לאן נעלם בני גנץ? שאלו כמה מחבריו לקואליציה לפני שבוע. בשעה שחבר מפלגתו מיכאל ביטון הרים את נס המרד נגד התוכנית הכלכלית בוועדת הכלכלה בראשותו והכין לשר האוצר ליברמן את 'מארב הקפה' – שבו נתפס במצלמות כשהוא שותה קפה בשלווה סטואית בעת זעקות העצמאים, קולו של גנץ עצמו לא נשמע. נראה היה לרגעים שהאיש שומר על זכות השתיקה במכוון ומותיר לאחרים את המלאכה.
האמת טרגית יותר. רגע אחרי שנחת מביקור הבזק בבחריין, שתוכנן להנאתו של שר הביטחון שבוע לפני שראש-הממשלה בנט המריא לאותו יעד, קיבל גנץ שיחת טלפון מגיסו, אח אשתו רויטל, שהיה מקורב אליו מאוד. שעה קלה אחרי השיחה, בדרך לחדר המיון, לקה הגיס בדום לב, וכל המאמצים להחיותו עלו בתוהו.
גנץ נכנס לשבוע אבל אינטנסיבי וליווה באופן צמוד את משפחת רעייתו, חבורה של קיבוצניקים עובדי אדמה, שהאסון ערער את שיווי משקלם. כל בני המשפחה התכנסו לשבעה בביתו של גנץ בראש העין, ומעבר לעיסוק בנושאי ביטחון, הקדיש גנץ את מרבית זמנו לתמיכה במשפחה הקרובה. גם גדולי יריביו אמרו עליו תמיד שהוא 'מענטש', איש של אנשים. בשבוע שעבר, גנץ היה בעיקר האיש של בני משפחתו.
כשרעייתו ובני המשפחה קמו מהשבעה בביתו, קיים גנץ את סבב השיחות עם כל פקודיו במפלגה והבין שמישהו עושה עליהם סיבוב. אם יש רווח אחד שיצא לגנץ מהתפרקותה לגורמים של 'כחול לבן' ונטישת הבכירים כמו אבי ניסנקורן, אסף זמיר ומיקי חיימוביץ', זוהי נאמנותם של החברה שנותרו שעמדה בכל המבחנים הקשים, ובראשם 'מבחן הבייס' ששתה להם את הדם על בסיס שעתי. מול הבתים הפרטיים, בצמתים, ובבתי הקפה – מי ששרד את ההפגנות מהקדנציה הקודמת ונותר נאמן, כבר עמד בכל הניסיונות האפשריים.
גנץ הציב לאנשיו כללי אצבע ברורים בראשית הקדנציה. "הכוח שלנו שבגללו שרדנו למרות כל המתקפות הוא הממלכתיות. המצביעים שלנו, אנשי מפלגת העבודה מהדור הישן או בני דמותם מהדור הצעיר יותר, לא רוצים לשמוע שיח אלים וולגרי משני הצדדים. הם לא רוצים סחיטות, ולא איומים. אנחנו לא נעשה שום צעד שיפגע בממלכתיות הזאת, אבל על דבר אחד הם רוצים שנילחם ללא היסוס: על נושאים ביטחוניים".
שר הביטחון הבין השבוע שאת הממלכתיות הזאת שותפיו מנצלים לרעה. אף על פי שהמערכת הפוליטית כולה מבינה שהגורם היחיד בקואליציה שיכול להרוויח מפירוק 'כחול לבן' זהו בני גנץ, שהליכוד כבר הציע לו במגוון דרכים להכתירו לראש ממשלת ימין-מרכז לקדנציה מלאה, הוא הפך לגורם היחיד שבנט, לפיד ואיווט לא סופרים. "הם ניצלו את הממלכתיות שלנו עד תום ופה הם טעו", אמר לנו השבוע גורם ב'כחול לבן'.
גנץ ביקש מאנשיו לרכז עבורו את רשימת ההפרות בנושאי ביטחון של הממשלה. מחוק האזרחות ועד לפנסיות הצבאיות. מה שאחרים רואים כעיוות חסר פרופורציה לטובת לובשי המדים, גנץ רואה כענייני ביטחון. בשעה שפרשנים פוליטיים התייחסו למשבר שהוא חולל על הרקע הזה כאל טעות, גנץ ראה בכך הזדמנות. עובדה היא, אומרים בכחול לבן, שבכל הסקרים שנעשים, המגמה של התחזקות כחול לבן נשמרת כל הזמן. וזה כאשר שאר מפלגות הקואליציה קורסות בסקרים.
