האחריות מחייבת

המשכה של שיחה עם בחור ישיבה שחש צורך לצאת ללימודים. יש פתרון

רגע לפני שנמשיך, בא נחדד רגע את הנושא שלשמו התכנסנו: הגעת עם החלטה לעזוב את הישיבה. והכל, בגלל שאתה דואג לעתיד הלא-רחוק, איך תתפרנס.

"נכון, ביקשתי שהדיון יהיה ענייני. שלא תטיף לי ותבין את המקום שלי כילד שגדל בבית מאוד עני ורוצה להבטיח עתיד מרווח לו ולילדיו".

אני חושב שהבנתי וניסיתי לתת תשובות שלא מדברות על הבחירה שלך לאחר החתונה, אלא להתמקד בהווה. האם נכון לך להמשיך ללמוד בישיבה, או לעזוב ולצאת ללימודים כבר עכשיו. הטענה שלי הייתה, שבשקלול הכולל של רווח מול הפסד, ההפסד בלצאת מהישיבה גדול יותר מהרווח שתשיג בלימודים. כי המרכיב הכי חשוב להצלחה בחיים שלנו, זה האישיות. ואת זה משיגים בתוך הישיבה. בנוסף, חיברתי אותך עם איש עסקים חרדי מצליח מאוד, שקשה לפקפק בכנותו, שגם הוא חזר לך פחות או יותר על אותם דברים.

"כן, אבל לא ענית לי על הטענה האחרונה שלי. כי כל מה שאתה אומר לי, זה בהנחה שאני אכן מנצל את הזמן בישיבה. אבל מה לעשות שאני לא לומד ולא גדל, ורוב הזמן אני משועמם ומתוסכל? האם עדיין נראה לך שזה עדיף על יציאה ללימודים?"

שמע ידידי, אהיה איתך הכי כן בעולם. זו באמת הפעם הראשונה שאתה מעלה טיעון חזק. כי כל עוד הסיפור הוא דאגה כלכלית, נדמה לי שהצלחתי לענות לך. אבל אם הסיפור הוא תעסוקה מול שעמום, זה כבר סיפור אחר. זו שאלה ששאלתי כמה פעמים תלמידי חכמים מופלגים: האם בחור שמעביר חודשים ושנים בישיבה באפס מעש, ובסופו של דבר הבטלה גורמת לו להתדרדר רוחנית ונפשית – האם עדיין צריך להתעקש להשאירו בישיבה, או שילך ויעשה כל דבר בגבולות המותר, העיקר שיהיה עסוק ומסופק?

"ומה ענו לך?"

מכולם שמעתי אותה תשובה: בגדול זה עניין שאי אפשר לתת אותו ככלל לרבים. כי זה משתנה לגמרי מבחור לבחור. ברור שללמוד תורה בישיבה זה הדבר הגדול והנכון ביותר, מאידך, כולם מסכימים ששעמום ובטלה זה אבי אבות הטומאה. השאלה רק האם זה אומר שכל בחור משועמם יעזוב את הישיבה?

"בטח תגיד לי: שלא אשבר ואלחם ביצר. לצערי, זה לא משכנע אותי".

אני לא אומר לך כלום. בסוף אלה החיים שלך ורק אתה תחליט מה לעשות איתם. כל מה שאני מבקש ממך, זה שתתייחס לשאלה הזו בכובד ראש, לפחות כמו תלמיד שנאלץ לעזוב קורס יוקרתי, או חייל שלא מצליח לממש את חלומו לשרת ביחידה מובחרת. בחורים בגילך יעזבו מקומות כאלו, רק אחרי שהם מיצו באמת את כל האפשרויות והגיעו למסקנה שהם לא מסוגלים. תסכים איתי, שהם יעזבו עם תחושת החמצה גדולה. זה קצת מזכיר את הגמרא במסכת סוכה, שמספרת על ההבדל בין היהודי שצריך לצאת מהסוכה בגלל החמסין לבין הגוי שמבעט והולך.

