במלוא מובן המילה | מורכבות

כמה מילים

בחורף תש"פ היינו ברומא. זה היה בדיוק בחודש שבו נודע על הקורונה ובסין החלו הסגרים. העולם עוד היה רגוע… היינו ברומא זמן קצר, קצרצר אפילו, אבל מסוג המעט שמכיל את המרובה, לפחות במחשבות.
רומא היא עיר שיושבת על ההיסטוריה. בכל מקום שרק נוגעים בו מגלים שכבר היו חיים מתחת, לא סתם חיים אלא דורות, קומות על קומות, עיר על גבי עיר. אפילו במקומות חפורים היטב כמו הקולוסאום, שנדמה שכבר חשפו את כולו, עדיין מתבצעות עבודות חישוף, ושם גילו ממש בשנים האחרונות אלפי גולגולות אדם, שמאשרות את מה שכבר כתוב במקורותינו, על העבדים והשבויים שהפכו למשחק בידי הרומאים הכובשים והמנצחים, והוטלו אל הזירה כדי להתמודד עם חיות טורפות ובדרך כלל לשמש להם כארוחה. רק חמישה אחוזים, לדברי כותבי דברי הימים האיטלקים, הצליחו להתגבר על החיות וחייהם היו לשלל… כל היתר נטרפו לקול צחוקם של הצופים.
הסיור היה מטלטל, כי הרי ידוע לנו הקשר של קורות העם היהודי בתקופה מסוימת לקורותיה של רומי העתיקה… וכל אימות כזה וכל סיפור כזה על מי שאולי היו מהשבויים היהודיים שהובלו לרומא, הוא דקירה בלב.
משם הלכנו אל שער טיטוס. טיטוס האכזר שחילל את הקודש ושרף את בית המקדש ואת ירושלים, הרג רבים מיושביה והגלה רבים אחרים, כל זה מונצח עד היום על שער האבן הנקרא שער טיטוס. עמדנו שם בדממה. כואבים. ואחר כך הלכנו משם אל בית הכנסת הגדול כדי לשאוב כוחות ולראות שלמרות הכל עם ישראל חי וקיים.
אחר כך חשבתי הרבה על טיטוס החזק והגדול, ואז נזכרתי ביתוש. שבע שנים קינן במוחו של טיטוס יתוש קטן והפך את חייו לגיהינום. הבריה כמעט הכי קטנה, כמעט הכי חלשה ביקום, לקחה את כל הטעם מחייו של הכובש והמצביא, הגיבור, החזק, השולט והכל יכול של רומי.
כשנכנסנו לרומא, בנמל התעופה, לפני ביקורת הדרכונים, חיכתה לנו הפתעה: אנשי משרד הבריאות האיטלקי, בכפפות ובמסכת פה, עצרו אחד אחד בטור מסודר, ובמכשיר אלקטרוני מדדו את החום לנכנסים לאיטליה. עברנו בשלום ונכנסנו לעיר. אומנם בהלת הקורונה הייתה בשיאה בסין אך טרם הגיעה לארצות אחרות. אבל היתוש הקטן ששיגע את טיטוס הפך לי למשל כשעמדתי על יד השער. משל לווירוס בגודל מיקרון שמגיע אלינו עכשיו.
קחו את סין, אחת המעצמות הגדולות בעולם. גדולה כל כך, עד שארצות הברית הגדולה והחזקה הרבה יותר התחילה לפחד ממנה, והטילה הגבלות על יבוא המוצרים ממנה, ומיסים על חומרי גלם. בעמל יום-יומי ובחריצות לא נתפסת, 1.4 מיליארד סינים כובשים את כל העולם. אין דבר שאין לסינים יד בו. מהבגדים שאנו לובשים, הצעצועים של הילדים, מכשירי הכתיבה, חומרי גלם לאוכל, רכיבים בסיסיים בתרופות ומה לא. סין היא היצרנית הענקית, מי יוכל להפסיק את כיבוש העולם על ידה? עוד רגע והסינים, אם רק ירצו, יחזיקו את האצבע על השלטר של העולם.
באותה שנה יכולנו לשאול את עצמנו מי יוכל עליה, על סין הגדולה והחזקה.
ואז הגיע יצור מזערי, מיקרוסקופי, ממש לא נראה בעין, אלא רק במיקרוסקופים מיוחדים במעבדות משוכללות, ובבת אחת סגר את סין ואחר כך את כל העולם. היו לנו שלוש שנים של מגפה אמיתית. וממי? מנגיף שהוא יותר קטן מיתושו של טיטוס…
עכשיו אנחנו מחכים שמשמיים ישלחו את הנגיף או היתוש או הנמלה שיסגרו את הסיפור עם סנוואר הרשע.
נזכרתי באותו טיול כשהבטתי ביומן על תשעה באב המתקרב ובא, זכר לחורבן שטיטוס ודומיו גרמו לנו ברוב רשעותם. השנה התרגש עלינו אסון גדול, ובשעה שהדברים נכתבים אי אפשר לדעת אם יהיה הסכם להחזרת חטופים, ואם תיפתח מלחמה כוללת ועצימה בצפון או שכבר ייחתם איזה הסכם שיאפשר לנו לחזור לימי שלווה.
כך או כך, בתשעה באב השנה יש לנו מאות הרוגים מהשנה הנוכחית, אלפי פצועים ועשרות אלפים שהכאב נוגע בהם מדרגה ראשונה. זה תשעה באב שאפשר 'לטעום' בו את טעם החורבן… אז מה נותר לנו? להתפלל שבשנה הבאה בזמן הזה נכתוב ונתאר כמה שמח וטוב לנו כי המשיח כבר בא.