בממשלה היום אין רגע דל. ממשבר עם רע"מ עברנו השבוע לפיצוץ מול כחול לבן. ולפני שהספקנו לנשום לרווחה קפץ עלינו רוגזו של האיש המסוכן מכל לחייה של הממשלה, השר לשעבר אלי אבידר – שהעדיף להפוך לח"כ שמפתחות הקואליציה בידיו במקום לשבת בממשלה כשר המיותר בתולדות ישראל.
מהו בדיוק פוטנציאל הנזק של המשבר עם כחול לבן? ובכן, מי שסבור שגנץ יהיה האיש שיוביל לפיצוץ, מוזמן לאפסן את התקוות. שר הביטחון חושב על בנט שעימו פוצץ את הישיבה השבוע, ועל לפיד שעימו הוא מעדיף להחליף כמה שפחות מילים, בערך מה שדודי אמסלם ונשיאת העליון חושבים זה על זה.
בלפיד ששתה את דמו בקשית ובז לתפקיד ראש הממשלה החלופי, ורגע אחר כך נטל את אותו תפקיד לעצמו – הוא רואה איש חלול, חסר הבנה במדינאות ובביטחון. בבנט הוא רואה טיפוס ילדותי, נרקיסיסט והפכפך, ולכן התקומם כל כך כשמסביבתו של בנט, בעיצומה של הפגישה המשותפת של השניים, יצאה ההדלפה שהציגה דווקא את שר הביטחון כילדותי. "שהילד כאפות הזה ייתן לנו ציונים?" אמר לנו גורם בכחול לבן, "הרי זה שיא השיאים של חוסר המודעות העצמית".
בשורה התחתונה, ואולי העליונה, גנץ יעשה הכל כדי לתקוע כל מקל אפשרי בעגלה המקרטעת – כשהוא ממוקד בנושאי ביטחון: מחוק האזרחות שם הוא תוקע למרצ אצבע בעין, ועד לחוק הפנסיות הצבאיות, כשהוא מתעמת עם העבודה וליברמן כאחד. גנץ לא מתכוון עוד לשתוק אלא להשמיע קול. אם הממשלה תתפרק מאליה, הוא הראשון שיברך הגומל, אך בהסתר וללא קהל. אך מי שסבור שאת בקשת הפירוק גנץ יגיש, מוזמן לחשב מסלול מחדש. בני גנץ שכונה בצבא בני-חותא, לא זנח את חלום ראשות הממשלה, אך הוא לא מתכוון להיות זה שיעשה עבור עצמו את העבודה.
אני לדודי
דודי אמסלם לא האמין שזה קורה לו. על שיחת הטלפון של נתניהו לנשיאת העליון אסתר חיות שבמסגרתה גינה נתניהו את אמסלם, הוא שמע רק לאחר מעשה, ולא מפיו של נתניהו אלא מהתקשורת. שעות אחר כך, כשהסכין עדיין תקועה בגבו, אמסלם סינן את שיחות הטלפון מנתניהו, והפגישה בין השניים מתקיימת במועד כתיבת שורות אלה. המאסטר שף, לשם שינוי, לא מתכוון להגיש קינוחים מתוקים לנתניהו, והמנה העיקרית תהיה פלטת חמוצים.
אמסלם הוא אחד הפיקחים שבחברי הכנסת המכהנים. האיש שהגיע מעיריית ירושלים, הוא ההפך הגמור מהדימוי שהוא כל כך נהנה לייצר לעצמו. הוא מבין היטב בכלכלה, יש לו רקע לא רע בניהול, אבל כמי שעקב אחרי עלילות מירי רגב ואחרים שכוכבם דרך בליכוד מול אלה שכוכבם דעך, אמסלם הבין איזה סגנון המתפקדים אוהבים.
