בפירוש | פרשת בהעלותך

מקום הענווה

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב ג).
בפרשת וזאת הברכה אומר הכתוב ולא קם כמשה ומקשים איך יכול האדם אשר עומד ברום המעלה יותר מכל אנשים להיות יותר עניו מכולם" (דרכי מוסר לרבי יעקב ניימן).

פעם ישבתי ליד מישהי שלא הסכימה לשבת לידי. ולא, זה לא היה בגן חובה ולא ב'בתיה' של כיתה ד'… זה היה לא מזמן, בשמחה משפחתית. היינו שם בנות משפחה משני הצדדים והיא הייתה מהצד השני, אבל לא נשאר שם מקום, אז לצערה כי רב היא ישבה איתנו.
כל האירוע היא תקעה בנו מבטים קרים שאומרים: "מי אתן בכלל", וסובבה את הכיסא לעבר בנות משפחתה מהצד השני. היא לא החליפה איתנו משפט אחד. לא היינו ראויות לזה.
אבל למה? ניסיתי לחשוב בדרך בחזרתי הביתה. מה גורם לאנשים להיות כאלה? האם העובדה שהיא ענדה תכשיטים יקרים ולבשה בגדים מאוד עדכניים? האם היא פשוט חושבת שהמשפחה שהיא באה ממנה נחשבת יותר? אולי היא בטוחה שהיא חכמה ומוצלחת יותר ויש לה משהו שאין לנו? או שהיא פשוט אשת העיר המשכילה והנוצצת ואנחנו בנות כפר עלובות שמלה ונעדרות סגנון?
בסדר, ואז מה? ואז אי אפשר לדבר איתנו? להביט לעברנו ולחייך לשלום?
לא. אי אפשר. הגאווה היא חומה בצורה. הגאווה היא הדבר הזה שאתה חושב שבגלל שיש לך יותר, אז אתה שווה יותר, וכל האנשים מסביבך שווים פחות. או לא כלום.
"ולעניות דעתי הדבר פשוט ואין על זה שכל, אלא זהו דבר טבעי כי בנשמה אין גאווה כי היא חלק אלוקי ממעל, כמו שכתוב 'ויפח באפיו נשמת חיים'. ועל הקב"ה אומרים 'במקום גדולתו שם תמצא ענוותנותו'" (שם).
למשה רבנו היה הרבה יותר מלשאר בני האנוש. הוא שנולד למשפחה מיוחסת וגדל בבית הנסיכה; הוא שהוציא את עמו ממצרים ונבחר על ידי האלוקים להנהיגם באותות ובמופתים; הוא שנכנס ובא בארמונות מלכים; הוא שעלה לשמיים וקיבל את התורה ויכול היה למלאכים, כיצד יכול היה להיוותר עניו מכל האדם?
"אלא כל מי שמקורב לנשמתו הוא עניו. ומי שהוא עוד יותר מקורב לנשמתו הוא עוד יותר עניו. ומי שמקורב לגופו ולחומריותו הוא בעל גאווה כי הגוף הוא בטבע בעל גאווה. ומי שהוא יותר שקוע בהבלי העולם הזה הוא בעל גאווה. לכן אומר הנביא: 'אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו' כי אלו הדברים שמביאים גאווה אבל 'בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי'. כי אם יהיה מקורב לקב"ה תבוא לו ענווה, כי השכל וידוע אותו, הוא מקורב לנשמתו, ממילא יהיה עניו כי זה דבר טבעי" (שם).
הגאווה היא לא תוצאה של מה שיש לך ואין לאחרים, אלא בעיקר כמה חיבור יש לך לגוף, לבגדים, לגרניט של הרצפות ולטיקטים שעל החולצות. כמה מעסיק אותך מה יגידו האנשים… כמה משמעותית לך העובדה שתעשי שידוך שיישמע חשוב מאוד, ותשלחי את הבן לישיבה נכבדת ומעוררת התפעלות. כמה?
