בעל חושים מפותחים, יש דיאגנוזה מעניינת בנוגע לנתניהו. "הוא איש עם חזון מדיני שרואה למרחוק בנושאים אסטרטגיים", אבחן, "אבל בכל מה שנוגע לפוליטיקה, ביבי ממוקד משימה עכשווית. אם צריך לפתור משבר, הוא לא מביט לאחור וגם לא צופה קדימה יותר מדי. ביבי חושב על היום ולכל היותר על מחר וכך הצליח להישאר על הגלגל יותר מעשור, יום ועוד יום".

נתניהו כבש את היעד הנכסף של הפלת הממשלה. אבל במשקפיו כעת, זוהי משימה שעבר זמנה, וכעת מעניינת אותו רק הפסגה הבאה. מיותר להתרפק על ההצלחה. עדיף ללמוד מהכישלון.

בכל מה שנוגע למערכת הבחירות הנוכחית, ביבי החל לשבת ולפלח נתונים ברגע שהסתמן פיזורה של הכנסת. המספרים שהובאו לפניו, ותמציתם מוגשת כאן, גרמו לו להסס אם נכון יותר לפזר או להישאר. הם שהובילו, במידה רבה, לתגובה החריפה והמחושבת מראש – לדברי אמסלם.

נתחיל מהסוף: "אפשר להביא שישים וחמישה מנדטים", אמר נתניהו בשבוע שעבר – כפי שגם צוטט כאן. האמירה הזאת לא באה מהבטן אלא מהראש, אחרי שנחשף לנתונים.

במסגרת פילוח עומק שהזמין נתניהו, נערכה השוואה בין מעוזי הימין למעוזי השמאל, והמסקנה היא כי בבחירות האחרונות נוצר פער שנע בין 10 אחוזים ל-25 אחוזי הצבעה גבוהים יותר בערי השמאל מול ערי הימין. זו אינה נורת אזהרה אלא פרוז'קטור גדול, שרק מתעצם לנוכח המספר הנוסף והמדאיג: בין בחירות מספר 3 לבחירות מספר 4, איבד הימין במעוזיו, לא פחות משבעה אחוזי הצבעה.

דוגמאות להפרש אחוזי ההצבעה החריג כל כך לרעת הימין, לא חסרות. בערים המזוהות עם הליכוד, אחוזי ההצבעה נעו בין 56 ל-61 אחוזים: בבאר שבע נרשמו 56.56 אחוזי הצבעה, בבת ים 58.58, בירושלים 59.10, באשדוד 61.62, בחולון 61.04, בנתניה 56.50, בשדרות 59.80 והיד עוד נטויה, או נכון יותר לומר: שמוטה.

ועכשיו קבלו את מעוזי השמאל, שבהם אחוזי ההצבעה גבוהים דרמטית וללא פרופורציה: בכפר סבא נרשמו 69.91 אחוזי הצבעה, בגבעתיים 69.29, בהוד השרון 74.43, בקריית אונו, 73.06, ברמת השרון 71.78, בנס ציונה 74.16 ובבנימינה 73.05. ואלה רק כמה דוגמאות, מני ערים רבות.

בערים כמו ראשון לציון, שבהן האיזון בין ימין לשמאל נשמר בקלפיות, גם אחוזי ההצבעה מתאזנים ועומדים על כ-65 אחוזי ההצבעה. גם כאן, לפי הפילוח שהוצג לנתניהו, אחוזי ההצבעה הגבוהים משמאל, מתקזזים באחוזים הנמוכים מימין.

על האמרה "בבחירות אלך לים", חתום חיים רמון מימיו במפלגת העבודה, אך המתרחצים בפועל, מסתבר, הם דווקא המצביעים הימניים. אם מישהו לא יניס אותם מהחופים וינופף מול עיניהם במהלך הקמפיין בדגל שחור, הימין כולו יניף במוצאי הבחירות דגל לבן.

היהודים נוהרים

הצבעת היתר במעוזי השמאל הליברלי, היא תופעה כלל-עולמית. מחקרים אירופיים שנעשו מלמדים שמדד המעורבות הפוליטית וההצבעה בפועל עולה, ככל שהמצביע משכיל יותר. ומיהו המגזר המשכיל יותר אנחנו כבר יודעים, אחרי שגדי סוקניק הרביץ בנו בינה השבוע.

