בקדושה של מעלה

תל אביב העיר, מתחם התחנה המרכזית הישנה. השנה היא תשכ"ה.

המתחם הענק מחולק לרחובות קטנים, מעין סמטאות, שבצידם גדרות ברזל ארוכות, בהן ממתינים נוסעים רובם חסרי סבלנות, האוטובוסים הישנים שפולטים ללא הרף פיח עשן סמיך. האזור כולו הומה חנויות ודוכני מכירה של מזון מהיר ומוצרי סדקית. שוק לכל דבר. בזה אחר זה נכנסים ויוצאים כלי תחבורה ציבורית עמוסי נוסעים. המוני בני אדם מתהלכים לאורך הרציפים השונים, עוקבים ומחפשים את קו האוטובוס שיביאם למחוז חפצם.

יהודים המקפידים על קלה כבחמורה משתדלים להדיר את רגליהם מהמקום הזה, בוודאי 'חסידִישֶׁע אִידְן' המחונכים לערך הנשגב של שמירת לב ועין. אך באותן שנים עוד לא ידעה הארץ אמצעי תחבורה מסודרים אל הריכוזים החרדיים כמו בימינו ובלית ברירה נאלצו אברכים ובחורי חמד לפלס את דרכם בתוככי התחנה המרכזית, נזהרים בעליל לבל ייכשלו עיניהם בראייה אסורה.

מכיוון הכניסה לתחנה התקדם לאיטו אוטובוס שהגיע מירושלים עיר הקודש, ממנו ירד בחור בוגר שקלסתרו ולבושו העידו עליו שהוא שייך לעולמות שמורים של תורה וחסידות. פניו של הבחור, יהודה אליעזר יונגר שמו, מועדות לכיוון בני ברק, המושבה החרדית שהפכה לא מכבר לעיר.

עוד הוא נחפז במהרה לעבר קו 54 הנודע שנוסע לבני ברק, הוא קולט בזווית עינו, ברציף הנגדי, אוטובוס שיוצא עוד מעט קט לירושלים והנה בתוכו יושב לא פחות ולא יותר רבו, כ"ק האדמו"ר מקרעטשניף-ירושלים זי"ע, יושב בגפו ללא כל גבאי. ניכר בהחלט שהרבי אינו רגיל להתהלך במקומות מעין אלו, הוא יושב וראשו רכון כלפי מטה, אחוז שרעפי קודש.

"מה עושה כאן הרבי לבדו?" תוהה הבחור החשוב אל עצמו. "היכן הגבאי הקבוע או לפחות מלווה אחר. הוא מחליט על אתר לבטל את נסיעתו לבני ברק, לעלות על האוטובוס שישיב אותו לירושלים. הוא ירוויח שתיים: יחסוך מהרבי לנסוע בגפו וישֵב לצידו להרבה יותר משעה אחת של קורת רוח עילאית.

יהודה אליעזר ממהר אל הדוכן של מוכר הכרטיסים כפי שהיה נהוג אז, רוכש כרטיס נסיעה לירושלים וממהר לעלות אל האוטובוס, מחפש במבטו אם המקום שליד הרבי עדיין פנוי, נרגש לגלות שאכן כן. הרבי קיבל אותו בחיוך נלבב והיה נרגש אף הוא מההשגחה הפרטית. חשש היה לו מי ישֵב לידו והנה בחור מבאי חצרו שהתקיימה באותן שנים כפינת יקרת בקריית אתא.

התהייה כיצד הגיע הרבי לכאן בגפו, קיבלה מיד הסבר מפעים:

הרבי עזב בבוקרו של יום את קריית אתא יחד עם משמש בקודש לצורך נסיעה ירושלימה. הם עלו בחיפה על הרכבת העושה את דרכה לתל אביב וממשיכה לירושלים. בתחנה התל אביבית נצרך הרבי למים לטהרת ידיו וברכבת לא נמצא לו מבוקשו. היות והוכרזה על הפסקה קצרה, יצא הרבי מן הרכבת אל התחנה המרכזית, שם יימצא ברז וייטול את ידיו. עד שהצליח למצוא מים, עזבה הרכבת את התחנה. הרבי שב אפוא אליה ועתה עושה את דרכו באוטובוס.

לו ידע הבחור מה הוא עתיד להרוויח מהנסיעה הזו לצד הרבי עבור כל חייו, היה עתה נרגש שבעתיים.

…

עיר וקדיש היה כ"ק האדמו"ר רבי צבי הירש רוזנבוים מקרעטשניף-ירושלים זי"ע, שהשבוע ימלאו ט"ו שנים להסתלקותו. במשך למעלה משמונים שנותיו עלי אדמות, הייתה דמותו הטהורה בבואה אמיתית לצדיקי קמאי. חסידיו ומקושריו ועמך בית ישראל שהיו באים לפניו עם פתקאות ונושעים, עדיין ניבט לנגד עיניהם תואר פניו הבוערות תמיד באש קודש. די היה להתבונן בהן רגע מועט, כדי לזכות בהתעוררות ויראת שמיים.

