טורים דוד דמן ח' תמוז התשפ"ד

מי עומד מאחורי הקמפיין ששטף את העולם כולו, ולמה הוא לא רוצה לגלות את זהותו. וגם: נטפי דמע על רבי שהשפיע על רבים

 

01

"איך קוראים לך?" "מנדי", ענה האיש מעבר לקו.
סוף סוף הגעתי אל היעד. מצאתי אותו. את האיש מאחורי הקמפיין. שם המשפחה שמור ב'מערכת' בתוך כספת מבוצרת. מנדי לא מוכן בשום פנים ואופן להתוודע אל הציבור הרחב.
מכל עבר, כלומר מכל לוח קיר, מכל בית כנסת, שלא לדבר מכל מיני אמצעים דיגיטליים מתוחכמים, צצו להן בשבוע האחרון המודעות עם "ההבטחה של בעל ה'מאור ושמש'". ה'מאור ושמש', הרה"ק רבי קלונימוס קלמן זי"ע, היה מגדולי תלמידיו של רבנו הרבי אלימלך מליזענסק זי"ע וממורישי תורתו. לא הייתה לו חצר ענפה. הוא הצטנע לעצמו בבית מדרש קטן בקרקוב, אך ספרו 'מאור ושמש' הפך לאחד מספרי היסוד של תנועת החסידות. הקמפיין הזה על 'ההבטחה של המאור ושמש' סיקרנה אותי אפוא כהוגן.
המודעות הפנו את הקוראים לקטע מפורסם מתוך הספר 'מאור ושמש', שבו הוא מפליג בשבח מי שמקפיד להתפלל דווקא בציבור, ומבטיח לו שיזכה לפרנסה טובה ולביטול כל הגזרות. גם אני בעוניי כבר ציטטתי את השורות הנשגבות האלה לא אחת. אבל הפעם הוא הפך לקמפיין נלהב, צעיר ומבטיח.
רגע לפני שהתיישבתי לכתוב, עמוק באמצע הלילה, המידע נחת אצלי. כמה דקות לאחר מכן כבר שקענו בשיחה ארוכה, ארוכה מכדי שתתכווץ לטור אחד. כשסיימתי אותה, חשתי לחות נרחבת באזור העיניים. אי אפשר היה שלא להתרגש. אי אפשר היה גם שלא לכתוב על כך.
"זה היה ביום א' בתמוז לפני שנתיים", מספר לי מנדי את הסיפור שלו בגילוי לב. מנדי הוא איש עסקים צעיר ונמרץ שגם מדבר בנמרצות חיננית. "מישהו באיזו פינה דיגיטלית מסוימת הזכיר לי שהיום הוא יום ההילולה של בעל ה'מאור ושמש'. משהו נדלק אצלי. פתחתי את הספר, ו'נפלתי' על פרשת משפטים, בדיוק על הקטע הזה שבו הוא מדבר על החשיבות של תפילה בציבור. הדברים הציתו את נשמתי. עד לאותו רגע, אני מתבייש לספר, כמעט לא התפללתי במניין. אולי חצאי שחרית פה ושם. מנחה וערבית אף פעם לא. ככה שנים. לא עוד! החלטתי באותו רגע גורלי.
"המילים מתוך הספר שינו לי את החיים. מאותו יום ואילך החיים שלי עדיין מסתובבים סביב הכסף שאני עדיין מאוד מחבב, אבל הציר המרכזי בחיי הוא התפילה. כל פגישה, כל נסיעה, כל תכנון, כל טיסה או חופשה, הכל נקבע סביב האפשרות של להתפלל בציבור. לא תפילה חטופה הכרחית. לא תפילה של זבנג וגמרנו. אלא תפילות יפות וארוכות, של שיחות הכי עמוקות עם מי שהכסף והבריאות והאושר שלו".

