הדגים שביבשה

…

אחד ממיליון

השורות האלה נכתבות בערב ראש חודש אלול.

מי שזכה בחוש ריח טוב, יכול כבר ממש להריח את הריח של הגמרות החדשות שנרכשו עם כל כך הרבה תקוות וחלומות, בעלי חוש שמיעה יכולים לשמוע את קולות הגלגלים החורקים של המזוודות שנישאות על ידי בחורים והוריהם עם תפילה שנלחשת בחרדת קודש, ובעלי ראייה טובה כבר יכולים לראות את הדמעות בזווית העיניים של רבבות אימהות ששולחות את הילדים הבוקר להיכלי הישיבות.

אם היינו חיים בעולם מושלם, הבוקר, ראש חודש אלול, היו עומדים בפתח היכלי הישיבות אנשים מבוגרים עם עיניים טובות, מנשקים כל בחור במצח, מאחלים לו בהצלחה גדולה ולוחשים לו באוזן שהוא נזר הבריאה. אין למעלה ממנו.

כן, די בזה שהוא בוחר להפנות את גבו לעולם הזה ולהיכנס לבית המדרש בשביל שיזכה בתואר. וכן, גם אם הוא ייפול בחודש אלול, גם אם הוא לא יעמוד בכל השאיפות והמטרות שהוא הציב לעצמו, הוא עדיין נזר הבריאה, עותק יחיד ומיוחד שאין עוד כמוהו בעולם כולו.

העובדה שיש בדורנו רבבות בחורים שכומסים בליבם שאיפות טהורות כאלו, שמשוועים בכל ליבם "להבין ולהשכיל ללמוד וללמד", רוצים לחוות קרבת אלוקים, לגדול ברוחניות, להתפתח, להתקרב להשם, אינה מובנת מאליה.

בזמן שרוב־רובם של בני הנוער בגילם בעולם חווים את ימי הנעורים בכל החושים, עושים ספורט, מטיילים ומשתובבים, יש יחידה קטנטונת שנמצאת במקום אחר לגמרי.

סיירת עילית מצומצמת, שעסוקה בחיי רוח, שממשכנת את ימי הנעורים שלה להוויות אביי ורבא, שממרקת את מידותיה, שמפשפשת במעשיה, בצורה על־טבעית.

ליבנו אולי נעשה קצת גס בזה. זה נראה אולי סוג של מסלול מוכתב מראש, כאילו אין לעשרות אלפי הבחורים שצועדים הבוקר להיכלי הישיבות זכות בחירה, אבל זה כמובן לא נכון.

אמת, יש להם סביבה תומכת, הם גדלים על ערכים כאלה, חיים בסביבה כזו, אבל עדיין כל אחד מהם בוחר הבוקר לעזוב את כל מה שיש לעולם הזה להציע, להיכנס לחדר קטן עם עוד ארבעה, חמישה או שישה בחורים ולחצוב את דרכו בקושי ובעמל בדרך העולה בית א-ל.

הכוח של הבחירה שהעניק הקב"ה לבני אנוש, לא נעלם כאשר מדובר בבני ישיבות.

העולם היום מלא בכל כך הרבה פיתויים ואתגרים, שכל בחור שמפנה לעולם הזה גב, שמתעלם מהטכנולוגיה המשוכללת, מהגירויים שלא נגמרים, ושם במזוודה גמרא, מחברת חידושי תורה, טיפקס ועט פיילוט, ונכנס לשערי הישיבה – ראוי שיקשרו על ראשו כל כתר אפשרי.

אין גדול ממנו. אין נעלה ממנו.

אסור להתרגל לזה. אסור לנו לחשוב שזה מובן מאליו.

…

הפיל שבהיכל

לצערנו, יש לא מעט ישיבות ולא מעט אנשי חינוך שבטוחים שהדרך העולה בית א-ל עוברת במסע הפחדות, איומים ואולי חמור מכך – הקטנה של הבחורים הקדושים הללו.

הקטנה והתעלמות מהפיל שבהיכל: ההקרבה העצומה של העלם הצעיר שמייחד למעשה את ימי נעוריו על ספסלי בית המדרש, לבלי שוב.

וזה בסדר שתובעים מבחורים להגיע להישגים. שדורשים מהם לא לדשדש בבינוניות, שמבקשים מהם "שאיפות".

אבל יש גם חשיבות לדרך, לצורה.

"שלושה סדרים ב'רצופות' הם המינימום, רביעית הדם, בלי זה אין לנו זכות קיום" – יצעקו אותם אנשי חינוך, ויגרמו ללא מעט בחורים לוותר מראש.