קל לסמן את נתניהו כתוקע סכינים סדרתי בתומכיו כדי למצוא חן בעיני נשיאת העליון בדרך לעסקת טיעון, אך המציאות מורכבת יותר. את ההטרלות הבלתי פוסקות מצידו נגד הממשלה, הפרקליטות, המשטרה והיועמ"ש – הוא יזם בראש ובראשונה עבורו, מתוך הבנה שנפש המצביע הביביסטי כמהה למישהו שיעלה על הדוכן בלי להתנצל ובלי להרכין ראש. ביבי חש לעיתים שאמסלם "עוזר לו יותר מדי", כלשונו. את איבוד שלושת המנדטים שעברו מצד לצד, הוא זוקף בין השאר לחובתו של אמסלם. "עם שיח קצת פחות פוגעני, לא בטוח שהם היו עוזבים את הבית", אמר ביבי לא אחת. עד היום הוא עשה זאת בחדרי חדרים, ועכשיו לראשונה – פומבית, בשיחת הגינוי שקיים עם נשיאת העליון שבה התנער מסגנונו של אמסלם.
מהזווית החרדית, אי אפשר שלא לאהוב את האיש שמדבר על בני הישיבות בהערכה ולא בשנאה, בהערצה ולא בשוויון נפש כמו חברים אחרים – גם בליכוד. אמסלם אינו שטייניץ, שחוזר בערב לקורת גג משותפת עם שופטת עליונה, וגם לא ישראל כץ, שתמיד יקפיד להתראיין בתקשורת הכללית ולשמור על ממלכתיות, כשהוא נדרש לסוגיות כמו גיוס ותקצוב לאברכים. כמו השדר יעקב ברדוגו בגלצ, כך דוד אמסלם בכנסת, הם טיפוסים שרואים בבני הישיבות ובעמלי התורה מודל לחיקוי.
כשאמסלם הרגיש השבוע בלחי הבוערת וחיפש דרך משלו להגיב, הוא ירה מהמותן, הגיב מהלב. "נתניהו גיבה את העליון במשך למעלה מעשור", אמר לנו. "כשהנחתי בעבר על סדר היום את החוק הצרפתי, נתניהו הוא זה שאמר לי לשחרר וכיבדתי זאת, אבל הפעם לא אוותר. יש שני נושאים שאם הליכוד לא יקדם, לא אשאר בו, והם שינוי השיטה במערכת המשפט ושמירת המסורת והדת". עזבו אתכם לרגע מהסגנון, ושימו בצד לרגע את הנושא הראשון. "דרך אגב", מוסיף לנו אמסלם מייד במשפט שפותח אצלו כל מילה ומשמש כרקע גם לנושא הכי עיקרי ומרכזי בשיחה, "אני הייתי בליכוד של בגין עוד לפני נתניהו, ושימור המסורת והדת מבחינתי, זהו ערך עליון". וכשאמסלם אומר זאת, האמת ניבטת מהעיניים הפגועות. הוא מתכוון לכל מילה, שיוצאת מלב מסורתי חם.
ב'יהדות התורה' הביטו השבוע בכנסת הגועשת. לא רק הקואליציה שמתפרקת אלא גם האופוזיציה הפנימית נגד נתניהו, והחליטו לעמוד על שלהם ולשבץ את הנציגים בוועדות הכנסת. "לא נהיה הביביסטים האחרונים", אמר לנו השבוע ח"כ בדגל התורה. ח"כ משה גפני החל את המהלך בשבוע שעבר כשדרש למנות את ח"כ יעקב אשר לסגן יו"ר הכנסת, והשבוע הגביר את הווליום כשהודיע ליריב לוין כי אם הוויכוח בין 'הציונות הדתית' לבין 'דגל התורה' על שאלת הקדימות בתפקיד בחלק הראשון של הקדנציה לא ייפתר, דגל תשקול את צעדיה עד כדי החרמת הצבעות שהאופוזיציה מעלה.