"זה לא פייר, מה שאתה עושה. כי איך אדע שבאמת מיציתי את כל האפשרויות? תמיד אפשר לומר, יכולת להתאמץ יותר".

נכון. ולכן, בכל מקרה כזה כדאי להתייעץ עם יהודי בר דעת שאתה סומך עליו ולא לקבל החלטות כאלו מהבטן. לפעמים אין ברירה ויוצאים, אבל יש הרבה מקרים של בחורים שהגדירו את עצמם משועממים חסרי תקנה, הם היו בטוחים שאין סיכוי שהם יצליחו ללמוד ברצינות ולנצל את הזמן, ובסופו של דבר הם פתרו את הקושי וחזרו ללמוד בשמחה.

"איך זה יכול להיות?! תראה אותי. אני חושב שאחרי השיחה שלנו אני רגוע יותר כרגע ביחס לעתיד הכלכלי שלי ולמרות זאת עדיין מרגיש שאני חוזר לישיבה רק כדי לשבת שם בלי לעשות כלום".

יודע מה?! אתה דווקא דוגמה מצוינת למה שאמרתי, שכל מקרה שונה מחברו. מה שאומר גם, שברוב המקרים הפתרון יהיה בהבנה של המחסום האינדיבידואלי שלך. תגיד לי אתה, מה הדבר שהכי מקשה עליך בישיבה? חברים? צוות? הלימוד?

"האמת, הדבר שהכי מפריע לי זה, שאין לי שום אתגר. אין יעד, אין תוכנית מוגדרת. אני לא אוהב שלוחצים אותי, אבל גם להיות בלי שום דבר 'מחייב', כשאתה לבד זה שקובע איך ייראה סדר היום. זה מפיל אותי לגמרי".

מדהים! תראה איך הגעת לנקודה. כל המחקרים מראים היום, שהסיבה העיקרית לנשירה של סטודנטים מלימודים, זה בגלל העדר הרגלי למידה וחוסר יכולת להתמודד עם לימודים מחייבים. ועדיין זו הבעיה השולית. הבעיה העיקרית היא בזבוז הזמן הנורא שלך בחיי הזוהר של הישיבה.

"ומה אתה מציע?"

לבחורים כמוך, שזקוקים למחייב וסדר יום, יש שתי אפשרויות: או לייצר כאלו בעצמם בתוך הישיבה – לקחת על עצמך פרויקטים פרטיים, כמו לסיים מסכתות, ללמוד ספרי תנ"ך ופסקי הלכה. ואפשר גם דרך תוכנית לימוד עם מבחנים ומלגות, שארגונים רבים מציעים לבני הישיבות. תוכל לקחת על עצמך לכתוב איזה חיבור רציני בנושא שמעניין אותך. כל יעד כזה שאתה עומד בו, ייתן לך הרבה שמחה וסיפוק.

האפשרות השנייה, אם קשה לך לחייב את עצמך – כדאי לשקול לעבור ישיבה. יש היום הרבה מאוד ישיבות טובות, שהצליחו לקחת בחורים בוגרים ולתת להם גִישְׁמַאק בלימוד שלא היה להם מעולם. רק בשבוע האחרון ביקרתי בשתי ישיבות כאלו, אחת בצפון הרחוק ואחת במרכז הארץ, מקומות קטנים עם רב אחד שמסור בכל ליבו ונפשו לתלמידיו. לכאורה נשמע קייטנה ללא שום 'מחייב', אבל תתפלא, דווקא האמון הזה שהם מקבלים מראש הישיבה שלהם מחדד אצלם את ההבנה, שבסוף הפתרון לכל סוגי המצוקות, הוא להבין שכדור החיים אצלי וכל מה שאני עושה, לעצמי אני עושה.

ואפשר לסכם זאת בשתי מילים: לקחת אחריות! זה הסוד הגדול.