אם אין עוגות תפקחו על הלחם ותצביעו
כזו מלחמת היצר לא הייתה לי כבר שנים. ממש כמו במחזה של מגידים קדמונים. שמעתי שני קולות מתרוצצים בקרבי. היצר הטוב שמתחנן בלחש ומנסה לפנות אל ההיגיון, והיצר הרע שעוקף אותו בפתיינות מרושעת.
הכל התחיל ב'סמינר כלכלי לעיתונאים חרדים'. ההזמנה שנשלחה אלי, הייתה משכנעת. שורה של כלכלנים בכירים בעלי שם יעבירו סדרה של הרצאות ש"יעשו סדר" בכל השאלות שמטרידות את הציבור הישראלי. "אתם העיתונאים", הסבירו לי בטלפון, "מביעים עמדה נחרצת בעניינים הללו. ממש כדאי שתכירו את הפרטים".
מיהרתי כמובן לשריין מקום, בגלל השורה שהבהירה ש"מספר המקומות מוגבל", וגם בגלל הכוכבית למטה שהבטיחה "כיבוד קל לאורך כל היום". וכמובן, גם בגלל הנתונים והפרופסורים.
וכך, בשעת בוקר מוקדמת מצאתי את עצמי בבניין משרדים מפואר. הרבה חדרים, שמות מפוצצים, וגם חדר כינוסים מאובזר בכל הציוד. שולחנות זכוכית, פלזמות ענק ומיקרופונים. בראש השולחן כבר ישבו המרצה עם הלפטופ הפתוח. לצידו הדוקטור שאמור לנאום אחריו. לצידם ישב גם המזכיר ועוד שני מנהלים שפרסו חסות על האירוע.
זה הרגע שבו קלטתי שאני 'הקהל'. פניו של המזכיר היו מכורכמות. "כנראה שעיתונאים לא מתעניינים בנתונים", אמר בעלבון צורב. החבר'ה הבריזו. נותרתי אני לבדי מול שני מרצים וארבע מצגות.
וכך, בזכות העובדה שרק מעטים במקצוע שלנו אוהבים נתונים, הרווחתי שעתיים של שיעור פרטי עם כלכלנים בכירים שבמקום להפריח מילים, השתדלו גם להציג הסברים ומספרים. וגם לנסות להשתמש במשהו שאני מכיר רק מהדף היומי – הוכחה.
עוד נחזור אל התוכן, אבל קודם פרצה המלחמה. תוך כדי שיחה, הוגש לשולחן הכיבוד הקל. וכאן חשוב להסביר כלל פילוסופי חשוב: בכל תחום בעולם יש 'ימין' ו'שמאל'. לא רק בביטחון וכלכלה, או בסכסוכים פנים קהילתיים – אפילו בכיבוד שמוגש לשולחן. יש את הכיבוד ה'שמאלני': מגשים של ירקות חתוכים עם נבטים ועשבים בריאים לצד מטבלים אורגניים, ויש את הכיבוד ה'ימני' המקובל באנ"ש: עוגות, מתוקים, קולה והמסתעף. (יש גם 'ימין קיצוני', אבל זה כבר לפעם אחרת.)
וכאן התחלתי לשמוע את הקולות מתרוצצים. היצר הטוב היה עם הקמפיין המתנשא של השמאל: קח רצועות גזר וקולרבי, תכניס קצת ויטמינים וסיבים. כבר לקחתי את המלפפון הראשון, אלא שאז אחד הקופירייטרים של הימין הנחית את ההפתעה: צלחת אחת של במבה זהובה וצלחת של ביסלי בצל עגול.
מוריי ורבותיי, מהפך.
הפרופסור, המנהל, הדוקטור וכמובן גם ה'קהל' – נהרו לקלפיות. כשהצצתי מתחת לשולחן, ראיתי שבסוף כולנו בני אדם. מאחורי כל פרופסור נכבד מתחבא ילד עם פעקאלע שנועץ את הבמבמה בתוך הביסלי ומנסה ללעוס בשקט.
בסוף השפיות מנצחת.
המאבק המשעשע הוא רק משל. הנמשל נמצא כמעט בכל תחום. תחשבו שבמקום לספר על במבה וגזר, הייתי פותח בתזה על הפער בין אליטיזם לפופוליזם. האם זה היה גורם לכם להמשיך לקרוא, או דווקא לעצור ולוותר? ובכן, תלוי כמה העסק רציני ובעיקר עד כמה אנחנו רציניים.