 

02

"וההבטחה?" שאלתי בנימוס. בשקט כדי שהילדים לא יתעוררו. "היא התממשה אצלך?"
"התממשה בגדול. עוד מעט אספר לך גם איך. היא התממשה גם אצל המון אנשים שקיבלו על עצמם להשקיע בתפילה במניין. אבל זה לא העיקר. התפילה במניין, בעיקר ההתעסקות היום יומית סביבה, העניקה לחיים שלי ממד אחד לגמרי. היא קישרה אותי לבורא עולם. היא חיברה אותי לדבר הכי מתוק והכי נעים בעולם, שזה לדבר עם השם ולהרגיש אותו נוכח בחיי בכל מקום כל היום.
"כמובן שההבטחה התממשה. באותו יום שבו נתקלתי בדברי ה'מאור ושמש' הייתי תקוע אנושות עם בניין משרדים מרכזי שלא הצלחתי להשכיר אותו. מה שרק לא עשיתי, לא הצליח להניע את העסק. ואז הגיע א' בתמוז של שנת תשפ"ב, והעסק התחיל לזוז. 400 מטר הושכרו באותו שבוע. כמה ימים לאחר מכן הלכו עוד אלף. אלף שמונה מאות מטרים הושכרו באותו חודש. הכל במחיר יותר טוב מהמצופה. את החוזה האחרון, את המטרים האחרונים, חתמתי בא' בתמוז של שנה לאחר מכן, יום ההילולה של ה'מאור ושמש'. מעגל פלאי שנסגר בשנה".
מאז, מנדי, יזם בנשמתו, מחליט שהוא לא מעוניין לשמור את הטוב הזה רק לעצמו. מנדי רוצה להטיב עם הזולת. הוא רוצה לזכות את הרבים. הוא רוצה שיהודים רבים יתחילו להתפרנס כמו שצריך. והשנה הוא החליט להפיק קמפיין ענק ורחב היקף שיפיץ את ההבטחה הזאת לכל בית בישראל. הוא גייס את מיטב הכישרונות, הכל מכספו הפרטי, קרוב למאה אלף דולר, וביקש מהם להתחיל לעבוד.
"לא ביקשתי לייחצן את הציון הקדוש", מדגיש מנדי. "כמובן שמאוד אשמח אם ביום היארצייט יהיו שם יותר אנשים. לפני שנתיים, כשהתפללתי על הציון ביום היארצייט, בקושי הצלחתי לסחוב מניין. השנה כבר היו יותר מאלף. המטרה העליונה שלי היא לייחצן את ההבטחה של הצדיק הזה. לקרב עוד ועוד יהודים לדבר המתוק הזה שנקרא תפילה במניין. אם יהודים שעד כה זלזלו יקבלו על עצמם להשקיע בתפילה במניין ויזכו לפרנסה טובה ולביטול כל הגזרות – מה אנחנו צריכים יותר מזה?"
הקמפיין סחף את העולם. אלפי אנשים התקשרו לקו הייעודי שהוקם לשם כך, וקיבלו על עצמם להתפלל במניין. מנדי מספר על יהודים טובים, אפילו תלמידי חכמים, שהודו לו בשקט בשקט, שפה ושם הם מזלזלים בתפילה במניין. לפי סקר פרטי שמנדי הזמין, נקודות התורפה הן תפילת מנחה של ערב שבת, וערבית של מוצאי שבת.

 

