הגענו לרגע האמת

בצע פניית פרסה

יש רגעים בפוליטיקה שבהם כולם יודעים שהאירוע הסתיים, הקרונות מתגלגלים רק מתוך אינרציה או מתוך פחד מהבלתי נודע. כך זה נראה כעת בממשלת ישראל. כולם בוחרים לברוח מרגע ההכרעה שמתקרב בצעדי ענק.

אפשר לומר עליהם דברים רבים, אך כמי שחושיהם התחדדו במשך עשרות שנות הישרדות בזירה הפוליטית, הנציגים החרדים, מכל הסיעות, חשים היטב את ההוריקן המתקרב. הם יודעים שבלתי אפשרי יהיה להעביר כעת חוק גיוס שאפשר יהיה לחיות אותו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו לא רוצה להטיל את מרותו, או אינו יכול, ואולי – וזה הכי נוראי – שניהם גם יחד. מי שנחשב מאסטר במהלכים פוליטיים, עומד הפעם חסר אונים בתוך הקואליציה שהוא עצמו בנה.

שרי הימין, שחשבו שעכשיו הזמן שלהם לעצב את פני המדינה, מבינים פתאום שהשעון צועד לאחור. כולם רואים את זה קורה: נתניהו נכנע לנוכח האתגר הגדול ביותר שלו בקריירה הפוליטיקה הארוכה. הוא פשוט לא יודע איך להביא את חוק הגיוס לחוף מבטחים בלי לפוצץ את הכל לרסיסים.

נתניהו, שנודע בעבר כיודע להוציא ארנבים מכובע, משטה הפעם בכולם ושולח את שופרותיו להכריז בביטחון מעושה: "החוק יעבור מחר, אחרי החג, ביום רביעי, או לכל היותר ביום שני שלאחר מכן". אבל האמת פשוטה בתכלית: אין כלום, כי לא מתבשל כלום.

המציאות המורכבת הזו, שבה אף אחד לא רוצה לגלות אחריות על ההחלטות הקשות, מובילה את הממשלה הנוכחית במסלול ישיר לבחירות. אני מעריך בוודאות של יותר מ־90%, שבפוליטיקה הישראלית הם כמעט ודאות מוחלטת, שהכנסת הנוכחית תתפזר לכל המאוחר בחורף הבא.

האחוזים החסרים לוודאות מוחלטת נשמרים רק בגלל האפשרות לאירוע דרמטי אזורי שיטרוף את כל הקלפים. תקיפה ישראלית על מתקני הגרעין באיראן, שלא נראית היום אך תמיד אפשרית, או הסכם שלום מהותי שישנה את המשוואה. אך אם המערכות ימשיכו לדמם בקצב הנוכחי, ישראל צועדת לבחירות בוודאות.

הטרגדיה החרדית

וכאן אנו מגיעים לטרגדיה האמיתית של החברה החרדית: ההבנה הכואבת שלא מחכה לנו שום בשורה מעבר למתרס. זה כבר לא עניין של תקווה או אופטימיזם, רק מבט ריאליסטי על המצב.

הציבור החרדי נדרש לבחירה קיומית בין שתי אפשרויות בלבד, וכל אחת מהן כרוכה במחיר כבד. האפשרות הראשונה: השתלבות במערכים אזרחיים וחברתיים כתחליף לשירות צבאי. האפשרות השנייה: התבצרות מוחלטת ונשיאה במחיר הכבד והמחפיר שהיועצת המשפטית לממשלה פירטה בקרירות: אין נסיעות לחו"ל, אין רישיון נהיגה ואין הטבות בכל מיזם ממשלתי. מעין גלות בתוך המדינה.

אפשרות שלישית, שהייתה אולי האפשרות האמיתית היחידה, כבר לא נמצאת על השולחן. במלחמה הנוכחית איבדו הנציגים החרדים את היכולת שהייתה להם בעבר והחמיצו את היכולת להעביר חוק שיאפשר לתלמידי ישיבות להמשיך באוהלה של תורה במספרים גדולים ודרמטיים. החלון הזה נסגר, כנראה לתמיד.

דילמת האסטרטגיות

השאלה המרכזית שמטרידה כעת את המנהיגות החרדית היא השאלה הקלאסית של כל פוליטיקאי: כיצד לצאת מהמצב הבלתי נסבל הזה? כולם מבינים שגם הממשלה הבאה, בכל הרכב שהוא, לא תהיה טובה יותר מהנוכחית, לפחות בכל הנוגע לחוק הגיוס. החלופה אולי תהיה אפילו גרועה יותר.

