'האפיפיור' היהודי

1. 'האפיפיור' היהודי

אל סיפור חייו המצמרר של גרגור פבלובסקי נחשפתי במסגרת מסע לפולין שהשתתפתי בו יחד עם עוד כמה עיתונאים בכירים, לפני כ-5 שנים, בהדרכת הרב בני קלמזון ראש ישיבת עתניאל.

הוא התרחש בעיירה איזביצא, זו ששושלת ראדז'ין יצאה ממנה. 93% מתושבי העיר הזו היו לפני המלחמה יהודים והשאר… גויים של שבת.

היום אין בעיירה הזו ולו יהודי אחד. הגויים השתלטו לא רק על הנחלות שהיו של היהודים, אלא גם על בית הקברות היהודי. לא נותרה בו אף לא מצבה אחת מעל לקבר, רק האוהל של האדמו"ר בעל 'מי שילוח' ומצבה נוספת לזכר משפחה אחת שנספתה בשואה.

יום אחד הגיע הרב קלמנזון לבית העלמין היהודי הזה, וגילה קבוצה של פועלים כורים קבר. הוא סבר שיש עוד יהודים במקום, ועבור אחד מהם, שנפטר, הם חופרים את הקבר, וחשב להשתתף בהלוויה. כאשר שאל את הפועלים "למי אתם מכינים את הקבר?" השיבו, לגודל הפתעתו, "לכומר".

הוא התמלא בכעס. עכשיו הציב לעצמו משימה למנוע את חילולו של בית הקברות.

"למה דווקא בבית העלמין היהודי?" שאל, אך לא הצליח לקבל תשובה.

"אפשר לדבר עם הכומר?" ניסה הרב קלמנזון את מזלו, והם השיבו ב"לא".

הרב קלמנזון, שהיה בטוח שהקב"ה שלח אותו למקום בדיוק בעיתוי הזה כדי לנסותו, התעקש ולא הרפה: "למה לא?" שאל.

"כי הוא בחופש".

"ואת הטלפון שלו אפשר לקבל?"

לאחר דין ודברים הפועלים הסכימו למסור לו אותו.

לתדהמתו הסתבר לו שמספר הטלפון הוא ב…ישראל.

הוא יצר מהמקום קשר עם האיש וקבע להיפגש איתו מיד כשישוב לישראל. המפגש נערך בגן צ'רלס קלור שעל גבול תל אביב-יפו.

הרב קלמנזון יצא ממנו נסער. וזהו הסיפור ששמע:

"כשהבינו אבי ר' מנדל גרינר ואימי מרים הי"ד כי לא יצליחו להימלט מציפורני הנאצים שהתקרבו לפולין, החליטו למסור את ילדיהם לאחת ממשפחות הגויים הבודדות בעיירה. אני, יעקב צבי, גדלתי בבית המשפחה הגויית שלא סיפרה לי על יהדותי גם לאחר השואה. הם שלחו אותי להיות פרח כמורה, וברבות הימים מוניתי לכומר של העיירה. רק אז נודע לי הסוד הגדול".

כשהתלבט אם לחזור ליהדות נועץ באפיפיור עצמו וזה הציע לו דרך ביניים – לעלות לישראל, ארץ היהודים, ולשרת שם ככומר של יפו, רח"ל.

לאחר שנים רבות נפגש הכומר עם אחיו, ששרד גם הוא את השואה וחי חיי יהודי חרדי-חסידי, בחיפה. המפגש ביניהם הסתיים בשברון לב של האח, שהוביל לבסוף למותו.

הכומר, שמצפונו הציק לו, יצא לאיזביצא, הקים מצבה להוריו בבית הקברות היהודי, בשמו ובשם אחיו שסירב להכירו, וגם לא הסמיכו לכך. במקביל ביקש להיקבר בבית העלמין הזה.

ליד מצבתם הוא כרה גם לעצמו קבר והקים עליו מצבה ל"כומר גרגורי פבלובסקי" הלא הוא יעקב צבי גרינר, הכומר של יפו.

השבוע, בישר לי ידידי איש ירושלים ישראל גליס, שהיה גם הוא במשלחת, כי גרגורי פבלובסקי מת ככומר ביפו ונטמן כנער היהודי יעקב צבי גרינר באיזביצא. חבריו הסירו לכבודו את הצלבים בעת ההלוויה, ובן משפחתו אמר 'קדיש'.