03

אני לא יודע כמה זמן שוחחתי עם מנדי. חצי שעה? שעה? אבל אני לא זוכר שיחה כה ארוכה שהקשבתי אליה כה מוקסם, כה שבוי וכה נרגש. מנדי לא רוצה ליצור קבר ישועות חדש. מנדי לא רוצה לדבר על עצמו. מנדי רוצה שכל העולם ידע שיש צדיק שהבטיח למי שמתפלל בציבור פרנסה ברווח והרבה ישועות. מנדי רוצה שעוד ועוד יהודים יזכו לגלות את האור שהוא גילה. הוא משתוקק בכל נימי נשמתו לחלוק את כל הטוב הרוחני המופלא הזה עם הכי הרבה יהודים שאפשר.
"להתפלל במניין, בדיוק באופן שבו השם רוצה שנדבר אליו, הוא הרבה יותר מסגולה", אומר מנדי. "זוהי פשוט הדרך הנכונה ליצור קשר עם מי שאחראי על כל מה שאנחנו זקוקים לו. אם יהודי לא מדבר עם הבנק, להבדיל, בדרך המסוימת שבה קבע הבנק או מגיע לאחר שעות הפעילות – איך יוכל להתלונן שהבנק לא מאשר לו כלום?"
"אבל יש הרבה אנשים שמתפללים במניין, והם ממשיכים לגלגל גמחי"ם", אני מעיר בעדינות. מנדי מסכים איתי. יש כמובן עוד חשבונות שמיים, אבל הוא רוצה שאבין שלא מספיק להתפלל במניין, צריכים להשקיע בזה. זה אומר, לנהל את החיים שלנו סביב זה. זה אומר שלא מתכננים שום נסיעה או אירוע בלי לדעת מראש אם יתאפשר להתפלל במניין בתוך זמני ההלכה. זה אומר לא מעט הקרבה וויתור בגלל תפילה במניין. זה אומר שגם מי שמתפלל במניין משקיע בלהגיע עשר דקות לפני התפילה, ולהתחיל עם הש"ץ, ובטח לא לברוח לפני שכולם מסיימים. אין סוף להשקעה".
השבוע ביום ראשון הגיעו אל הציון יותר מאלף איש. אבל יותר ממה שהם ביקשו להשתטח על קברו של הצדיק ביום ההילולה שלו, הם באו להודות לו על המהפך שהשורות המעטות שלו חוללו בחייהם. משפיענים ומחוללי דעת קהל עמדו שם ובכו בדמעות. מנדי מספר על הצלם שהיה שם, שבמקום לצלם הוא כל הזמן חיפש מניין.
למי שהספר הקדוש הזה אינו מצוי ברשותו, הנה תמצית מתוך לשון ההבטחה שלו:
"ואמר הכתוב: 'ועבדתם את השם אלוקיכם', לשון רבים, דהיינו שתתפללו ביחד עם הציבור – 'וברך את לחמך ואת מימיך', פירוש, שיברך את פרנסתך, שתהיה לך פרנסה טובה ורחבה. גם קאי על התורה – אם תתפללו עם הציבור תשיגו השגות התורה. 'והסירותי מחלה מקרבך' – כי על ידי זה שהאדם מתפלל עם הציבור הוא ממשיך כל השפעות טובות על כנסת ישראל ומבטל כל הגזרות קשות מעל כנסת ישראל, ולא יצטרכו עוד להתפלל על שום דבר גשמי, כי אם על הגאולה השלמה שתהיה במהרה בימינו".

 

רבי של רבים
לפני המון שנים, עשר, חמש עשרה, אולי יותר, שָׁבַתִּי שבת אחת בבורו פארק. "יש מקום חדש", אמרו לי יודעי דבר. "תלך לקוסוב. מעניין שם. הרבי עושה תנועות נמרצות בהתלהבות גדולה. שווה ללכת. מעניין מאוד".
הלכתי כמובן. את התנועות האלה שעליהן דובר זיהיתי מייד. הרבי נענע את כל גופו במרץ נדיר ופרס את ידיו לצדדים בהתלהבות אין קץ. גם הדיוט כמוני היה יכול להבחין שהתנועות הגופניות האלה הן תוצאה ישירה של נשמה בוערת בלבת אש, של יהודי שכל כולו יראת שמיים ויראת חטא, אהבת הבורא ואהבת המצוות.
מאז לא זכור לי שחזרתי לשם. בעוונותיי הרבים או בגלל שמאז לא יצא לי לשבות פעמים רבות בעיר הזאת. אבל את הרבי מקוסוב זצ"ל זכיתי לראות פה ושם. פעם בכותל המערבי, רכון על הסטנדר שלו, כולו שרעפים, כולו דבקות. הפעם האחרונה שראיתיו הייתה לפני שנה על ציונו של בעל ה'אור החיים'. דווקא ניסיתי לצלם, אבל עיניו החודרות והישירות הניאו אותי ממעשיי.
אני לא יודע כמה חסידים היו לו, אבל הרבי היה חסיד של כל יהודי. הוא אהב כל אחד ואחד, והאיר פנים לכל אדם. הרבי היה שריד קסם לדמויות הייחודיות האלה, שבקושי יש להן בית מדרש, ואולי אף פארענצ'ע אחד בטיש, אבל ההשפעה שלהן חורגת מעבר לכל גבול מגזרי.
בשבוע האחרון קראתי לא מעט על היהודי המיוחד הזה וליבי נחמץ בקרבי. כל יהודי כזה שמסתלק מאיתנו מותיר אחריו חלל ענק. הדור כולו חייב לפשפש במעשיו ולחשוב מפני מה לא זכינו שישהה בתוכנו לאורך שנים. זה כל כך כואב. זה כל כך בלתי נתפס.
זכר צדיק לברכה!