"לקום ללמוד לפני התפילה? זה הרי היסוד של כל היסודות. בלי זה אין סיכוי בכלל לגדול ולהתפתח. איך למען השם תרצו לגדול כאן בני עלייה?" הם ימשיכו לדרוש.

וכל זה משולב במסע הפחדה שמאשים את הבחורים היקרים במצב הביטחוני הרעוע, בפיגועים, ברעידות אדמה וביוקר המחיה שלא מפסיק להציק לציבור עמלי התורה.

"הכל קורה כי יש פה בחורים שרחמנא ליצלן לא מקפידים על זמן 'קריאת שמע' מגן אברהם!"

אנחנו לא מחשבים חשבונות שמיים, ואולי הריבית על המשכנתה של איש החינוך באמת עלתה בגלל שהיה בחור שלא קם לתפילה, מי יודע. אבל גם אם זה נכון, כדאי שיחפש עוד מקור הכנסה במקום לאמלל את הבחורים ולהפוך את חייהם לסבל מתמשך של נקיפות מצפון והתייסרות עצמית.

אם נהיה כנים, לעיתים נראה שהמטיפים בשער עצמם, קצת שכחו מי עומד מולם.

קצת שכחו, או אולי לא רוצים לזכור, איזה עולם הבחורים האלו מותירים מאחור. מאילו פיתויים הם מסיטים את המבט, מה הם נוטשים מחוץ לחלונות האטומים של בתי המדרש.

והזיכרון הזה – אין חשוב ממנו.

הוא חשוב כדי לתת להם תעצומות. כדי לתת להם קצת "ויגבה ליבו בדרכי השם", כדי להעצים אותם ולהעלות אותם על נס. לומר להם בפה מלא ומעריך שההתחלה שלהם, הפסיעה הראשונה שלהם על מפתן בית המדרש, היא מעשה הרואי, ומכאן ואילך אפשר רק לצמוח.

…

שרפים ואופנים

אין אחד שחודש אלול לא נוגע בו במקומות העמוקים ביותר בנפש.

בעולם הישיבות הליטאי חודש אלול מעלה מייד קונוטציות של מה שמכונה בז'רגון הישיבתי פאלוצע'ס (פלצות, חרדה, אימה. ש"ב). מי מאיתנו לא גדל על אתוס הדגים שבים שאפילו הם רועדים מתוקף הימים הנוראים.

והפחד הזה נכנס לעצמות. לוקחים אותו לקבר. מי שחווה את זה בגיל ההתבגרות, הזעקה "אלול" תעביר רעד בגבו עד יומו האחרון, ותהפוך אותו לחסר אונים, קצת כמו דג ביבשה.

התוכחות הללו, קמפיין הפחד והחלחלה מיום הדין, הפכו לחלק מה־DNA הישיבתי־ליטאי. אבל זה לא הכל. כל זה מגיע בעיתוי רגיש מאוד. בזמן שבו תלמידים רבים נכנסים לישיבה חדשה, חלקם עולים שיעור, וגם כך עצביהם רופפים.

אצל יותר מדי מהם השילוב הקטלני הזה מותיר לא מעט צלקות.

כשהתבגרתי ורכשתי כמה חברים מהציבור החסידי, הופתעתי לשמוע שיש גם חוויות אחרות לגמרי מחודש אלול.

תחושות מרוממות של חמימות מיוחדת, של קרבת אלוקים, כאלו שמבוססות על "אני לדודי ודודי לי", על "המלך בשדה". תחושות שהציר שלהן נע על אהבה והשתוקקות ולא על פחד מלהבות אש הגיהינום שהולכות ומתקרבות בצעדי ענק.

יש סיפור נורא על הבעל שם טוב הקדוש, שמחדד אולי יותר מכל את ההבדלים בין הגישות השונות.

זה קרה בשבת של עשרת ימי תשובה. הבעל שם טוב הקדוש שהה בעיר אליק (כיום העיר אוליקה שבאוקראינה). לקראת השקיעה ביקש הבעל שם טוב לשבת לסעודה שלישית, אולם בעל הבית שיצא לתפילת מנחה התעכב מלשוב לביתו.

הבעל שם טוב בירר מדוע בעל הבית אינו שב לסעודה, ונענה כי בעל הבית נשאר כנראה לדרשה בבית הכנסת, שנמסרת בזמן סעודה שלישית. הבעל שם טוב שאל באיזו דרשה מדובר, ונודע לו שמדובר בדרשן בעל מוסר שנוהג לדבר בגנות מעשיהם הרעים של תושבי העירייה וכך מבקש לעורר אותם בתשובה.