הרבי זי"ע, אוד מוצל מכבשונה של אושוויץ, שם לו למטרה להעתיק את מורשת אבותיו ולהנחילה לדורנו. כך למדו סביבו מה היא תפילה ומה המשמעות של שבת קודש, כיצד מתכוננים ומתרגשים לקראת מצוות עשה שהזמן גרמא וכיצד יש להתרחק מכל נדנוד עבירה, עשרות רבות של מושגי קודש בעבודת ד' בדרך החסידות קמו וניצבו במחיצתו.

יותר מכל היה הרבי מופלא בגדרי הקדושה ויראת חטא, ועל כך נסוב סיפורנו.

…

באותם ימים הייתה נסיעה לירושלים ארוכה ועמוסה בטלטולי דרך. בתוך קופסת הפח הממונעת שאוטובוס שמה, שרר חום מעיק. אך הרבי כמו כלל לא חש בכל אלו. מאושר היה, כאמור, שלא נאלץ לשבת על יד מי שאין יראת אלוקים בליבו. הוא שפע בדיבורים ואמרי קודש, דברי תורה ופרפראות, סיפורי צדיקים מכבשונה של חסידות שהפכו את הנסיעה לגן עדן רוחני.

סוף-סוף הגיעה הדרך לסיומה. האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית בירושלים, הנהג פתח את הדלתות והנוסעים החלו יורדים. הרבי, שישב בחלקו האחורי של האוטובוס, קם ממקומו ונעמד סמוך מעט לדלת האחורית, ממתין שהציבור ירד ואז יתפנה מקום עבורו לרדת, עיניו עדיין שחות כלפי מטה, הן שמירתן בטהרה היא נקודת ליבו וכל ימיו מסר את נפשו שלא להיכשל חלילה ב'לא תתורו'. ממולו התקדמו נוסעים נוספים מתוך האוטובוס, כמה בבת אחת, שביקשו לרדת בדלת האחורית.

ולפתע נשמעה שאגת כאב מפלחת לב מצידו של הרבי. הבחור יהודה אליעזר זינק לעברו לגונן עליו, אולי מישהו פגע בו. הנהג שהיה עסוק במקומו שבקדמת האוטובוס בספירת הכרטיסים וסידורם – נחרד אף הוא ורץ בתוך האוטובוס שכבר התרוקן אל סופו לראות מה אירע ליהודי הדור הפנים. האחריות עדיין עליו, עד שירֵד אחרון הנוסעים.

פשר העניין התברר מיד. כמה נוסעות שהתגודדו במעבר אל הדלת האחורית כדי לרדת זזו פנימה בגין הדוחק שנוצר לכמה שניות, הרבי חשש שהן היו קרובות מדי אליו וחרדה של יראת חטא אחזה בו. הנהג נרגע, מבחינתו מאום לא אירע. גם הבחור נחה דעתו, הרבי בריא ושלם.

יהודה אליעזר ירד עם הרבי מהאוטובוס והובילו לעבר ספסל צדדי ברחבי התחנה. שם ישב הרבי ופרץ בבכי מר. כל גופו היטלטל. איבריו דא לדא נקשן. מה לא עבר עליו מאז הוגלה ברכבות המוות אל עמק הבכא באושוויץ, בדם ובדמע שמר על עצמו בקדושה של מעלה והנה מכשול כזה.

"מה בסך הכל אירע?" הבחור יהודה אליעזר ניסה להרגיע. "הן הלא ירדו מיד מן האוטובוס וכל מכשול לא אירע. למי לא קורה שהוא מצטופף לכמה רגעים במקום הומה אדם? כך דרכו של עולם, אין בזה לא חטא ולא אבק חטא".

אבל הרבי, שמושגיו בענייני פרישות וקדושה היו גבוה מעל גבוה, לא הסכים עם הטיעון. לדידו היה כאן מכשול, עליו יש לשוב בתשובה שלמה.

השעה התאחרה. השמש החלה שוקעת והרבי הבין שכבר לא יימצא מניין לתפילת מנחה. נעמד בקרן זווית להתפלל כשהוא ממרר בבכי, משל ערב יום הכיפורים עתה.

"עליך להבין", הסביר הרבי את עצמו, "כולנו מכירים את המשנה על גשמים שיורדים בחג הסוכות שנחשבים כעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו. כלומר, זהו רמז שבשמים לא מתקבלת המצווה לרצון. גם אני חש כך. כל ימי אני עמל על מדרגות הקדושה והנה כך עלתה לי, שמא אין עבודתי לרצון לפני השם?!"

כך חזר הרבי על הדברים בכמה צורות ואופנים, עד הגיעם למחוז חפצם בתוככי ירושלים. נדהם הבחור ממה שראה ושמע. עד היכן מגיעה פרישותו וקדושתו של הרבי.

