בפירוש | פרשת לך לך

מה איתך?

"וַיֹּאמֶר השם אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (יב א).
“לך לך – להנאתך ולטובתך (רש”י).

הקב”ה מצווה את אברהם ללכת מארצו וממולדתו – להנאתו ולטובתו. ואכן, יש כאן הדגשה ‘וילך אברם כאשר דבר אליו השם’, כמו שהקב”ה אמר לו, הוא אכן הלך להנאתו ולטובת עצמו.
מה באה כאן התורה ללמדנו?
כאשר אדם עושה מעשה של חסד, כגון שנותן פרוטה לעני, מונחים במעשהו שני חלקים: ראשית, הבנין שהוא בנה בעולם, כלומר עצם החסד שגמל עם אותו עני מסכן, שלפני כן לא היה לו מה לאכול, וכעת על ידי נתינתו יש לו מה לאכול, אולם נוסף על כך הוא גם בנה את האישיות שלו, הוא עשה את עצמו לבעל חסד!
והנה נתבונן נא: איזה מבין שני חלקים אלה חשוב יותר? הבנין שבנה בעולם – מעשה חסד, או בניין אישיותו??
דבר זה בא הכתוב ללמדנו: ‘לך לך’ העיקר אצלי, אומר הקב”ה, הוא מה שאתה עושה עם עצמך, העובדה שהינך מתקן את אישיותך ובונה את הנפש שלך” (‘תפארת שמשון’ – הגר”ש פינקוס זצ”ל).
לך לך, אומר השם לאברהם, לעצמך, להנאתך, לטובתך. אתה אומנם שינית את העולם, הענקת לו אוכל גשמי וגם לימדת אותו לברך את האלוקים. אתה באמת עשית נפשות. עשית ממש. ובכל זאת, לך לך, תזכור תמיד שהעיקר הוא אתה. הנפש שלך, האישיות שלך.
וזה מפתיע ומסעיר אותי כל כך, עד שאני מתהלכת כבר כמה ימים תוך מחשבות על הדבר הענק הזה ושואלת את עצמי איך בכלל אני יכולה לכתוב אותו ועוד בעמוד אחד של ארבעת אלפים תווים.
כמה אוהב אותנו הקב”ה. כמה.
”להחזיר את העולם בתשובה? גם הקב”ה יכול, להכניס אורחים? הקב”ה יכול לתת להם בתים. אבל יש דבר אחד שכביכול אין לקב”ה, הוא לא יכול להשיגו, מהו? השלימות שהאדם יוצר באישיותו, ולכן זהו חסד אמיתי. חסד עם הקב”ה” (שם).
כל האנשים עסוקים בלעשות, בלעבוד וללכת, ולרוץ ולהשיג, ולהמציא וליצור ולייצר ולהמציא. מיליארדים של מעשים וחפצים, מטבעות ודפים שהעולם הולך ומתמלא מהם, והאדם הולך ומשאיר אותם אחריו…
ועדיין כולם סביבי מעריצים את המעשים, מאלילים את התוצאות, ובוחנים אותי ואת חיי רק במשקפת ההיא של איך נראה הבית שלך, מי בדיוק הילדים שלך, ומה גובה המשכורת שאת מרוויחה.
ומצעד המעשים מוביל לתסכול, והלחץ מצליף בכל כוחו על השיירה. קדימה, אומרים שניהם, קדימה, בכל מקרה יהיה מי שישיג אתכם, תמיד יהיה מי שיעשה יותר מכם…
כי העולם עצום, ויכולותיו אלוקיות. אין דבר שהאדם יצר או עמל, שלא יכלו למצוא לו תחליף או לדאוג שפשוט לא יצטרכו אותו.
האם את באמת חושבת שהביא אותך האלוקים עד לכאן רק בשביל שתכבסי ותבשלי ותגהצי ותעבדי במחשב? האם באמת היו צריכים דווקא אותך בשביל זה?
לא! לא! אומר לנו השם בכל יום ויום, לא צריך אותך. יכול הייתי להסתדר בלעדייך. המעשים אינם תכליתו של עולם, אפילו המעשים הטובים… רק אותך אני מבקש! כל המסביב הזה הוא תפאורה, כל האחרים שאת דואגת להם הם רק דרך, בשביל שתוכלי להגיע אל תוכך, אל נשמתך! את הגעת עד לכאן רק בשביל עצמך! להנאתך ולטובתך! את פה לגדל ילדים ולהכניס אורחים ולכבס כביסות ולשלם על קניות… רק בתנאי שזה הופך אותך לאדם טוב יותר, שאת מצליחה לבנות בך אישיות רחמנית וסבלנית יותר, או חזקה ומאמינה יותר, שאת תהיי משהו פנימי וערכי יותר, ואת זה, אף אחד מבלעדייך לא יכול לעשות.
ופתאום מתחשק לי לבכות מרוב שהחיים שלי מתמלאים משמעות עד שאין בי שום מקום פנוי מזה. וכל הפרטים הקטנים של החיים, וכל מה שעשיתי וכל המאמצים שהתאמצתי, ונדמה לפעמים שהם נעלמו ואינם – נותרו בתוכי, עצומים עד אין חקר.
לא המעשה הוא העיקר, ודאי שלא התוצאה, כי אם הרישום הפנימי שהותירו אלה בתוכי, וזה הדבר היחיד שאין לו תחליף בכל העולם כולו.
”לדור הפלגה הייתה שיטה שבשפה המודרנית נקראה ‘קומוניזם’ אין רכוש פרטי. האדמות, המפעלים, המכוניות, הכל של הציבור לא של האדם הפרטי.
“זו היתה שיטתם הפילוסופית ‘הגאונית’, העולם נברא לצורך כלל האנושות, וכל דבר בעולם משמש למטרה זאת על ידי הלבנה, נבנה לנו מגדל אשר ישמש את כלל הציבור. ישנו דבר אחד שאינו משמש את האנושות, האדם היחיד… לכן כאשר לבנה הייתה נשברת היו מצטערים ואילו כאשר אדם היה מת לא היו אפילו קוברים אותו. ‘ברוך שפטרנו’.
“שיטת אברהם אבינו היתה בדיוק להיפך. הוא אמר השי”ת לא צריך אותי כדי לבנות עולם, אני לא צריך לפרנס עניים, השי”ת יכול לבד לפרנס עניים. אני יכול לעשות רק דבר אחד שהש”ית אינו יכול, לעשות מעצמי אדם טוב יותר.
“אין הכוונה חלילה שאברהם לא היה צריך לעשות את כל המעשים שעשה, כי וודאי שללא עשייתם לא היה בונה את עצמו, אבל היופי של הכל, הוא שיבנה את עצמו, כלומר העיקר לא מה שאתה עושה, אלא מה שאתה בונה את עצמך” (שם).
כל המעשים שאנחנו עושות, כל הדיבורים שאנחנו מדברות, החפצים שאנחנו קונות, ואלף הריצות שאנחנו רצות – באמת הולכים בסוף לאבדון הימים, אבל מה הם עשו מאיתנו? מה הם יצרו בתוכנו? ואחרי כל כך הרבה שנים שלא ישבנו לנוח, מה באמת השתנה בנו? האם הצלחנו להיות אנשים טובים יותר?
לכי לך מן המעשה ומן האחרים, ובואי אל הנפש הפנימית שלך. להנאתך ולטובתך.