הניה שוורץ
ב' חשון התשפ"ה
כמה מילים
בוקר רגיל. בשיחה עם אמא אנחנו מעדכנות ומתעדכנות, והיא משתפת אותי במה שקורה לה כאן ועכשיו. "אני מחפשת את הלוח שבו כתבתי את השמות ותאריך הפטירה של ר' אברהם פיש. אני שומרת על הלוח הזה היטב כי רשומים לי בו תאריכים חשובים, ובמיוחד התאריך של הפטירה שלו, ואני לא מוצאת".
אני תוהה, הרב פיש שהיה מקובל ואדם קדוש שגר בתל אביב ונפטר לפני עשרות שנים. מה לו ולאמא? אני שואלת, ואמא מספרת לי שהייתה אצלו כמה וכמה פעמים, דבר שאני עוד זוכרת, ומוסיפה סיפור שלא הכרתי.
סבא שלי, אבא של אבא, לא היה באירופה בשואה ולא סבל את אימי המלחמה שם, אבל הוא היה בהחלט ניצול שואה, במובן שנשאר יחיד מכל משפחתו שנשארה שם, שכן הוא עלה לארץ שלוש שנים לפני פרוץ המלחמה. בתור שורד מהמשפחה שגם עבר את מלחמת תש"ח בארץ ואת מלחמת ההתשה וששת הימים, הוא לא סמך על מצב של 'ביטחון' ותמיד התכונן לבריחה. בהיותו אמיד המיר את כל חסכונותיו ליהלומים, כי כמו שידוע מסיפורי השואה, יהלומים אפשר להחביא בקפלי הבגד ואפילו בפה, והם ככסף עובר לסוחר ממש.
יום אחד, מסיבות שאין לי מושג מה היו, הוא החליט לספור את היהלומים. הוא לקח את המעטפה הקטנה שבה היו ופיזר את תכולתה על מפת השולחן. מבט על השעון הראה לו שהוא מפסיד מנחה או מעריב במניין. סבי מעולם לא הפסיד תפילה במניין, ולכן הוא השאיר הכל על השולחן ויצא לשטיבל הסמוך. הוא לא דאג ליהלומים, כמעט כל הילדים היו נשואים, ובת הזקונים לא הייתה בבית ואמורה הייתה לחזור בעוד שעות. סבתא כבר הייתה אז חולה וכמעט לא ניידת, וכתמיד ישבה בפינתה במרפסת המשקיפה אל רחוב חזון אי"ש ואמרה תהילים. אין אף אחד שייכנס הביתה בלי רשות, וסבתא לא מגיעה אל הדלת אף פעם. סבא וידא שהיא בסדר ולא צריכה דבר, כי ההליכה הייתה קשה עליה, יצא ונעל את הדלת. כשחזר לא הייתה מפה על השולחן וגם לא יהלומים… וכשבירר הבין כי סבתא איכשהו קמה ממקומה, ועיניה שכבדו מזוקן ראו שעל המפה יש פירורים. לסבתא הייתה חיבה לציפורים של בני ברק, היא הייתה מפוררת להן פירורים ושומרת עבורן את כל שאריות הלחם. לכן היא לקחה את המפה וניערה אותה לגינה, קיפלה היטב והניחה בארון.
שערותיו של סבא סמרו. היהלומים! כל רכושו עלי אדמות נעלם! הוא לא אמר לסבתא כלום כדי לא להכאיב לה ולגרום לה עוגמת נפש. עד שהיא כבר מצליחה לקום – זה מה שקרה… הוא ירד לחפש בחול וצמחיית פרא במקרה הטוב וערמות לכלוך במקרה הפחות טוב… סבא חיפש וחיפש ואף הזעיק את המשפחה לעזרה, אך היהלומים נעלמו, אף יהלום אחד לא נמצא, גם לא המעטפה!
קשה לתאר את עוגמת הנפש וכאבי הלב על הרכוש שהתנדף. בצר לו הלך סבא אל הרב פיש, שאותו הכיר ממגוריו בתל אביב, ושפך את ליבו. הרב פיש אמר לו: היהלומים בבית, חפש אותם.
חזר סבא הביתה מעודד וסרק ביסודיות את כל המקומות בבית – הארונות והמגירות בחדרים, המטבח, הסלון על כל תכולתו, חיטט בחורים ובסדקים ובאדני החלונות הבני ברקיים הנכנסים אל תוך הקיר ולא מצא. הוא הזעיק לעזרה את בני המשפחה, חיפשו יחד ולא מצאו. חזר אל הרב פיש, והוא התעקש: "היהלומים בבית, חפש היטב". החיפושים ליוו את סבא חודשיים עד לניקיון פסח היסודי, ואז ניקו גם את הכורסה של סבתא, המקום שבו היא בילתה שעות עם ספר התהילים, סידור התפילה והתחינות. ושם, על הכורסה, באחד הקפלים, נמצאו כל היהלומים וגם המעטפה. לא חסר אחד! מתברר שכשסבתא ניערה את המפה, היהלומים נשרו מהמפה קודם על כיסאה והתחבאו בקפלים… שם אף אחד לא העלה בדעתו לחפש.