בהמשך, קריאת התיגר הפכה לנחלתה של 'יהדות התורה' כולה שהחליטה להפסיק את משחקי הברוגז המיותרים ולאייש את ועדות הכנסת. ח"כ אשר ששמע על המכתב ששיגר גפני ליריב לוין בעניינו, בשעת השליחה ולא ברגעי הכתיבה, דורש זה למעלה מחודש לשקול מחדש את מדיניות ההחרמה. "אין תועלת בוויתור על כלי שאנחנו יודעים להשתמש בו טוב מכולם", אמר, "הרי יהדות התורה וגם שס, הוכיחו בקדנציית לפיד שהן יודעות לזעזע ממשלה עד כדי הפלתה, ממלחמת החפירות בוועדות הכנסת, אז מה ההיגיון לוותר על זה?"
מי שהוביל את מהלך ההחרמה, ואחריו נהו הכל כמו אחרי החלילן מהמלין, היה נתניהו. בדבר אחד לפחות אמסלם הועיל לכולנו. בעקבות המשבר שהתגלע בינו לבין נתניהו, גם החרדים קיבלו את האומץ לעמוד על שלהם, ובעניין הזה לפחות לומר לנתניהו: עד כאן.
הראשון שזיהה
הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף נזכר השבוע בפגישה שהתקיימה לפני כשמונה שנים בינו לבין הרב דוד סתיו, רבה של שהם וראש ארגון 'צהר' העומד מאחורי רפורמות הדת של כהנא. "הוא דיבר איתי על הנושא של גיור קטינים, וישר זיהיתי את הסכנה שעליה דיבר מרן האבא", אמר הרב בשיחת חירום שקיים עם דיינים.
הגאון רבי יצחק יוסף, שהפך לחוד החנית במאבק האורתודוקסי נגד רפורמת הגיור, הסביר בפלפול הלכתי מהם היסודות שעליהם מבקשים מובילי הרפורמה להתבסס: "הם מביאים ריטב"א בנוגע לקטין ומפרשים אותו שלא כהלכה, בשאלה האם צריך להודיעו על המצוות. הרי גם הריטב"א מדבר על קטין שמתחנך בדרך התורה והמצוות. פה מדובר על קטינים שלומדים בבתי ספר ממלכתיים, ועוד בתקופה שבה הממשלה נלחמת נגד 'הדתה' בבתי הספר, אז איך אפשר בכלל להסתמך על שיטת הריטב"א כדי להכשיר את הרפורמה הזאת?"
כשבני השיח שאלו את הראשון לציון איזו משתי הרפורמות רעה יותר, 'מתווה ניסים' שהחרדים התנגדו לו או רפורמת הגיור של השר כהנא, השיב הרב נחרצות: "שתי הרפורמות רעות אך אין ספק שהרפורמה של כהנא מסוכנת שבעתיים", וגם הסביר כדרכו, בשפה ברורה שכל בר בי רב יבין: "מתווה ניסים היה גרוע, אבל לפני שמשה ניסים, בנו של הראשון לציון זצ"ל, החליט מה יהיה המתווה הוא בא להתייעץ עם הרבנים הראשיים וגם הכניס חלק מהדברים שאמרנו. ראו שהוא מבין את סדרי העולם, וראו שהתחנך בבית אביו. נכון שלא הסכמנו לחלק מהמסקנות וחשבנו שהן מסוכנות, אבל הוא לפחות הוא בא לדבר לפני מעשה ולא אחרי שהמלאכה נשלמה.
"אצל כהנא לעומת זאת", הסביר הרב, "לא שאלו לדעת הרבנים. קודם קיבלו את ההחלטה בממשלה, ואחר כך אמרו, עכשיו אחרי שהחלטנו – תגידו לנו מה דעתכם. כדבר הזה מעולם לא היה".
מהותית, הסביר הרב, 'מתווה ניסים' אמנם העניק דריסת רגל מסוכנת לרפורמים אבל הותיר את השליטה על הגיור בידי הרבנים הראשיים לישראל. "עצם ההכרה היה דבר פסול ותקדימי, אבל השליטה על התהליך נשארה בידי הרבנות". במתווה הנוכחי, לעומת זאת, הרבנות הראשית מתפרקת מנכסיה והופכת לגורם שולי בתהליך.