מילה בסלע

מורכבות

במשפחת כהן שולחן שבת מלא בדברי תורה כי יושב שם שמעון הבכור, אברך תלמיד חכם שכולו תורה. מצד שני יש הרבה פוליטיקה, כי יושב שם גם יוסי שעובד במשרד ממשלתי בתפקיד רציני. לידו יושב הבן הסרוג שגר עם משפחתו בכפר התימנים בירושלים המזרחית, ולבסוף מנחם הבן הקטן שכבר אב לארבעה, בר אוריין השומר על קלה כבחמורה אך משנתו היא שמאלנית לחלוטין, ובעוד כל המשפחה מצביעה לשס הוא הצביע לגנץ, כי מצפונו לא נתן לו להצביע למפלגת העבודה. הוויכוחים והצחוקים מרימים כמעט את התקרה בלהט שלהם, ואבא ואמא מביטים זה בזה ובמשפחה המורכבת שלהם, ושמחים שחינכו את כולם כל כך טוב, שהמורכבות הרעיונית במשפחה לא מפריעה לאחדות ולרעות.
סימה מספרת לי על רגע בלתי נשכח בחייה. "עלינו לקברו של אבי עם תום השבעה, היינו בצער בלתי נתפס. למעשה באותו רגע התחלנו את חיינו כיתומים, כי בימי השבעה הכל היה סוער ומלא אורחים ולא הצלחנו ממש להרגיש, אבל עכשיו אל מול הקבר הכתה בנו המציאות: אנחנו חוזרים אל הבית שלו והוא… איננו. ואז הטלפון רטט ורטט ורטט, מישהו לא ויתר, ואני עניתי בחוסר סבלנות למספר שלא הכרתי. 'אמא', לחשה בכורתי, 'למירי נולדה בת'. מירי היא בכורתה, שחיכתה הרבה שנים להיות אמא, וזה קרה בדיוק ברגע הזה… והלב שלי קיפץ בין האבל הגדול לשמחה הגדולה וחוזר חלילה. הרגשתי את הלב ממש פיזית מקפץ מפה לשם. נהייתי סבתא רבתא! לשמוח או להתעצב? לצחוק או לבכות?"
המשרד של רבקה הומה קהל כל הזמן. כולם מודים לה על המסירות שבה היא משרתת כל אחד, על החיוך שלא מש משפתיה, ועל האווירה הנינוחה. אחרי שמונה שעות רבקה חוזרת הביתה, אל בעל שמתמודד נפשית, ילדים שחיים באווירה קשה וחוסר עזרה מוחלט. החיוך עדיין על שפתיה. היא למדה לנהל את חייה המורכבים בצורה הכי טובה שאפשר, לדלג בין המקום הנעים, המוקיר, המתגמל, ובין המקום שבו רק דורשים ואף פעם לא מכירים בהשקעה ובעמל שלה. זה העולם שלה. מורכב ולא פשוט.
יוסי נדרש לשבת שבעה על אחותו שנפטרה במפתיע, ואחרי שקם מהשבעה הוכרח לנסוע מייד לחו"ל לעשרה ימים תובעניים. הוא הרגיש מבולבל, היו לו רגעים קשים של צער תהומי ורגעים שבהם שמח עם התקדמות משימתו בנכר. לא היה לו כמעט את מי לשתף בגלל הבדלי השעות והוא חש די לבד. "היה מבלבל מאוד", הוא סיפר אחר כך, "אבל הצלחתי להבדיל בין התחושות שלי על האבל הפרטי והפרֵדה מאחותי לבין התחושות על ההישגים בעבודה".
אביה של גיטי ואחיה נפטרו באותו חודש, ואחרי תום השבעה בפעם השנייה היא הייתה צריכה לחזור לעבודה מייד. "לא הצלחתי", היא דומעת, "פשוט לא יכולתי לחזור ליום-יום הרגיל. היה לי מורכב מדי. הייתי צריכה זמן, אבל גם להישאר בבית לא היה אופציה כי גם שקעתי בצער וגם נוצר לי לחץ כלכלי כי לא עבדתי. הייתי צריכה עזרה שתעשה לי סדר חדש בחיים".