על מצבתו חקק עוד בחייו: "האב גרגור פבלובסקי – יעקב צבי גרינר בן מנדל ומרים ז"ל. עזבתי את בני משפחתי כדי להציל את חיי בעת השואה. באו לקחת אותנו להשמדה. את חיי שהצלתי הקדשתי לשירות אלוקים ואדם. שבתי אליהם למקום שבו נרצחו על קידוש השם. תנצב"ה".

2. אופוזיציית השינוי

יום שני האחרון יירשם בתולדות ימיה של הממשלה ההזויה שהשתלטה על הגאי המדינה ועל חיינו, כפעם הראשונה שבתקופתה נעשה שימוש במונח שנכסה לעצמה – 'שינוי'. אלא שלא הקואליציה היא שעשתה את ה'שינוי', אלא, שלא כצפוי – האופוזיציה.

עם כל החשיבות שבצעד הזה, שיש לברך עליו ולחזק את ידי נציגינו שיצאו אליו, ה'שינוי' העיקרי אינו בשיטות הפעולה נגד הקואליציה, שהשתכללו והחמירו, אלא בהתרת השרשראות שקשרו את ידיהם של הח"כים כחברים באופוזיציה. המחויבות נשארת בעינה, המטרה נותרה משותפת – הפלת ממשלת הכישלון, אך החרדים הכריזו על עצמאות בדרכי המאבק. מעתה יושם הדגש על צורכי המגזר ולא על שיקולים פוליטיים ואחרים, הפחות חשובים לו. השותפות נשארה בעינה אבל ללא דבק.

את המהלך הראשון בדרך אל ה'עצמאות' עשה ח"כ משה גפני מ'דגל התורה'. הוא נהג בזהירות רבה, כדי שהדבר לא יתפרש, חלילה, כסדק המאיים על שלימות האופוזיציה ובמטרותיה. שס, עדיין לא הייתה שם.

נתניהו ביקש ממנו להמתין עד להחלטת בג"צ בעתירה שהוגשה בעניין ייצוג האופוזיציה בוועדות הכנסת. בקשת נתניהו התקבלה. אחר כך התבקש גפני שוב לדחות את ההחלטה עד לאחר אישור התקציב, כדי שהאישור יתפרש פחות כתבוסה לאופוזיציה. מאחר ולחרדים יש הרבה יותר מה להפסיד עם אישור התקציב וכל מה שכרוך בו, כמו רפורמת הכשרות ועוד, מורי דרכה של 'דגל התורה' הורו לה לצאת לדרך אחרת.

הרמזים הראשונים לקראת הכרזת העצמאות הובאו לידיעת הציבור במאמר המערכת של עיתון 'יתד נאמן' שהופיע ביום שני בבוקר. העובדה שלא המתינו עד לעיתון של יום שלישי, שמשמש ל'תקיעות הגדולות' בשופר המפלגתי, הבהיר, למנתחי המהלך, עד כמה הוא דחוף ורציני.

"הנציגות החרדים מתאמצים לפעול בכל כוחם ובכל יכולתם – המצומצמת מאוד, בנסיבות הקיימות", נכתב שם, "לעיתים הם לכודים בין הפטיש הקואליציוני הדורסני לסדן מפלגת האופוזיציה הגדולה, שלא בהכרח האינטרסים שלה זהים לשלנו. ודאי שלא הדאגה לאידישקייט בראש מעייניה"…

הכרזה מפורשת על 'שחרור' לא הייתה כאן, אבל 'דגל התורה' הציבה עצמה במקום הקרוב ביותר, על קו הזינוק.

שס שתקה. ובכל זאת, כאשר תוך כדי ישיבת הסיעה באותו יום הגיעה הידיעה כי בג"צ אינו מתכוון להתערב באיוש הוועדות, מיהר יו"ר התנועה אריה דרעי להודיע על צירוף נציגיה לוועדות, והצליח להקדים בביצוע את 'דגל התורה'.