…

שנים חלפו. רבי יהודה אליעזר יונגר כבר בנה את ביתו והיה לאברך תלמיד חכם מתמיד ועובד ד'. מדי פעם הגיע לפקוד את חצר קודש קרעטשניף בקריית אתא ולאחר מכן בירושלים. הוא השתומם להיווכח, שהרבי טרם נרגע מאותו 'מכשול'. מדי פעם הזכיר לו זאת הרבי ובאותם רגעים היה כל גופו מיטלטל בעווית. פעם אחת התארח הרבי בביתו של רבי יהודה אליעזר, שניצל את הרגעים הנדירים, ביקש וקיבל רשות לומר דבר מה:

"ילמדנו רבנו", טען, "הלא מובא בספרי חסידות שלפעמים בא לצדיק משהו הדומה למכשול, כדי שכשהוא ישוב בתשובה בבחינה הגבוהה שלו ויסחף אחריו את מקושריו בבחינה שלהם. ליבי אומר לי, שבשבילי בא העניין. כי אותה זעקה מיוסרת, אותה נתן הרבי באינסטינקט של קדושה, כשנדמה היה לו שעמד סמוך לפרצה בגדרי הקדושה, הצעקה הזו עדיין מהדהדת בתוכי וגורמת אף לי זהירות ויראת חטא. אפשר שבשל כך נגרם כך משמים"…

מאז נחה דעתו של אותו צדיק ושוב לא הזכיר את העניין.

…

שרשרת פלאות ליוותה את הסתלקותו של הרבי זי"ע מעלמא הדין. מידת הקדושה והפרישות עליה עמל, כאמור, כל ימיו במסירות נפש בין שאר עבודותיו הטהורות – באו אז לידי ביטוי, למרות שלפי המונחים הרפואיים הוא היה לכאורה 'ללא הכרה'.

צפצופים ורעשי מכשירים נשמעים מכל עבר. הרבי מאושפז ב'תל השומר' כבר כמה שבועות, מונשם ומורדם. אלו הם ימיו האחרונים.

אחות נכנסת לחדר לבדוק את שלום החולה, לבחון ולרשום את המדדים. היא אך עומדת על מפתן הדלת והנה המכשירים מצפצפים נמרצות. המדדים קופצים, עולים ויורדים במהירות. האחות מתקרבת לבדוק מה אירע, ככל שהיא מתקרבת מתגברים הצפצופים.

האחות מבינה שהמצב גדול ממידותיה, פונה להזעיק עזרה. מיד עם צאתה נרגעים הצפצופים, המדדים חוזרים להיות תקינים. האחות מסתובבת, מנסה להבין את פשר השינוי, פונה לבדוק מה השתנה שהרגיע את המצב. אך כשהיא חוזרת, חוזרים המדדים לקפץ כלפי מעלה.

עכשיו כבר לא חוזרת האחות, מחליטה לקרוא לרופא שיבדוק את העניין.

האחות חוזרת יחד עם הרופא ואף נוכח בדבר המתמיה, מיד כשהיא נכנסת מתחילים המדדים להשתולל. "כך זה חוזר על עצמו", היא מסבירה לרופא. "רגע אחד המצב מידרדר ורגע אחד מתייצב וחוזר חלילה". הרופא ניגש אל הרבי הנתון לכאורה בתרדמת. בודק ושולח את האחות להביא לו משהו. והנה ראה זה פלא: מיד עם צאתה נרגע המצב… הרופא מתבלבל לחלוטין, לא מבין איך נרגע המצב פתאום, בלי שום התערבות רפואית. הנה שבה האחות ומתקרבת והמצב שוב מידרדר, כאילו לא נרגע רק לפני רגע.

אחד הנוכחים פונה אל הרופא ומציע הסבר: זה כנראה בשל הזהירות המופלגת של הרבי כל ימיו בגדרי הצניעות והקדושה, שלא יטופל על ידי אישה.

הרופא מבטל את הדברים, מנפנף בידו וצוחק: "הרבי שלכם מורדם. איך יוכל לזהות שמתקרבת אליו אחות"…

הוא ממשיך בטיפול, אך כשהדבר חוזר על עצמו בפעם הבאה, הוא שולח את האחות במבוכה ומורה להחליף את האחות באח. והנה שוב פלא: מיד כשיצאה האחות מהחדר, התייצב מצבו של הרבי ולא חזר להידרדר עוד.

וכך אמרו חסידים: אם בצעירותו חשש שמא מן השמים גלגלו אליו מכשול כביכול, כדי להראות לו שאין נחת רוח מעבודתו חלילה, הרי שלעת זקנותו הוכיחו מן השמים שעבודתו ומסירות נפשו רצויה ומתקבלת. אפילו בזמן שהיה מונשם וללא יכולת להיזהר בעצמו, שמרו עליו משמים גם בעניינים רוחניים שלא מובנים לאדם מן השורה, בבחינת 'רצון יראיו יעשה'.

לרגל יומא דהילולא של כ"ק האדמו"ר מקרעטשניף ירושלים זי"ע, ט"ז באייר תשס"ו-תשפ"א