אגודת ישראל החסידית מציבה כעת קו ברור ומחושב. האדמו"ר מגור מתווה דרך בהירה. שליחיו רצים ממקום למקום ומפיצים את המסר המתגבש: ההתלבטות היחידה שנותרה היא בין שתי אסטרטגיות יציאה. התפטרות גולדקנופף מהממשלה שתגרום לקריסה מיידית בתגובת שרשרת, או הצעת חוק מוסכמת לפיזור הכנסת שתעבור בשלוש קריאות איטיות ותקבע את מועד הבחירות לחודש חשוון.

לכל אחת מהאסטרטגיות הללו יש יתרונות וחסרונות. התפטרות גולדקנופף עשויה ליצור אפקט דומינו שיגרור את שאר הסיעות החרדיות, אך המחיר יהיה אובדן המאחז החשוב והאסטרטגי, משרד השיכון, שהוא לא רק כוח פוליטי עבור כלל הציבור החרדי אלא גם כלי למתן מענה לבעיות הדיור המגזריות הקשות.

לעומת זאת, הליכה בדרך של הסכמה פוליטית על פיזור הכנסת עם קביעת מועמד מוסכם, תאפשר לסיעות החרדיות 'לסחוב' בממשלה עד אמצע החורף הבא, לשמור על המאחזים החשובים, במשרדים השונים, ושוברו של השטר הזה בצידו: המשך השותפות עם ממשלת נתניהו שתחתיה הפכו חיי בני התורה לסאת מרורים.

מיום ליום נסגרים החלונות, החוקתיים והתקציביים כאחד. אין זה רק עניין של יכולת מדינית אלא של יכולת בסיסית להתנהל ולתפקד. אין לחברי הממשלה יכולת אמיתית לקדם שום דבר, לשנות משהו, או להביא הקלה לציבור שזקוק לה.

אפילו ההצעה ה'נדיבה' של נתניהו, שהושמעה בפגישה האחרונה ושעל פיה יפצה את החרדים בהעברת תקציב מוקדמת במקום לתת להם את מה שהם באמת צריכים, נשמעת כבדיחה גרועה מאוד. אין שום היגיון שהחרדים יסכימו לתת להנשים את הממשלה שנה וחצי נוספות, בעוד שאותה ממשלה שוברת להם, מטפורית, את הידיים והרגליים ומונעת מהם כל אפשרות להתנהל בכבוד ובאמת בכל תחומי החיים.

שאלה קיומית

ייתכן שזו הדילמה הגדולה ביותר שזכורה אי פעם בפוליטיקה החרדית. "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", במלוא המובן הטרגי של הביטוי. שאלה, שמעבר לפוליטיקה השוטפת, היא שאלה קיומית על מהות הדרך. הנציגות החרדית מתחבטת בה עמוקות. אם נפיל את הממשלה ויובילו לבחירות, מה הרווחנו? מה עשינו חוץ מלהחליף ממשלה אחת בממשלה אחרת? האם יש בכלל ממשלה פוטנציאלית אחרת שתדע לתת חוק אחר?

התשובה הכואבת היא שלא. כשהיועצת המשפטית לממשלה, שנשארו לנו עוד שלוש שנים ארוכות לחיות לצילה, תפסול כל חוק שלא יעמוד בסטנדרטים שלה; כשהכנסת לא תביא רוב לשום חוק גיוס שיהיה מקובל על הציבור החרדי; וכשצה"ל ומשרד הביטחון יטרפדו כל יוזמה שתנסה להקל על הציבור החרדי – אין בעצם אפשרות אמיתית להתקדם למשהו טוב יותר.

השמאל, שמצוין בביקורת, טוב מאוד בלגרום לממשלה לקרוס ולהפיל את נתניהו. אך כשמגיע הזמן לספק אלטרנטיבה אמיתית, מעשית, שתעניק מענה לבעיות שעל הפרק – בזה הוא נכשל כישלון חרוץ.