יש ל'שינוי' הזה גם השלכות כלפי פנים. אל תתייחסו בשוויון נפש לעובדה ש'אגודת ישראל' לא השתתפה בכל ההחלטות על המהלך ושילבה את נציגיה בוועדות רק יממה מאוחר יותר.

אבל יותר מכך כדאי לשמור על ערנות מול תגובת ה'ליכוד' להכרזת העצמאות החרדית, שאין ספק שבוא תבוא. זה עלול להביא להתמרדות חלק מהחברים בליכוד בהצבעות שונות והראשונה שבהן – מתווה הכותל.

אסור להירדם בשמירה!

3. המסית והמדיח

"הם לא שמעו על מדיח?" – לגלג שר האוצר ליברמן על החרדים. עצמתי את עיניי ודמיינתי את החיוך השטני שנשפך על פניו של מריץ המריצות בעת שכתב את הדברים.

בעלי המשפחות ברוכות הילדים, מר ליברמן, שמעו על 'מדיח', גם אם ידם אינה משגת לרכוש אותו, אבל האמת – אתה עזרת להם להיות מודעים הרבה יותר למושג המקורי… 'מסית ומדיח', שעושה את הפעולה ההפוכה מהמכשיר החשמלי – לא מנקה אלא מלכלך.

מדינת ישראל רוצה שנאמין לה כי היא פועלת רק במטרה אחת – להוציא את החרדים מתרבות 'ימי הביניים', ולטובתם. אלא שבה בעת, הצביעה אותה ממשלה השבוע, פה אחד, נגד החוק שנועד לתקן את האפליה והעוולות בשילוב חרדים במעגל התעסוקה.

כך גם בשעה שהעולם כולו מעודד עבודת נשים, וקידומן בעולם העשייה והתעסוקה, בישראל, האימהות החרדיות ה"נבערות" מוסגות לאחור. הן נכלאות בבתיהן עם ילדיהן, רק משום ששר האוצר ושרת הקלקלה, החליטו לשלול מהעוללים הרכים את הזכות להיקלט, כמו כל ילדי ישראל, במעונות, מאחר ואביהם לומד תורה ואינו עובד. מצידו של איווט, שהתינוקות יגוועו ברעב ולא ב'מעונות', אלא מול עיני האימהות שייצמדו אליהם וישמרו עליהם.

אם ירצו האימהות להיחלץ מה'מאסר המנהלי' שנכפה עליהן ולקבל את זכויותיהן, יצטרכו כולן לשבור את מוסרות משפחותיהן המפוארות, להתנער מאב המשפחה הלומד ב'כולל', להכריז על עצמן כ'אם חד הורית' ולבלות בבתי קפה. רק כך, יוכרו כ'מתקדמות', שיצאו מהחנק החרדי לעולם החופשי…

הגזירות הללו אינן חד פעמיות. האחרונה שבהן היא ייקור הכלים החד פעמיים, ומצידם, שתסיג את החרדים לתקופות בהן בני אדם אכלו בידיים.

אין בינה לבין 'טיהור הסביבה', במובן המקצועי, אלא השימוש בהשאלה במונח "טיהור". לא טיהור סביבה, אלא טיהור החרדים מהסביבה.

הנה פרט שלא ידוע בציבור: על פי הוראת משרד הבריאות אסור לישיבות להשתמש בכלי אוכל רב פעמיים מפלסטיק, או אפילו מזכוכית, מטעמי 'היגיינה'. הברירות שנותרו להן הן: לרכוש מערכות הסעדה מפורצלן, או לשוב לאכילה בידיים.

גם במשפחות ברוכות ילדים אין לתאר את הסרבול ההיגייני והאחר שייווצר מערמות הכלים שימתינו לשטיפה לאחר כל ארוחה, ובוודאי סעודות השבת.

יצא שכרו בהפסדו? בעיני ליברמן ושרת הקלקלה ברביבאי, אם החרדים מפסידים זהו ה'שכר' האמיתי. אם היו מטמיעים את מאמר חז"ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", היו בוודאי ממהרים לדאוג שלא יהיו עניים והעיקר שלא תצא מהם תורה.