שלח מייד הבעל שם טוב את הגבאי לזמן את בעל הבית בשמו ולאמר לו שהוא מבקש ממנו שלא יאזין לדרשה. הגבאי נכנס להיכל בית המדרש בעיצומה של הדרשה וקרא למארח לבוא עימו. המעשה החריג עורר סקרנות בקרב קהל המאזינים בבית המדרש, שהבינו מייד כי דעתו של הבעל שם טוב לא נוחה מהדרשה עד כי עזבו כולם את הדרשה, והדרשן נאלץ להפסיק באמצע דרשתו.

ביום ראשון הקיש הדרשן על דלתו של הבעל שם טוב והציג את עצמו כי הוא הדרשן מאירועי אמש, ודרש לדעת מדוע רגז עליו הבעל שם טוב עד כי עזבו הכל את דרשתו.

והעיד רבי זאב, רבה של קהילת אליק, כי מיד קפץ הבעל שם טוב ממקומו וזלגו דמעות מעיניו ואמר בזו הלשון:

"וכי אתה תדבר רע על בר ישראל?! תדע שבר־ישראל שהולך כל יום לשוק ולעת ערב נזכר שלא התפלל מנחה ונעמד בצד ומתפלל מנחה, ואף שאינו יודע כלל מה שמתפלל אפילו הכי מזדעזעים שרפים ואופנים מזה".

אם מאותו סוחר בשוק, שנעמד להתפלל מנחה שלא במניין מאחורי העגלה מזדעזעים שרפים ואופנים, נקל לשער איזה רעש מחולל בשמיים בחור צעיר אחד ויחיד, שזונח עולם ומלואו מאחוריו, ומכריז כי הוא מקדיש את מיטב שנות בחרותו ליגיעה בתורה.

…

זה היום תחילת מעשיך

אני פוגש הרבה בוגרי ישיבות שמסתובבים עד היום עם צלקת מימי אלול. עשרים ושלושים שנים אחרי, הצלקת הזו לא נרפאת. היא עדיין גורמת להם לברוח.

הם לא רוצים קשר עם האלול הזה. לא רוצים את האימה המצמיתה הזו. אחרי שהם הצליחו להימלט מהישיבה, התחתנו ויצאו לעשות לביתם, הם משאירים את האלול מאחוריהם. לא רוצים לשמוע אותו, בקושי יכולים לשמוע עליו.

כשהם מלווים את הילד שלהם לחיידר או לישיבה בראש חודש אלול, הם מרגישים שהם מתקרבים לזירת הטראומה. הלב שלהם נאטם, והם בורחים מייד.

וזו החמצה גדולה.

חודש אלול הוא גם הכנה ליום הדין, אבל הוא גם תחנה של התרעננות. של התחדשות. כמו שאנחנו אומרים בתפילת ראש השנה "זה היום תחילת מעשיך". הקב"ה עצמו "מאתחל" את העולם, וגם ברואיו יכולים להתחיל מהתחלה, לסלול נתיב חדש בחייהם.

רוח ההתחדשות המיוחדת שיורדת לעולם מקיפה את כולנו. שלהי הקיץ, רוחות ראשונות של סתיו שמביאות איתן תחושה של משהו חדש. ימים של תשובה, אבל גם של מחשבה וחשבון אישי.

בעבר, היו אנשי עסקים שבחודש אלול היו עוזבים את העסקים שלהם וחוזרים קצת לישיבה. במקור "ירחי כלה" היו בשתי תקופות בשנה: בחודש אדר ובחודש אלול.

בחוץ לארץ התופעה עדיין קיימת במקומות רבים. בארץ – הרבה פחות.

'גנבו' את האלול לבעלי־בתים, וזו החמצה שקשה להפריז בחשיבותה.

ואולי דווקא ההתחלה הזו וסערת הימים הללו בנוגע למעמדם של בני הישיבות, האתגרים הלא פשוטים, יגרמו לנו לעשות קצת חשבון נפש עם עצמנו בכל הקשור לצורה שבה אנחנו מסתכלים עליהם.

עליהם, על הבחורים שאנחנו רואים היום עומדים עם המזוודות בתחנות האוטובוס. שאנחנו נפגוש בשבת בבית הכנסת, שאנחנו מתפללים עימם במנחה-מעריב בשטיבלך, שרוקדים איתם בשמחות משפחתיות.

אנשי החינוך אולי לא יעשו את זה, אבל כל אחד מאיתנו יכול ללחוץ את ידם, לחזק אותם, "להרים להם", להעריך את מה שהם עושים, לומר להם כמה מילים קטנות וכנות של הערכה אישית עמוקה.

מי יודע, אולי המילים שלכם ייתנו להם באמת עוד כוח להצליח עוד קצת ביעדים האישיים הגדולים שהם לוקחים על עצמם.

לו יהי.