ומנגד, השאלה הקשה לא פחות: כמה אפשר להמשיך בהחזקת הממשלה שמפרקת בצורה שיטתית את כל מערכת החיים החרדית? זה לא רק עניין פוליטי, זה עניין מוסרי בסיסי. לפעמים, במצבים קיצוניים, עדיף לצאת החוצה ולהכריז בבהירות: איננו חלק מהאירוע המביש הזה ולא להטעות אף אדם שיש כאן שיתוף פעולה אמיתי או הסכמה.

בסיטואציה הייחודית והמורכבת הזו, אף שברור לכולנו כי יש שאלות המסורות לגדולי ישראל ורק להם, הרי ששאלה זו – בגלל עומקה ומורכבותה – היא באמת של דעת עליון. כל תשובה, בכל כיוון שהוא, תהיה אפשרית ומוצדקת. אנו יכולים רק לפרט בכנות את היתרונות והחסרונות של כל הצעה ולהשאיר את ההכרעה למי שמוסמך להכריע.

בסופו של דבר, מדינה שלא מאפשרת לצעירים לעסוק בתורה, ששוברת את רוחם באופן שיטתי ומבקשת לעקור את כל הקדוש והיקר להם, נעדרת סייעתא דשמיא. וזו שאלה הלכתית של ממש, שאלה שמחייבת התייחסות רוחנית עמוקה: האם מותר, נכון וראוי להמשיך ולהחזיק בממשלה כזו?

אל תיתנו להצהרות לבלבל אתכם. יותר מדי גורמים מתהלכים בזירה הציבורית כאחרוני רשעי ישראל, אך מפמפמים השכם והערב על רצונם הגדול לחוקק חוק צודק ומתקבל על הדעת. כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, יודעים שהכל אינו יותר ממס שפתיים. הצהרות ריקות מתוכן.

זהו הרגע המזוקק של היהדות החרדית: המלחמה האמיתית אינה על חוקים או תקציבים, אלא על עצם זכות הקיום של עולם ערכים נעלה במדינה שאיבדה את יכולתה לראות, מעבר לאינטרס הצר והעכשווי, את האופק שהחזיק דורות כה רבים את העם היהודי.

החיים עצמם:

המסע של אבא לכנסת

לכל אחד מאיתנו נחרטים רגעי הגילוי הראשונים של הזירה הציבורית, כשעולמות המעשה והפוליטיקה נפתחים לפניו ומלמדים אותו כיצד מתנהל העולם שמעבר לסף ביתו. אני גיליתי זאת לראשונה כילד בן שמונה, בשלהי חורף תשמ"א, בואכה האביב והקיץ. בימי ספירת העומר של אותה שנה הצטרפתי לאבי זצ"ל במסעו הראשון והיחיד אל החיים הפוליטיים, מתוך שאיפה להביא לשינוי מהותי, במסגרת התמודדותו לכנסת ברשימת פועלי אגודת ישראל.

אם יש דבר שעמד בניגוד גמור לאישיותו הרוחנית של אבא, הרי הוא הפוליטיקה, על כל ביטוייה וגלגוליה. כמי שתוכו כברו האיר פנים לכל אדם ויצק תוכן רוחני בכל הליכותיו. תחבולות, אינטרסים ומשא ומתן ציבוריים היו זרים לחלוטין עבורו. מדוע אם כן נקלע לתוך המערבולת הזו? כיצד הגיע אבא, איש רוח וענק בתורה במלוא מובן המילה, לרשימה פוליטית שבראשה עמד ר' אברהם ורדיגר ז"ל?

תחילתה של אותה מערכת בחירות נעוצה בחברותא של עשייה רוחנית שנוצרה בין אבא לבין בן דודו, יבלחט"א הגאון הגדול רבי ראובן אלבז שליט"א, מגדולי אוהבי ישראל שבדורנו. יחד יסדו גרעיני קירוב לחזרה בתשובה בכל הארץ ויחד פעלו להרחבת ישיבת אור החיים בירושלים, אולם נתקלו בקיר בטון של התנגדות ואפליה כפולה: עדתית מצד אחד וסקטוריאלית מצד שני. החסמים המהותיים ביותר הוצבו על ידי תנועת המפד"ל, שהחזיקה באותה תקופה בשלטון נרחב ובהשפעה מכרעת על כלל מוסדות החינוך הדתי.