• · ·

אין לי מושג

10 דברים שלא ידעתם על כלים חד פעמיים:

1. כלים מתכלים מגיעים בישראל לאותן מטמנות בדיוק כמו כלים חד פעמיים מפלסטיק. גם הם קבורים לעד באדמה בלי להתפרק.
2. רק בישראל הממשלה נאבקת בכלים חד פעמיים באמצעות הטלת מס.
3. על ק"ג כלי פלסטיק גובה הממשלה 11 ש"ח מס, סכום שיכניס לקופת המדינה 800 מיליון ש"ח בשנה.
4. המס על כלים חד פעמיים לא יאפשר לשומרי מצוות להתארח בבית חילוני, גם אם ירכשו בו אוכל למהדרין.
5. במדינות האיחוד האירופי איסור השימוש הוא רק על כוסות חד פעמיות ולמשך שנה בלבד.
6. בארה"ב האיסור הוא רק על הכנסת כלים חד פעמיים לחופי הים.
7. באילת קיים כבר כשנה חוק עזר האוסר את השימוש בכלים חד פעמיים לאורך החוף.
8. המשרד להגנת הסביבה יקצה 41 מיליון שקל להתקנת מדיחי כלים בגני משרד החינוך, ברשות שתתחייב לרכוש צלחות וסכו"ם רב-פעמיים. למוסדות החרדיים אין מימון כזה.
9. משק בית ממוצע בישראל מוציא כ־800 שקל בשנה על כלים חד־פעמיים, 2 מיליארד שקל בשנה בכל המדינה.
10. במגזר הכללי והערבי משתמשים יותר בכוסות חד פעמיות לשתייה חמה מאשר קרה. בציבור החרדי זה הפוך.

4. פסיקה רעננה

פסיקה הלכתית מעניינת במיוחד של חבר מועצת גדולי התורה ואב"ד רמת אלחנן הגר"י זילברשטיין, מתפרסמת ב'קול ברמה' – ביטאון שכונת רמת אלחנן בבני ברק, בעריכתו של משה צורן, שראה אור השבוע.

תושב רעננה, הגר בסמוך לבית ראש הממשלה נפתלי בנט, שאל את הרב האם מותר לו לעבור בשבת, בדרך לבית הכנסת, ברחוב המאובטח והסטרילי, אם הוא מתבקש להזדהות, וגורם למאבטחים להפעיל מכשירי קשר לאשר את המעבר?

"אם המאבטחים עושים כדין, ויש באמת סכנה לראש הממשלה, בוודאי שמותר לעבור דרכם", פסק הגר"י זילברשטיין. "אבל גם אם עושים מלאכות יותר ממה שצריך, שמבחינת הסכנה אין צורך בהן, ורק עושים זאת בשביל הנהלים המקובלים, נראה שלא צריך להימנע מללכת לבית הכנסת, למרות שהדבר יגרום לחילולי שבת".

מעניין לא פחות מהפסיקה עצמה, הוא ההיקש שעשה הגר"י זילברשטיין בפסיקתו בין שאלה אקטואלית זו, לבין הפגנות השבת שהתקיימו בזמנו ליד קולנוע 'היכל' בפתח תקווה, שריתקו למקום כוחות גדולים של משטרה. אז, היו שנמנעו מלבוא ולהפגין וטענו כי דעתם של כמה מגדולי ישראל אינה נוחה מהן, משום שיש בהן איסור 'לפני עיוור' בשל חילולי השבת שנגרמים בעטיין לשוטרים.

הגר"י זילברשטיין מביא את פסקו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל שאם גנב תקף אדם בשבת והוא זועק לעזרה, הנתקף אינו צריך להפסיד את כספו שמא יגיעו שוטרים להצילו, ואין כאן חשש ל'לפני עיוור'. "כך גם בעניין ההפגנות, מאחר ומותר וחייבים להפגין למען כבוד השבת אין בזה 'לפני עיוור'".

אז, לידיעת ראש הממשלה נפתלי בנט: יותר לא תוכל להשתמט מהליכה לבית כנסת בשבת, בסוצ'י או בסמוך למעונך שברעננה. גם לדעת המחמירים והמקפידים ביותר, הדבר מותר, אלא אם כן תטען כי מועצת גדולי התורה של 'דגל התורה' אינה סמכות מקובלת עליך.

או אז, תתעורר שאלה חזקה לא פחות משאלת חילול השבת: מיהו הרב שכן מקובל עליך ובמי אתה מתייעץ בענייני הלכה?