הגאווה באה מהמקום הקטן והנמוך הזה שרודף אחר הכסף והפרסום, הכבוד וההנאות.
ואז, האדם קטן כל כך, חומרי כל כך ונעול כל כך, עד שאין ביכולתו להתחבר אל נשמותיהם של האחרים. ואז האדם בהול כל כך להיות בראש הפירמידה הדמיונית הזאת, עד שהוא הודף בדרך את כל הצועדים, רומס את המצליחים, ואחוז אימה ופחד שמא, שמא יהיו עוד מלבדו בפסגה ההיא.
"כן זה בכל המידות הרעות כי המידות הרעות לא באות מנשמתו כי בנשמה אין מידות רעות שהיא חלק אלוק ממעל, אלא כל המידות הרעות מהגוף העכור. וכמה שאדם חי עם גשמיות ועם חומר שולטים עליו המידות הרעות, וכמה שהאדם חי עם הנשמה ורחוק מן הגשמיות אז שולטים עליו המידות הטובות כי כל אלו הם דברים טבעיים, כי הנשמה שנתת בי טהורה היא מכל המידות הרעות" (שם).
נשמה שנתת בי טהורה היא. נשמה שנתת בי ענווה היא. נשמה שנתת בי כה קדושה, כה אמיתית ופנימית עד שאין בה קמצוץ של התנשאות. שמינית של שחצנות ותחושה מזויפת של "אני".
הענווה איננה מידה. הענווה היא מקום. המקום ההוא שבו אתה רואה את האלוקים מאופק לאופק, וכבר לא חשוב לך כלום מבלעדיו.
המקום ההוא שבו אתה מחובר אל הנצח. אל הרוחניות שבך, ואל החלק האלוקי והנאצל שבתוכך. הענווה היא התבטלות כלפי האמת של החיים. כלפי הטוב והטוהר.
פתאום כולם מסביבך ראויים וטובים, לכולם יש נשמה שנחצבה מגבוה, ולכולם יש זכויות, מי יודע עד כמה. פתאום לא צריך לירוא או לפחד מהצלחת האחר, לא צריך להדוף את המתחרים או לרוץ במעלה שביל ההבל כל הימים. הענווה היא התוצאה הטבעית של האנשים המחוברים לנשמתם ולאלוקים.
האם פלא שמשה רבנו היה עניו מכל האדם???
"הסבא ז"ל מרן רבי שמחה זיסל אמר: חז"ל אומרים: 'נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא' אם נוח לו לאדם שלא נברא אם כן עכשיו שנברא צריך האדם להשתדל שיהיה פחות נברא אז יהיה נוח לו. להסתפק במועט מן הבלי העולם הזה ואז יהיה עוד יותר מקורב לנשמתו ורחוק מהגוף ואז יהיה נוח לו, אז שולטים עליו כל המדות הטובות ואז טוב לו" (שם).
נוח לו לאדם שלא נברא.
להיות מחובר לחלק הרוחני שלנו זה נוח. פשוט נוח. בלי להשוות מה נחשב יותר, בלי לבדוק מי מצליח יותר מאיתנו, ולמי יש עוד. בלי להילחץ ממה שכולם עושים ולאן שכולם רצים. רק להיות קצת פחות "נברא", קצת פחות מחובר לגוף, לחומר ולתאוות, וממילא יותר מחובר אל האלוקים, ומייד פושטת בנו אותה ענווה אלוקית ומרגשת, ומייד יכולים אנו לראות את הזולת, לראות את עצמנו האמיתי ולחוש נוח. כל כך נוח.
"כי כל הסבל שאדם סובל בעולם הזה הוא רק ממדות רעות ואין תענוג יותר גדול ממדות טובות כמו שאמר הכתוב וטוב לב משתה תמיד" (שם).
להיות בענווה. אין תענוג גדול מזה.