כדי להבין את הרוח שנשבה באותם ימים מכיוון המפד"ל, די להסכית לסיפור הבא: אבא והגר"ר אלבז היו פוקדים רבות את בתי הסוהר בישראל, מוסרים שיעורים ומחזירים למוטב עבריינים רבים. הם קבעו פגישה עם שר הפנים והמשטרה דאז, ד"ר יוסף בורג, והסבירו ברגש עז ובחום רב על מהות פעילותם ועל ישיבת אור החיים, שהיא המשך ישיר לפעילות חשובה זו.

ד"ר בורג עצר לפתע את אבא שדיבר בתחנונים ובתנועות ידיים, ובקול רועם ציווה עליו להסיר את המגבעת מראשו. אבא נענה לו, ואז בורג ביקש: "הרם גם את הכיפה שעל ראשך". אבא תמה, ולא הבין מה כוונתו. "מה כבודו לא מבין?" אמר ד"ר בורג, שאומנם חבש כיפה שחורה, אך ייצג את חובשי הכיפות הסרוגות, "ביום שתהיה לך כיפה סרוגה, אתה מוזמן לדבר איתי על תקציבים". באותו רגע נטשו אבא והגר"ר אלבז את לשכתו ולא הסכימו לפגוש את ד"ר בורג לעולם.

בתוך המציאות הקשה הזו הלכה והתגבשה דרישה שצמחה מעולמות הרבנות פנימה: קבוצת רבנים ואישי ציבור הפצירה באבא לגשת אל הזירה הפוליטית ולשאת ברמה את דגל עדות המזרח בכנסת. המטרה הייתה להשיב עטרה ליושנה ולמצוא ביטוי הולם לציבור הספרדי שזכויותיו נפגעו.

הקשר בין אבא לתנועת פועלי אגודת ישראל לא נרקם באופן מקרי. היו אלו חוטים עדינים שנטוו לאורך שנים. הרב יהודה נחשוני–רזמיבש ז"ל, איש החזון והאידאולוג הגדול של התנועה, גילה את כישורי הכתיבה והחשיבה של אבא כבר בראשית שנות התש"ל, וזימן אותו לפרוש את כנפי יצירתו מעל דפי עיתון 'שערים'.

מאז התרגל הקהל לקרוא את טוריו השבועיים, את מאמריו ההגותיים העמוקים, ואת תיאוריו החיים ממסעותיו להרבצת תורה בקהילות היהודיות בתפוצות. כך, לאורך השנים, נוצרה הערכה הדדית וחזון משותף בין התנועה לבין אבא, שהייתה מושתתת על יסודות רוחניים אמיתיים.

בחלוף כעשור, החליטה המפלגה, שרצתה לשמור על עוצמת ההפוליטית ולהרחיב את מעגלי השפעתה, להציב דמות רבנית ירושלמית מוכרת ומוערכת בקרב בני עדות המזרח, בתקווה שהיא תצליח לרתום לטובתה קולות נוספים מהציבור הספרדי הרחב.

בתשדירי המרקע של קמפיין הבחירות אבא הפך לאחד מכוכביה הבולטים של המפלגה. במסרים חמים ונוגעי לב הזמין את הציבור הספרדי לשוב אל שורשיו, להתחבר למסורתו הרוחנית העתיקה. היו אלו מסרים כנים, עוצמתיים ומשכנעים שגם סחפו רבים אל המפגשים וכינוסי הבחירות.

מסע התעוררות

כך נמצאתי, ילד בן שמונה, יושב בפיאט סטיישן כחולה ישנה, צופה בסקרנות בהתגלותו של עולם חדש לגמרי עבורי. אנשים היו פונים אלינו ברחוב, דופקים על חלונות הרכב בבקשה למדבקות וחומרי תעמולה. אבא, בטבעו הנדיב, היה פותח בפני כל פונה את חלון המכונית, מושיט לו חומר בחיוך רחב, בין אם היה זה אזרח בעל זכות בחירה ובין אם היה זה נער צעיר שסתם נמשך אל האווירה הבוערת.

הבחירות של אותם ימים התנהלו באמצעות כרזות צבעוניות שנמרחו בדבק נוזלי על הקירות, ולצידן מפגשי פעילים והתכנסויות ציבוריות. אבא, ברוחו הטהורה, גרם לקמפיין להיות קרקע פורייה של קירוב לבבות נרחב. חודשים ארוכים של נסיעות ברחבי הארץ, שבהם הפך את מערכת הבחירות למסע של התעוררות רוחנית, שבאותם ימים, טרום הקמת תנועת שס, עוד לא נודע כמותו. לשיאם הגיעו הכינוסים ותכיפותם ככל שהתקרב מועד הבחירות, מייד לאחר חג השבועות.