צל"ש

ציון לשבח מגיע השבוע, ללא עוררין, לעו"ד שמואל מקלב ועמיתיו אוריאל שטרן ויונתן פלדמן, שבעתירה שהגישו לבג"צ הצליחו לדחות את תחילת ביצוע 'גזירת המעונות' ולהעמיד את המדינה בחוסר אונים מול טענותיהם. נכון לעכשיו, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ושר האוצר ליברמן ונעריו חלוקים בגישותיהם. בפרקליטות סבורים שלא ניתן לדחות בקש את הטיעונים שבעתירה. מעניין שהעיתונות החרדית לא מצאה לנכון לדווח על ההישג שהוא יוזמה אישית של העותרים.

צל"ג

למרות שבשעת כתיבת השורות, על סף שעת האפס של הורדת המדור לדפוס, איני מצליח להיזכר מי טבע את הפתגם המפורסם: "אנחנו חרדים אבל לא מטומטמים", אני שומר לו את הציון לגנאי השבועי, עד שאזכר. זאת, משום שמתברר שגם הוא כנראה סבור שאנחנו גם חרדים וגם מטומטמים. בשעה שמשכנעים אותנו, הציבור, שכל מגע עם נציגי 'ממשלת השיסוי' או/ו נציגי הקואליציה אסור בתכלית, גם לא כדי לנסות ולמזער נזקים בנושאים עקרוניים, מתנוססים שמו ותמונתו של ח"כ משה גפני, על אירוע פומבי שנערך בחסות 'הקרן החדשה לישראל'.

לפני מספר שבועות הבאנו במדור זה נתונים מדויקים על תמיכת הגוף הזה בכל המאבקים של הרפורמים נגד הציבור החרדי, ומעורבותם הישירה בנושאים מרכזיים השנויים במחלוקת ועומדים על סדר היום, ושנועדו לפגוע בנו. מה ראה ח"כ גפני לתת להם גושפנקה, ולהשתתף ב'ועידת ישראל לדמוקרטיה 2021' יחד עם השר ניצן הורוביץ, תמר זנדברג, אהוד ברק חברי הכנסת הערבים, נציגים שונים של ארגוני "זכויות האדם" ועוד, ולשמש אצלם כ'עלה תאנה' חרדי? רק הוא יודע. ח"כ מיקי זוהר כבר ביטל את השתתפותו. כשייתן גפני הסבר מתקבל על הדעת, ניקח ממנו חזרה את אות הקלון.

טריוויה

הממשלה הכושלת קנתה השבוע את תמיכת הערבים בתקציב המדינה, ב-34 מיליארד(!) שקל שחולקו לסעיפים שונים. 9.2 מהם יופנו לחינוך, 2.4 מיליארד לבניית 3,500 כיתות לימוד, והשאר פר תלמיד. כל זה למרות שכמו בנעשה ברחוב הערבי, אין למדינה אמצעים לשלוט או אפילו רק לדעת מה מלמדים שם. בכמה יתוקצב כל תלמיד ערבי בשנה לעומת תלמיד ישיבה?

1. מימון התלמיד הערבי יושווה לתלמיד הישיבה ושניהם יקבלו כ-5,000 שקל בשנה.
2. הפער בין תלמיד ערבי לתלמיד ישיבה יצומצם, אבל עדיין יישאר פער לטובת לומדי התורה. סוף סוף הרי מדובר במדינה יהודית.
3. החינוך הערבי זוכה ל'אפליה מתקנת' בתקציב שנת 2022, אבל בשנה הבאה הסכום יושווה.
4. בעוד תלמיד ישיבה מקבל כ-5,000 שקלים בשנה, תלמיד ערבי יקבל כ-7,000 שקל בשנה.

התשובה

מספר 4 הוא הנכון. בנוסף, בעוד שמימון לומדי התורה אינו מעוגן גם השנה בספר התקציב, והוא מוגדר רק כ'תמיכה' שעקרונית ניתן בכל עת לפגוע בה, תקצוב התלמיד הערבי יופיע בספר התקציב, ולא יהיה ניתן לפגוע בו אפילו אם הכיתה כולה תשתתף בפוגרום נגד יהודים בלוד או עכו.