גאב"ד המסוף שליט"א

משפט למסוק

יש משהו בלתי נתפס בהארה הרוחנית שחוו חלק מהחטופים שהיו במשך כמעט 500 יום במנהרות הארורות של חמאס. מסתבר שכשאתה יושב במנהרה חשוכה, מאבד כל קשר עם העולם ומתנתק מהקצב של החיים – הראש מתנקה מהר מאוד ומתפנה למחשבות קיומיות. רבים מהם זכו לגילויי אמונה מפעימים, נאחזו בשיחה יום-יומית עם הקב"ה ושמרו באמצעותה על שפיות.

המשפט המטלטל שתפס את כולנו היה המשפט של אגם ברגר שרשמה כשהייתה במסוק בדרכה הביתה: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי".

אין ספק שב-500 הימים הללו, בלילות הארוכים והארורים של השבי החמאסי, כל חטוף חשב על רגעי השחרור. הוא דמיין את ההתרגשות ויכול להיות אפילו שהוא ראה את הלוח שמקבל כל אחד במסוק בשביל לכתוב כמה מילים לעם ולמשפחה.

אבל אגם ברגר, במקום לעשות לב בנאלי, או לכתוב "ביחד ננצח", או אפילו להפגין ביטויי אהבה למשפחה, להורים או לחיילים – בחרה לקחת את הרגעים הכי מרגשים שהיו לה בחיים האלו ולהקדיש אותם לקב"ה. הרי בלי ה"דרך אמונה" שבה בחרה, היא יכלה לצאת ממורמרת וכועסת – על חמאס, על המדינה, על ימי עלומיה שחלפו, לא חסרות סיבות. אבל היא בחרה בדרך האמונה. לראות את הטוב ולהפיץ אותו.

אילו תעצומות נפש. איזו גדלות נפש.

אנחנו מדברים הרבה על אמונה כדרך לתפוס את החיים, כדרך להתמודד עם אתגרים, אבל כשנערה שלא גדלה על ברכי שרה שנירר, ולא הטמינה בקבוק עראק בהילולת רבי יצחק, ספק גדול אם היא יודעת לתרגם את צמד המילים 'פירות טיש' והיא לא ספגה כל חייה הרצאות של רבנים ורבניות על צניעות ולשון הרע – בוחרת לנסח כך את היציאה שלה מהשבי, זה מעורר מחשבות רבות אצל כל אחד מאיתנו.

איפה אנחנו ואיפה היא?

בשולחן שבת שאל אברך חשוב את הסועדים החשובים: "מה אתם הייתם כותבים על הלוח המחיק במסוק בדרך הביתה? איזו שורה הייתם בוחרים כדי לזקק מסר לעולם שעוקב אחריכם?"

וזו שאלה שמגדירה אותנו. האם אנחנו אנשי אמונה שזוכרים כי הכל ממנו יתברך? האם אנחנו מכניסים אלוקות לתוך החיים, לפחות כמו אותה נערה שלא גדלה בכרם 'בית יעקב'?

לא חייבים להיחטף ולהשתחרר בשביל לקדש את שמו בעולם.

אפשר להסתפק ברגעים הקטנים והפחות-מסוקרים של החיים. בהתמודדות עם קולגה אחר על קרדיט, בוויתור קטן על האגו, בכיבוד הורים קטן שאיש לא יֵדע.

לבחור בדרך האמונה. הלוואי.

משרד האמונה

יש לי תזה שמלווה אותי שנים, וככל שאני מזדקן אני מוצא עוד ועוד תימוכין.

בגדול, אני טוען שעם התורה הקדושה בהר סיני ירד גם אוצר של שפע פרנסה גדולה לעם ישראל. התורה הקדושה היא לא רק סגולה לפרנסה, היא הפרנסה בעצמה.

רחמנא ליצלן ולשיזבן אם הקב"ה מחליט יום אחד לעשות 'ביטול עסקה' ולקחת אליו את התורה בחזרה, כל העם היהודי קורס כמגדל קלפים.