אם כן, למגמה יש בסיס מחקרי כלל עולמי. אך הנסיגה מבחירות סבב 3 לבחירות מספר 4, בשיעור דרמטי של שבעה אחוזים לרעת הימין – היא פיתוח מדאיג של התופעה העולמית, על-ידי ישראל השנייה.

התופעה הזאת מדירה שינה מעיניו של נתניהו בלילות, אך מאירה את פניו בימים. ואם תשאלו, הכיצד אפשרי, על בסיס אותם נתונים, גם להתעטף בתוגה וגם להיאחז בתקווה – ביבי כדרכו, מסביר זאת טוב מכולם. בתדרוכים הפנימיים, הוא שם את האצבע על שורשי נסיגת המצביעים, ותולה זאת באדישות הימנית שמתגברת מסבב לסבב ובקמפיין הרגע האחרון שמנהלת התקשורת.

כאן, מאמין ביבי, אפשר לפרוץ דווקא אחרי שנת אופוזיציה שבמהלכה כיכבו עבאס וח"כי 'המשותפת', ונתפסו כבעלי הבית במדינה. "זה לא יבוא לנו בקלות אלא בעבודה קשה ובמשמעת קמפיין מהודקת", אמר והזכיר שגם בפעם הקודמת יצא לבחירות כשהוא מגרד את המנדט הארבעים בסקרים אחרי הסכמי אברהם ומבצע החיסונים. "התקשורת הלמה בנו וניצלה כל נפילה. אסור שזה יקרה לנו הפעם", הזהיר נתניהו.

ביבי מזכיר, כי חרף הירידה הדרמטית באחוזי ההצבעה מימין בבחירות הקודמות, לא היה חסר הרבה גם אז, כדי ש'תקווה חדשה' ו'המשותפת' יאבדו שני מנדטים לטובת הימין ויקפיצו את הגוש מעל למספר הנכסף של 61. ומכאן מסקנתו, כי אם בסבב הנוכחי, מצביעי הימין ינוערו וינהרו לקלפיות, ניתן יהיה להגיע לשישים וחמישה מנדטים לגוש בראשותו.

בשורה התחתונה, וחרף הביקורת על הסגנון, קל להבין אפוא, מדוע אמסלם חטף אש בכינון ישיר. נתניהו שמע את דבריו של דודי המכשירים את עבאס, והרגיש שהקמפיין המתוכנן נגד "תומכי הטרור" נוזל מבין אצבעותיו.

חובת השתיקה

נתניהו כקמפיינר, דורש מחבריו להיצמד לנרטיב בכל מחיר. אבל יש מפלגות שבהן הקמפיין מתגלגל מאליו, ללא מחשבה תחילה. 'יהדות התורה' שמרה אמונים לנתניהו באש ובמים, אך ב'דגל התורה' החליטו דווקא השבוע, להיות גלויים עם המצביעים ולהסביר להם שלא ייצמדו לנתניהו בכל מחיר בפעם החמישית.

נכון שהיה היגיון באזהרות ששוגרו דווקא עכשיו. כל עוד ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית הייתה בקלפים, החברים ניסו לגרום לנתניהו למצות את האופציה, כשהם מסבירים לו בדרך עקיפה, כי גם לו יש מה להפסיד מבחירות חמישיות.

ממשלה חלופית לא הוקמה, ומרגע שהושקה מערכת הבחירות, כדאי לאפסן גם את התוכניות. היצמדות לנתניהו אם יפסיד שוב, תהיה התאבדות וחוסר אחריות כלפי המגזר החרדי, שהיה היחידי שלא הייתה לו נציגות מגוננת בממשלה האחרונה. אך לעת עתה, יש למנף את ההיצמדות לנתניהו ולנופף בה מול המצביעים החרדים שנעים על הציר שבין בן גביר לגפני ומתלבטים עד לרגע הטלת הפתק בקלפי.

יש אמירות שיכולות להרוס מערכת בחירות. ואת מה שביבי קלט בן רגע, אחרי פליטת הפה של אמסלם, כדאי שיבינו באיחור של שבוע גם ב'יהדות התורה'. איש ציבור החפץ בחיים פוליטיים, חייב גם לדעת אימתי לנצור את לשונו ולשמור על חובת השתיקה.