דסימסט לחיים טובים

זה עתה יצאנו משמיטה, אך אני מניח שלא בניתם עליי, ערכתם פרוזבול ועתה חובה עליי לפרוע את חובותיי מטורים קודמים. יש כל כך הרבה. דבר ראשון חוב מראש השנה, לספר לכם מה קרה בסוף במשפט שאליו הוזמנתי. חוב נוסף: לספר על הישועה שבגללה טסתי מארה"ב להודות על ציון ה'אור החיים'; גם התחייבתי לחשוף פן אישי על הקשר שלי לרבי אהרן קאהן זצ"ל. קיצר, לא מעט הבטחות. כמו יהודים טובים נתחיל מהסוף.

ישראל רחמנים בני רחמנים, וכשיהודי עומד למשפט מתגייסים לעזור. לעובי הקורה נכנס ר' משה שפיצר ראש עיריית 'ניו-סקווירא', שסידר לי עורכת דין מתאימה ועשה מה שעשה לדחות את המשפט לאחרי החגים.

"בפן הרוחני", יעצו לי חברים, "עליך ללכת לציונו של הרבי מריבניץ".

ציונו של הרבי הפלאי מוגדר כ'מירון של אמריקה', עשרים וארבע שעות ביממה תמצאו יהודים שופכים את ליבם אצל אותו צדיק שנשתל בדורנו, כדי להוכיח שאפילו בדור הסתר הפנים יש יהודים שבכוח יגיעתם, תורתם, ומסירות נפשם למען כלל ישראל, יכולים לשדד את מערכות הטבע.

לא בנם של קדושים היה הרבי, אך ביגיעה על אנושית למען בוראו, בסיגופים שמוח וגוף אנושי לא מסוגלים להכיל, ובמסירתו למען יהודי רוסיה הקומוניסטית כשסכנת מוות מרחפת עליו, זכה להגיע למדרגות מבהילות שהפכוהו בחייו וביתר שאת לאחר פטירתו לפועל ישועות בקרב הארץ, כשבראש מצעד הישועות מככבים סיפורים על משפטים שהסתדרו בדרכים על טבעיות.

אצל הריבניצ'ר, יעצו לי חברים, ידוע שצריך להגיד בפה מלא את בקשת הישועה. אז לפני ההליכה לציון צילמתי את ההזמנה לבית המשפט, ולאחר שגמרתי את כל ספר התהילים, כתבתי בקוויטל את הסיפור כולו, והנחתי אותו ביחד עם ההזמנה על הציון.

משם פניתי לערבית בשטיבלאך ויז'ניץ-מאנסי. ובשמונה עשרה ביקשתי מהקב"ה שייתן לי סימן שתפילתי התקבלה. כשסיימתי וחיכיתי שהחזן יתחיל קדיש, פתחתי באקראי ספר שהופיע על השולחן. היה זה חומש 'אור החיים' ואלו היו המילים הראשונות שהופיעו מולי ('אור החיים' בראשית פרק ו' פסוק ה'): 'שיבואו בטענה לבל יקבל עונש'. זה היה חיוך אמיתי מהקב"ה. (אוקיי, שלמתי לכם חוב ראשון.)

החוב השני קשור להגה"צ רבי אהרן קאהן זצ"ל עליו הקדשתי טור מיוחד, שבו סופר בין היתר על יהודי שניגש אליו במוצאי יום הכיפורים וביקש ברכה עבור משפט קשה, ורבי אהרן, שכל השנה הסתיר את עצמו, הודיע בביטול: "זה יסתיים בשום דבר". אני הייתי היהודי.

ואז הגיע יום המשפט.

כבר בכניסה של השופט אני מבין שיש ממה לחשוש, כשה'בוקר טוב' שלו נפתח בצעקות על פקידת בית המשפט. התיק הראשון עולה. תיק תעבורה. התובעת מציגה את התיק, עורך הדין מנסה להשיב, ותוך דקה מתחילה התקפה רבתי של דקה וחצי, שבה השופט שוטף אותו מכף רגל ועד ראש. לא הצלחתי לעקוב אחרי שטף דיבורו, אבל לא הייתי צריך להבין מילה כדי לדעת ש'נפלנו' על שופט שקם על צד שמאל.