זה היה תוכן השיחה שלי עם אמא הבוקר. מתברר שאמא מדליקה נר לזכרם של הרב פיש ואשתו ביארצייט שלהם, וכאב לה שהיא לא מוצאת את התאריכים שאבדו לה. מצאתי לה, והיא שמחה מאד וגם אני, כי בדיוק בגיליון יום כיפור הופיע 'כמה מילים' עם המיזם החדש, שבו כל אחת מאיתנו תעשה טוב לעילוי נשמות אנשים שלא השאירו אחריהם צאצאים שיפעלו למענם.
אני פותחת את המיזם בשמותיהם של הרב פיש – אברהם יחיאל בן יוסף חיים ורעייתו פראדל בת שרה (לא ברור השם שלה, ואם מישהו יודע מדויק יותר נשמח לעדכון), וכל אחת שיכולה תעשה מה שביכולתה וברצונה לעשות לעילוי נשמותיהם. יהיו נשמותיהם צרורות בצרור החיים.
מילה בסלע
הורות היא מסע מרתק ומורכב, מלא באהבה, התלהבות, תסכולים ואתגרים. אחד האתגרים המרכזיים שעומדים בפני הורים הוא הטלת משמעת על ילדיהם. כיצד מגדלים ילדים שומעים, מכבדים ומודעים להשלכות מעשיהם? מתי ובאיזו צורה יש להעניש ילד?
הענישה ככלי חינוכי, נועדה להשיג מספר מטרות: למנוע מהילד לחזור על התנהגות לא רצויה, ללמד את הילד מה נכון ומה לא נכון ולהקנות לו כלים להתנהגות הולמת, וכן להעביר לו מסר ברור שההתנהגות שלו אינה מקובלת. במקרים רבים גם לתקן את הנזק שנגרם מההתנהגות הלא רצויה.
קיימים סוגים רבים של ענישה. סוג אחד הוא עונשים פיזיים שהיו בעבר שיטה מקובלת לחינוך ילדים, והמבוגרים של הדור הזה עדיין יכולים לספר על שיטות חינוך שכללו מקל, סרגל וחגורה שהשאירו את חותמם לשנים רבות. כיום, ישנה הסכמה רחבה כי עונשים אלו אינם יעילים, ומזיקים להתפתחותו הרגשית והחברתית של הילד. הענישה הפיזית הוצאה מחוץ לחוק ואינה משמשת היום ככלי לחינוך.
יש ענישה פסיכולוגית שכוללת השפלה, התעלמות ואיומים. זו ענישה שאולי משיגה תוצאה רגעית, אך היא איומה וגרועה במיוחד ויש לה השלכות לטווח ארוך. היא פוגעת בביטחון העצמי, גורמת לקשיים בבניית קשרים חברתיים, ועלולה לגרום לנזקים קשים ובעיות רגשיות עמוקות.
יש עונשים התנהגותיים שכוללים הגבלת פעילויות מהנות, מניעת פרסים ואפילו דמי כיס וכו'. עונשים אלו יכולים להיות יעילים, אך יש להשתמש בהם בזהירות ובמידה. חשוב להסביר לילד את הקשר בין ההתנהגות שלו לעונש, ולהציע לו חלופות התנהגות חיובית. כלומר זה לכאורה אינו עונש אלא תוצאה טבעית למעשהו. לדוגמה: אם אתם אומרים לו לחזור הביתה ממשחקיו בשעה מסוימת והוא מאחר בקביעות, תוכלו להגיד: כיוון שאתה לא יודע לחזור בזמן וזה משבש את כל סדרי הערב שלך ומאחר את זמן השינה, לא תוכל ללכת לחבר מחר ואז תהיה ממילא בבית בזמן.
אסור שענישה תיעשה מתוך כעס ובלי שיקול דעת. לפני שמענישים חשוב לעצור ולחשוב: האם העונש מתאים לגיל ולרמת ההבנה של הילד? האם הוא מותאם לחומרת העבירה? האם הוא מיועד ללמד את הילד לקח או רק להעניש אותו? האם העונש יפגע בביטחון העצמי של הילד? ובעיקר: האם ישנה דרך אחרת לטפל בבעיה?