העולם שאנחנו חיים בו אינו קל. אנחנו נדרשים לחיות בין המוני דרישות, חלק מהן אכן חשובות ולא זניחות, וחלק אנחנו מקבלים עלינו כדי להתקדם או כדי למצוא חן או כדי להשיג הישגים כאלו ואחרים. אנחנו נדרשים לזגזג בין עולמות תוכן שונים ולהתאים את עצמנו למקום, לשעה, לסיטואציה, לאנשים, לקהילה… לא תמיד זה קל לנו ולעיתים מבלבל.
בעולם ההישגי אנחנו נדרשים להיות מיוחדים לפחות בדבר אחד, כדי שיימצא לנו מקום בין כל ההמון. לעיתים גם אם יש כישורים מתאימים זו עבודה סיזיפית קשה והרבה פעמים מאכזבת. קורה שיש לנו צורך להיאבק על ערכנו במקומות שזה פחות מתאים או פחות מעריכים. לא פעם יש לנו בלת"מים המטלטלים את עולמנו. מחלה קשה, תאונה או פיטורין, הם רק דוגמאות למה שכולנו מכירים בזמן כזה או אחר.
האקדמיה ללשון מגדירה את המונח 'מורכבות' ב'היותו של דבר מורכב מכמה חלקים או מסובך ולא פשוט'. ואכן, מי הוא האדם שיכול להגיד שהחיים שלו פשוטים וזורמים על מי מנוחות? כיוון שמעטים מאוד יכולים להגיד כך, מובן הוא שחלק חשוב מאוד מהקיום שלנו תלוי ביכולת שלנו להכיל מורכבויות, להבין שדברים הולכים לא כמו שאנחנו רוצים וההתמודדויות הן רבות ומסובכות, ולהתנהל עם זה בעולם עם כמה שיותר אנרגייה חיובית.
בזמנים מורכבים יש כמה נקודות שהקפדה עליהן יכולה לעזור. כל אחד כמובן ייקח את מה שמתאים לו.
תנשמי. בדרך כלל אנחנו לא נושמים נכון. בזמן לחץ חיוני להכניס אוויר נקי לריאות (ולמוח). תרגלי מדי פעם נשימה נכונה, זה יכול להיעשות בכל מקום. תחשבי על עצמך. אם את אוהבת להתאפר – תתאפרי, אל תזניחי את עצמך. אם את מקפידה תמיד על פעילות גופנית סדירה המשיכי בה. פעילות גופנית משחררת אנדורפינים, שיש להם השפעה חיובית על מצב הרוח והרווחה הנפשית. אם יש לך אפשרות לצאת לטיול בטבע או לקחת שעה למנוחה על חוף הים זה יכול לשחרר.
שימי לב לתזונה בריאה. תזונה נכונה חשובה לבריאות הפיזית והנפשית כאחד. עם זאת פנקי את עצמך במה שעושה לך טוב. בזמן מורכב לפעמים שלגון טוב יכול לעזור. צריך כמובן לשים לב לא לחרוג לתזונה קלוקלת, אבל זה לא הזמן לדיאטה שלא תאפשר לך להתנחם בפרוסת עוגת גבינה.
הקפידי על שינה! שינה חיונית לבריאות הגוף והנפש.
מצאי לך עם מי לדבר ועם מי להתייעץ. מישהי שתוכלי לצחוק, לבכות, לקטר או להתלונן באוזניה, והיא תכיל ותוכלי ליהנות בחברתה והיא תשַמֵח אותך (ואותה…). אם את לא מוצאת, קני לעצמך שעת ייעוץ.

מלמול
ארי בן השלוש וחצי סוחב לאבריימי בן השנתיים וחצי את הגיימבוי מהידיים. אבריימי בוכה.
אבא: "ארי, למה לקחת לאבריימי את הגיימבוי?"
ארי: "כי זה לא לגיל שלו!"