סביר להניח שכשאתם באים לרופא או לעורך דין, תעדיפו מישהו מקצועי שלא ידבר על במבה. לעומת זאת, כשאתם שרועים על הספה אחרי הצ'ולנט, תדפדפו לטור שלא יכביר מונחים של אינפלציה ובלבולציה.
יש רק בעיה קטנה. לתקופה של יותר מדי במבה, יש תוצאות, והן לא פשוטות. הכרס מתחילה לצמוח, הנשימה נעשית כבדה ופתאום נאלצים לעשות היכרות עם מילים כמו אינסולין וכולסטרול. ומדובר בגלגל אכזרי. ככל שאתה צורך יותר מתוק, כך התיאבון גובר וכנראה תצרוך עוד קצת מתוק ואז עוד קצת ועוד.
זה, פחות או יותר, מה שקורה לתודעה שלנו אחרי צריכה מופרזת של סיסמאות פופולריות. המבט מיטשטש, והסיכוי שלנו לעמוד מול הפיתוי המילולי הבא, הולך וקטן. אנחנו נעשים צרכנים כפייתיים של עוד מילים גדולות ועוד סלוגנים קליטים. קשה מאוד לקרוא גרפים ואותיות קטנות.
ומה שהכי מתסכל, שבכל מה שנוגע לפופוליזם, אין שמאל ואין ימין. כולם חוטאים.
אז חשוב שנדע, תקופת הבחירות הבאה – זו המקבילה של 'החגים', שבה ההיצע של 'חטיפי מחשבה' הופך לבלתי נסבל. משרדים שלמים עם קופירייטרים ומעצבים יושבים בימים אלו ומתכננים איך להרדים לנו את חושי הבקרה ולהשחיל את המסרים הקלילים שלהם. כל דבר חשוב. המרקם, העטיפה, ואפילו הכשרות. רק תאכלו.
אם חפצי חיים אנחנו, חייבים להתבונן אל מה שמעבר לסלוגנים. אסור לנו ליפול שבי למניפולציות שעומדים להעביר את התודעה שלנו. אנו חייבים ללמד את עצמינו ואת ילדינו, איך להתסכל על החטיפים, איך בודקים את הרכיבים, ואיך שמים לב שהחומר שנכנס לנו לתודעה, הוא לא ג'אנק-פוד מהסוג הגרוע.
הנה למשל בתקופת הקעמפים הבאה לקראתנו לשלום, ישבו ח"כינו ודוברינו בפאנלים מורחבים ויקוננו על עוולות הממשלה הנוראה הזו. מדי פעם הם גם יעיפו מילים גדולות לחלל וידברו על 'יוקר המחיה'. כמה נורא הלפיד והליברמן הזה. תראו מה קורה לדלק, לחשמל ואפילו ללחם. שומו שמים, אפילו כיכר לחם אי אפשר לקנות כאן.
אבל כל זאת אשליה. אחד האחראים לה, הוא דווקא ידידינו הנערץ 'הקוסם', בנימין נתניהו. אם יש עניין שבו נתניהו הוא באמת 'ליגה אחרת', הרי שזה ללא ספק – מכירת אשליות ופופוליזם. צריך לומר ביושר, הוא כנראה הטיפוס הכי אינטליגנט בסביבה (ודאי אחרי ששטיינץ עזב), אבל מכונת ההסברה שלו משתווה בסוכר המזויף שלה רק למכונת ימבמבם בקייטנת 'בית יעקב'.
בניגוד ללפיד, נתניהו יודע בדיוק כמה בלוף יש מאחורי הנהי שלו על 'יוקר הדלק'. מי כמוהו יודע שלא ליברמן וגם לא בנט אשמים בסיפור הזה. מי כמוהו יודע שהוזלת המחיר, מגיעה ישירות על חשבון השכבות החלשות. (תנסו לחשוב מי משתמש יותר בדלק, מסעודה משדרות או ורטהיימר מכפר שמריהו?) נתניהו גם יודע היטב שהקורונה של המשמרת שלו, מתנקמת עכשיו במשמרת של האויבים. אבל זה לא אכפת לו. עכשיו הוא צריך למכור לנו סוכר.
וכאן אני חוזר למפגש שבו פתחתי. הדוקטור פותח מצגת ומסביר: "אתם בתקשורת מספרים לקוראים עד כמה מסוכן שמחיר הלחם עולה. ובגללכם", הוא מאשים, "ראש הממשלה לפיד ושרת הכלכלה, מתפתים ועושים צעדים פופוליסטים שמזיקים לכולנו.
