כבר למעלה משנתיים שאני מפרסם במגזין טור שבועי העוסק בסוגיות חשובות של חינוך וחברה, ובפרט בכל מה שנוגע למכת הנשירה הגבוהה שפושה במגזר שלנו. לעיתים קרובות אני נשאל: האם חוץ מלדבר ולדון בזה יש גם משהו אופרטיבי, יעיל ומוצלח שאפשר לעשות? האם יש דרך לעצור ולצמצם את התופעה הקשה הזאת?
נתחיל בכך שמאחורי כל סיפור של נשירה – בין אם מדובר בנשירה סמויה ובין אם גלויה – יש שלושה גורמים שיכולים להשפיע על התהליך.
ראשית, יש הבחור בעצמו. זה כולל כל מה שנוגע לקשיים רגשיים, לימודיים והתנהגותיים, או אפילו סתם יצר הרע שעובד שעות נוספות.
הגורם השני הוא המשפחה – ישנם לא מעט גורמי סיכון שמקורם בקשיים בתוך הבית.
הגורם השלישי הוא מוסד הלימוד.
הסדר שבו בחרתי להציג את הדברים אינו מקרי. בדרך כלל כל התהליך הזה מתחיל בקושי של הילד, ממשיך בחוסר היכולת להתמודד איתו בתוך הבית ומסתיים בקושי של הצוות החינוכי להכיל את הילד על כל מורכבותו. ברור לכל שילד תקין ייתקל פחות בקשיים בבית ובמסגרת הלימודית לעומת ילד מתקשה, שהוא מועמד בעל סיכויים גבוהים יותר לנשירה.
על מנת לעצור את התהליך עלינו לעשות שני דברים: האחד הוא לתת מענה פרטני לקושי של הילד, והשני הוא לדאוג לכך שהמערכות המקיפות אותו, כמו הבית והמסגרת החינוכית, יעשו עבודה מקצועית ומדויקת עם הילד על שלל אתגריו. השאלה היא כמובן איך אנו יכולים לגרום לשני התנאים הללו להתמלא. הענקת מענה אישי היא ללא ספק דבר נכון וחשוב, אך עשויה להיות מורכבת מאוד. ישנה גם חשיבות רבה בליווי ועזרה למשפחות מתמודדות, אך גם כאן מדובר באתגר לא פשוט לביצוע משלל סיבות. אם אנו רוצים להוביל שינוי משמעותי בתחום נותרת לנו אפשרות אחת: התמקדות בצלע השלישית של מסגרות הלימוד. בדרך זו נוכל להביא לכך שילדים עם גורמי סיכון ילמדו אך ורק במוסדות שאכן מוכנים להתמודד עם האתגרים הספציפיים של כל נער, על כל המשמעויות הנלוות לכך.
המצב כיום הוא שחלק גדול מאותם ילדים הזקוקים לעזרה ולתמיכה יותר מכל ילד אחר מגיעים למוסדות שמוכנים לקלוט אותם, אבל נעדרים כל יכולת להתמודד באמת, מה שמביא תוך זמן קצר לנשירה מאותו מוסד, מיוזמת הנער או המוסד. מוסדות החינוך מנסים לשלב תלמידים מתקשים במוסדות שיהיו כמה שיותר "תקניים" ועדיין יסכימו לקבל את הילדים. אבל שאלת ההתאמה לתלמיד והיכולות של הצוות החינוכי מקבלות משקל מועט מאוד אם בכלל. במקרים רבים נעשות "עסקאות חבילה" שבהן נשלחים ילדים למוסדות שאינם מתאימים להם על מנת "לסדר" כמה שיותר ילדים במוסדות טובים. מניסיוני אפשר להצביע בבירור שיש קשר הדוק בין סוג המסגרת לבין הנשירה או ההתקדמות של הילד. התאמה נכונה של המוסד לנער יכולה לדעתי למנוע לפחות חמישים אחוז מבעיות הנשירה.
הפתרון לבעיה מתחיל במילה אחת: שקיפות. בכל מקום, הגורם החזק ביותר שיכול לגרום להתייעלות מערכתית מכל סוג שהוא הוא מערכות בקרה בלתי תלויות שיכולות להנגיש לציבור את כל הידע הרלוונטי. נגישות של ידע מאפשרת ללקוחות לעשות את הבחירות הנכונות עבורם מצד אחד ודוחקת בנותני השירות לסגל סטנדרטים גבוהים מהצד האחר. ידע נגיש לציבור הוא תנאי בסיסי להתנהלות של שוק חופשי תקין בכל תחום: מייעוץ משפטי ועד לתחום הבריאות. על מנת למנוע עיוותים בתורה שבה פועלות מערכות החינוך שלנו אנו צריכים לסגל את אותו העיקרון ביחס למוסדות החינוך: החל מבתי הספר ועד הישיבות והסמינרים.
למיטב ידיעתי אין כיום שום מקום מסודר שיכול לאגום מידע מהסוג הזה. ישנם לא מעט פרסומים ומידע "מטעם", אך למעשה אין להורים שום יכולת לקבל מידע אמיתי ועדכני על טיב המוסד שאליו הם מתעתדים לשלוח את ילדיהם. אם אנו רוצים לשנות את הגישה אצלנו עלינו לדאוג להקמתו של מאגר מידע שקוף ובלתי תלוי שיתכלל וינגיש לציבור את הידע הרלוונטי על כלל מוסדות החינוך. אני לא מדבר כמובן על מין "מלשינון" או רשימה שחורה, אלא על גוף שיתמקד בפן החיובי ויציג רשימה של מוסדות מומלצים. המאגר הזה ייבנה ויפוקח על ידי אנשי חינוך ורבנים, ולאף אחד מהצוות לא יהיה שום אינטרס זר מכל סוג שהוא. כל מסגרת תעבור בדיקה מקיפה כדי לוודא שהמסגרת יכולה להציג קבלות בנוגע לשיקום והעצמה של נערים מתקשים, והיא תדע לאפיין כל מוסד על פי הייחודיות שלו, האופי שלו וההתאמה לרמות שונות של נערים ושל סוגי הקשיים שאיתם הם מתמודדים. התועלת שבמאגר כזה כפולה: מצד אחד, המידע הזה יהיה נגיש לכל הורה ולכל מחנך שרוצה לקבל אינפורמציה אמיתית על המוסד שהולך לפרוש חסות על הילד שמתעתד לבוא בשעריו, ומצד שני הוא יהיה זרז למוסדות שנמצאים במגרש הזה להתייעל ולהשתפר כדי שהם יוכלו להיות חלק מאותה רשימת מוסדות מומלצים.
למותר לציין שפרויקט כזה הוא דבר רגיש מאין כמותו, והוא יוכל לקום רק אחרי הסכמה והכוונה של גדולי ישראל – כאשר המטרה הסופית היא לוודא שעשינו הכל כדי ששום ילד יהודי לא ינשור וייפגע בדרך העולה בית השם.