למעשה, המקום היחיד שבו ניתנה לרבנים הראשיים זכות וטו, זהו נושא ועדת ההיגוי, שבה, על פי הצעת החוק, יכהנו שני נציגי השר, שני נציגי הרבנים הראשיים ונציג נוסף שימנה השר בהסכמת הרב הראשי. אלא מה? כשמסתכלים באותיות הקטנות מבינים שלוועדת ההיגוי יש סמכות מהותית, בערך כמו רשם בבתי המשפט האזרחיים, או מזכיר בית הדין בבתי הדין הרבניים.
ועדת ההיגוי, כך על פי הצעת החוק, תהיה אחראית על "ניסוח כללי הדיון בבקשות לדיון וייעוץ לראש מערך הגיור". המושג של ניסוח כללי הדיון, הוא מכבסת מילים שמשמעותה המהותית היא: ועדת ההיגוי תקבע את כללי המסגרת הדיוניים בלבד ולא תוכל להתערב במסגרת ההלכתית המהותית.
לאורך כל הציר, עוקרו סמכויות הרבנים הראשיים וניתנו לאחרים. מינוי ראש מערך הגיור יהיה בסמכות הממשלה לפי המלצת השר; דייני הרכבי הגיור יתמנו על פי הממשלה לפי המלצת השר; על דייני בית הדין לא תהיה מרות בענייני הלכה לבד ממרותו של הדין – הווי אומר, לרבנים הראשיים לא תהיה מילה וחצי מילה; רב העיר הוא שיבחר את ההרכב, ללא שיבוצים של הרבנים הראשיים כמקובל. והפיאנלה: ראש ישיבה ותיק שכיהן עשר שנים ובידיו המלצה משני דייני בית הדין הרבני הגדול או משני רבני ערים, יוכל לשבת בהרכב. המשמעות היא שהרב סתיו ורב נוסף בן דמותו, יוכלו "לגייר" ולהכניס להרכב בתי הדין לגיור כל מגיד שיעור שילך בדרכם, ובכך ישברו את החרם של רבני הערים נגד הרפורמה החדשה, וימלאו את שורות בתי הדין לגיור בדיינים מטעם.
עבודה זרה
ארבע מאות אלף אזרחים ישראלים מוגדרים כיום חסרי דת, מתוכם שלוש מאות אלף עולים ממדינות חבר העמים, והפלישה המסתמנת לאוקראינה, תקפיץ כנראה את המספרים בתקופה הקרובה. מובילי הרפורמה החדשה מנופפים במספרים האלה ומצליחים לכבוש את דעת הקהל. למעשה אפשר לומר, שהתחום היחיד שבו הממשלה מצליחה להביס את האופוזיציה בקרב על דעת הקהל הוא נושא הגיור, ובפרט במה שנוגע לגיור קטינים.
בתקשורת הישראלית הכללית מוצגת שוב ושוב התמונה של חיילים במדים, שהזכות להתחתן נמנעת מהם בגלל היד הקפוצה של החרדים והדתיים לאומיים. לראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, שממשיך את מסורת בית אבא המחזקת את 'כוח דהתירא', כואבת במיוחד העובדה, שרבני 'צהר' מצליחים לגרום למסר הזה לחלחל בקרב הציבור המסורתי.
"זה לא ויכוח בין צד מחמיר לצד מקל", אמר השבוע הגאון רבי יצחק לדיינים ששוחחו עימו, "אנחנו הכוח דהתירא, אנחנו מכירים את הבעיה וחיפשנו כל פתרון הלכתי אפשרי, אבל לצד השני אין שום היתר להיסמך עליו. מה שהם עושים מנוגד לכל הדעות בהלכה. זה לא צד מחמיר מול צד מקל אלא כשר מול טרף".
בדרך להשחרת העמדה האורתודוקסית המסורתית, הועלה על המוקד השבוע גם רבה הראשי האשכנזי של פתח תקווה הרב מיכה הלוי, שאירח בלשכתו את חברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן כדי להתריע מפני הסכנות הכרוכות בהעברת החוק.
בתום הפגישה החלה מכונת התעמולה במסע לעג לחברת הכנסת שהתריעה, בשם הרב, מפני גיור שייעשה לעובדים זרים. זה פשוט בלתי אפשרי, הסבירו הכתבים שהוזנו מראש במידע, וזאת משום שהחוק החדש מאפשר אך ורק לאזרחים ישראלים להתגייר.