תסתכלו ימינה ושמאלה. קחו את השכן מלמטה מנהל החיידר, והשכן מלמעלה סופר הסת"ם, ואפילו נציג הציבור או היהודי שמפעיל במסירות את חדרי המחשבים המסוננים (לזיכוי הרבים), או הכתב בעיתון החרדי, מוכר ספרי הקודש, הרשם של הישיבה קטנה, השטינקר של הסמינרים, דיילי ההלבשה החסידית, מנהלי הגמ"חים, ראשי העמותות, שלא לדבר על הדרייברים למהדרין, מפעילי ה'נדרים פלוס' ואפילו יצרני הארבעס לשלום זוכער או הנכדים, נאמני הבית והבולדוזרים – כולם כולם פושטים יד ורגל בלי התורה הקדושה.

השבוע גיליתי ג'וב חדש שהזכיר לי כי גם בגילי אפשר ללמוד דברים חדשים. אחסוך את הפרטים המדויקים כדי למנוע הסתערות על המיזם, אבל בגדול מדובר ברב של מרכז תחבורתי בעיר גדולה.

חשבתם שרק שכונה צריכה רב? חשבתם שרק חברת תעופה צריכה רב? מתברר שגם מסוף אוטובוסים צריך. וחשוב שיהיה רב צמוד.

אין ספק שבמדינה מתוקנת היה תקן של רב לכל תחנת אוטובוס. אבל מה לעשות שאנחנו עדיין בגלות והייעוץ המשפטי ממרר את חיינו, אז עד שנגיע לגאולה השלמה לכל הפחות יש לכל מסוף. שלא תהיה הפקרות.

שלא תטעו, אני עוקב באדיקות אחרי רב המסוף שקיבל תפקיד שקצת קשה להסביר אותו, אבל אי אפשר שלא להתפעל מתנופת העשייה: הוא דואג לנטלות בשירותים, לברכונים ליד המזנונים, להדלקת נרות בחנוכה לרווחת הקהל, לשיעורים בבית הכנסת הסמוך, והבשורה החדשה של השבוע: עמדה של 'קול הלשון' עבור הממתינים שרוצים להטעין את המכשירים בשיעורים.

אומנם המינוי הזה מעלה לא מעט שאלות אתיות: מה עם רב ספרדי? מה זה האפליה הזו? אם יש אשכנזי, צריך גם ספרדי. ואפשר לעשות דיל, מסוף קריית אתא, תמורת מסוף רחובות. ומי הגוף הבוחר? הנהגים? אולי גם הסדרנים? ואיפה בדיוק קהל הנוסעים מיוצג? והציבור הדתי לאומי דורש את שלו.

ומתברר שמציון תצא תורה לכל העולם.

בשבוע שעבר גם טראמפ גילה את האור הגדול. לא יודע אם אתם עוקבים, אבל טראמפ החליט לחתוך את הוצאות הממשל בצורה דרמטית. הוא מפטר עשרות אלפי עובדים, סוגר סוכנויות שבזבזו מאות מיליארדים, והכל במשיכת קולמוס. אבל למרות הקיצוצים האימתניים, דבר אחד נפתח השבוע: משרד חדש דנדש מהניילונים: משרד האמונה. לדברי טראמפ המשרד "יזעזע את השמיים והארץ למען המאמינים". בקיצור, גם טראמפ שרוצה להתייעל מבין שבלי רוחניע'ס ורבנים שום דבר לא יכול לזוז כאן, ולראשונה מכניס את הדת למדינה.

מסתמא יידרשו לו עוד שבעים שנה עד שיבין שלא מספיק רק משרד, וצריך שירות אישי של אמונה לכל תחנת אוטובוס, אבל לפחות התחלנו. אנחנו בכיוון.

מכיוון שיש תמיד קוראים ציניים שעושים מכל דבר ליצנות, חשוב להבהיר: ממש לא משנה איזה תפקיד יש לכם, אם אתם ממלאים אותו ברצינות, אתם יכולים לפעול גדולות ונצורות. אין לי ספק שבתוך חצי שנה הרב הצדיק והמסור יוציא שו"ת עם שאלות בענייני מסוף והמסתעף, בבין הזמנים תהיה הכנסת ספר תורה, ועד ראש השנה יהיו שם גם ישיבת בין הזמנים, וגמ"ח פעיל של דפדפות ועטים לחידושי תורה.

בחיים אל תזלזלו ביצירתיות של מי שלומד את התורה הקדושה. תראו לי עוד עם אחד בעולם שהיה יודע לייצר משרה כזו, ולהרים אותה לשמיים.

מי כעמך ישראל.