קיימות חלופות לענישה, שמסייעות לחנך את הילד בצורה יעילה ובריאה יותר. זה כמובן נושא רחב מאוד וצר כאן המקום, אבל על קצה המזלג: ילדים לרוב לא עושים דברים 'סתם', יש להם הסברים והיגיון שמאחורי כל המעשה. תנו להם להסביר את עצמם, נסו להבין את נקודת המבט שלהם, ואחרי שהבנתם חזרו והסבירו להם מדוע זה לא היה המעשה הנכון ואיך אפשר שזה יהיה טוב יותר.
חשוב גם להציב כמובן גבולות ברורים מתי אפשר לעשות ואיך ומתי ממש לא.
למלי בת השנתיים וחצי נולדה אחות. מבחינתה זו עוד בובה שאפשר ללטף ולהרים וגם לטפס על העגלה ולמעוך אותה תוך כדי… היא לא מתכוונת לשום דבר רע, היא פשוט עדיין לא יודעת מה זה תינוק ואיך מתנהלים עם הבובה החדשה. כך למעשה בכל גיל הילד שלנו לומד סיטואציות חדשות. לעיתים צריך לחדד את הגבולות, ההסברים והנהלים המתאימים שוב ושוב, וכמובן לאכוף אותם.
העונש צריך להיות מותאם לגילו של הילד, לחומרת מעשהו, ליכולת ההבנה שלו ולסיטואציה שבה נעשה המעשה. אסור להעניש ללא מחשבה תחילה! כדי להיפטר מהתנהלויות שמחייבות עונשים חשוב להיתלות בכל דבר חיובי שהילד עושה ולחזק אותו. שבח והכרה בהתנהלות החיובית לעומת העלמת עין ככל האפשר מהתנהלות שלילית, יעוררו את הרצון להיות טוב יותר. כל תגמול חיובי מקדם את הילד שלנו להיות טוב יותר ולהתנהל נכון יותר.
וכמובן, רצוי להיות מודל לחיקוי. אם אני מדבר במילים לא יפות אינני יכול לצפות שהילדים שלי ידברו בצורה עדינה ונכונה…
גם בעת שמצאנו שחייבים להעניש, יש לעשות את זה מתוך אהבה גדולה ובכבוד, גם כשאנחנו מאוכזבים ופגועים וכועסים!
חשוב לדעת שיש ילדים שלא מתנהלים כראוי כי יש להם קשיים מסוימים והם זקוקים לעזרה, לא לביקורת, שיפוטיות ועונשים!
נסיים בסיפור מתוק על רבי אריה לוין, אבי האסירים והמצורעים. הוא היה מנהל חינוכי בתלמוד תורה הירושלמי הידוע 'עץ חיים', שבו למד רבי אברהם בהר"ן, לימים מנהל האולפנה בגדרה, וכך הוא סיפר: בירושלים באותם ימים של עוני ומחסור, בתלמוד תורה לא היו הולכים הביתה אלא היו נשארים לאכול 'צהריים' בתלמוד תורה. תמיד אכלו מרק בשרי שהיה מים שבושלו בהם רגלי תרנגולות, ובראש חודש נתנו לילדים ממתק: צלוחית פודינג! ממתק רב משמעות בימים של עוני ומחסור. רבי אברהם בהר"ן קיבל את הפודינג ורצה מנה נוספת. אמר לו הטבח: כבר קיבלת פעם אחת, למה אתה חוזר פעם שנייה? והוא כילד, שהפודינג קרץ לו, כעס ודחף את קערת הפודינג. הקערה התהפכה ותכולתה היקרה נשפכה… זה היה ממש אסון בימים ההם. אוכל יקר בוזבז לשווא!
כעונש לקחו את הילד לרבי אריה לוין. הילד המסכן ישב בחדר וחיכה לעונשו…
רבי אריה נכנס ואמר בקול רגוע: "אני מבין שאתה אוהב פודינג". הוא פתח את המגירה בחדר והוציא צלוחית פודינג. הילד לא ידע את נפשו ממבוכה ובושה, אך רבי אריה הפציר בו ברוגע ובנעימות לברך ולאכול. לאחר שסיים לאכול את הפודינג, רבי אריה דיבר איתו חצי שעה! אמר רבי אברהם בהר"ן: זה היה החינוך הכי טוב.
מלמול
ארי בן ארבע וחצי: אמא מה אני אהיה כשאהיה בן מאה?
אמא: סבא.
ואחרי שאני אהיה סבא, אז מתים?
אמא: כן.
ארי מתפרץ: אני לא רוצה להיות בקבר! אני לא רוצה להיות בקבר!
אמא מחבקת, אבל לא ממש יודעת מה לענות.
ארי נרגע. אמא, מה עושים בקבר?
אמא: ישנים.
ארי: ואם תהיה אזעקה?