המחזות שנגלו לעיניי, כילד, היו מרהיבים ובלתי נשכחים. מאות כינוסי בחירות, עם שלטי קמפיין צבעוניים הנושאים את האותיות ג' ו–ד' לצד דיוקנו של אבא המתנוסס מעליהם, שהפכו כולם לעצרות התעוררות. בכל מקום שנשאו אותו רגליו אליו: אשדוד, קריית מלאכי, באר שבע ורשימה אדירה של ערים ויישובים רבים נוספים מדרום ומצפון – התרחשה תופעה מדהימה. הציבור שהגיע לשמוע נאומים פוליטיים וללמוד על עמדותיו הפוליטיות של המועמד שמבקש את קולם, מצא את עצמו מאזין בעיקר לדברי תורה וחסידות נעלים, סיפורי צדיקים מרוממים, שיחות של אמונה והשקפה שנמסכו באהבת ישראל טהורה.

אני זוכר את ההתעוררות הרוחנית העצומה שנוצרה בקמפיין הבחירות המתמשך הזה. את האווירה המיוחדת שהושרתה בכל מקום שאליו הגענו. היה זה מפגש עם תורה וחסידות במרכז, עם מעט פוליטיקה בפתיחה ובסיום.

הזירה שבה פעל אבא הייתה רחבה ומגוונת. מאחר שמסע הבחירות שלו קיבל אופי רוחני ולא פוליטי במובן המקובל, עברנו במוסדות חינוך רבים: מדרשיות, אולפנות וישיבות קטנות שהיו קשורות לתנועת פועלי אגודת ישראל או נמנו עם מעגלי השפעתה. כאשר גילו אנשי התנועה את כוחו המיוחד של אבא לרגש ולהשפיע על נפשות, נוצרו התכנסויות מיוחדות רבות של הכנה רוחנית לקראת חג מתן תורה.

בימי ספירת העומר שקדמו לחג נדדנו ממקום למקום, מאולפנה לאולפנה, ממדרשייה למדרשייה. אבא נשא דברים נפלאים על התורה כציר החיים, על החסידות כדרך עבודה נעלה, על הגמרא כאוצר חוכמת הדורות, והעלה את רוחם של המשתתפים. יהודים רבים קיבלו באותם מפגשים החלטות מכוננות ומרחיקות לכת לגבי חייהם הרוחניים.

אחד הזיכרונות שנחרטו בליבי הוא מהתור שהשתרך לשחר את פניו של אבא, מייד כשהסתיימה האספה הרשמית. בשיפולי בית הכנסת המקומי או המתנ"ס השכונתי התארך תמיד תור של אנשים שביקשו לפגוש את אבא באופן אישי. אב המבקש להכניס את בנו לישיבה נחשבת, זוג שזקוק לעצה והכוונה בשלום בית, ועוד רבים אחרים, שחלקם זכו להזמנה חמה לשבות בירושלים ולסעוד על שולחננו.

להישאר ב'שוויתי'

גלגלי רכבת הבחירות של פא"י נעו על המסילות במהלך כל אותם חודשים מעוררי השראה, ואני, כילד צעיר, למדתי להכיר את הדמויות המגוונות והתחלתי להבין את מנגנוני הפעולה של מסתרי העולם הפוליטי.

ואז הגיע יום המבחן, יום הבחירות עצמו ויום התוצאות המאכזבות שבא בעקבותיו. הברית בין אבא לבין העולם הפוליטי לא צלחה כפי שקיוו. לא, הוא לא נבחר לכנסת, וגם אברהם ורדיגר שהיה ראש הרשימה נותר רחוק מהישגו המבוקש. בדרך הקשה הבינו הוא, הרב שמואל ויינברג ואבא, שהיו חלק מהנהגת התנועה הוותיקה, כי אין ביכולתם להניע מפלגה עצמאית להצלחה פוליטית משמעותית.

אני זוכר שקמתי למחרת הבחירות ויכולתי להבין לראשונה בחיי את טעמה המר של אכזבה פוליטית. כל החלומות על השפעה ועל שינוי, נותרו מחוץ לשערי הפרלמנט.