ימי הדין

את סוף הטור אני רוצה להקדיש לציבור ענק שחווה בימים הללו ייסורים וכאב צורב, אכזבה ושבר גדול. אלו הימים הנוראיים של הרישום לשנת הלימודים הבאה.

יש משהו מתסכל מאוד אצל מי שמצוי קצת בענייני רישום למוסדות חרדיים.

לא צריך לקטרג, אבל המקומות שהיו אמורים להיות הכי טהורים ונקיים בעולם אלו מוסדות החינוך החרדיים. אלו שמגדלים את הדורות הבאים. אלו שמשרישים בקרב הדור הצעיר את סל הערכים שכולנו רוצים לגדל עליו את ילדנו; טהרה, יושרה וניקיון.

אם להתבטא בעדינות: אנחנו עדיין לא שם. יש עוד דרך לעשות.

הימים האלה, הם ימי הדין של אלפי הורים. התשובות מהחיידרים והסמינרים מגיעות, וברחוב החרדי יש אלפי לבבות שבורים. והאמת שאלו שמקבלים תשובות שליליות יכולים לשמוח; יש כאלו שאפילו את זה לא. הם מקבלים תירוצים מצוצים מהאצבע, שיחותיהם נדחות, וההתעמרות לא פוסקת.

נכון, יש גם צד שני למטבע. שום מוסד לא יכול לקבל את כולם, ובסוף מגזר שלם רוצה להצטופף בשניים-שלושה מותגי יוקרה, שגם אם מנהליהם היו מלאכים, הם לא היו יכולים לקבל את כולם.

אבל מה שמתסכל את ההורים הוא לא תמיד התשובה השלילית. לאנשים יש היגיון. הם מבינים שאי אפשר לקבל את כולם. מה שגורם לתסכול, הוא היעדר הקריטריונים.

המגזר שהכי סובל בענף הזה הוא של מקבלי המשכורות שבין 8,000 ל-10,000, עם אישה שעובדת חצי משרה. הם עובדים קשה מאוד לפרנסתם, אבל לא זוכים לרווחה כלכלית וסובלים ממצוקה חברתית נוראית.

אין להם פריווילגיה של 'אברך' שמתקבל בשל היותו בן תורה, ולא ההטבות שיש לבעלי ההון שיכולים עם קשריהם לדחוף את הילדים.

מקבלי המשכורות הממוצעות, השכבה הכאילו-בורגנית שנאבקת לסגור את החודש, הם עם לב טהור לא פחות מאחיהם האברכים או בעלי ההון. גם ככה הם מתמודדים עם כל חוליי החברה, והם חוטפים הכי הרבה מכל הכיוונים.

בבית כנסת הם לעולם לא יקנו עלייה, כי אין להם כסף מיותר. הם לא יקבלו הנחה בארנונה כי יש להם תלוש. הם יתקשו בשידוכים, תמיד יצפו מהם לקצת יותר ממה שהם יכולים, והמרדף הולך ונהיה קשה יותר.

ועדיין הם נאמנים למערכת, רצים ב-7:30 לקיים מצוות "ככל אשר יורוך"; והם גם רוצים ילדים בני תורה. והם, למרבה הצער, אלו שנרמסים תחת גלגלי המערכת.

הם לא מצליחים למצוא את מקומם. בכף הקלע.

הם רואים את חבריהם ברמה רוחנית פחותה, מתקבלים בכבוד מלכים בשל היותם בעלי מרפקים או בעלי הון, וליבם נחמץ. ומה שעצוב שזה קורה דווקא בחברה שאמורה להיות מופת ומגדלור מוסרי לעולם כולו.

מה הפתרון?

הלוואי שהייתי יודע.

דבר אחד אפשר להגיד גם להורים המתוסכלים והבוכים, שנתקלים בלבבות אטומים ובדלתות נעולות: במוסד שאתם לא רוצים לשלוח אליו, יש הורים בדיוק כמוכם. אנשים טובים ואיכותיים, שרוצים בהצלחת ילדיהם ולא הצליחו להשתחל למקום הממותג והיוקרתי.

אתם כבר לא ילדים, ויודעים שלהקב"ה יש תוכניות משלו, והצלחה בחיים לא מגיעה מהשם והיוקרה של המוסד אלא מהדמעות של אמא בהדלקת נרות ומההשקעה של ההורים, ואת זה שום מנהל לא יוכל לקחת. לעולם.