אלא מה? עיון בפרטי החוק מגלה שהצדק עם הרב, וגם כאן, יוזמי החוק מנסים לזרות חול וקודש בעיני הציבור. הכלל הוא אמנם שרק אזרח ישראלי יכול לעבור גיור בבתי הדין, אך לפי סעיף 6ב להצעת החוק, לוועדת חריגים לנתינים זרים שימנה השר, תהא הסמכות לקבוע יוצאים מן הכלל שיוכלו לעבור במערך הגיור.
ועכשיו, אומר לנו גורם ברבנות הראשית, שוו בנפשכם מציאות כלל לא דמיונית שבה השר הממונה הוא יו"ר מרצ ניצן הורביץ, וכבר היו דברים מעולם, שהרי אפילו שר דתות כיוסי ביילין כיהן פה בשעתו. בלהט הוויכוח על חוק האזרחות שלא יוכרע או כדי למנוע גירוש של עובדים זרים שיהא בניגוד לדעתו, יחליט השר להורות לוועדה לאשר בהתאם לסמכותה, הליך גיור לעובדים המיועדים לגירוש. לפי החוק החדש, הוועדה תענה אמן, והעובדים שיעשו פרסה יוכלו לעצור בעיר הקרובה לשדה התעופה ולבצע הליך גיור מהיר. לאיזו עיר הוא מתכוון אתם כבר יודעים, ואם לאו – לכו תפתחו מפה.
כהנא בבית הקברות
עד לגיל עשרים, מתן כהנא נשא כפיים כשלרגליו גרביים. רק שאז התברר לבני המשפחה שחקרו את תולדות המשפחה, שבגלגולים שחוותה המשפחה באירופה בתקופת המלחמות ניתן לה השם כהנא, בלי שאבות המשפחה מיוחסים דור אחר דור עד לאהרן הכהן. עם כל הצער ואפילו הבושה שבדבר, ואף שהשורשים המשפחתיים היו לוטים בערפל, החליט מתן כהנא הצעיר לחדול מלישא כפיים.
הסיפור הזה מלמד על ניצוץ של אמת פנימית שיש בשר המכהן, וכשבאים להתמודד עם האיש, צריך לנתח את המציאות כהווייתה ולא לירות סיסמאות מהפוזיציה. אם יש משהו שמחריד את הרבנים הראשיים, ורבני הערים החרדים והדתיים-לאומיים, זה הקנאות שאוחזת במובילי הרפורמה החדשה.
כהנא עומד בפרונט, ואיווט דוחף ומתקצב כל מה שצריך ועונה אמן, אך מאחורי היוזמה עומד איש אחד: הרב הראשי של העיר שהם הרב דוד סתיו.
הרב סתיו הציב בסביבתו של השר כהנא שני רבנים מטעמו שמובילים בשקט את כל התהליכים: האחד הוא הרב שי ויצמן, תושב היישוב אלעזר שמכהן רשמית כיועץ, והשני הוא הרב חיים עירם, רב היישוב אלעזר שנחשב לרוח החיה מאחורי הניסוח והפיכת הרפורמה מרעיון – להצעת חוק מגובשת.
אפשר לומר בצער, שבצד החרדי אין גורמים חדורי להט ואפילו אובססיה כמוהם, שנותנים פייט. משבוע לשבוע נושרים עוד ועוד רבנים, שעושים פרסה ומבהירים כי אינם תומכים ברפורמה כשהם נחשפים למלוא פרטיה. הדוגמה האחרונה היא הודעתו של הרב יעקב מדן, ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות, על כך שבניגוד לפרסומים, הוא אינו תומך ביוזמה.
ההודעה הזאת נראית כפאזל של התחקיר שפורסם במגזין 'משפחה' ובו נחשפה רשימת הרבנים שמופיעים בפרסומי 'צהר' אך מתנערים רשמית מהמהלכים האחרונים שמוביל הארגון.
כששאלנו השבוע גורמים ברבנות הראשית איך ניתן יהיה לעצור את החוק בכנסת, הם תלו את תקוותם בזעזועים הקואליציוניים ואולי גם בח"כ החדש-ישן אלי אבידר. "בניגוד לשאר החברים ב'ישראל ביתנו', אבידר הוא יהודי מסורתי בעל שורשים מצריים. אולי הוא זה שיעמוד בפרץ". ואם זוהי התקווה החרדית, אפשר לסכם ולומר שבעת הזאת, אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.