עוברים לתיק הבא, ואז הדלת נפתחת ואל האולם מוכנס הר אדם לבוש בסרבל כתום, אזוק בידיים וברגליים. אי אפשר לתאר את הרעד שעובר בגוף למול המחזה המצמית הזה. כל התסריטים הגרועים ביותר בעולם מתחילים לעבור בראש, גם אם הסבירו לך שלש מאות פעמים קודם למשפט, שאין שום סיכוי שאתה תיכנס לכלא ולו לשעה אחת.

וכאן מתחיל מחזה, שאם לא היה עצוב היה משעשע. התובעת מקריאה את שם האסיר. עורך הדין מתחיל לומר כמה מילים ואז השופט קוטע אותו ומכריז: "האסיר יחזור למעצר. הדיון הבא יתקיים ב…" ואז נוקב בתאריך של עוד כמה חודשים. השוטרים מוציאים את האסיר החוצה, ואז מכניסים בזה אחר זה עוד אסיר ועוד אסיר. אי אפשר להחמיץ שכולם, למעט בחור צעיר אחד, הם אפרו-אמריקאים. מסתכל על פניהם המחוספסות, מנסה לדמיין מה כל אחד מהם עשה. הם נראים כבויים וכמי שאיבדו כל רצון לחיות, וזה מפחיד…

וכמו בסרט נא, התובעת מקריאה את שם האסיר, עורך הדין, מהסנגוריה הציבורית בדרך כלל, מתחיל לומר כמה מילים ואז השופט מכריז שהדין הבא יתקיים ב… וקובע תאריך שבעיניי נראה שרירותי, לעוד כמה חודשים. מכה בפטיש, השוטרים מוציאים ומכניסים את הבא בתור. נראה כאלו מדובר בסוג של הסכמה בין השופט לעורכי הדין, שרוצים אולי עוד זמן כדי להתכונן למשפט, כי לא נראה שאף אחד מהם מנסה להתנגד, או שהם מבינים שזה במילא לא יעזור.

משם זה ממשיך לעוד תיקים אזרחיים, שבכולם השופט משתדל להבליט את מורת הרוח שלו, הן בשלב הטיעונים והן בשלב ההכרעה. ואז הגיעו תורי. ברגליים כושלות ניגשתי אל הדוכן והתובעת החלה להקריא את האישום, כשבשל חוסר שליטה טובה באנגלית באותו זמן (לא שעכשיו זה הרבה יותר טוב), חבר יקר, ר' משה מיכאל כהן, מצטרף לשמש לי כמתורגמן.

השופט שואל את חברי בעצבנות: "למה אתה פה?" וחברי עונה: "החבר שלי מגיע ממדינת ישראל והוא לא דובר אנגלית שוטפת. אז אני משמש כמתורגמן שלו".

"ממדינת ישראל???" שואל השופט ובפעם הראשונה מתחילת היום חיוך רחב מתפשט על שפתיו. המשפט עצר מלכת. השופט פונה אליי בעיניים בורקות: "וואלקם! מאיפה בארץ?"

"מבית שמש", אני עונה בתדהמה. וכאן מתחיל מחזה שלא מהעולם הזה: "איפה זה בית שמש?" – שואל השופט – "בסואת' (בדרום) או בנורת' (בצפון)?"

חברי האמריקאי שמעולם לא היה בבית שמש, התחיל להסתבך כהוגן. אך השופט אינו מרפה: "אני מכיר טוב את הארץ, לפני חודש הייתי שם". ואז מול כל הנוכחים הוא מרים את ידיו באוויר ומתחיל לשרטט שרטוט דמיוני של מפת הארץ. "תל אביב זה כאן" – הוא מצביע ביד ימין – "וירושלים זה כאן"  – הוא מצביע ביד שמאל – "אז איפה זה בית שמש?"

הסנגורית הייתה בהלם. היא רמזה לי עם היד, אתה מסודר. רק בסוף, אחרי שהשופט בא על סיפוקו כשהסברתי לו שבית שמש נמצאת בין שניהם, הוא נזכר שיש פה גם משפט. הוא מסתכל על האישום, ואומר: "אוקיי, הבחור הזה נראה לי בסדר גמור. הוא צריך להביא אישור בכתב לבית המשפט שהוא עבר סדנה לבטיחות הילדים.

"דסמיסט" (שזה בתרגום חופשי גם משוחרר וגם התיק מבוטל).

איחוליי גם לכם: "דסמיסט".