אם חשבתם שהרעיון של לפיד להוזיל את הלחם, הוא מופת של צדקה, אתם טועים. המספרים מסובכים, אבל הנתונים מלמדים שרוב מוחץ של הצרכנים הישראלים (81%) אוכלים בכלל פיתות ולחמים לא מפוקחים. הנתונים גם מלמדים שהפיקוח על הלחם הלבן בדייקא מתמרץ את שכבות המצוקה לצרוך לחם מסוכן לבריאות. והעיוות הכי גדול: כמה שקלים מרוויחה משפחת מצוקה מכל העסק הזה? ובכן, משהו כמו 13 שקלים. את רוב הרווח עושים בעלי המאפיות.
אבל הפופוליזם תובע, וכולם מתיישרים. "חלק גדול מהקטסטרופה שמתרחשת, היא בגלל ראשי ממשלות שבחרו לחלק מענקים נדיבים מדי בקורונה". עוד סיבה ליוקר: כניעה לפופוליזם השמאלני של שנאת עשירים שמנעה מפיתוח מואץ יותר של מאגרי הגז.
אם נחזור לשפת הבמבמה: אין ארוחות חינם. על כל ביסלי שמישהו מחלק לכם ב'חינם', אתם משלמים ביוקר. בקיצור, קצת זהירות עם כרטיסי האשראי. עוד מעט סוף חודש.
בעידן שלנו כאשר המידע זמין לכולם, יש לכולנו – הורים, מחנכים ועיתונאים – משימה: ללמוד כיצד להתבונן במספרים. לא לתת לכל מיני 'מבצעים' ו'הנחות' לפתות אותנו ולבלבל את עמדתנו.
ולסיום אני חייב לחלוק איתכם מידע רגיש. אבל שיישאר בינינו.
ובכן, גם לי יש קשרים עם כמה גורמים בכירים ב'דגל התורה'. וכן, גם אני שומע מהם כל מיני עניינים דרמטיים. אחד מהם לחש לי השבוע מידע ששינה לי את כל התפיסה. אם אני זוכר במדויק הוא אמר: "כבר מזמן לא ראינו אותך".
אני עוד לא יודע בדיוק במה מדובר, אבל איכשהו זה נשמע לי ברור יותר מרוב המסרים שמעבירים ה'גורמים הבכירים' של 'דגל' בתקופה האחרונה.
ובכן, למי שלא מתמצא בשמות, לתקופה הזו של ערב בחירות קוראים 'עונת הגורמים'. חובבי משחקי המילים כבר יודעים ש'הזמן גרמא' להפריח שמועות 'מן הגורם ומן היקב'.
האמת שבימים אלו כולנו חשים את האווירה. הישיבישערס קוראים לזה 'סוף זמן' (המודרניים מעדיפים 'סוף קורס', אבל העיקרון זהה). יושבים אנשים ובעצם סופרים את הימים לאחור. אצל רובם לא יקרה שום דבר בימים הקרובים. לעבוד כבר אין כוח, לנפוש עוד אי אפשר. אז לא עובדים ולא נופשים. רק מבלבלים את המוח.
וכאן מגיע הפער. בעוד ה'בכירים' של 'אגודה' כבר עם המזוודות לשווייץ, ה'בכירים' ב'דגל' תקועים קצת בשטח. יש להם עוד מאה ימים עד לבחירות. וזה בדיוק הזמן להתחיל להעלות רעיונות והדלפות, ולצפות בכיליון עיניים שהזמן יחלוף.
מה שהכי מפתיע, שגם מחוץ לישיבות יש 'גורמים', וגם להם מאוד משעמם. בניגוד לגורמים שלנו שיש להם מסורת מימי תשמ"ט כיצד מעבירים זמן, אחינו הרחוקים ממציאים כל פעם רעיון מחודש. השבוע, אחד מהם הציע לחלק תליוני זהב של נאמני נתניהו. הרעיון עצמו – כמו רוב הרעיונות של הימים הללו – לא ממש תפס, אבל אז התברר שגם בצד השני יש 'גורמים' שמשעמם להם.
מפה לשם האווירה הפכה עליזה. העסק התחמם. היה על מה לדבר והזמן עובר לו לאיטו.
ריבונו של עולם, הבא כבר את החופש ושים קץ לבלבול מוחותינו.