המילה האחרונה
נשארנו לסיום עם השופטים החדשים שמונו. אחת מהם היא גילה כנפי-שטייניץ, רעייתו של השר לשעבר, שנחשבת לשופטת הוגנת, אך לא בהכרח ימנית. לא מאמינים? הרי לכם מעשה שהיה, בעינינו ראינו.
לפני כמה חודשים, בעיצומה של מתקפה שהוביל ח"כ אמסלם מהליכוד נגד מערכת המשפט, עמד יו"ר שס אריה דרעי במסדרון ושוחח עם ח"כ יובל שטייניץ, כשהם שולפים מהזיכרון, כמו גז מהים, את המאבק שנוהל בשעתו בשנת 2015 על הוצאת הגז מהמים.
"מה דעתכם על מה שאמר אמסלם השבוע?" נשאלו השניים. דרעי העדיף לשתוק, שטייניץ חמק ונכנס למזנון הח"כים בלי לומר מילה.
מה קרה פה כעת? שאלנו, ודרעי השיב בכנות: "גזרתי על עצמי שתיקה עד לרגע שבו מנדלבליט יכריע לגביי, ולגבי יובל? אשתו רוצה להיות שופטת בבג"ץ, ואתם מבינים לבד באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה".
מאז שהתקיימה השיחה הוסרה המסכה. דרעי אמנם נאלץ להתפטר מהכנסת, אך יצא מעבדות לחירות כשחתם על הסדר טיעון, והצעד הראשון שעשה אחר כך היה לשחרר את כל התסכול שהצטבר בבטנו נגד התנהגות הפרקליטות והיועמ"ש.
יובל שטייניץ המשיך לשתוק, ורעייתו אכן מונתה השבוע לשופטת בג"ץ, השופטת המזרחית הראשונה והיחידה שבעלה שימש שר בכיר ועוד מטעם הליכוד.
חבר הוועדה שמחה רוטמן הסביר שהוועדה קיבלה החלטה עשר מעלות שמאלה, אך גם כאן, צריך לדבר על בסיס העובדות – ולא מהפוזיציה. ארבעת השופטים שמונו מחליפים שניים שכבר פרשו, מזוז ומלצר, ושניים שיפרשו בקרוב, הנדל וקרא. רק כדי להמחיש עד כמה לעולם אין לדעת מראש מיהו שופט שמרן ומיהו ליברל במעטפת שמרנית, שמתגלה רק עם הבחירה: הנדל חובש הכיפה שהיה מגדולי האקטיביסטים בבג"ץ, נחשב עם בחירתו לשופט מהאסכולה השמרנית.
הארבעה שהולכים לדרכם נחשבים לשופטים ליברלים, ולכן, אחרי שישה מינויים בקדנציית שקד שהצליחה לאזן עם שלושה מינויים שמרניים מובהקים, הייתה פה בהחלט הזדמנות לאזן את הכוחות. הארבעה שמונו הם חצי תעלומה. רות גונן וכבוב נחשבים לשופטים פרוגרסיביים מובהקים. כנפי-שטייניץ לעומת זאת, וגם השופט הרביעי שבא מהתחום האזרחי, ראש מחלקת הליטיגציה במשרד תדמור – עו"ד יחיאל כשר, מזוהים כשמרנים לייט. כשר התנדב במטה המהפך של בגין ב-77', אך לא יהיה הימור גדול מדי לומר שהפעם הוא לא הצביע נתניהו. קיבלנו אפוא, במשמרת הזאת, רביעייה פחות ליברלית מזו שפרשה, אך את הארבעה החדשים אפשר לחלק לשניים: שניים ליברלים מובהקים ושניים שמרנים עם מובהקות קטנה בהרבה לצד שלהם. כמו הורתה ולידתה של הממשלה, גם כאן אי אפשר לומר שהימין נעלם מהסביבה. הוא בהחלט נמצא ואומר את דברו, אך השמאל פה וגם שם, בשפיטה כמו בקואליציה, הוא שנותן את הטון ואומר את המילה האחרונה.