אולם אני זוכר בבירור את פניו המאירות של אבא, את השקט והשלווה שנשקפו מהן. לא רק בשל טבעו ואופיו, מידותיו ומאור פניו שלא השתנו לעולם, גם לא במצבים קשים מאוד, אלא בעיקר בגלל אותה תורת הבעל שם טוב הקדוש, שהייתה שגורה על לשונו, על הפסוק "שוויתי ה' לנגדי תמיד". מי שזוכה לשוות את ה' לנגדו בכל עת, מקבל בהשתוות כל אירוע וכל מקרה. כל החוויות שעוברות עליו בחיים, טובות וקשות כאחת, נמדדות באותה מידה של קבלה והשלמה.

הבחירות של שנת תשמ"א אולי נחשבו כישלון במובן הפוליטי, אולם המסע הרוחני שקיים אבא נחל הצלחה מרשימה. את כל התנופה שצבר ואת הקשרים שנרקמו, עם האנרגייה החיובית שנצברה, נטל בידיים מלאות ודחף, עם קבוצת רבנים ועסקנים נוספים, להקמת שס הירושלמית, רשימה חדשה שתציב את החינוך התורני ואת המורשת הספרדית המפוארת בראש סדר העדיפויות הציבורי בעיר. מערכת בחירות מוצלחת אחת בלבד הספיקה כדי להביא את תנועת שס הארצית לזירה הפוליטית מאורגנת ומגובשת, לא מעט בזכות הניסיון הראשוני שנצבר בריצתו של אבא זצ"ל בתנועת פא"י.

שיעור לחיים

מאותו קמפיין בחירות הוא יצא בשלל רב. כך נולדו גרעינים רבים של שיעורי תורה קבועים והורחבו גלגלי מפעל הקירוב הענק שניהל יותר מיובל שנות רבנות. הוא ניצל את ההזדמנות לנתב את צעירי הצאן למוסדות חינוך מובחרים, ויצר קהל רחב של יהודים שנותרו קשורים אליו שנים רבות לאחר סיומה של אותה מערכת בחירות, שהתבררה כמכוננת.

כצופה צעיר שעמד מקרוב למדתי לקח רב מכאן אל החיים. למדתי להבחין בתהליכי החיים, בין הקליפה החיצונית הרועשת לבין הגרעין הפנימי, הנשמה האמיתית שבכל הדבר. בסופו של דבר כל מפגש בין יהודים, בכל זמן ובכל מקום, הוא הזדמנות להעלות אותו לממדים הרבה יותר נשגבים ומשמעותיים מהמטרה הראשונית שלו. זה נכון לגבי מסגרות פוליטיות, עניינים כלכליים, וכל תחום אחר שמביא יהודים למפגש.

אפשר להתמקד בביזנס ובאינטרסים, ואפשר גם לבנות עולמות שלמים של קירוב רוחני, של אמונה משותפת, של אהבת ישראל טהורה ואמיתית. כל השאלה היא במה בוחרים למקד את תשומת הלב במפגש; מה עיקר ומה טפל; האם העיניים נתלות בדברים החיצוניים והזמניים, הכָּלים והחולפים, שהם עתירי כישלונות והצלחות ארעיות, או שבוחרים להתחבר לחוויה הפנימית הנובעת ממקום אמיתי של אהבת הקב"ה ואהבת ישראל, שיש לה שורש ופרי נצחיים.

אבא לימד אותי באותם ימים שבכל מקום ובכל הנסיבות, אפילו בקמפיין בחירות של פא"י בתשמ"א, אפשר לבנות עולמות רוחניים שלמים, לרקום קשרים עמוקים ומתמשכים, ולהשאיר מאחור רק זיכרונות יפים וחוויות מעולות.

מאז, בכל חג שבועות, השיר "ויענו כל העם יחדיו, כל אשר דיבר ה' נעשה", עדיין מהדהד באוזניי. זה היה הפזמון שקיבל את פנינו כמעט בכל מוסד חינוך שביקרנו בו, וזה הזיכרון שנחקק בעמקי ליבי: כל אשר דיבר ה' – נעשה. בכל פעולה, נראה את דבר ה' ונעשה את רצונו.

השיעור שלקחתי איתי לחיים ממסע הבחירות של תשמ"א, כלל תובנה ברורה: מה שבאמת נותר לאורך השנים הוא יצירה רוחנית אמיתית. זרעים שנבטו בלבבות וצמחו לחיים שלמים ,שהשתנו לעד בעקבותיהם.